דור רביעי על חולין י״ז ב:א׳

1 ע״ב גמר׳ ת״ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה שאין בה אלא פגימה אחת, אוגרת פסולה, מסוכסכת כשרה וכו׳, הנה בענין פגימות הסכין חברתי והוצאתי לאור קונטרס מיוחד בשמו ״הלכה למשה״ והתמצית ממנו אספתי בפתיחה עיקר ו׳ ״בדיקת הסכין לשחיטה״ עיי״ש היטב כי כאן אקצר בדברים.

2 הרא״ש ז״ל הביא לשון הרמב״ם ז״ל שכ׳ סכין שתבדוק בהלכה ולא תרגיש שיש בה פגם, וכשתחזור ותבדוק אותה בהבאה, תרגיש שיש בה פגם וכו׳, ותמה עליו הרא״ש במסוכסכת כיון שזקופה היא מצד אחד, איך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה, והמעדני יו״ט המליץ בעד הרמב״ם דס״ל כרי״ף ז״ל דבירידתו אינה קורעת, וכוונתו במה שכ׳ ״ולא תרגיש״ פגימה הקורעת עיי״ש.

3 והנה אמת הדבר דגם הרמב״ם כרי״ף לא הזכיר הא דמוקי בגמ׳ מסוכסכת, כגון דקיימא ארישא דסכינא, אבל ללמוד מזה דסובר כרי״ף ובעינן דוקא פגימה הקורעת, ולא מיפסל בפגימה הנרגשת, הוא דבר בטל, שהרי הרמב״ם ברור מללו דמדבר מבדיקת סכין כדינא אטופרא, וקאמר שירגיש בהלכה ולא בהבאה, ואיך נעמיס בדבריו שפגימה הקורעת קאמר, אלא דלעומת זאת גם על הרא״ש יש לתמוה טובא, דאיך מצא ברמב״ם רמז רמיזא דבמסוכסכת הנשנית בברייתא קמיירי, דהרי הרמב״ם לא הביא כלל, לא דיני דברייתא המחלקת בין פגימות הרבה לאחת, ולא החילוק שבין אוגרת למסוכסכת כי לא הזכיר כלל הני לשונות אוגרת ומסוכסכת אלא מרגיש ולא מרגיש, גם לא, הא דמוקי בקיימי ארישא דסכינא, גם לא הביא להלכה דברי ב״ה במשנה שאח״ז דהשוחט במגל קציר דב״ה מכשירין לענין טומאת נבלות, שהי׳ לו להביא בהלכ׳ אב״הט עכ״פ, והלח״מ הרגיש בכל זה, ונכנס בדוחק שאין למעלה הימנו וכתב דהרמב״ם לא ס״ל כרש״י דלקמן שכ׳ דאע״ג דדחי האי דיקא נמי, מיהא דר״י איתא דגמרא גמיר לי׳ מרבי׳, דרק לענין טומאה פליגו, אלא ס״ל דב״ה מכשירין במגל קציר גם לאכילה, ולא גזרינן הלכה אטו הבאה, ולכן גם במסוכסכת הרבה כשר כב״ה, ודלא כי האי ברייתא דאתי׳ ע״כ כב״ש עיי״ש, ומי שמע כזאת לדחות ברייתא ושקיל וטרי׳ שבגמ׳ לומר דאתי׳ כב״ש, גם לדחות מימרא דר׳ יוחנן מרא דכולא תלמודא דאמר דלא התירו ב״ה אלא לטהר מידי נבלה, ולהקל נגדו וכל זאת בהעברה בעלמא, כי בפירוש לא כתב הרמב״ם דאין חילוק בפגימות הרבה לאחת נגד הברייתא, כל זה הוא כחומץ לשנים וכעשן לעינים.

4 ובאמת אני עומד ומשתומם לראות את המראה הנוראה הלזו, איך גדולי הראשונים ואחרונים נסתבכו בסבוך השגיאות בהבנת פסקי הרמב״ם בענין זה, עד שנתרבו להם הקושיות למעלה ראש, ונצטרכו ליכנוס בדוחק אחר דוחק, אבל גם זאת אמת כי סוגי׳ הש״ס הלזו שהיא אחת מהסוגיות היותר סתומות, ומלובשת בנסתרות הפשט, גורמת להם שלא ירדו לסוף דעת רבינו הגדול הרמב״ם, אשר כל רז לא אנוס לי׳ וידע מה בחשוכא ונהורא עמי׳ שרי׳.

