דור רביעי על חולין י״ט

« דור רביעי על חולין י״ח ע״ב:א׳ דור רביעי על חולין כ׳ ע״א:א׳ »

1 וְהִלְכְתָא מִשִּׁיפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה – כְּשֵׁרָה, וְהַיְינוּ דְּשַׁיַּיר בְּחִיטֵּי.

2 רַב נַחְמָן אַכְשַׁר מִשִּׁיפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רַב קַטִּינָא לְרַב נַחְמָן: כְּמַאן? לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

3 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא חִילָק יָדַעְנָא וְלָא בִּילָק יָדַעְנָא, אֲנָא שְׁמַעְתָּא יָדַעְנָא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִשִּׁיפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה כְּשֵׁרָה.

4 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מוּגְרֶמֶת דְּרַבָּנַן כְּשֵׁרָה לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

5 וּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, כְּשֵׁרָה לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.

6 פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אַדְּרַבָּנַן קָאֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

7 וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אִם כֵּן, ״הֵעִיד עָלֶיהָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, דְּקָאֵי רַב נַחְמָן כְּוָותֵיהּ.

8 אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁשָּׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: כּוּלַּהּ שְׁחִיטָה בָּעֵינַן בְּטַבַּעַת גְּדוֹלָה, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ.

9 אֲבָל הִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, דְּכִי נָפְקָא חִיּוּתָא בָּעֵינַן רוּבָּא בִּשְׁחִיטָה, וְלֵיכָּא.

10 אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אַדְּרַבָּה, לֵימָא מָר אִיפְּכָא: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁהִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם.

11 וְרַבָּנַן, הָתָם מָקוֹם שְׁחִיטָה, הָכָא לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה.

12 אֲבָל שָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, דְּהָא תְּנַן: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.

13 אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מַאן נֵימָא לַן דְּהָהוּא רוּבָּא דְּהָתָם לָאו רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ? דִּלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ!

14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ כֹּל רוּבֵּי דְּעָלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רוּבָּא דִּשְׁחִיטָה קָאָמֵינָא, דִּשְׁמַעְנָא לְהוּ דִּפְלִיגִי.

15 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת שֶׁהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְרַבָּנַן – הָתָם מְקוֹם שְׁחִיטָה, הָכָא לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה.

16 אֲבָל שָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, דְּהָא תְּנַן: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.

17 מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: מַאן לֵימָא לַן דְּהָהוּא רוּבָּא דְּהָתָם לָאו רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ? דִּלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ! אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַטּוּ כֹּל רוּבֵּי דְּעָלְמָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רוּבָּא דִּשְׁחִיטָה קָאָמֵינָא, דִּשְׁמַעְנָא לְהוּ דִּפְלִיגִי.

18 הִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ – רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּשֵׁרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טְרֵפָה. רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּשֵׁרָה – כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא בִּשְׁחִיטָה קָא נָפְקָא. רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טְרֵפָה – בָּעֵינַן רוּבָּא בִּשְׁחִיטָה וְלֵיכָּא.

19 שָׁחַט שְׁלִישׁ, וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, וְשָׁחַט שְׁלִישׁ – רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֵׁרָה. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: טְרֵפָה. שְׁמַע רַב יְהוּדָה אִיקְּפַד, אֲמַר: טָרֵיפְנָא ומכשר מַכְשַׁר, ומכשרנא מַכְשַׁרְנָא טָרֵיף! אָמַר רַב הוּנָא: שַׁפִּיר קָא מִיקְּפַד, חֲדָא – אִיהוּ שְׁמִיעַ לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַב, וַאֲנָא לָא שְׁמִיעַ לִי, וְעוֹד – הָאִיכָּא רוּבָּא בִּשְׁחִיטָה.

20 אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: לָא תֶּהְדַּר בָּךְ,

21 דְּאִם כֵּן, מַפְסְדַתְּ לַהּ לְקַמַּיְיתָא. הָתָם מַאי טַעְמָא קָא מַכְשְׁרַתְּ? דְּכִי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהֶכְשֵׁירַהּ קָא נָפְקָא. הָכָא נָמֵי, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהַגְרָמָה קָא נָפְקָא.

