דור רביעי על חולין י״ג

« דור רביעי על חולין י״ב ע״ב:ב׳ דור רביעי על חולין י״ד ע״א:א׳ »

1 וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.

2 אֲמַר לֵיהּ: מַחְשָׁבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו.

3 כְּגוֹן דַּהֲוָה קָיְימָא עוֹלָה בַּדָּרוֹם, וְאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ, מַאי? מִדְּאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ אִיכַּוֵּין לַהּ, אוֹ דִילְמָא מָקוֹם הוּא דְּלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ?

4 הָא נָמֵי אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל – אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, וְאִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ – הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״.

5 הֶעֱלוּם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְכָךְ, אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.

6 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.

7 הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן?

8 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה אוֹ אֵין לוֹ מַעֲשֶׂה?

9 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַחְשָׁבָה! מַאי שְׁנָא מַחְשָׁבָה דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? דִּתְנַן: אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. מַעֲשֶׂה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה.

10 הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? וּפָשֵׁיט: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו – מִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין לוֹ, מִדְּרַבָּנַן יֵשׁ לוֹ.

11 בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר. אָמַר לוֹ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הִיא, לְעַכֵּב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״, לְדַעְתְּכֶם זְבוּחוּ.

12 מַתְנִי׳ שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

13 גְּמָ׳ נְבֵלָה – אִין, אִיסּוּר הֲנָאָה – לָא. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

14 רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, שְׁחִיטַת נׇכְרִי – נְבֵלָה, הָא דְּמִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, פִּיתּוֹ – פַּת כּוּתִי, יֵינוֹ – יֵין נֶסֶךְ, סְפָרָיו – סִפְרֵי קוֹסְמִין, פֵּירוֹתָיו – טְבָלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

15 בָּנָיו מַמְזֵרִין.

16 וְתַנָּא קַמָּא, אִשְׁתּוֹ לָא מַפְקַר.

17 אָמַר מָר: שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מִין הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת.

18 וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא? אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין, סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

19 אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. לְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁחִיטָה, הַשְׁתָּא שְׁחִיטַת מִין דְּיִשְׂרָאֵל אָמְרַתְּ אֲסִירָא, דְּגוֹי מִבַּעְיָא? אֶלָּא לְמוֹרִידִין, הַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מוֹרִידִין, דְּגוֹיִם מִבַּעְיָא?

20 אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקַבֵּל מֵהֶן קׇרְבָּן, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּם״ וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בָּאוּמּוֹת.

21 מִמַּאי? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: מִיִּשְׂרָאֵל – מִצַּדִּיקֵי קַבֵּל, מֵרַשִּׁיעֵי לָא תְּקַבֵּל, אֲבָל בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם – כְּלָל כְּלָל לָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

22 וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּנְבֵלָה הִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא! אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֲפִילּוּ בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.

23 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.

24 דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

25 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

26 גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא. וּרְמִינְהִי: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה!

27 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְּיוֹם, וְהָכָא דּוּמְיָא דְּסוֹמֵא, שְׁמַע מִינַּהּ.

