1דף ל״א ע״א משנה, נפלה סכין ושחטה כדרכה פסולה שנ׳ וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. משנה זו וכל השקיל וטרי׳ שעליה צריכה ביאור רחב, וכבר כתבתי לעיל בפ״ק על המשנה שחיטות נכרי נבלה, ובשאר מקומות ביאור שיטת הרמב״ם והתוס׳ בזה, ועתה ארחיב את הדיבור, אבל אודה ולא אבוש, כי גם אחר כל הטורח, לא עלתה בידי לסלק כל הקושיות והסתירות הנמצאות בענין גדול ועמוק הלזה, וזה החלי בעזהי״ת.2הנה הא דנפלה סכין כולל הן דנפלה ע״י רוח או סיבה אחרת בלא שום כח אדם, והן דנפל מיד אדם או מחיקו ע״י שפשט את ידו או שעמד ממושבו ונפל מחיקו, שאלו לגבי נזקין דין אדם המזיק יש להם, משום דאדם מועד לעולם אבל כאן דבעינן כח אדם לשחיטה זאת לא מקרי כח אדם כלל, כן כתב הרשב״א ז״ל ומדייק כן מדאמר בגמ׳ טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה, הרי דדוקא הפילה כשרה, אבל נפלה בכל אופן פסולה, והסבר דבריו הקדושים נמצא ברא״ש ז״ל, שכ׳ וז״ל ״טעמא דנפלה וכו׳ ואע״ג דלא נתכווין לשום חתיכה אלא שנתכווין להפילה וע״י אותו נפילה שחט, אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה, הוי כמו שמונחת על הקיר והפילתה הרוח, דלא קרינן בי׳ וזבחת ואכלת, כיון שלא נתכווין לשום דבר, דטעמא דר״נ דלא בעי כוונה כלל בחולין, מדגלי רחמנא דמתעסק פסול בקדשים, ואף לחתיכה לא בעי כוונה, דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת, ומיהו בלא כוונת שום דבר א״א, מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית, וצריך לכווין לשום דבר מעשה״ עכ״ל, פי׳ לדבריו, דהנה בזביחה יש ארבע מדרגות וכולן כח אדם, והמה א׳ שוחט בכוונת זביחה דהיינו לזבוח בכל דקדוקי שחיטה כמצוה עליו כדי להתיר את הבע״ח להדיוט או לגבוה. ב׳ שוחט בסימנים כדי להמית את הבע״ח, להכשירו לאכילת אדם בין נכרי ובין ישראל, כי בחיים אסור לאכלו, וגם אין דרך לאכלו, ועיין תוס׳ ד״ה ואי אשמעינן הפילה, ותוס׳ ד״ה ניהו דלא בעינן כוונה לזביחה, שכתבו דרבנן דר״נ דבעי כוונה לחתיכה, לא לחתיכה בעלמא, אלא לחתיכת סימנים דייקי, וכוונה זו אין לחשו״ק אע״ג דכוונת מעשה אית להו, וכמו דשנינו לעיל י״ב ע״ב דמעשה יש להם ר״ל כוונת מעשה, היינו מעשה שתכליתה ניכרת מיד, כמו חקיקת אגוז למוד בהן עפר, דמיד שנחקק הרי הוא מתוקן למדידה אבל כוונת חתיכת סימנים כדי שתצא נפשה לאח״ז, ותהי׳ מוכשרת לאכילת אדם, לכוונה זו בעינן קצת חכמה, כי איזה חכם הרואה את הנולד, ולידע החילוק שבין חותך בבשר הרגל לחותך בסימנים, שהיא ניכר רק לאח״ז, אין בכח שכלם של חשו״ק. ג׳ כוונת חתיכה בעלמא בלי השקפה על תכליתה, ובזה אין חילוק, אם כיוון לחתכה בבע״ח זה, או לחתיכת דבר אחר, או אפילו כוונה הפלת סכין בלי שום תכלית, רק שתפול הסכין מידו ויעשה מה שיעשה, כי כל שאינו מתכווין להמית את הבע״ח להתיר או להכשיר, כל שאר כוונות אינם אלא כוונת איזה מעשה, עד שראוי לקרותו כח אדם, בזה פליגו ר״נ ורבנן דר״נ מכשיר בכהג״וו משום דלא בעי רק כח אדם, וכיון דאיכא כוונת עשיי׳ מקרי כח אדם, ורבנן סברו, דניהו דלא בעינן כוונת זביחה להתיר להדיוט או לגבוה כמו דבעינן בקדשים, אבל הכוונה הפחותה ממנה דהיינו כוונת נחירה עכ״פ בעינן דהיינו