דור רביעי על חולין ט״ז

1 דף ט״ז ע״א גמר׳, אמר מר השוחט במוכני כשרה, והא תניא שחיטתו פסולה, ל״ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא - ופרש״י סרנא דמיא שחיטתו פסולה, שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם, ותנן לקמן נפלה סכין ושחט שחיטתו פסולה, דכתיב וזבחת ואכלת וכו׳ עכ״ל - וזה רבות בשנים נתקשה לי, לפי מה דפסקינן כר״י דאשו משום חציו וכתבו התוס׳ סנהדרין ע״ז ע״א ד״ה סוף חמה לבוא, דלר״י אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר או הדבר אצל האש, דהכל מעשיו מקרו ולא גרמא, א״כ גם כאן אם הוא מקרב הבע״ח אצל האי סרנא דמיא, ומכש״כ אם הוא דוחק את הצואר על הסרנא כדי שישחט, למה לא קרינן ביה וזבחת, ומה ענין זה, להא דנפלה סכין ושחטה, דאין שם שום כח אדם אלא מאליה שחטה, ומש״כ המג״א או״ח סי׳ רנ״ב סק״כ דנותן חיטין לתוך רחיים של מים בשבת דפטור משום דאינו אלא גרמא, כבר דחאו האחרונים מהאי טעמא שכתבנו, ובהגהות ק״ז החת״ס ז״ל שם מחלק, בין מלאכת אפי׳ ובישול דג״כ רק מקרב הדבר אצל האש, וחייב משום דכן היה במקדש, ובין טחינה שהיה במקדש שחיקת סממנים בידים ממש, לכן פטור, ואני לא ידעתי איך הועיל בזה ליישב דעת המג״א, דמה יענה על הא דתניא בביצה כ״ב ע״א, דמוסיף שמן בנר חייב משום מבעיר, ומלאכת הבערה במשכן ודאי לא היתה ע״י תוספת שמן בנר, ואחר זמן כשיצא שו״ת מהר״ם שיק לאור עולם מצאתי שהגאון ז״ל באו״ח סי׳ קי״ד ישב נמי על מדוכה זו, ולא מצא מענה אחרת רק לחדש, דהאי שחיטה פסולה דקאמר הכא פסול דרבנן הוה שגזרו אטו סוף מים לבוא, עיי״ש.

2 ואני תמה על הגאון ז״ל כי איך מלאו לבו לומר על איסור תורה, שהוא איסור דרבנן מכח קושי׳, ואפילו היא עצומה נגד פשטות דברי הגמ׳ ונגד פרש״י, וכל הפוסקים לא הזכירו כלל שרק מצד גזרה נגעה בה, נתתי אל לבי לחקור ולדרוש בטעמא דהא מלתא, עד שהאיר ד׳ את עיני למצוא דברי חפץ, להסיר חומר הקושי׳ בסברא קלה אבל מוכרחת מכח השכל הישר, והוא דודאי דכל המקרב דבר אל האש לא נחשב המעשה כולה לו לבדו בלא שותפות, דמי יכול להכחיש, דכח האש דלא אתא מחמתי׳, נשתתף עם האדם במעשה זו, והמעשה נעשה בין שניהם, אלא דלגבי מזיק או רוצח, מאחר דבעל האש כבר כלה חציו ונשאר האש בלי בעלים, והאדם המשתתף עם האש שאין בו רצון, והוא בר דעת ובר רצון, מחייבין אותו גם על חלק שותפו שהוא האש, ויותר מזה כתבו התוס׳ ב״ק דף ו׳ ע״א ד״ה לאתויי, דאם נשתתפו שור ובור ואדם בנזק, דאם האדם בכוונה הוא חייב בכל הנזק, ובעל השור והבור פטורין, דאחריות המעשה מוטל הכל על האדם בר דעת, עיי״ש, וכל זאת לענין חיוב נזקין וכן לענין חיוב מלאכת שבת דמבשל ואופה חייב גם על חלק שותפו האש, שהי׳ מוכן מע״ש, לפי שהוא בר דעת, אבל לענין קיום מצוה במקום שמוטל עליו לעשות דבר מה, והוא נשתתף עם אש או מים לעשות הדבר בשותפות, הרי לא קיים המצוה כתיקונה, כיון דכולה מכח אדם בעינן ולא חציה, ולכן בשחיטה דכתיב וזבחת אשר מיני׳ ילפינן דבעינן כח אדם, אם כח אחר כמו מים מעורב בו, הרי לא קרינן בי׳ וזבחת.

