דור רביעי על חולין ג׳ א:א׳

1 דף ג׳ ע״א רש״י ד״ה ואפילו כותי מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא וכו׳ עכ״ל וכתב הרא״י ז״ל דצריך לזה אע״ג דעומד על גביו הוא משום דאי לאו דהחזיקו במצות שחיטה הו״ל כמו מומר להכעיס דלאו בר זביחה כמו שכ׳ התוס׳ לקמן דף ד׳ ע״ב ד״ה אלא מומר, ותמהני איך מדמה מומר להכעיס לכותי דל״ל תורה שבע״פ דזה לא מקרי להכעיס כיון שאינו מחזיק בה כלל, ועוד דאי הוה דינו כלהכעיס א״כ מה אהני לן במה שמחזיק במצות שחיטה הא סכ״ס אינו מחזיק בכמה מצות אחרות והוה מומר להכעיס לשאר עבירות וקיימ״ל דמומר להכעיס אפי׳ לד״א דינו כעכו״ם כמש״כ התוס׳ הנ״ל וכן פסק המחבר בסי׳ א׳ סעי׳ ה׳, ובר מן דין נעלמו ממנו דברי רש״י עצמו ג׳ ע״ב ד״ה חוץ מחשו״ק שכתב שם בסוף וז״ל: אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בידים עכ״ל מזה מוכח דס״ל לרש״י דמומר להכעיס הוי בר זביחה דאל״כ לא הי׳ לו לכתוב משום דמועד לנבל בידים אלא דאינו בר זביחה, ובאמת הביא הרמ״א בשם ב״י שהכריח מלשון הרא״ש דמי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אע״פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס, ועיין בב״י שהר״ן ז״ל חולק ע״ז, וא״כ לפי שיטה זו צ״ל ע״כ דאף בשאר עבירות מי שאינו חושש בה הוה כמומר להכעיס דהא כל טעמו של הרא״ש הוה משום דס״ל דאינו צריך לכוין להכעיס את קונו אלא כיון דלא אשגח כלל במצוה זו הוי כלהכעיס א״כ אף בשאר עבירה כן דמ״ש וא״כ לכאו׳ צריך להבין לפי שיטה זו למה יהא כותי בר זביחה, הלא כמה דברים שבע״פ שאינו חושש עליהם וכמו לפ״ע כמבואר כאן, אלא ודאי כותי דאינו חושש מצד שאין לו תורה שבע״פ אינו בכלל להכעיס אפילו לדעת הרא״ש ולכן דברי הרא״י מופרכים.

2 ומה שנלפענ״ד בכוונת רש״י ז״ל היא דהנה האי עומד ע״ג דנקט אביי גבי כותי לאו היינו אחרים רואין שבמשנה דשם מיירי בשחיטת חשו״ק דמועדין הן לקלקל ולכן הרואה אותו צריך שיהא בקי ומומחה שידע ששחטו כהוגן אבל גבי כותי, לא משום שאינו בקי קאתינן עלה אלא משום דחשוד אלפ״ע ולכן סגי שיהא מירתת וממילא ישחוט כהוגן, והגע בעצמך דהא לרבא ביוצא ונכנס שפיר דמי וזה פשיטא דלא מהני בחשו״ק אלא ע״כ משום דמירתת ושחיט שפיר וממילא מדרבא נשמע לאביי דלכן צריך עומד על גביו כדי שיהא מירתת דהא לא פליגי אלא דלאביי ביוצא ונכנס לא מירתת כ״כ וצריך עומד על גביו ולרבא אף ביוצא ונכנס מירתת כאשר הביא ראייתו ממתני׳ דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר והתם ודאי לא הוי טעמא אלא משום דמירתת, וזה ברור, עיין תוס׳ לקמן ע״ב ד״ה בודק סכין, וכיון שכן הוא האי עע״ג לא בעינן שיהא מומחה ובקי וסגי שהכותי יחשוב שהוא מומחה ממילא שפיר מירתת ושחט כהוגן אע״פ שבאמת העע״ג אינו מומחה ולכן שינה אביי לשונו ונקט עע״ג ולא אחרים רואין דאחרים משמע שוחטים כי מהם המדובר במתני׳, אבל עע״ג היינו סתם אדם אלא שהכותי יסבור שהוא מומחה וירתת מיני׳.

3 והשתא דאתית להכא דהאי עע״ג אינו מומחה באמת א״כ יפה כתב רש״י דשחיטה מצוה שהחזיקו בה הוי דאל״כ איך סמכינן דשחיט שפיר אם אינו יודע ה׳ שחיטה דהא העומד ע״ג אינו בקי וזה נכון ברור ועיין עוד לקמן מזה.

4 ומה דלא פירש״י דאשמעינן דכותים גרי אמת הן ולאפוקי ממ״ד לקמן דלא מוקי כאביי ורבא משום דכותים גרי אריות הן, י״ל משום דאז אין לסיפא דשחיטתו כשרה חיבור לדין דרישא וגם בלא״ה אין דין זה דכותים גרי אמת הן שייך למס׳ זו והכא דיני שחיטה בעי לשנויי ודו״ק היטב.