כוונת חתיכת סימנים כדי להמית הבע״ח כדי להכשירו לאכילת אדם, בלי השקפה על מצות שחיטה ד׳ פתח את ידו ונפלה הסכין מידו, הוא כח אדם דרך מתעסק ר״ל מתעסק לגבי פתיחת היד, וניהו דמתעסק לגבי שחיטה להתיר או אפילו להכשיר כשר, אבל כיון דבעינן כח אדם בעינן נמי כוונת האי מעשה של כח אדם דמתעסק לגבי כח אדם הוה כמאן דלא עבד מידי, ואע״ג דלגבי נזקין גם זאת כאדם המזיק נידון, ע״ז כתב הרשב״א ז״ל דשאני נזקין דמשום אדם מועד לעולם מחייבינן לי׳ על מתעסק בעשיי׳ עד שלא ידע שעשה דבר מה, משום חסרון זהירות, אבל לא להחשב כח אדם במקום דהקפידה התורה על עשיית אדם, והוסיף הרא״ש ז״ל דעל זה ודאי קפיד רחמנא דהאי וזבחת, עכ״פ כמו ועשית ר״ל דניהו דממעטינן כוונת זביחה וגם כוונת חתיכת סימנים, דהיינו להתיר או להכשיר כנ״ל, מדאיצטרך קרא לעכב במתעסק בקדשים אבל כוונת מעשה בעלמא לא נמעט, משום דאז אין כאן כח אדם, דכל שמתעסק בעשיית מעשה כמאן דלא עבד כלל יחשב, והנה כאן הבן שואל, הלא וזבחת כתיב וזה ע״כ מורה דבעינן כוונת זביחה ממש, אלא דאנן ילפינן מקדשים דרק למצוה נאמר בחולין ולא לעכב, וא״כ לעכב במתעסק בעשיי׳ בחולין מנ״ל, דמהא דכתיב וזבחת אין ללמוד כלל, דהרי למצוה לכתחלה ודאי בעינן אפילו כוונת זביחה, דלולי האי כוונה לא קיים המצוה, ואפילו למ״ד מצוות אין צריכות כוונה, אבל עכ״פ כוונת חתיכת סימנים בעינן, שהוא להמית את הבע״ח, דאז נעשה המצוה בלא כוונה, אבל לר״נ דלא בעי כל זאת, ע״כ דס״ל דוזבחת למצוה לכתחלה נאמר, אבל לא לעכב, וא״כ כח אדם לעכב מנ״ל, אבל דע כי תירוץ ע״ז מבואר בגמ׳ מכות דף ח׳ ע״ב, דשם אמרינן דחוטב עצים למערכה או לסוכה, כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה לחטוב השתא נמי לאו מצוה, עיי״ש, למדין מהתם, דכל דבר שכשר אם נעשה מאליו, אע״ג דאם לא נעשה מאליו מצוה איכא לעשותו, כדי לקיים עיקר המצוה, דהוה מכשירי מצוה אשר לר״א דוחין גם את השבת, כמו לעשות איזמל למול ואפילו לעשות פחמין כדי לעשות איזמל, אבל התורה לא יצוה עליו, דהרי לא ציותה התורה לעשות איזמל למול, ולא שופר לתקוע, ולא לכרות אתרוג ולולב מן האילן, כדי לקיים מצות ולקחתם לכם, והיינו טעמא משום דכל הני, אם נמצאו בידו בלא עשיי׳ שפיר דמי, ואם הרוח תלש האתרוג כשר ליטול, אבל בסוכה דכתיב מצוה בעשייתה, כדכתיב חג הסוכות תעשה לך, ניהו דכתיב רק למצוה ולא לעכב, ר״ל אם עשאה שלא לשם סוכה או אפילו עשאה גוי כשרה ליישב בה, אבל נעשית מאליה שפיר נדע דפסולה, דאם בעשויי׳ מאליה בלא כח אדם נמי כשרה, לא הי׳ מצוה מפורשת בקרא לעשותה כמו דלא אמרה תורה עשה שופר, וזה ברור ואמת, ולכן כאן נמי, דאי נזבחה מאליה ע״י הרוח שהפיל את הסכין נמי כשרה, לא הוה אמרה תורה וזבחת למצוה אלא תאכל בשר זבוחה.3אולם מה דקשי לי טיבא הוא, דהכי בסוכה, דממעטינן תעשה ולא מן העשויי׳, ממעטינן ג״כ עשויי׳ לדירה או לצניעות דבעינן דוקא עשויי׳ לצל, וכדאמר ר״ח סוכה דף ח׳ ע״א, מאי כהלכתה, אר״ח והוא שעשה לצל סוכה, ופרש״י ז״ל, וז״ל: דאע״ג דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן וכו׳״ עכ״ל. וא״כ הוא ממש כרבנן דר״נ דהכא, ואיך מצינו ידינו ורגלנו בביהמ״ד, דכאן פסקינן כר״נ דלא בעינן אפילו כוונת חתיכת