22 אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוֹמֵי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוֹמֵי: שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק כְּשֵׁרָה.

23 וְדִלְמָא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה! בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת וְלֵיכָּא, קָא מַשְׁמַע לַן.

24 סִימָן: בַּכַּ״ד.

25 יְתֵיב רַבִּי אַבָּא אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

26 הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

27 שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

28 שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

29 אֲזַל רַבִּי אַבָּא, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא?

30 אֲמַר לֵיהּ: שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט גּוֹי וְגָמַר יִשְׂרָאֵל. שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט יִשְׂרָאֵל וְגָמַר גּוֹי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״גּוֹי גּוֹי״.

31 אָמַר רָבָא: שַׁפִּיר קָרֵי עֲלֵיהּ ״גּוֹי גּוֹי״, בִּשְׁלָמָא הָתָם מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁחַט רוּבָּא וְלָא שְׁחַט, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בִּידָא דְּגוֹי קָא נָפְקָא, אֶלָּא הָכָא מִכְּדֵי מִשְׁחָט שָׁחֵיט, מָה לִי בִּמְקוֹם נֶקֶב, מָה לִי פָּגַע בּוֹ נֶקֶב?

32 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁירָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה, שֶׁכׇּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכׇל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.

33 גְּמָ׳ מַאי עוֹרֶף? אִילֵימָא עוֹרֶף מַמָּשׁ, מַאי אִרְיָא שׁוֹחֵט? אֲפִילּוּ מוֹלֵק נָמֵי! ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא עׇרְפּוֹ. אֶלָּא מַאי עוֹרֶף? מִמּוּל עוֹרֶף, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: כׇּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה.

34 מְנָהָנֵי מִילֵּי, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ – מוּל הָרוֹאֶה אֶת הָעוֹרֶף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי״, וְאוֹמֵר: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא: עוֹרֶף גּוּפֵיהּ לָא יָדְעִינַן הֵיכָא, דְּנִדַּע מוּל דִּידֵיהּ הֵיכָא – תָּא שְׁמַע: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״, מִכְּלָל דְּעוֹרֶף לַהֲדֵי פָּנִים.

35 אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִצְוַת מְלִיקָה מַחֲזִיר סִימָנִים לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף וּמוֹלֵק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף מַחְזִיר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְזִיר דַּוְקָא.

36 וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אַף מַחְזִיר, מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה,

פירוש דור רביעי על חולין י״ט

1 דף י״ט ע״א, אר״ה א״ר אסי מחלוקת בששחט שני שלישים והגרים שליש וכו׳, אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים ד״ה פסולה, דכי נפיק חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא וכו׳, לישנא אחרינא מחלוקת בהגרים שליש ושחט שני שלישים, דריב״י סובר מידי דהוה אחצי קנה פגום, ורבנן התם מקום שחיטה, הכא לאו מקום שחיטה וכו׳ עכ״ל הגמ׳.

2 הנה בסוגי׳ זו יש מבוכה גדולה בין המפרשים ז״ל, ואני טרחתי הרבה לירד לעומקה דהאי הלכה, ותלי״ת עלתה בידי עפ״י הקדמות והעיקרים שלי לבאר כל חמירא.