פירוש דור רביעי על חולין י״ג

1 דף י״ג ע״א גמר׳ בעי מני׳ שמואל מר״ה, מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול, פרש״י ז״ל ״כלומר מנין למתעסק שהוא שפסול בקדשים וכו׳״ רצה לתקן בזה דקבעי על מתעסק בשחיטה מה דינו בקדשים, והיינו כמו לעיל בפלוגתא דר״נ ורבנן דזרק סכין, אבל לא תימא דמתעסק בקדשים וסבר שהוא חולין, אבל השחיטה היתה בכוונה, וזה לכאור׳ מן התימא דהרי עיקר מימרא זו נשנית בזבחים מ״ז ע״א ושם קאמר, השוחט לשם חולין כשר, משום חולין פסול, כי הא דבעי מני׳ שמואל מר״ה וכו׳ ושם פרש״י ״מנין למתעסק בקדשים שוחט קדשים בלא כוונה אלא כמתעסק בדברים אחרים״ וזאת מתפרש דהוה מתעסק בקדשים, וקסבר שהם דברים אחרים, ולא מתעסק בשחיטה, דאלו כוונתו על מתעסק בשחיטה, למה לי, דקסבר דהוא דברים אחרים, דאפילו יודע שהם קדשים אבל אין כוונתו לשחוט, אלא חותך דרך מתעסק - וצ״ל דגם לדעת רש״י מתפרש האי איבעי על שני אנפין, אלא דהתם, דהמדובר לשם חולין או משום חולין, מפרשינן האיבעי דשמואל על מתעסק בקדשים שאינו יודע שהם קדשים, וכאן דקאי על פלוגתא דר״נ ורבנן בזרק סכין, מפרשינן מתעסק בקדשים, מתעסק בשחיטה אצל קדשים, והיינו הך וכמש״כ התוס׳, ותרווייהו יליף מושחט את בן הבקר, דושחט מורה דבעינן כוונה למעשה השחיטה, ואת בן הבקר מורה, שבעינן שיתכוון לבן הבקר שהוא קדשים, ועיין בדבור הסמוך, ודו״ק.

2 תוס׳ ד״ה מנין למתעסק, פרש״י למתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו, וקשה דבכהג״וו אפילו בחולין פסול לרבנן וכו׳, כוונתם להקשות דאם אין לנו למעט אלא בכהג״וו דזרק סכין שהא מתעסק ממש, א״כ איך פסלו רבנן מתעסק בחולין אלא ודאי דלרבנן ממעטינן אפילו אם נתכווין לחתיכת סימנים דכשר בחולין אבל בקדשים פסול, וזאת גם לר״נ כן הוא, כי לא פליגו רק בחולין אבל בקדשים מה דפסול לרבנן פסול נמי לר״נ, וכן כתב הלב ארי׳ ודלא כלח״מ ריש פ״א מהלכ׳ פסה״מ דמסתפק בזה, וכן מוכח מגמ׳ לקמן דף ל״א ע״ב דקאמר רבא בהא זכינהו ר״נ לרבנן, מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב וכו׳ הרי דלר״נ, או דלא בעי כוונה כלל, או דבעי כוונת זביחה דוקא, ולכן בקדשים דמתעסק פסול ממילא גם כוונת חתיכת סימנים פסול עד שמתכווין לשחיטה, ולכן הקשו להם דהוו״ל לרש״י לפרש דאפילו נתכווין לחחיכת סימנים נמי פסול בקדשים ואפילו לר״נ אלא דסוף כל סוף קשה להבין מה קשי׳ להו כיון דלר״נ באמת ליכא חילוק לכן לא נחות רש״י לפרש את זאת, בפרט דלשון הגמ׳ דמושחט את בן הבקר עד שתהי׳ שחיטה לשם בן הבקר, מוכח כרש״י דאלו לתוס׳ מושחט ממועט כל שחיטה שאינה בכוונה לשחיטה ולא מבן הבקר, אלא דהתוס׳ נשמרו מזה, דלהכי כתבו דאיכא עוד מתעסק בקדשים, דהיינו בשוחט משום חולין כדאמרינן בזבחים ותרווייהו מושחט את בן הבקר נפקא עכ״ל ור״ל דבאמת כאן לא הי׳ צריך להביא רק ושחט, ולדרוש מזה דבלא כוונת שחיטה פסול, ולאפוקי אפילו כוונת חתיכת סימנים דג״כ פסול בקדשים, אבל משום דממעטינן ג״כ משום חולין, וזאת אימעט מבן הבקר, הביא כל הפסוק ודרשו כפי הצורך למעט גם משום חולין, אף דלא מיירי הכא מהאי מתעסק, וזאת כוונתם במה שכתבו, דמושחט את בן הבקר תרווייהו נפקא, אבל מאן דמפרש דתרווייהו נפקו, משום דשקולים הם והי מינייהו מפקית, משתבש דהרי מושחט א״א למעט משום חולין, ומבן הבקר א״א למעט מתכווין לחתיכח סימנים.