סימנים לא, אלא כוונת מעשה תהי׳ מה שתהי׳ סגי, ובסוכה לא סגי בהכי, אלא בעינן דוקא כוונת עשיי׳ לשם סוכה, דהיינו לצל, שהוא כמו כוונת חתיכת סימנים גבי שחיטה, ובקונטרסי ״מצה שמורה״ הראיתי, דהירושלמי בסוכה חולק אתלמוד בבלי בזה, ולית לי׳ דבעינן עשיי׳ לשם צל, ולא פוסל רק בנעשה מאליה בלי כח אדם, וחזרתי על כל הצדדים ליישב גמר׳ דילן ולא עלתה בידי.4עוד זאת יש להעיר, לגבי טבילה דכתיב בה עשיי׳ כמו בסוכה ושחיטה ״ורחץ את בשרו במים״, ושם ליכא שום מ״ד דנבעי כח גברא, דלכ״ע גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים, אלא דלר׳ יוחנן דאף לחולין בעי כוונה, מוקמינן ביושב ומצפה מתי יתלש הגל, ועיין מהרמ״ל ז״ל כאן ד״ה ברש״י אבל הכא, שכ׳ דמוזבחת שמעינן תרתי דבעינן כח גברא וגם דבעינן כוונת זביחה, ויותר מסתבר ליבעי כח אדם בלא כוונה מכוונה בלא כח אדם דהיינו ביושב ומצפה מתי יפול סכינו עיי״ש. ולא אדע איך נפרנס לפ״ז הדין דטבילה דנהפוך הוא דכח אדם לא בעינן, ובכוונה פליגו רב ור״י, ואולי י״ל דשאני טבילה דכתיב, במים יובא וטמא עד הערב, וכאשר כתב הרמב״ם ריש מקוואות, דהאי קרא בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים עיי״ש, ובהאי קרא הרי כתיב ״יובא״׳ דמשמע אפילו ממילא בלא כח אדם, וכעין דדרשינן גבי הכשר דכתיב יותן, וניהו דכתיב נמי ורחץ, ורחצו דמשמע עשיי׳ והוו״ל למידרש כמו יותן ויתן דגבי הכשר, דבעינן יותן דומי׳ דיתן מדעת, הכא נמי יובא דומי׳ דורחץ מדעת ונבעי כוונה עכ״פ, ואנן הרי פסקינן כרב דחולין לא בעי כוונה, ואפילו בתרומה וקדשים אינו אלא מעלה דרבנן, אולי אין לדמות הדרשות אהדדי, ועדיין צע״ג.5ע״ש גמר׳ אתמר נדה שנאנסה וטבלה אר״י א״ר טהורה לביתה, הנה בדין זה יש לי מקום לעיין הרבה, דהנה בשחיטה כל שאינו מתכווין לשחוט בדקדוקי שחיטה הרי עלול לקלקל וכמש״כ הרשב״א ז״ל בריש מכילתן לגבי כותי, וכך פשיטא לפי דעתי דבטבילה נמי דאית בה דקדוק גדול שתהי׳ כל גופה תחת המים, ולא יצא שער ראשה חוץ למים, וכמש״כ הרמב״ם בריש מקוואות, ג״כ הדין כן שאם טבלה בלא שום כוונת טבילה, שחיישינן שמא לא טבלה כהוגן, ומכש״כ בנאנסה כמו נפלה מן הגשר לתוך המים, שמה״ט לא עלתה לה טבילה, ולכן ע״כ לומר, דמיירי כאן בדאיכא עומד על גביו שנתכווין לראות אם טבלה כהוגן, וא״כ קשי׳ לי, הרי איכא כאן כוונת הרואה, וזה סגי בטבילה כדאמרינן לקמן אילימא דאנסה חברתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא, אלא דבזה י״ל, דבעינן דוקא כוונת בעלים, ומה דמהני בשוטות כשפקחות מתקנות אותן, היינו מצד בעלים, דמי שנמסרו בידם לשמרם ולפקח עליהם כבעלים יחשבו לענין זה, ובאמת הי׳ מצי לתרץ לקמן דדוקא בהני שמנה, חרשית סומא ושנטרפה דעתה, הוא דמהני כוונת המתקנת אותן, אבל בפקחת שנאנסה ע״י אחרים לא, אלא משום דלא שכיח שפקחות תהיו נטבלות ע״י אחרים, לכן יותר ניחא לי׳ למימר דנפלה מן הגשר או שירדה להקר, אבל ה״ה דאם נטבלה על כרחה ע״י אחרים, נמי לא מהני כוונת אחרים על הפקחות. שוב ראיתי שהראש יוסף נתקשה בזה והניח בצ״ע, דלמה לא מחלק הש״ס בין פקחות לשוטות, ומה שכתבתי אני נלפע״ד נכון, ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשו התוס׳ לעיל