3 הנה כבר ביארתי בעיקר ד׳ כי לדעת רש״י ורמב״ם, בעינן שחיטת כל הסימנים מה״ת, ורק בדיעבד סגי ברוב, אבל דעת ר׳ אושיעא שבתוס׳ לקמן ל׳ ע״ב ד״ה החליד, דמה״ת לא בעינן גם לכתחלה רק רוב הסימן, וכל החותך יותר הוה כחותך בידו וברגלו ולא שייך לשחיטה כלל, ובדבר זה פליגו ר״י ור״ל לקמן ל״ב ע״ב, דלר״ל דבשחט רוב הקנה, הריאה כמאן דמנחא בדיקולא מכש״כ הקנה עצמו, אע״פ דלא נשחט כולו אלא רובא, דהאי מיעוט כמנחא בדיקולא, וא״כ האי שחיטת כולו לכתחלה למאי, והוה כמו דאמרינן לקמן כ׳ ע״ב, וכי מתה עומד ושחוט ה״נ האי קנה כמתה ממש וכמנחא בדיקולא, ולמה יחתוך בבשר המת, והוה כחותך בידו וברגלו, וגרע מזה דהרי האי קנה הרי הוא כנתלש מן הבהמה, ואיך יצויר, שתהני האי פסיקת מיעוט בתרא על הבהמה אבל ר״י שהוא חולק בזה על ר״ל, כאשר ביארתי זאת בסוגי׳ שם ובפתיחה, לית לי׳ דריאה כמנחא בדיקולא, וגם הקנה עצמו לא, ודלא כרשב״א דסובר דהסימנים השחוטים לכ״ע כמאן דמונח בדיקולא דמי דזה ליתא כאשר ביארתי שם, ולכן לדידי׳ מצינן למימר דלכתחלה בעינן מה״ת שחיטת כל הסימנים, כיון דע״י השחיטה עדיין לא נפסק חיותם מן הבהמה, וכמו שהבהמה עצמה כחי לכל דבריה, כן גם סימניה חיין הן ע״י חיבור חזק ואמיץ לאברי הבהמה, כאשר ביארתי במקומו בראיות ברורות.

4 ולפי האמור, ר״ה בלישנא קמא סובר דרבנן וריב״י נמי פליגו בזה דלרבנן בעינן שחיטת כל הסימן לכתחלה ומה״ת ולכן פוסל בו הגרמה גם בסוף השחיטה, דכל זמן שלא סילק ידו מן השחיטה, כולה חדא שחיטה הוה וכל פסול שאירע בה, בין בתחלה ובין בסוף פוסלת את השחיטה, וריב״י סובר, דלא בעינן לכתחלה מה״ת יותר משחיטת רוב הסימן, וכל שנשחט הרוב בהכשר הסימן כמאן דמונח בדיקולא דמי, והוה כחותך בבשר המת, והא דלא אמר, דריב״י נמי בעי סימן שלם מה״ת, ומ״מ מכשיר כאן בהגרמה במיעוט בתרא, משום דס״ל כל שכשר בדיעבד, אם פסק מלשחוט תו לא מצי מיפסל, וכאשר סובר כן בלישנא בתרא כאשר אבאר, משום דא״כ למה לא פליגו כן בשאר פסולי שחיטה, וכגון בעיקור דסכין פגומה דאיירי בי׳ במשניות שלפני זו, דהוה רבותא יותר, דאפילו במקום שחיטה, תו לא מיפסל אחר שחיטת הרוב, אבל בהגרמה י״ל כיון דלאו מקום שחיטה הוא, הוה כפסק מלשחוט, וסברא זו נזכרת באחרונים, ולומר דבאמת ריב״י לא מכשיר אלא בהגרמה ולא בשאר פסולי שחיטה, לא מסתבר לי׳ לר״ר, כי באמת אין חילוק בזה, דכיון דלהאי לישנא אתא ההלכה לממ״ס, על הגרמה בתחלת השחיטה שפוסלת השחיטה, הרי דשייכא לשחיטה כדי לפסלה עכ״פ, וכמו שביארנו בדה״ק, וא״כ ה״ה בסוף השחיטה, אבל עכ״פ כדי שלא נטעה כן, הוו״ל להעמיד פלוגתתם על מה דסליק מני׳, לכן הוכיח מזה דפליגו אי בעינן לכתחלה שחיטת כל הסימן מה״ת, או סגי ברוב לכתחלה, ואז אין שום חילוק בהאי דינא בין הפסולים, לכן נקט הגרמה לאשמעינן דרך אגב פסול הגרמה, ולפ״ז הא דקאמר, דבהגרים בשליש קמא ד״ה פסולה, דכי נפיק חיותא בעינן רובא בשחיטה, האי טעמא רק לריב״י איתא דרק לדידי׳ נפיק חיותא ברובא, דהיינו חיות הקנה דהוה כמאן דמונח בדיקולא דמי, אבל לרבנן דבעי כל הסימן לכתחלה, הרי עדיין לא נפיק חיותא דקנה כמו דלא נפיק חיותא דבהמה כל זמן שמפרכסת, ואפילו אם נפסק כל הקנה ג״כ לא נפיק חיותא, כמו שביארנו במקומו, אבל לרבנן לא בעינן האי טעמא, דהרי פסולה השחיטה גם במיעוט בתרא ומכש״כ במיעוט קמא, מפני שכל הסימן בשחיטה בעינן, ובמקום שחיטה, ואין זה דומה לחצי קנה פגום, דודאי גם לרבנן כשרה משום דהתם מקום שחיטה, וכ״ז דלא עשה מעשה טרפות לא קפדינן על פסיקת החצי גם בפיסול משא״כ בהגרמה דליכא לפנינו שחיטת הסימן כולו אלא בהגרמה ובזה נמצא עוד טעם מרווח, למה פליגו בהגרמה ולא בעיקור דסליק מני׳, משום דבעיקור הלא לכ״ע כשר במיעוט קמא בקנה, וא״כ אין רבותא כ״כ דמכשיר ריב״י במיעוט בתרא נמי משא״כ בהגרמה דבמיעוט קמא פסול מ״מ במיעוט בתרא מכשיר ומשום דכבר נפיק חיותא דכמדמ״ב.