3 ומה מאד מתיישב בזה קושיא עצומה שיש להקשות דלפי מה דממעטינן גם משום חולין מקרא זה, איך קאמר לקמן ל״א ע״ב דבחולין מתעסק כשר, מדאיצטרך קרא לעכובי בקדשים, דהא שפיר איצטרך קרא לעכובי במשום חולין דפוסל, אבל במתעסק בזביחה לעולם גם בחולין פסול, אבל לפי האמור ניחא שפיר, דכמו דיש שני יתורים על שני מיני מתעסק בקרא דושחט את בן הבקר, כמו כן יש בקרא דלרצונכם תזבחוהו דאתא אלעכב ג״כ שני ייתורים ״לרצונכם״ אשר מני׳ דרשינן לדעתכם זבחו והוא קאי על עיקר הזביחה, והוי״ו של ״תזבחוהו״ מורה דבעינן לדעתכם גם לענין בן הבקר, והש״ס לא הזכיר אלא דלדעתכם זבחו, משום דהאי לדעתכם קאי על שניהם, וניהו דלקמן כ״ט ע״ב דרשינן מהאי ״תזבחוהו״ שלא יהי׳ שנים שוחטין זבח אחד, הלא יחידאי הוא, כי החכמים חולקין עליו, ועוד דהרי אמר שם ר״כ ״תזבחהו״ כתיב חסר וי״ו הראשון, וא״כ סובל האי שני דרשות, וזה אמת ונכון ולכן יפה השיגו תוס׳ על רש״י, דלדעת רש״י דאתא למעט מתעסק כמו זרק סכין, ע״כ מבן הבקר מתמעט ומתמעט גם משום חולין הכל מהאי, א״כ גם ״תזבחוהו״ ממעט שניהם, קושיתי הדרת למקומה, דילמא מתעסק בגוף השחיטה מדין שחיטה נגעה בה ולא מדין קדשים, ופוסל נמי בחולין, ולעכובי בקדשים כתיב מפני מתעסק דמשום חולין, ועיין עוד לקמן בסוגי׳ דף ל״א אריכות בענין זה ודו״ק.

