דור רביעי על חולין כ״ח ב:ב׳

2 ע״ש א״ר חכים יוסף ברי בטרפות כר״י, הנה לדעת רש״י דמה״ת לא בעי לכתחלה יותר מסי׳ אחד ורבנן הוא דחששו שמא לא אתא למיעבד רובא דחד, י״ל דהכא ליתא להאי חששא, דלכאור׳ קשה מהא דאמרו לקמן קכ״ג ע״א דבטלית טבולת יום לא חיישינן שלא יקרע רובא ויאמר על מחצה או פחות ממחצה שהוא רוב, משום דלא חס עלה למיקרעה בשופע, וא״כ הכא בשחיטה ודאי דלא חס למישחט ואיך חששו שלא ישחוט רובא, אבל הענין כך הוא, דחששו שמא יארע שלא ישחוט רובא ויעבור זמן שהיי׳ להשלים השחיטה, ואז יהי׳ דררא דממונא והפסד, דיצטרך להטריף, לכן ידמה על מחצה שהוא רוב, ולכן החמירו לשחוט לכתחלה כל שני הסימנים, וממילא הוא רחוק שיארע לו שחיטה מצומצמת כזו, אמור מעתה כל זאת במקום שאינו אוחז הקנה כדי שלא לנגוע בושט, שפיר חששו שמא יארע לו שחיטה מצומצמת, ולהשלים לא יהי׳ בידו, משום שיעבור זמן שיעור שהיי׳, ויהי׳ החשש שמא נקב הושט או דבאמת נקב הושט ולא יכול להוסיף על הקנה משום שהיי׳ אבל כאן שאוחז את הקנה באופן דבטח לא נגע בושט, תו לא שייך החשש שמא יאמר על מחצה שהוא רוב והא מצי להשלים כל היום, כי ממ״נ אי איכא רובא בקנה כבר איתכשר ואי ליכא רובא הרי על חצי קנה פגום מצי להוסיף כ״ש, וכמו ששנינו בסוף העמוד בשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה אח״כ דשחיטתו כשרה ממ״נ, ואי דלרש״י דשהיי׳ במיעוט בתרא נמי לחומרא דמסיק בתיקו, מ״מ כאן בספק לית לן בה, וזה קרא לי׳ חכמה עד שאמר חכים ברי וכו׳.

3 ולדעת הרמב״ם דצריך מה״ת לכתחלה ב׳ סי׳ צ״ל היינו במקום דאפשר, אבל כאן כיון דלא אפשר באופן אחר שרינן לי׳ לשחוט לכתחלה רק סימן אחד, אלא דלא ידעתי איזה חכמה איכא בהאי חידוש דין, ולומר כפשוטו דמצא דבר חכמה בהאי עצה דלשחוט רק הגרגרת לחוד, קשה לקבלו, כי הוא דבר שכל בר בי׳ רב יוכל לאמרו ואולי דחידש לן שלא נאמר דכל שהוושט אינו ראוי לשחיטה אפילו מחמת חשש טרפות אינו ראוי׳ מקרי וממילא גם שחיטת הקנה לא מהני דהרי שניהם ראוים לשחיטה בעינן, קמ״ל דהאי ראוי מקרי, ויש בענין זה חילוקי דינים ולא כל המקומות שוות, עיין בפסחים דף פ״ח ע״ב ודוק.