5 אולם באידך לישנא דר״ה דלכ״ט בהגרים לבסוף כשרה ופליגו בהגרים בתחלה במיעוט קמא, צריכין לומר דפליגו בהיפך, דרבנן סברו דרק רוב הסימן בעי שחיטה, ומיעוט בתרא כחותך בשר המת, משום דכמאן דמונח בדיקולא דמי, ולכן בהגרים במיעוט בתרא כשרה, אבל במיעוט קמא פסולה, דהרי ליכא רובא של סימן במקום שחיטה, דמיעוט בתרא לא מצטרף לשחיטה, דכמנחא בדיקולא הוה, אבל ריב״י סובר דלאו כמנחא בדיקולא דמי׳, ובעינן לכתחלה כל הסימן בשחיטה, אבל כיון דבדיעבד סגי ברוב, לכן בין הגרים במיעוט קמא ובין הגרים במיעוט בתרא כשרה, משום דרובא של אחד כמוהו, ומה דאמר דטעמא דריב״י דמכשיר בהגרים במיעוט קמא, מידי דהוה אחצי קנה פגום, לאו דדומה לגמרי דהרי בחצי קנה פגום סגי בהוסיף עליו כ״ש בדיעבד, וכאן הרי בעינן שני שלישים האחרונים בשחיטה, וכדאמר ריב״י, מלא חוט ע״פ רובה, הרי דשאני במקום שחיטה משלא במקום שחיטה, אבל לגבי שלא לצרף שליש אמצעי שבשחיטה, לשליש קמא שבהגרמה לפסול, קמדמה אהדדי ואומר, כמו דבחצי קנה פגום חלק השחוט לא מצטרף, אלא להכשיר ולא לפסול, כמו כן בהגרים שליש, אע״פ דלהכשיר לא מצי מצטרף, כיון דלאו מקום שחיטה הוה, אבל לפסול לא מצטרף כלל, דהרי אין כאן שום מעשה טרפות כמו בחצי קנה פגום, ורבנן סברו, התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה, הכוונה בזה כיון דלאו מקום שחיטה, ולא מצי מצטרף להשלים הרוב, במה יתכשר, הלא המיעוט בתרא ודאי לאו שחיטה קחשוב, דהרי היא כבשר המת דכמנחא בדיקולא הוה, אבל בהגרים בשליש בתרא ד״ה כשרה, דהא תנן רשא״כ, האי רשא״כ מתפרש לרבנן באופן אחר ממה שיתפרש לריב״י, דלרבנן האי כמוהו כמוהו ממש קאמר, דהרי לא בעי לכתחלה יותר מן הרוב, אבל לריב״י באמת לאו כמוהו ממש, דהרי בעינן לכתחלה לשחוט כל הסימן, אבל הכוונה דכיון דגם לדידי׳ כשר בדיעבד ברובא, א״כ אין סברא לפסול ע״י הגרמה במיעוט בתרא, ולכן לשניהם רובא שא״כ דלא מיפסל בהגרמה במיעוט בתרא אבל לא מחד טעמא כנ״ל.