4 ע״ש משנה שחיטת עו״כ נבלה ומטמא במשא. המשנה מעלים לנו דהא מנ״ל, ולא כמו דקתני לקמן ל״א ע״א נפלה סכין ושחטה פסולה משום שנ׳ וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, וכן הגמ׳ לא קמבעי מנ״ל, אולם בתוס׳ לעיל דף ג׳ ע״ב ד״ה קסבר, כתבו דילפינן מקרא דוזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, כלומר מי שהוא בר זביחה עיי״ש וברא״ש שם, והוא ממש הדרשה המובאה במשנה דנפלה סכין, וזה פלא דאם מכח האי ילפותא פסלינן שחיטת נכרי ומשום דבעינן דוקא בר זביחה המצווה על הזביחה, מכש״כ דנפלה סכין ושחטה דליכא שום כח אדם דפסולה, וא״כ האי משנה דלקמן הוא משנה שאינה צריכה וכדי נסבה, ולא די לן בזה, אלא שהתנא המתין בדרשה זו עד להתם, ולא הזכירה כאן שהוא העיקר, דמן הקרא ממועט מי שאינו בר זביחה, אלא דמק״ו שמעינן דנשחטה מאליה שפסולה, ולא עוד אלא למעט נשחטה מאליה סגי ״בוזבחת״ לחוד, דהרי בכל מקום דכתיב עשיי׳ ממעטינן העשויה מאליה, כמו גבי סוכה וציצית ומצות, וא״כ גם כאן, מזבחת ולא הנזבח מאליה, וכן תראה, שהרמב״ם במתק לשונו הזהב בפ״ב הי״ב תיקן את זאת וז״ל ״אבל נפלה סכין וכו׳ פסולה שנ׳ וזבחת עד שיהי׳ הזובח אדם״ וכו׳ עכ״ל הרי דלא בעינן למדרש סמוכין וזבחת ואכלת אלא מוזבחת לחוד ממועט נזבחה מאליה, וע״כ לומר דגם התנא כיוון רק להאי וזבחת ולא שנזבחה מאליה, אבל מה שקתני במשנה דדרש וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, האי אריכות דברים הוא, מפני דוזבחת אינה מצוה חוביות, כמו ועשו להם ציצית, אלא מצוה רשותית אם תרצה לאכול לכן מביא התנא גם ואכלת כי רק בצירוף ואכלת הוה וזבחת מצוה, אבל לגוף הדרשה אין בתיבת ואכלת שום צורך, וא״כ ודאי קשה טובא למה לא הביא התנא האי דרשה על דין דשחיטת נכרי, כי כאן באמת רק ע״י סמוכין מצינן למעט נכרי, דמוזבחת לחוד לא נתמעט נכרי אע״פ דודאי מצות וזבחת לישראל נאמרה כמו דלא נתמעט נכרי מעשיית סוכה אע״פ דכתיב חג הסוכות תעשה לך, ולא נתמעט אלא העשוי׳ מאליה אבל סוכת גנב״ך כשר, ודבר זה מבואר היטב לקמן בסוגי׳ דנפלה סכין ועיי״ש כדי שלא אצטרך לכפול הדברים, ולכן אי כדעת התוס׳ דדרשינן האי סמוכין וזבחת ואכלת הי׳ לו להביא התנא כאן דרשה זו, וממילא הי׳ מיותר כל המשנה דלקמן דנפלה סכין, ומכש״כ הדרש דוזבחת למיעוטי נשחטה מאליה, דהרי ממועט יותר אפילו שחיטת אינו בר זביחה, וחוץ לזה הרואה במקרא ימצא שתיבת ״וזבחת״ רחוק מתיבת ״ואכלת״ עד שאין כאן סמוכין.

5 אבל הרמב״ם ז״ל דעת אחרת עמו, כי ז״ל בפ״ד הי״א, ״נכרי ששחט וכו׳ שחיטתו נבילה ולוקה מה״ת, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למוד שזבחו אסור וכו׳, וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו״ם שאינו עע״ז שחיטתו נבלה״ עכ״ל ובפיה״מ מבאר דמשום לתא דע״ז נגעה בה, ובפ״ב מהלכ׳ אבה״ט מפרש יותר דטומאת מגע ומשא דקתני הכא לאו דאורייתא, דטומאתה רק כמו תקרובות עכו״ם עיי״ש, ונושאי כליו ושאר האחרונים האריכו הרבה בביאור שיטתו ולהשוותה בסוגי׳ דהכא עיין בהם.

6 הנה הרמב״ם נאיד מפי׳ התוס׳ מטעם שכתבנו למעלה, ואע״פ שבתוספתא מבואר כתוס׳ דקתני בה וזבחת, ולא הנכרי והקוף ושנזבחה מאליה, מ״מ משנתינו ע״כ פליגו, דהרי על שחיטת נכרי לא הביאה הקרא דוזבחת רק על נזבחה מאליה בנפלה סכין, וגם משום דא״א למעט נכרי מוזבחת כמו דאין ממעטין אותו מעשיית סוכה ובציצית נמי אי לאו דבעינן עשוי׳ לשמה הי׳ כשר גם הנכרי, משום דקרא למצוה כתיב ולא לעכב, ורק עשוי׳ מאליה לתמעט וכמו שאבאר בסוגי׳ דנפלה סכין.