5 הנה הרואה את הסוגי׳ הלזו בעין בקורת עומד ומשתומם, במשנה תנן בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה וכו׳ מפני שהן חונקין, והרמב״ם פסק האי דינא בהאי לישנא ״ובאי זה דבר שוחטין, בין בסכין של מתכות, בין בצור או בזכוכית או בקרמית של קנה האגם, וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהי׳ פיה חד ולא יהי׳ בה פגם וכו׳״ עכ״ל, והוא דינא דהאי מתני׳ אלא דתמורת מה דקתני במשנה, חוץ ממגל קציר והמגירה וכו׳ כתב הרמב״ם, והוא שיהי׳ פיה חד ולא יהי׳ בה פגם, וזאת על כרחנו רק ע״י בדיקת סכין בהבנת הלב וביישוב הדעת נוכל לידע כי בסוף ההלכה כתב ״אבל אם הי׳ כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו הי׳ התלם הזה קטן ביותר, שחיטתו פסולה״ עכ״ל הרי דלא התנה שום תנאי בהאי תלם וכתב אפילו קטן ביותר דהיינו שרק נרגש בלבד, אע״פ שאינה אוגרת שום דבר שחיטתו פסולה, ואיזה מרחק רב איכא מן המשנה דקתני חוץ ממגל קציר והמגירה ובין הרמב״ם שכ׳ והוא שלא יהי׳ בו פגם ואפילו קטן ביותר, דלפי דין זה ע״כ צריך בדיקת הסכין, בדיקה מעולה ביישוב הדעת והבנת הלב, והשוחט בסתם סכין או דבר אחר בלי בדיקה הרי זה נבלה, וא״כ הרי מה דאמר במשנה בכל שוחטין היינו ע״י בדיקה מפגימה כל דהו, וכאשר מפרשינן המשנה דהכל שוחטין אליבא דר״א אפילו במומר או״נ אבל בבדיקת סכין, כן צריכין לפרש גם האי בכל שוחטין רק ע״י בדיקה מכל פגם כ״ד, ואין שייך אח״כ לומר חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין, ומי מן בני הדעת לא יודה, כי האי תנא, דתנא האי משנה לא עלה על דעתו לפסול השחיטה בסתם סכין בלא בדיקה, ואפילו לכתחלה, ואיך נבין את זאת.

6 אבל כבר ידעת דכל המסכת׳ נשנית אליבא דר״ע קודם חזרה, ולא מיקרי נפסלה בשחיטה אלא בשכל השחיטה בפיסול נשחטה, ואפילו סימן אחד בפיסול, נטהר מידי נבלה ע״י סימן השני, ופיסול במקצת הסימן לפי שנבאר אפילו באכילה שרי׳ עכ״פ מה״ת, לא מבעי בסתם שחיטות דשוחט את הקנה תחלה, דלא מצי מיטרף במקצת ושט בפיסול, אלא אפילו אם אירע דמקצת הושט נשחט בדרסה או בעיקר דסכין פגימה קודם שחיטת הקנה, ג״כ אין מעשה טרפות אליבא דר״ע שקודם חזרה, דהרי כל מעשה טרפות בסימנים אם גמרן עד שמת הבע״ח הרי זו נחירה כי הנחירה בסימנים היה, וא״כ אין כאן טרפה אלא נבלה, וכאשר ביארנו זאת בארוכה לקמן ל״ב בסוגי׳ דשם, ולאו דנבלה שנאמר על הנחירה, הוא אם לא נתקיים בה מצות שחיטה אבל האי, הלא נשחטה כראוי׳ ואיך אפשר להיות נבלה ושחוטה, והבן את זאת כי הוא אמת לאמתו, וא״כ השוחט נסתם סכין לר״ע קודם חזרה, אע״פ שמסתמא יש בה פגם אחת או כמה פגימות מ״מ רוב הסכין לא נפגם, וא״כ רוב הסימנים נשחטים, ושחיטה מעליה הוה, וטרפות לא הוה אלא או כשניקב את הושט וסילק את ידו, כיון דלאו נחירה מקרי ממילא טרפה הוה, אבל כאן שגמר את הסימנים, הלא נחירה לאו טרפה הוה, ואיך יגרע משום ששחטה, ונחירה לא הוה, דשחיטה כשרה לא מצי להצטרף עם האי מיעוטא בפיסול להקרא נחירה דזה תרתי דסתרי - ועיין לקמן דף י״ט בסוגי׳ דמוגרמת נמי כעין זה, דשליש של שחיטה לא מצטרף עם שליש של הגרמא לפסלה, עיי״ש ובמה שכתבתי, ולכן ברור כשמש דר״ע קודם חזרה וכל המשניות שבמס׳ זו שנשנתו אליבי׳ לא ידעו מבדיקת סכין, ור״א דמוקי מתני׳ דהכל שוחטין במומר ובבודק סכין הוא דרך אסמכתא וכמש״כ שם במקומו.