6 וע״ז פריך קושי׳ מושכלת, ומאן לימא לן דהאי רובא דהתם לאו ריב״י אמרו, דילמא ריב״י אמרו וקאי על רובא דשני שלישי בתראי, אע״ג דהגרים בשליש קמא כשר וכדינא דהכא דקאמר ע״פ רובא סגי, והוא מפני דגם המיעוט בתרא שייך לשחיטה, וא״כ מצינן שפיר למימר, דבהגרים במיעוט בתרא פסולה לריב״י, וכדעת רבנן בלישנא קמא, ומנ״ל דהאי רשא״כ קאי אמיטוט בתרא בהגרמה, בין לרבנן ובין לריב״י, והבן את זאת, כי הוא כפתור ופרח.

7 ועתה נבוא לבאר פלוגתת ר״ה ור״י בהגרים תחלה וסוף, ושחט שליש אמצעי, דר״ה מכשיר ור״י פוסל, ועיין מהרש״א ז״ל על תוס׳ ד״ה הגרים, ויפה כתב, דר״ה ע״כ מפרש הא דריב״י דקאמר ע״פ רובא, דבשעת גמר הרוב יהי׳ בשחיטה ואז דומה ממש לחצי קנה פגום, וכי היכי דשם מהני האי משהו שבשחיטה להצטרף להחצי פגום, כך מצטרף נמי האי שליש קמא של הגרמה לשליש האמצעי.

8 ולפ״ז לר״ה, בין לרבנן ובין לריב״י, לא בעינן לכתחלה נמי רק רוב הסימן, כי השאר כמאן דמונח בדיקולא דמי ולא פליגו אלא אם שליש קמא של הגרמה, דינו כחצי קנה פגום, או שאני חצי קנה פגום דהוה מקום שחיטה. ויש להסביר קצת סברת ר״ה דמדמה הגרים שליש קמא לחצי קנה פגום, ולא מחלק בין מקום שחיטה לשלא במקום שחיטה, משום דכיון דלדידי׳ כל שנשחט הרוב כמאן דמונח בדיקולא דמי, ממילא בשעת גמר פסיקת רוב הקנה גם מה שלמטה ממקום הגרמה כנפסק דמי, אלא דבכולו בהגרמה גזה״כ דפסול שחיטה הוה, אבל כל שהגמר של הרוב במקום שחיטה שפיר דמי דכולו כמדב״ד, וממילא בשחט תחלה וסוף, והגרים באמצע ע״כ דטרפה, דהרי השליש בתרא לא מצטרף דהוא כמדב״ד, ולכן כאשר חזר ר״ה להכשיר את זאת כר״י, שפיר קאמר לי׳ ר״ח לא תהדר בך, דא״כ הפסדת לקמייתא, דאם תודה דשליש האחרון שייך לשחיטה, א״כ לאו כמאן דמונח בדיקולא דמי, ואיך תצטרף שליש קמא דהגרמה להשלים הרוב כיון דלאו מקום שחיטה הוא, אבל ר״י שפיר פוסל באמצעי בשחיטה ושלישי קמא ובתרא בהגרמה, והכשיר באמצעי בהגרמה ושאר שני שלישים בשחיטה, מפני שסובר דריב״י בעי סימן שלם לכתחלה, ולכן הני שני שלישי שחיטה מצטרפין להכשיר, ושני שלישי בהגרמה מצטרפין לפסול.