7 ועל ועל התוספתא גופא יש לדקדק שנקטה בדרך זו ואין צ״ל זו, תחלה נכרי ואח״כ קוף ושנזבחה מאליה, אבל אם נאמר דרק דרך אסמכתא קתני עכו״ם, כי עכו״ם לאו מוזבחת איתמעט, אלא משום לתא דע״ז, אז מסודר הסדר, דלא זו אף זו קתני לא מבעי עכו״ם דאית בי׳ משום לתא דע״ז, אלא אפילו קוף ונזבחה מאליה דליכא האי טעמא, פסול משום דכח אדם בעינן.

8 ומש״כ הראב״ד ז״ל בהשגתו שם דהמה כבהמה וכאין יחשבו לו, הוא פלא והפלא, הפריז על המדה יותר מדי, וכי לא ידע דבעשיית סוכה הקוף ומאליה פסולה, ובעשיית גוי כשרה, וכן ביאת בהמה לא אסרה האשה על בעלה, וביאת גוי עשאה טמאה וזונה, ואיך עלה על דעתו, שגוי הנברא בצלם אלקים ומצווה על שבע מצוות המביאים אותו לידי חיי עוה״ב, כקוף וכבהמה יחשב, חלילה לומר כן.

9 והנפקותא לדינא בין שיטת הרמב״ם לשיטת התוס׳ לא לבד לענין טומאת נבלות וכן לענין גוי שאינו עע״ז, דלרמב״ם אינו אלא מדרבנן, ולתוס׳ הכל מדאורייתא, אלא דכמה וכמה נפקותות יצאו מפלוגתא זו, כאשר תראה בחדושנו לקמן בסוגי׳ דהשוחט בשבת ובסוגי׳ דישנה לשחיטה מתוע״ס לקמן כ״ט ע״ב, עיי״ש היטב ויאירו עיניך.

10 ע״ש גמר׳ ר״א הכי קתני שחיטת עכו״ם נבלה הא דמין לע״ז - האי מין דנכרי קאמר, אבל ישראל מומר לע״ז, אע״פ שאינו מין דינו כמין, כמש״כ התוס׳ לקמן בע״ב ד״ה שחיטת מין, דבהוריות דף י״א מוכח כן, וכתב המהרש״א ז״ל, דהא דכתבו התוס׳ לעיל דף ד׳ ע״ב, דהכא מיירי באדוק ועע״ז תמיד, היינו דוקא לר׳ ענן, דמכשיר שחיטת מומר לע״ז, והוא ע״כ מחלק בהכי, אבל אנן דל״ל הא דר״ע, מומר ישראל דינו כמין, ולפ״ז, מתני׳ דקתני שחיטת עכו״ם נבלה, ודייקינן אבל איסור הנאה לא, דוקא בנכרי מיירי, אבל ישראל עע״ז גרע ואסור גם בהנאה, וכן נראה מפרש״י, אבל יש לתמוה הרבה, דהרי משנתינו סתמא עכו״ם קתני דמשמע בין נכרי ובין ישראל, דאם לא תאמר כן אלא דדוקא נכרי קאמר, אבל ישראל מומר לע״ז גם בהנאה אסור, יותר הוו״ל להגמ׳ לדייק עכו״ם נכרי נבלה, הא עכו״ם ישראל בהנאה נמי אסור, וממילא נדע מין עכו״ם דגרע ממין ישראל, וכדאמר לקמן בגמ׳ דמין נכרי גרע ממין ישראל, אלא דבאמת לדעת התוס׳ דמתני׳ משום קרא דוזבחת ואכלת פוסל שחיטת נכרי, דלאו בר זביחה הוא וכמו שחיטת הקוף, א״כ האי עכו״ם דקתני במתני׳ לשון מושאל הוא, וכוונתו ״נכרי״ שאינו ישראל, לא מצי מדייק הא ישראל עע״ז בהנאה נמי אסור, דהרי לא מיירי כלל בעע״ז אלא בנכרי, ואפילו הוא גר תושב, או נכרי שמקיים שבע מצוות ב״נ, אלא דאז גם האי דיוקא הא דמין לע״ז, נמי אינו מכוון כ״כ כמובן.