7 אלום לאחר שחזר בו ר״ע וקבלו חזרתו שזה הי׳ בימי ר׳ יוחנן כמו שהוכחתי מרש״י שבועות דף ד׳ ע״א, ופסלינן כל פיסול במקצת סימנים להיות כנחירה, ושוב לא יועיל שחיטה ממילא סכין פגום נמי פוסל את השחיטה דהרי כל נקב בושט שלא ע״י שחיטה, נחירה מקרי ושוב אין שחיטה מועלת בה, וכאשר אבאר את זאת לקמן ל״ב, אבל עדיין בדיקת סכין לא בעי, רק מפגימה שיש בכחה לקרעה את הסימן, אבל בדיקת הרגשה, על פגימה שאינה אוגרת, לא היתה רק סלסול בעלמא, ולפיכך א״ר יוחנן דלהראות סכינו לחכם הוא מפני כבודו של חכם, והרי תראה, דהרמב״ם מצריך הוראה לחכם מדינא ומשום לתא דאיסורא, וכאשר ביארתי לעיל דף ט׳ חילי׳ דרמב״ם ממה ששנו במשנה לקמן בפ״ב, בשיעור שהיי׳ כדי ביקור חכם ומפרש הרמב״ם בפיה״מ דביקור סימנים קאמר, והדין עמו דבשחיטה מצומצמת דבענין להבחין בין מחצה לרוב במשהו, הבחנה זו היא הוראה וצריכה חכם דוקא, ולא סמכינן אטבח, וא״כ אי בסכין, פגימה דקה שאינה אוגרת נמי פוסלת השחיטה ודאי להאי בדיקה, חכם בעינן, אבל בזמן ר׳ יוחנן עדיין לא פסלו בדיעבד האי פגימה ורק לכתחלה נהגו להחמיר, לכן הוראת הסכין לחכם אינו אלא מפני כבודו של חכם, דלהבחין אם יש בו פגם האוגר דבר מה או לא בקל יוכל לראות את זאת גם הטבח, ואין בזה הבחנה יתירה, ורק ע״י דרשה דר״ח והבאים אחריו נתהווה האי הלכה, לפסול מכח האי אסמכתא דושחטתם בזה, כל סכין פגומה, בין יש בכח הפגימה ליקרע את הסימן ובין אין בכחה ליקרע, כל ששם פגום על הסכין, השחיטה פסולה, וכאשר אבאר לקמן שזה שיטת הרא״ה והרמב״ם ז״ל.

8 ולפ״ז הרמב״ם לא פסק, לא כמשנתינו דרק מגירה פוסלת דהוא כר״ע קודם חזרה, וגם לא כברייתא דת״ר אע״פ שהיא כר״ע לאחר חזרה, אבל מ״מ לא פוסלת מסוכסכת אלא אוגרת, אבל פסק כר״ח דפגימה כדי חגירת צפורן והוא הרגשת צפורן אפילו אינה אוגרת כלום פוסל השחיטה, וממילא דלא פסק כב״ה דשוחט במגל קציר בהליכתו דאינו מטמא, דהלא גם בהליכתו נרגשות הפגימות, וכקושיות הרא״ש ופוסל השחיטה מדרבנן, וגם מטמא כנבלה מדרבנן, אבל בפגימה שאינה נרגשת בהליכתו אבל נרגשת בהבאתו מכשיר אפילו באכילה וכב״ה במגל קציר, ולא גזריגן הלכה אטו הבאה כיון דבלא״ה גם בהבאה אינה קורעת, דכל פגימה הקורעת בהבאתה א״א שלא תרגיש גם בהליכתו, וכקושי׳ הרא״ש, וממילא דאין לחלק בין הרבה לאחת ובין באמצע לרישא דסכינא, וכל הדינים מכוונים להלכה כפי מה דמסקינן כר״ח דפגימה הנרגשת שאינה אוגרת פוסלת מדרבנן, וזה ברור ואמת ועיין עוד לקמן בביאור השיטות ודו״ק.