דור רביעי על חולין כ׳ ב:ג׳:א׳-ב׳

3 ע״ש רש״י ד״ה כל המעכב בשחיטה, עור אינו מעכב בשחיטה וכו׳, אבל סימנים שחיטה תלה בהו רחמנא, ולכתחלה כולהו בעי כדתנן בהשוחט וכו׳ עכ״ל.

4 הנה פשיטא דסימן השני עכ״פ אינו מעכב בשחיטה אלא, כוונת רש״י ז״ל דעכ״פ בעינן שניהם ראויין לשחיטה, דהרי אפילו נקה״וו מעכב את שחיטת הגרגרת, אף בעוף דהכשרו בסימן אחד, ובהגהות המהרש״ש כתב דברי רש״י אלו שייכין למטה, אכל שישנו בשחיטה, כי שם מקומם עיי״ש, אלא דרש״י ז״ל סותר שיטת עצמו, במה שכתב כאן, דלכתחלה בעי שני סימנים, וע״כ מה״ת קאמר, ושם בריש השוחט, כתב דהא דבעי שני סימנים בעוף לכתחלה, אינו אלא מדרבנן, ומשום גזרה דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, ועיין בלב אריה איך נדחק לפרש דברי רש״י דכאן, ולפע״ד נראה דגם כאן אין כוונת רש״י לומר דמה״ת בעינן שני סימנים לכתחלה, שכן הוא באמת דעת הרמב״ם, אלא דממה דגזרו חכמים לשחוט לכתחלה שני סימנים, דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, מוכח דגם שניהם המה בתורת שחיטה גם ביחד, דאם לא תאמר כן מה אהני להו, האי תקנתא, דדילמא לא יהי׳ סימן השני דהיינו הושט שחט רובא, רק מקצתו, והוא נשחט תחלה ואיך יתכשר בשחיטת רוב הקנה כיון דכבר אטריף בנקה״וו, וכן יש נמי להוכיח מראב״א לקמן בהשוחט שס״ל, בעוף ושט ולא קנה בעינן, וא״כ קשה, אם נשחט הקנה תחלה הרי הוא מעשה טרפות ולגבי שחיטה הלא ושט ולא קנה בעינן, וא״כ הוה צריכין להזהר שלא לשחוט לראב״א, רק הושט ולא הקנה וגם לדידן, שלא נינקוב הושט בלי שחיטת הקנה תחלה, אלא ודאי דגם שניהם יחד שייכים לשחיטה וטובים השנים מן האחד, אע״ג דליכא מצוה להדר לכתחלה על שחיטת השני, ולפ״ז לרש״י ז״ל דמפרש האי בעי לקמן ל׳ ול״א בהחליד במיעוט סימנים ושהה במיעוט סימנים, דקאו אמיעוט בתרא, י״ל דגם בעוף ובמיעוט בתרא של השני קמבעי לי׳, כיון דתורת שחיטה על שניהם, ויש לעיין בזה והסברא בעצמה דחוקה לומר, דשניהם ביחד תורת שחיטה עליהם, ומ״מ לא בעי אף לכתחלה רק סימן אחד, ודו״ק.