9 וראה זה איך שגה הפליתי ז״ל שגיאה רבתא בפירוש הסוגי׳ הלזו, עיין בי׳ בסי׳ כ׳ אות ג׳, שחולק ביד רמה על הכ״מ והש״ך ויתר הפוסקים, שכתבו דשלא במקום שחיטה בין בקנה ובין בושט לאו נבלה הוה כשנפסק, אלא מהני השחיטה למטה ממקום הפסוקה כמו בשאר טרפות, והוא ז״ל לפי דעתו הביא ראי׳ שאין עליה תשובה נגדם, מהא דמכשיר ר״ה בשחט שליש אמצעי, משום דנפיק חיותא בשחיטה, ומסיק בזה״ל, ולכן ברור דהואיל דנפסק רוב הגרגרת ורובו ככולו בכה״ת, הוו״ל כניטל, ונפסק הגרגרת נבלה עכ״ל, ופלא והפלא שלא שת לבו דהיינו פלוגתא דר״י ור״ה, דלר״ה כל שנפסק הגרגרת הוה כמדב״ד, וממילא דליכא חילוק בין במקום שחיטה ובין שלא במקום שחיטה, אבל ר״י החולק עליו, ואשר ההלכתא כוותי׳ סובר, דגרגרת שנפסק לאו כמונח בדיקולא דמי, ואפילו כולו נפסק, ולכן כל שנפסק למעלה ממקום שחיטה, שפיר מצי שחט למטה ממנה ומה שלא מצי שחט, בנפסק במקום שחיטה, למעלה או למטה ממקום הפסיקה, לאו מטעם דכבר הגרגרת כניטל דמי, וכסברת ר״ל, אלא כר״י ומטעם דכבר הוה נחורה, ונפסלה לשחיטה, ותדע דהרי ר״י דמכשיר בהגרים שליש אמצעי, והוא כשגמר שליש האחרון בשחיטה, דאם פסק ולא גמר פשיטא דטרפה וא״כ איך יוכשר ע״י שחיטת שליש האחרון כיון שכבר איטרף וכנוטל כולו דמי, וזה ראי׳ שאין עליה תשובה היפך דברי הפליתי.

10 הן אמת, שהני הגאונים מדויל ידייהו קמשתלמו, כי כולם נמשכו אחרי הרשב״א והוא ג״כ שיטת התוס׳, דאחר שחיטת רוב הקנה, עכ״פ הקנה כמאן דמונח בדיקולא דמי, אפילו למאן דל״ל הא דר״ל לגבי ריאה, כי גם בין הראשונים, לא מצאתי זולת הרמב״ם והר״ן בחידושיו שם בסוגי׳ לקמן ל״ב ע״ב, שזכו לידע את זאת, שר״י בר פלוגתא דר״ל לא ס״ל כמאן דמונח בדיקולא דמי, לא הריאה ולא הקנה ולא בסימן אחד ולא בשני סימנים, אבל האמת כן הוא כאשר תראה שם בחידושי, וכאשר גם סוגי׳ זו מוכיחה, וכן סוגי׳ דישנה לשחיטה מתוע״ס לקמן כ״ט ע״ב ודו״ק.

11 ע״ב תוס׳ ד״ה שחט ופגע בו נקב, ולא דמי לשחט שליש וכו׳ ועיין היטב במהרש״א, והדבר מובן ע״פ דברינו לעיל, דמקום שחיטה גרע מהגרמה לענין פגע בנקב, הן לר״ה והן לר״י, דלר״ה, לפי מה דס״ל עתה דפגע בנקב הוה כנעשה לאחר שחיטת השליש קמא, פסולה משום דנעשה כמונח בדיקולא דמי, ע״י הנקב, שלא ע״י שחיטה, ומה יועיל אם יוסיף עוד שליש האחרון, כיון דהוה כבר כמונח בדיקולא דמי ולר״י הגם דבהגרמה כהג״וו כשר הוה, דהרי ל״ל כמדב״ד, ומצי משלים רובא בשחיטה ע״י שליש האחרון, אבל בנקב במקום שחיטה שפגע בו, דהוה כגומר הרוב בפיסול, הוה שחיטה פסולה, כמו נקה״וו דמטעם שחיטה פסולה קאתינן עלה לדעת הרמב״ם, ותו לא מצי שחיט מה שכבר נפסלה, אולם לדעת התוס׳, ודאי קשה טובא להבין דין זה דפגע בו נקב, דלשיטתם דלכ״ע אחר שחיטת הרוב, הגרגרת כמונח בדיקולא דמי, צריך לחלק ולומר דדוקא בנפסק במקום שחיטה כן הוא, אבל למעלה ממקום שחיטה, אע״ג דבכלל פסה״ג וטרפה, מ״מ לענין כמאן דמונח בדיקולא דמי לאו כגרגרת יחשב, וזה דבר שלא ניתן להאמר, וכמו שתמה על זה הפלתי שהבאתי בדה״ק, ודו״ק היטב.