דף י״ב ע״ב, מ״ש שחיטה מגט, דבגט מהני כוונת העומד על גביו בחשו״ק, דשאני גט דבעינן דעת בעלים, ממילא גם להיפך מהני דעת בעלים או שלוחם בכתיבת חשו״ק, משא״כ שחיטה דלא בעי דעת בעלים, לכן לא מהני מחשבת וכוונת בעלים בשוחט חשו״ק, וכעין דאמרינן לקמן ל״ח ע״א דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ותיתי לי שכוונתי בזה לדברי הרשב״א ז״ל שם, עיי״ש.6אבל אי קשי׳ לי הא קשי׳, דהא פסקינן ביו״ד סי׳ קצ״ח דקרצה שפתותיה או עצמה עיניה, לא עלתה לה טבילה, והוא מימרא דר״י בנדה דף ס״ז ע״א, ואיך יתקיימו הני שני דינים, דלא קבעי כוונה לטבילה, ואפילו נפלה מן הגשר טהורה לביתה, והא איכא למיחוש שמא קרצה שפתותיה ועצמה עיניה, ומסתמא כך הוא, דדרך ב״א לעשות כן, אם לא שכיוונו לשם טבילת טהרה, וכאן ודאי לא שייך דאיכא רואה מי שכיוון לראות שלא עשתה כן, דהוא דבר שאינו במציאות, שאדם אחר ידע את זאת, והי׳ נראה מזה ראי׳ לדעת הרמב״ם ודעמי׳ שגרסו שם בנדה, ולית הלכתא ככל הני אמוראי, והנ״מ לטהרות אבל לבעלה לא כדר״ל, עיי״ש בתוס׳, וא״כ ר״י לשיטתי׳ באמת בעי כוונה לטבילה, דאל״כ איכא חשש אגוף הטבילה אם לא קרצה שפתותיה ועצמה עיניה, אבל אנן דל״ל כר״י דהתם אלא לטהרות אבל לבעלה לא, שפיר פסקינן כרב דלא בעי כוונה לטבילה, אבל לפ״ז פסקי השו״ע קשים, דהרי מזכי שטרי לבי׳ תרי, לפסוק כרב דלא בעי כוונה לבעלה, ולפסוק דבקרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה, ולא עוד אלא דגם לרמב״ם קשה דהא אמרו במתני׳ שם י״ג ע״ב וכמובא גם כאן, דכל הני שחברותיה מתקנות אותן אוכלות בתרומה, הרי דגם לגבי טהרות לא חיישינן לקריצת שפתותיה ולעצימת עיניה, אם לא שנאמר כיון דאינו אלא מדרבנן, לא החמירו להאכיל להני נשים שאינן בני דעת את התרומה, ואע״ג דאנו מצווין לשמור את התרומה מטומאה, מ״מ הקילו בהני נשים דא״א בלא״ה, ועדיין הדבר צ״ע ודו״ק.7ע״ש גמר׳ א״ל רבא לר״נ, לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת התרת איסור מיתה מיבעי, א״ל בעלה חולין וחולין לא בעי כוונה, עכ״ל הגמ׳ והקשה הרשב״א ז״ל ומה פריך, הלא מצינן הרבה דברים דאמרו במס׳ נדה, דלא נאמרו אלא לטהרות ולא לבעלה משום דטהרות חמירי להו, עיי״ש שנדחק מאד ליישב.8והנה לדידי יותר קשה, דהרי עיקר פלוגתת רב ור״י בתרומה גופא הוא, דר״י סבר לי׳ כתנא דדרש וכבס שנית, מה ראשונה לדעת אף שני׳ לדעת, כמבואר לקמן בסוגי׳ וא״כ כוונה לטבילה דאורייתה הוא, וכן כ׳ הרשב״א ז״ל, דלר״י בעינן כוונה לטבילה מה״ת, וממילא דלדידי׳ ליכא חילוק בין קודש לחול, אבל רב לתרומה ולקודש נמי לא בעי כוונת טבילה מה״ת, ואינו אלא מעלה דרבנן, וכמבואר ברמב״ם ריש פי״ג מאבה״ט דכוונה לטבילה בכלל מעלות הוא ומד״ס, וסיים שם ״אבל מדין תורה הואיל וטבל מ״מ, הרי הוא טהור לכל״ עכ״ל, ומזה נצמח דסובר רב דהאי מעלה עשו לתרומה וקודש, ולא לבעלה חולין, וכמו כמה מעלות דעשו בתרומה וקדשים וכקושי׳ הרשב״א, וא״כ קשה טובא, איך העלים לנו הש״ס עיקר פלוגתתם בתרומה גופא, אי כוונת טבילה דאורייתא או מעלה דרבנן והעמיד פלוגתתם, בנדה לבעלה, אבל לתרומה שניהם שווין דלא עלתה הטבילה, וגם תירוצו של ר״נ כספר החתום, דהשיב לו חולין לא בעי כוונה, הרי רבא לא