3 ובסברה זו נחה דעתי, כי היא אמיתית וקלורה לעינים, אבל ראיתי עומד כנגדה פסק הש״ך סי׳ ב׳ סק״ל, שחולק על המחבר שפוסל בכשר ופסול ששחטו בשותפות, והוא ז״ל מכשירו בפשיטות, וכתב שכן דעת הרמב״ם מדהביא דין דב׳ אוחזין בסכין וכו׳ בפ״ב ולא המתין להביאו בפ״ד בין שאר פסולי שחיטה ע״כ דדוקא בשוחט לע״ז פסול מצד מחשבת עכו״ם, אבל מצד פסול שחיטת נכרי ליכא, כיון דישראל משתתף עמו, וכן מבואר בתוספתא, עכתד״ק עיי״ש בש״ך היטב - אבל באמת הש״ך במחכ״ת טעה בדין זה, וכאשר כבר כתבתי זאת למעלה בסוגי׳ דהשוחט בשבת, דהרמב״ם לשיטתי׳ דס״ל דשחיטת נכרי אינו פסול אלא מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, לכן כל שישראל נשתתף בזביחה זו שוב לא קרינן בי׳ ״זבחו״ אבל התוס׳ וכאשר פסקינן נמי דסברו, דפסול נכרי מוזבחת קאתא, ממילא דגם שותפות נכרי פוסל דהרי לא קרינן בי׳ ״וזבחת״ וזה ברור כשמש בצהרים - וממילא נאמר דהתוספתא דמכשרת נמי שותפות נכרי וכדעת הרמב״ם, ע״כ נמי בהא דרשה דוקרא לך ואכלת מזבחו כרמב״ם ס״ל, ומה שהביאה התוספתא קרא דוזבחת על פסול נכרי וקוף ונשחטה מאליה, האי נכרי כדי נסבה דנכרי לא מצינן למעט מוזבחת אלא מזבחו וכאשר ביארתי זאת במקומו, ודו״ק היטב.

4 ע״ש גמר׳, א״ל וי״ו דכתוב אאופתא קאמר פרש״י ז״ל, על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעת, ונראה דר״ל בהאי משל, דדרשה זו דומה לוי״ו הכתובה על אופתא, מפני שהדרשה מורה דבעינן כלי לשחיטה אבל מחלקין הדרשה לשנים דלגבי קדשים, בעינן כלי, ולחולין עכ״פ תלוש בעינן, וזה דומה לוי״ו הכתובה על אופתא הנחלקת, שהפסידה צורתה כן הדרש הזה, ע״י האי חילוק בין קדשים לחולין הפסיד טעמו וכאשר באמת התוס׳ מתיגעים ליישב האי דרשה על כנה, ודו״ק.

5 ע״ש גמר׳, אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע״ז הוה תלוש וכו׳, לענין הכשר זרעים תנאי היא וכו׳, בעי רבא לענין שחיטה מאי - ויש להעיר למה לא נילוף מחדא על אינך ולומר דתנא דע״ז דקאמר תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש, בכ״מ ס״ל כן, והני תנאי בהכשר זרעים דפליגו, בכ״מ פליגו, אבל כד נדייק ניחא דהאי תלוש ולבסוף חברו אינו לא בכלל מחובר, ולא בכלל תלוש כמובן, ולכן במקום דהקרא מצריך בפירוש מחובר ממילא נתמעט תלוש ולבסוף חיברו, ובמקום דאיכא קרא בפירוש דבעינן תלוש נמי ממועט תלוש ולבסוף חיברו, ובמקום דלא נתברר הדרשה, ואיכא למימר הכי או הכי, איכא פלוגתא, ולכן בע״ז על ההרים כתיב ולא ההרים, הרי מפורש אומר דמחובר לא, וא״כ תלוש ולבסוף חיברו מנין למעט, דהרי אינו מחובר ממש, אבל בהכשר זרעים ממעטינן מחובר משני כתובים וכמש״כ רש״י ז״ל בשם ת״כ, ״בכל״ ריבוי הכל ״וכלי״ ממעט הכל, לכן אמרינן דבעינן תלוש ולא מחובר, וא״כ אינו מבורר בדרשה עצמה, אי אתלוש קפיד רחמנא, או שכל שאינו מחובר רצה לשלול, ולכן פליגו בתלוש ולבסוף חיברו תנאי, וכן רבא מסתפק ושואל על שחיטה, דהקרא דבעי כלי בקדשים כתיב, אלא מדלא כתיב את העולה אמרינן דגם בחולין עכ״פ תלוש ולא מחובר בעינן כמש״כ התוס׳ וא״כ מצי מסתפק על מה קפיד רחמנא בחולין, אי על תלוש דוקא, או שלא יהי׳ מחובר, כי בזה תלוי הדין של תלוש ולבסוף חיברו, ובזה נפרך קצת מה שכ׳ התוס׳, דויקח דרש דבעינן תלוש לחולין דאז ודאי הוה תלוש ולבסוף חיברו פסול דהרי ויקח כתיב, דבר הניקח מיד ליד וממקום למקום, אלא דבלא״ה כאן מן התימא הוא דחלקו חז״ל בין מחובר לתלוש ולבסוף חיברו נגד הסברא הפשוטה, דטעם הפסול הוא משום דקרוב לעשות דרסה ועיקור, אשר בזה אין לחלק בין הנושאים וכמש״כ לעיל ודו״ק.