11 עוד זאת יש לי תימה על כל הפוסקים והרמב״ם בראשם, שהשמיטו מכל וכל דין זה, דשחיטת מין לע״ז ואסור בהנאה והוא דין מוסכם יוצא מתוך הברייתא ומדיוקא דמשנה.

12 שוב מצאתי שהתב״ש ז״ל כבר קדמנו בקושי׳ זו וכתב, דבזה״ז שאינם עע״ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם, אין חילוק בין מין למומר לע״ז, וכמש״כ הש״ך בסי׳ קכ״ג בשם הב״ח דהאידנא אפילו חזינן דשפכיה לי׳ קמי׳ ע״ז מותר בהנאה, משום דאינם יודעים בטיב ניסוך, עיי״ש ואני תמה, דא״כ נימא בשוחט לע״ז נמי דלא נאסר בהנאה, ומשום דאינו יודע בטיב עבודה שלהם, והרי ביו״ד סי׳ ד׳ פסקינן בשוחט בהמת עצמו לע״ז במקום דליכא למימר לצעורי׳ קמכווין אסור בהנאה, אלא ודאי דוקא בניסוך אמרינן כן דאין עתה דרכם לנסך כלל, לכן לא חיישינן אפילו בשופך לפני ע״ז דקמכווין לנסך, אבל בשחיטה לא שמעינן דאין דרכם לזבוח לע״ז, ומה לי אם מצד מנהג אבותיהם או מצד חקירת עצמם עובדים, ותדע שהרי בגמ׳ אמרו, בהא דאמר ר״י אר״נ אין מינים באומות, למאי, אילימא לשחיטה, השתא במין ישראל אמרת אסורא, דעכו״ם לא כ״ש, הרי לך בפירוש דמין אף בזה״ז שחיטתו אסורה בהנאה, והא דאמרו לעיל דמנהג אבותיהם בידיהם, היינו דלא חיישינן בסתם עכו״ם שמא מין הוא, אבל במי שיודעים בו שאדוק ורגיל לשחוט לע״ז ליכא חילוק.

13 הן אמת שהרמב״ם בפיה״מ כאן כתב לחלק בין עכו״ם לעכו״ם וכתב דהני עכו״ם דידן שאינם עובדין רק מצד מנהג אבותיהם בידיהם, אין שחיטתם אסורה בהנאה, אלא באכילה מצד מחשבתם לע״ז, אבל כבר תמה על דבריו הלב ארי׳ ז״ל והאריך ליישב דבריו, אבל ללא יועיל דסכ״ס תקשה לרמב״ם, לא יהי׳ בזה״ז שום תקרובות ולא יי״נ אסור בהנאה, והוא בעצמו כתב בפירוש בפי״א ממ״א דכל תקרו׳ עכו״ם ויי״נ אסור בהנאה ולוקה אכ״ש, משום לא ידבק בידך מאומה, ולא הוציא שם מן הכלל אלא גר תושב וישמעאלים שאינם עובדים כלל הרי מוכח דשאר אומות העובדים ואפילו רק מצד מנהג אבותהם, עושין תקרובות ויי״נ, דאל״כ יותר הי׳ לי׳ להוציא אומות שבזה״ז, לכן הדבר תמוה מאד שהשמיט האי דינא דמין לע״ז סתמא אוסר בהנאה.