על דין דחולין הקשה, אלא על דין דתרומה שהוא קיל מנדה למה בעי כוונה, והוו״ל לתרץ דתרומה וקודש עשו בהן מעלה, וכקושי׳ הרשב״א, וכמו דמצינן במעל״ע שבנדה דלתרומה מטמאין למפרע ולא לבעלה, והתם ליכא האי טעמא דחולין לא בעי כוונה, הן אמת שהתוס׳ ד״ה עון כרת, מהפכין דברי המקשן שהוקשה לו עון מיתה אסרת עון כרת מבעי, אבל הוא דוחק גדול.9עוד הקשה הראש יוסף ז״ל, דלמה באמת לא נבעי כוונה לטבילה בתרומה וקודש מה״ת, דהא לקמן רצה לילף שחיטה מטבילה לר״י דליבעי כוונה, ומתרץ הש״ס דשאני שחיטה דגלי רחמנא מתעסק בקדשים שפסול, מכלל דבחולין לא בעי כוונה בשחיטה, וא״כ קשה להיפך, לרב למה לא נילוף טבילה לתרומה וקדשים משחיטת קדשים דליבעי כוונה - ואני מוסיף בתימא למה לא נאמר דקרא דוכבס שנית, גם לרב אתא אכוונה לגבי תרומה וקדשים דבבגד המנוגע אין לן מסתמא נפקותא אחרת בטהרתו אלא לתרומה וקודש, ואפילו נימא דאיכא גם לאוכלי חולין בטהרה אבל מ״מ אמרה תורה וכובס שניח מדעת ובכוונה, כדי שהבגד יהי׳ טהור גם לתרומה וקודש.10אבל קושי׳ הראש יוסף וממילא גם קושיתי לק״מ, דמשחיטת קדשים לא נוכל ללמוד רק לקדשים אבל לטבילת טמאים שהם חולין לצורך קדשים, ליכא למילף מקדשים, וכן מוכבס אין לומר דרק לצורך תרומה וקדשים בעי כוונת טבילה ולא לצורך חולין, כי אין לנו רמז לחלק בין טבילה לצורך תרומה וקודש ובין לצורך חוליו, רק לחלק בין קדשים לחולין, כי כן מצינן בשחיטה דמתעסק פסול בקדשים ולא בחולין, וכן לענין טומאה, היסח הדעת פוסל בתרומה וקדשים ולא בחולין, אבל לא נאמר דהסה״ד בחולין יפסול את התרומה ואת הקודש בנגיעתו, או שלישי בחולין יעשה רביעי בקודש, אבל מדרבנן עשו מעלה בטבילה לתרומה ולקודש דבעי כוונה, ולא לענין חולין, ולקושיתי למה העלים הש״ס להשמעינו דפליגו רב ור״י גם בתרומה גופא, דלר״י הוא מה״ת ולרב רק מדרבנן, יל״י, דנשמע שפיר מתוך הלשון דאמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ולא קאמר וטמאה לתרומה, מכלל דרק איסור דרבנן איכא דאסרוה לאכול בתרומה ור״י דאמר אף לביתה לא טהורה, ע״כ מדאורייתא קאמר מדלא אמר אף לביתה אסורה, ומכלל דגם לענין תרומה, מה״ת טמאה היא ולא אסורה לאכול מדרבנן.11ומעתה נאמר דרבא שהקשה לר״נ לא דק בלישנא דרב כנ״ל, והי׳ סובר דכמו שר״י דבעי כוונה לטבילה מדאורייתא קאמר, כן לרב דחולק עליו רק בלבעלה חולק, אבל בתרומה מודה לו דמה״ת אינה טהורה, לכן הקשה דאם לא בעינן כוונה מה״ת באיסור כרת, מכש״כ דלא בעינן באיסור מיתה ביי״ש הקל, וניהו דודאי ידע דבתרומה וקדשים עשו מעלה לומר דהוחזק לחולין לא הוחזק למעשר, ומינה נשמע דמה״ת באמת טהור לכל, ואיך עלה ע״ד דרב בתרומה מה״ח פוסל, זה ליתא דהרי לר״י באמת מה״ת פסול לתרומה וגם לחולין, דכאן מיירי דנאנסה וטבלה בלא כוונה כלל, וזאת אפשר דמה״ת הוא, והני מעלות מיירי בשטבל בכוונה לחולין ולא למעשר תרומה וקודש, ולכן קשי׳ לי׳ לרבא דאם לרב לא בעי כוונה לבעלה ה״ה וכש״כ דלא ליבעי כוונה לתרומה מה״ת, ולדידי׳ משמע לי׳ דלא פליג רב אר״י, בתרומה כלל, וע״ז משני לי׳ ר״נ וא״ל, בעלה חולין וחולין לא בעי כוונה כלל, אבל תרומה בעי כוונה מדרבנן ומשום מעלה, ולפליג רב אר״י בתרתי אתא בתרומה ולבעלה, ומרגיש אני בעצמי