12 ע״ש משנה, השוחט מן הצדדין וכו׳, השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, המולק מן העורף מליקחו כשרה, בגמר׳ מדייק דהאי עורף מול עורף קאמר, דאל״כ, מאי ארי׳ שוחט אפילו מולק נמי פסול, ולכאור׳ היה לו למידק יותר משוחט עצמו, מאי ארי׳ עורף אפילו פנים נמי פסול, דהא בעינן שחיטה למטה משיפוי כובע, ולדעת משנתינו דלעיל למטה מזה בטבעת הגדולה, אלא די״ל, דפסול הגרמה באמת ממליקה ידעינן דכיון דאמרה תורה מליקה ממול ערפו, ולא מערפו, משום סימנים אמרה, דבעינן משיפוי כובע למטה גם במליקה, וממילא דשחיטה כנגד מול עורף בעינן, כי את זה לעומת זה אמרה תורה, מליקה מלאחריו ושחיטה מלפניו, וזה נכון מאד.

13 והא דקתני, בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה, לכאור׳ אינה אלא טרפה ששחטה, לפי מה דמסיק לקמן דמליקת עורף בלא רוב בשר קאמר, דאל״כ, וכי מתה עומד ומולק, א״כ ה״ה השחיטה מן העורף נמי בלא רוב בשר ואינו אלא טרפה, אבל מ״מ פסולה מטעם מחליד, וזאת אפילו לרבא דלקמן, דל״ל טעמא דמחליד, דהתם לפי הס״ד, דעם רוב בשר קאמר, ואז ס״ל לרבא דליכא חלדה, אבל לאחר מסקנא, דע״כ בלא רוב בשר, ע״כ הוא מחליד הסכין בין בשר המפרקת לסימנים, וכמש״כ התוס׳ לקמן ד״ה מפני שהוא מחליד, וכל מה שכתבתי עד הנה מצאתי מבואר בראש יוסף, אלא דלפע״ד, לדעת היש״ש ז״ל סי׳ מ״ד, דשבירת המפרקת, אף בלא רוב בשר עם פסוקת הסימנים ג״כ נבלה הוה, כמו מפרקת עם רוב בשר, ומטמא מיד, והיינו דר״ל ור׳ אסי דלקמן דמפרשו, הותזו ראשיהן כן, וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם עיין ראש יוסף לקמן כ״א ד״ה כתב הר״ם, גם בלא טעמא דחלדה שפיר קאמר שחיטתו פסולה, והוא לפי דעת רש״י ז״ל לקמן בסוגי׳ דמסוכנת דבעינן פירכוס לאחר גמר שחיטה, ולא די בפרכוס עם סוף השחיטה, וכאשר אמרו שם בגמ׳, זה פירש לחיים וזה פירש למיתה, דבעינן חיות אחר גמר לידה, וכן פסקינן ביו״ד סי׳ י״ז כרש״י, וא״כ כל שנפסק המפרקת ושני סימניה הרי היא כמתה, וליכא חיות אחר השחיטה, ואנן חיות אחר השחיטה בעינן, ואפילו בעוף דסגי בסימן אחד, וכן בבהמה דסגי ברוב שני סימנים, ונאמר דדוקא בנפסקו הסימנים לגמרי הוה כמתה, ולא בפסיקת הרוב שלהן, מ״מ הרי לכתחלה בעינן שחיטת כל הסימנים, וגם בעוף כדעת הרמב״ם, והוא מה״ת, אלא דבדיעבד כשרה השחיטה ברובא, ובעוף אף בסימן אחד, אבל ראוין לשחיטה עכ״פ בעינן וכמו בבילת המנחות, דאע״ג דאין הבילה מעכבת, אבל ראוי לבילה בעינן, וכאן אחר שנפסק המפרקת, אין שני הסימנים ראוין להשחט לגמרן, דאם יופסקו כולן, תהי׳ כמתה, ואין זה שחיטה אלא הריגה.