6 ע״ב תוס׳ ד״ה תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה, תימא מאי קמבעי לי׳ וכו׳ עיין במהרש״ל שקמתמה על התוס׳ דמאי קשי׳ להו, דהא רבא בתלוש ולבסוף חיברו דמבטל לי׳ הוא דקמבעי, אבל מתני׳ מצינן לאוקמי בדלא מבטל לי׳, וכן הוא ברא״ש ורשב״א עכתד״ק, ואני רואה שרש״י נמי מפרש כן, שכ׳ וז״ל: ״ומהאי דלעיל לא משמע לי׳ לרבא, כדמפרש ואזיל״ עכ״ל ור״ל כדמפרש ואזיל, דשאני סכין דלא מבטל לי׳, וממילא ה״ה מחני׳ דמכשיר בנור וקנה מיירי בדלא מבטל, אלא דהתוס׳ לא ניחא בזה, משום דנראה להם דוחק גדול לאוקמי צור וקנה דמתני׳ בדלא מבטל להו, דשאני סכין דמסתמא לא מבטל לי׳, ועוד דאי בדלא מבטל לי׳, מה שייך צור וקנה הכא, דה״ה בסכין דינא הכא דלא ישחוט לכתחלה בחברו לכותל, ולכן הוצרכו לתרץ דרבא באמת מוקי מתני׳ כר״ח, דלית לי׳ פסול מחובר מה״ת, וחייש רק משום חשש דרסה ומדרבנן, ולכן אשמעינן בצור וקנה, אפילו מחובר מעיקרא כשר בדיעבד משום דליכא פסול מחובר כלל, וברייתא דמכשרת מחובר אפילו לכתחלה, בעופא דכליל, או כר״ז דלצדדין קתני, ולפ״ז תלוש ולבסוף חיברו דמבטל לי׳ לרבי עדיין לא איפשט אי מיפסל בדיעבד כמחובר מעיקרא, או לא ודו״ק.

7 ע״ש גמר׳ שוחטין, מאן תנא אמר רבה, ר׳ ישמעאל היא, דתני׳ וכו׳, הנה פלוגתא דרי״ש ור״ע הוא יסוד ושורש של כל המסכת׳ הלזו כאשר תראה כי כחוט השני נמשך פלוגתא זו בכמה וכמה ענינים, ובפירוש פלוגתתם איכא פלוגתא נפלאה, רש״י ותוס׳ והרמב״ם, וכל אחד מהני פירושים צריך ביאור רחב, וקבעתי לזה בפתיחה עיקר הראשון, הנקרא ״השחיטה והנחירה״ ושם ביארתי בארוכה הסוגי׳ כולה, עם הני שלש שיטות של הני שלשה הרועים, לכן לא רציתי לכפול כאן הדברים, וכל הרוצה לעמוד על עומק הסוגי׳ הלזו ילמוד בעיון האי עיקר ויאירו עיניו - ולא אחזיר כאן רק על לקט דברים קטנים שלא באו שם לידי ביאור, ותל״מ.

8 ע״ש גמר׳ מתקיף לה ר״י וכו׳ ועוד מעיקרא מ״ט איתסר משום דמקרבי למשכן ולבסוף מ״ט אישתר, משום דמרחקי ממשכן וכש״כ השתא דאירחיקו להו מפי, ויש לראות, ורבה מה קסבר, והגמ׳ לא חש לתרצו, אבל מסתמא גברא רבה כמותו לא יאמר מלתא בלא טעמא - ולפע״ד דטעמא דרבה, דסובר הא דנאסר להם בשר תאוה במדבר לרי״ש הוא משום דעדיין לא קיימו מצוות התלויין בארץ ואפילו מצוות שאין תלויין, הרבה מהן לא קיימו במדבר, עיין רמב״ן עה״ת ריש דברים, ולכן לא היו ראויין להמית בע״ח למלאות תאותן אלא בשהקריבו קרבן, אבל כשנכנסו לארץ, ונעשו שומרי המצוות בארץ, הותר להם הבשר, אפילו להשביע תאוות נפשם בלא הקרבה עיין מש״כ בריש מכילתין בענין זה, ולכן הו״א כשגלו ונתבטלו מן המצוות התלויין בארץ, וגם אותן המצוות הנהוגין בחו״ל ובגלות, רפוים בידם, וגם כי עיקר המצוות המה בארץ כמש״כ הרמב״ן ז״ל עה״ת בכמה מקומות, יחזרו לאיסורן הראשון קמ״ל, ומ״מ לא קיבל ר׳ יוסף טעם זה, לפי מה דמסיק לקמן, דגם לרי״ש הותר להם במדבר מה דלא חזי להקרבה, מקרא דכאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הרי דאין הטעם כנ״ל. ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל מה שכתב כעין זה ודו״ק.