כי לשון רבא וגם ר״נ דחוק, אבל לא מצאתי מפלט אחר מחומר קושי׳ רשב״א וקושייתי, ומי שכחו רב ממני, יבוא ויתרץ הסוגי׳ בדרך יותר מרווח, ודו״ק.12ע״ב גמר׳ היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה וכו׳ אר״פ לר״נ בנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר, ופרש״י ז״ל ולא לטבול, ונפלה כולה לתוך המים עכ״ל וכל הרואה ישתומם, דמה בין זה לנפלה מן הגשר, כיון דלמעשה הטבילה לא כיוונה כלל ודרך מתעסק נפלה כולה לתוך המים, הכי מה שירדה להקר בלי טבילה, כוונת מעשה מקרי, ואין זה דומה כלל לכוונת חתיכת סימנים, כי מעשה דחתיכת הסימנים הוא מעשה השחיטה המתרת, אם לא אירע בחתיכה זו איזה פסול מהני פסולי שחיטה, אלא דהוא כיוון לסתם חתיכת הסימנים בלי השקפה על דקדוקי המעשה הלזו, אבל כאן בירדה להקר, אין במעשה ולא בכוונתה ענין טבילת כל גופה כלל.13אבל דע כי כמו דבשחיטה, אי לאו דאתא ההלכה להגבילה בהני דקדוקי שחיטה, גם על שחיטה פסולה הי׳ שם שחיטה עליה, כי ההלכה גורמת שאנו מחלקין בין חתיכת סימנים בהכשר לחתיכת סימנים בפיסול, ואשר על כן סברו רבנן דכוונת חתיכת סמנים סתם נמי כוונת מעשה שחיטה מקרי, דלגבי הכוונה לא נחלק בין מעשה למעשה, כמו כן בטבילת טמאים, דאמרה תורה ורחץ בשרו במים או במים יובא, לולי דרשת חכז״ל ״את כל בשרו״ שיהי׳ כל בשרו תחת המים בב״א, במשמעות לשון רחיצה במים, לא הוה מצינן לחלק בין שרחץ כל גופו בפעם אחת במים, או שרחץ גופו וראשו בהפסקה, כי האי מושג טבילה שלנו, נתהווה ע״י ההלכה דבעינן רחיצת כל הגוף תחת המים בפ״א, ולכן לגבי כוונה, הוה כוונת ירידה להקר בלי השקפה על טהרה שציוותה התורה אלא נקיית הגוף מזוהמה, כוונת המעשה הכוללת כל מיני רחיצה ואין חילוק בין בפ״א לשתי פעמים, והוה ממש כמו כוונת חתיכת הסימנים בשחיטה, ושמור לך הדבר הזה כי הוא אמת לאמיתו, ומתפרשים דברי רש״י כפשוטן.14אבל מה שיש להעיר על האי מימרא דר״פ הוא, דלפי מה שביארנו לעיל דגם לר״נ בעינן כוונת מעשה הפלת הסכין עכ״פ, דכיון דכתיב וזבחת למצוה, שמעינן דעכ״פ כח אדם בעינן, וממילא דבעינן נמי כוונה לכח אדם, וכמש״כ הרא״ש והרשב״א שהבאתי לעיל דמתעסק בכח אדם. לא יחשב עשיית אדם כלל, וכל זה בשחיטה דאיכא קרא דוזבחת דמני׳ ילפינן דבעינן עכ״פ כח אדם לעכובי, אולם בטבילה דאפילו גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים מטהר, הרי דלא בעינן כח אדם כלל, ומה״ט בנפלה מן הגשר נמי עלתה לה טבילה לר״נ אע״ג דליכא בנפילה שום כח אדם, ודומה לנפלה סכין ושחטה, וכיון דלר״נ לא בעי בטבילה שום כח אדם ולא שום כוונה מעשה כוונה זו להקר לרבנן מנ״ל, דכמו דלר״נ נפלה מן הגשר דליכא שום כח אדם כשר, נימא דגם לרבנן כן הדין דלא פליגו ר״נ ורבנן אלא בשחיטה דלשניהם בעינן כח אדם, וממילא גם כוונה לאיזה מעשה, לר״נ סגי בכוונת הפלת הסכין ולרבנן בעינן כוונת מעשה הממית, דהיינו כוונת חתיכת סימנים, אבל בטבילה דלא בעינן שום כח אדם לר״נ, מנ״ל דפליגו רבנן עליו, ודבר זה צע״ג בעיני ודו״ק.15ע״ש גמר׳ א״ר, שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה וכו׳, נשחטה אחרת עמה, לר״נ פרה פסולה בהמה כשרה, לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה, ויש