14 ומה דקאמר ר״ח לקמן לסייע לזעירי ממתני׳, דמלק בסכין מטמא בגדים, ואי אמרת טרפה הוה, תהני סכין לטהרה מידי נבלה, לכאור׳ לפי האמור, מה ראי׳ מביא משם, דילמא ע״י שחיטת סימנים נעשה מתה ולכן מטמא כנבלה, לק״מ דהא דחידש לן היש״ש דמפרקת עם הסימנים עושה נבלה, היינו אם איתא להא דזעירי, דמפרקת ורוב בשר נבלה, ה״ה מפרקת ושני סימנים נמי כן, אבל אי ליתא להא דזעירי, אז גם הא דהותזו ראשיהן צריכין לפרש עם רוב בשר, ולא נשאר מעורה אלא בעור.

15 והנה הא דפריך רבא לקמן, אי קשי׳ הא קשי׳ וכי מתה עומד ומולק, ומתרץ דעושין כמו דתנינא בבריית׳ וכיצד מולקין את העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנים, לפי האמור, האי קושי׳ ותירוץ שייכין גם בלא זעירי, דאם ימלוק המפרקת עם הבשר והסימנים, פשיטא דכמתה הוה, דהיינו הותז הראש ממש, ואנן בעינן גם במליקה חיות אחר המליקה, כמו בשחיטה אחר השחיטה, דכל שמת תחת ידו ממש, אין זה, לא מולק ולא שוחט, אלא הורג, ואע״פ דלישנא דרבא ״וכי מתה עומד ומולק״ ודאי משמע דאדזעירי קאי, מ״מ גם בלא הא דזעירי, היינו מוכרחים לומר דמניח רוב בשר כדי שלא יהי׳ מת תחת ידו.

16 ומה מאד מיושב בזה קושי׳ עצומה, לשיטת הסוברים דר״ל ור׳ אסי פליגו אדזעירי, וכמש״כ התוס׳ לקמן ד״ה הותזו, איך פרנסו הני אמוראים האי ברייתא דכיצד מולקין את העוף, והראש יוסף הוכרח מכח קושי׳ זו לומר, דהני אמוראים לא ידעו מהאי ברייתא, ולכן לא פסקינן כוותייהו, ולפי האמור אין מברייתא זו שום סתירה לדבריהם, דבכוב״כ צריך להניח הבשר כדי שלא תהי׳ מתה עם גמר המליקה.

17 ולפ״ז ר״ח הני קאמר, דאי אמרת טרפה הוה ולא נבלה, ומ״מ מניח הבשר כדי שלא תהי׳ מתה עם גמר המליקה, תהני לי׳ סכין לטהר מידי נבלה, דאז לא נימא כיש״ש דמפרקת עם הסימנים נבלה הוה, אלא ודאי כזעירי דמפרקת עם רוב בשר נבלה, וממילא כמו כן מפרקת עם הסימנים וכיש״ש, ולכן אפילו אם מניח הרוב בשר מ״מ לא מהני הסכין לטהר מידי נבלה, משום דמפרקת עם הסימנים עושין מיתה וכיש״ש ואי תקשה לך בכל מליקה הרי הוא מפרקת וסימנים והוה מתה עם סוף המליקה, לא היא כי ברוב סימנים עדיין לא מתה, והמיעוט הבתרא הוא רק משום מצות הבדלה ולא שייכי לעיקר המליקה.

18 וכל זאת כתבנו לדעת רש״י, דבעינן חיות אחר גמר שחיטה, אבל התוס׳ לקמן שם בסוגי׳ נראה דלא סברו כרש״י ולכן לדידהו ודאי צ״ל דמטעם חלדה פסולה השחיטה מן העורף ודו״ק.

« דור רביעי על חולין י״ח ע״ב:א׳ דור רביעי על חולין כ׳ ע״א:א׳ »