14 ומה שנלפע״ד בזה הוא, דודאי מחשבת ע״ז כמחשבת פיגול, דבעינן דוקא דיבור ולא מחשבה לבד, עיין תויו״ט בב״מ פ״ג משנה י״ב אולם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, או באדוק לע״ז דאנן סהדי דמחשבתו לע״ז, חשוב כדיבור דתו לא הוה דברים שבלב - והרי תראה ר״א אומר סתם מחשבת עכו״ם לע״ז, ולא סגי לי׳ בשמא חושב לע״ז, וכן החכמים דפליגו עלי׳, לא חשו לשמא חושב, והרי לקמן פריך וליחוש שמא מין הוא, וכן רש״י ז״ל פי׳ לקמן, אין רוב אומות מינים, אלא מיעוטן ולמיעוטא לא חיישינן הרי דבספק הוה חיישינן, ואפילו לפי הגהות מהרש״ש שם דבמע״מ הוה מוקמנין בחזקת היתר, אבל ברוב פשיטא דהוה חיישינן, ולמה לי׳ לר״א לומר סתם מחשבת עכו״ם לע״ז דהוא יותר מרוב, כמו סתם ספרי דדינא מיגמר גמירי בריש גיטין, וע״כ משום דדרכם הי׳ לעבוד במחשבה אשר מדינא אינה פוסלת, לכן בעינן סתם מחשבתו לע״ז, דאז הוה אנן סהדי דחישב וחשוב כדיבור, אולם במין כ״ע מודים דסתם מחשבתו לע״ז, לכן פריך שמא מין הוא, וספק אוסר, דהרי אפשר נודע למי שנודע שמין הוא, ואז סתמא כודאי ומזה ראי׳ דלא כמהרש״ש, דגם ספק פוסל.

15 ולפי האמור י״ל דמאחר דמסיק דעע״ז של עתה רק מעשי אבותיהם בידיהם, תו ליכא סתם מחשבתו לע״ז, ואפילו במין לא, משום דאינו אדוק כ״כ, כדי שנאמר סתם מחשבתו לע״ז, ובעינן אמירה דוקא, או שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כגון מקריב ממש לע״ז או מנסך ממש לפני ע״ז, ואז אין חילוק בין מין למומר, אלא דעדיין שטחיות הסוגי׳ לא נתיישב היטב, ודו״ק.

16 ע״ב משנה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה, הנה הרמב״ם ז״ל מחלק האי משנה לשנים ודין דשוחט בלילה הביאו בפ״א הכ״ח וז״ל ואמתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובין בלילה והוא שיהי׳ אבוקה כנגדו וכו׳, והדין דסומא מביא בפ״ד ה״י וז״ל ״הסומא לא ישחוט לכתחלה אלא א״כ אחרים רואין אותם ואם שחט שחיטתו כשרה״ עכ״ל, והטעם בזה מבואר כי הרמב״ם בדין דשוחט בלילה, דינא דתוספתא פסק, דשוחטין בלילה לכתחלה והוא שאבוקה כנגדו כי זה עיקר הדין מה שרצה התנא להשמיענו, כדי לפרש הכלל שבמשנה שאח״כ, דף ט״ו ע״ב, הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין, ותחלה מפרש הכל שוחטין חוץ מחשו״ק, ושחיטה נכרי נבילה, ואח״כ לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, ואיכא בזה רבותא להשמיענו שלא נטעה לומר דנילוף מקדשים דלילה לאו זמן שחיטה הוא, וניהו דמצד הקרבה אמרה תורה, ביום צוותו להקריב קרבניהם, אבל מצד השחיטה מטהרת מידי נבלה גם בשוחט קדשים בלילה, היינו לפי האמת דידעינן דשחיטה נוהגת גם בלילה, אבל יכולים היינו לומר דהא דאמרה תורה ביום צוותו להקריב, משום שחיטה ציוה כן, משום דאין שחיטה בלילה, ואז באמת הי׳ שחיטת לילה פסולה מדין שחיטה, קמ״ל דלעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, אבל אין לדחוק ולפרש, דקמ״ל דאור האבוקה כאור היום דמי, דאז עיקר חסר מן הספר בתוספתא, דרק ר״פ מוסיף והוא שאבוקה כנגדו, וכן תראה בלשון הרמב״ם ששמר לכתוב ״מתי שוחטין בכל זמן בין ביום ובין בלילה וכו׳״ ולעיל מני׳ בהל׳ ד׳ כתב ״דזביחה זו האמורה בתורה סתם, צריך לפרש אותה ולידע באיזה דבר שוחטין והיכן שוחטין וכו׳ שכל אלו הדברים ע״פ ציוה בהן וכו׳״ עכ״ל, הרי דהאי ומתי שוחטין, נמי בכלל הללממ״ס הוא דשוחטין בין ביום ובין בלילה, וע״כ צריכין האי הלכה כדי שלא נאמר דלילה לאו זמן שחיטה כמו בקדשים, ויותר נראה לומר, לפי מה שכתבו בעלי המקובלים דלילה זמן שליטות השדין והלילין, ונראה כשוחט להני, ויש קצת ראי׳ לזה מדקתני בתוספתא בהדי לילה בין בראש הגג ובין בראש הספינה, דבשני אלו ודאי הרבותא שלא חיישינן ששוחט לשם הרים וכוכבים ומזלות, או לשם ימים כפרש״י ויש לעיין למה השמיט הרמב״ם את זאת אבל התנא דמשנתינו חברו עם סומא, ונקט לשון דיעבד ומשום דמיירי דומי׳ דסומא, באין אבוקה כנגדו כדאמר בגמ׳, וממילא שמעינן דלילה זמן שחיטה הוא, ובאבוקה כנגדו גם לכתחלה מצי שחט, כי בזה דאבוקה מהני לאור היום, אין בו שום חידוש, כי גם התוספתא לאו האי רבותא קמ״ל אלא דלילה זמן שחיטה הוא כנ״ל, ועיין עוד לקמן במשנה דהשוחט בשבת מה שכתבתי שם, ודו״ק.