לי מקום עיון איך הדין בשתיהן חולין, ונתכווין לאחת ושחט השניה, או ששחט שניהם לרבנן דבעי כוונה לשחיטה, דהיינו לחתיכת סימנים, מה דינה של השניה, ומדהעמיד רבא דינו בפרה אדומה ובהמה אחרת, שהוא הלכתא למשיחא ולא קאמר בשתי בהמות חולין, נשחטה אחרת עמה, דלר״נ כשרה גם השני׳ ולרבנן השני׳ פסולה, ליכא למישמע מינה, דבחולין לכ״ע שתיהן כשרות, די״ל דפסול פרה אתא רבא לאשמעינן דתלו בפלוגתא דר״נ ורבנן, וכמו שאמר לקמן דלר״נ איצטריכא לי׳, אבל לפע״ד נראה דבבהמת חולין גם לרבנן דר״נ אין לפסול השניה, דקשה מאד לומר דבמעשה אחת תהי׳ אחת כשרה ואחת פסולה, וראי׳ לזה יש להביא ממה שפסק הרמב״ם בפ״א ה״י מהל׳ שבת ״דהיו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכווין לכבות את זו וכבה את זו או להדליק את זו והדליק את זו חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה״ עכ״ל, וא״כ פשיטא דבשחיטה נמי דינא הכא דכל שנתכווין לשחיטה אע״ג דנתכווין לאחרת, ונשחטה חברתה דכשרה וממילא גם בנשחטו שניהם ג״כ מהני כוונה להאחת גם לשניה, דלא אדע מקום לחלק בין שני דינים הללו, ואם כנים אנחנו בדברנו אלו צ״ל דהא דקאמר רבא דבנשחטה אחרת עמה, דלרבנן פרה כשרה, בהמה פסולה, דוקא בפרה אדומה הדין כן משום דפוסל בה שחיטת אחרת עמה, משום אותה ולא אותה ואת חברתה, וא״כ כל ששוחט את הפרה הרי הוא לגבי אחרת כהיפך כוונה, ולרבנן דבעינן כוונה לשחיטה, ה״ה דהיפך כוונה פוסלת, ובזה יל״י מה שיש להעיר על דברי רש״י ז״ל ב״ה ד״ה, שכ׳ וז״ל ״פרה פסולה מחמת מלאכה האחרת ובהמה כשרה״ עכ״ל, ותמה הראש יוסף ז״ל, למה לא פרש״י דמשום שחיטת שתים נפסלה הפרה, ואני אוסיף לדקדק, למה הוסיף רש״י תוספת שאינו צריך, לכתוב דבהמה כשרה, דפשיטא ומה״ט גם רבא לא הזכיר רק פסול דפרה לד״ה, אבל כשרות דבהמה הוא מלתא דפשיטא, אבל לפי האמור ניחא, דלכאור׳ הי׳ מקום לומר כיון דפרה נפסלת ע״י שחיטת שניה עמה הרי אנן סהדי דאינו רוצה שתתכשר האחרת בשחיטה, אלא רוצה לנוחרה להאכילה לעכו״ם או לכלבים, כי פרה אדומה דמיה יקרים, ומהיכי תיתי ירצה לפסלה בשחיטת הבהמה הלזו, ונאמר דסתמא כמפרש דהוה לי׳ היפך כוונה, שלא תתכשר בשחיטה, וזאת מהני לרבנן, דבעי כוונה לשחיטה כנ״ל, אבל זה ליתא דאפילו לא תתכשר הבהמה ותהי׳ כנחורה, נפסלת הפרה עכ״פ מחמת פסול מלאכה אחרת, ולכן הפרה לעולם פסולה, והבהמה כשרה, וזה נכון מאד בכוונת רש״י ז״ל, ודו״ק.16רש״י ד״ה ופירות הרי הן בכי יותן, ומקבלין טומאה מכאן ואילך, דאחשבה להו נפילת פירות לפע״ד נראה להגיה נטילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן, והוה לי׳ משקין שסופו לרצון וכו׳ עכ״ל, וכפי הנראה דלהיפך הוול״ל, דהוה לי׳ משקין שתחילתן לרצון, כי הרצון הוא כניסת ידיו והוצאתו מן המים כדי שיודחו, ושוב מכשירין את הפירות אע״פ שהמים שעל הפירות שלא לרצון המה, כי רק תחלת תלישת המים בעינן שיהי׳ לרצון, אבל נפילתן על הפירות אפילו שלא לרצון מכשיר.17ועיין בחי׳ הרשב״א ז״ל, שהקשה על הרמב״ם בפי״ב מטו״א, שפסק דבעינן רצון בעלים דוקא, מהא דקתני הכא ופשט מי שידיו טמאות דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות, ועיין בכ״מ שם שכ׳ על דברי הרשב״א שאין לדבריו הכרע, ואני תמה דיותר הי׳ להקשות על הרמב״ם, דמכאן מוכח דלא בעינן רצון כלל בשעת נפילת המים על הפירות, כל שתחלת תלישת המים הי׳ לרצון, והרמב״ם דמצריך רצון בעלים דוקא, ע״כ לשיטתי׳ אזיל דבעינן רצון ומחשבה בשעת תלישת המים מן המים, וגם רצון בשעת נפילתן על הפירות, עיי״ש בהשגת הראב״ד ודברי הכ״מ שם נפלאים בעיני, דהרי בפירוש כ׳ הרמב״ם כן הלכה ג׳ שם בדין כופה קערה עיי״ש והאי רצון בתחלת תלישת המים, ודאי דלא בעי בעלים של הפירות, דמה להני בעלים, עם הני מים שעדיין לא נפלו על הפירות, אבל מה דמצריך הרמב״ם דעת בעלים, הוא ברצון השני שבשעת נפילת המים על הפירות, אבל הראב״ד והר״ש וכן רש״י ותוס׳ דפליגו על הרמב״ם, וס״ל דכל שהמים נתלשו ברצון מכשירין גם בלא שום רצון בשעת הנפילה על הפירות, לא שייך כלל דעת בעלים ואפילו בהאי דינא דאם אין תחילתן ברצון וסופן לרצון דמכשירים דאז נמי רק מצד שהמים יהיו כתלושין לדעת בעינן האי רצון, עיין בהשגה שני׳ של הראב״ד שם, וא״כ גם אז לא מצד הפירות בעינן האי רצון אלא מצד המים שיתחשב עליהם לשום דבר תלוש, עיין לעיל דף ט״ז ע״א רש״י ד״ה לענין הכשר זרעים, וא״כ בעל הפירות לא שייך לזה כלל, אלא רצון של נותן המים כדי שיהי׳ להמים דין תלושים לרצון, הרי דהאי פלוגתא שבין הרמב״ם לראב״ד, אי בעינן דעת בעלים דוקא, תלוי בפלוגתא השניה אי בענין גם רצון בשעת נפילת המים על הפירות, ולכן יותר הו״ל להרשב״א להשיג על הרמב״ם ולומר דמכאן מוכח דלא בעינן רצון כלל בשעת נפילת המים על הפירות, כי הוא העיקר וממילא בטל מה שהצריך הרמב״ם דעת בעלים, דהא כאן לא חישב כלל על הפירות, לא הבעלים ולא האי טמא שרוצה להדיח את ידיו.18אבל המעיין ברמב״ם יראה שנשמר מקושי׳ זו דז״ל שם בהל׳ יו״ד ״פירות שנפלו לתוך המים ופשט ידיו ונטלן לא הוכשרו, ואם חישב שיודחו ידיו, הוכשרו במים שבידיו שהמים שבידיו ושעל הפירות הרי הן כתלושין ברצון״ עכ״ל, הנה תראה דהרמב״ם שינה מלשון הש״ס וכ׳ ופשט ידיו ולא כ׳ מי שידיו טמאות, והוא כדי שלא נפרש דעל אדם דעלמא קאי, אלא על הבעלים קאי, והנה ידועה סברת פסיק רישא במעשה שבת, דכל שמתכוין לדבר אחד וע״כ נעשה עוד דבר אחר הרי הוא כמתכוין לשניהם, משום דא״א זה בלא זה, וא״כ מי שמעלה פירות מתוך המים כיון דא״א להעלותן בלי מים שעליהם אין לחלק ולומר דכיוון להעלות רק הפירות ולא המים שעליהם, ולכן לדעת כל הני הראשונים גם בחלוקה הראשונה דפשט טמא את ידיו להוציא את הפירות הי׳ להם שפיר הכשר מים, כי כמו שהעלה הפירות לדעת, העלה המים שעליהם ג״כ לדעת מכח סברת פסיק רישא, אבל לרמב״ם ניחא דניהו דתלישת המים הוה לדעת משום פסיק רישא, אבל אנן בעינן גם נפילתן על הפירות לדעת ולזה ליכא כאן מעשה המורה על רצון ודעת שיתלחלחו הפירות מן המים, אבל בחלוקה שניה שבשביל שיודחו ידיו פשט את ידיו הרי דהעלה מים בידו לדעת ורצון, וכיון שהעלה הפירות עמהם וא״א שלא יתלחלחו ע״י המים שבידו הרי איכא פסיק רישא גם לזה ושפיר הוכשרו, ולכן קושי׳ הרשב״א נתהפך עליו ועל דעמי׳ דאם ניחא דלא בעינן בעלים ע״כ משום דסגי ברצון תחלה על תלישת המים, וזאת איכא גם בחלוקה הראשונה, בטמא שפשט את ידיו ליטול הפירות, ומשום דא״א ליטול הפירות בלי מים שעליהם, ודו״ק.