17 רש״י ד״ה לכתחלה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע עכ״ל, ויש להעיר על פירוש זה, הלא בלא בדק בסימנים גם בדיעבד טרפה או נבלה כדלעיל דף ט׳ ע״א, וע״כ צריך לבדוק בסימנים אח״כ ביום, ולמה לא ישחוט בלילה, ואם דחיישינן כיון דלא מצי בדק מיד, דילמא מישתלי ולא יבדוק אח״כ, זאת הוה לי׳ לרש״י לכתוב, שמא לא ישחוט רובא וישכח לבדוק אח״כ ביום, ועוד הלא סומא ע״כ צריך שיבדוק פקח את הסימנים אחריו, וזאת מצי להיות מיד, ולמה לא ישחוט, לכן נלפע״ד דרש״י הי׳ סובר דהא דצריך לבדוק בסימנים, דוקא בדרואה שלא נשחטו כולם, דאין לסמוך על הראי׳ שנשחט הרוב, דהרבה פעמים מצי לטעות בזה, דביה״ש מלא דם וגם מתרחב החתך ונדמה שנשחט הרוב, אבל במקום דלא ראה מידי, בדיעבד סמכינן דמסתמא נשחטו כולם כדרך לשחוט כל הסימנים, ועיין בזה לעיל מה שכתבתי שם באריכות, ובאמת לשון המשנה נמי מורה דלא צריך שום תיקון ושחיטתו כשרה, דאי צריך בדיקת סימנים, וזאת מדרבנן כמש״כ התוס׳ שם, איך שתק התנא וקאמר שחיטתו כשרה סתם.

18 אבל הרשב״א כתב טעם אחר דלכתחלה לא שמא ישהה וידרס, כי לא מצי להזהר כ״כ באפלה, וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם, שכ׳ בסומא לא ישחוט אלא א״כ אחרים רואים אותו, ואי כדעת רש״י למה לי אחרים רואין אותם דהא סגי אם יש כאן מי שיבדוק בסימנים אע״פ שאינו מומחה לשחיטה, אלא ודאי משום חשש פסולי שחיטה לא ישחוט בלילה וכן הסומא.

19 ובלא״ה אני תמה על פרש״י וכי לא סגי במעביר ידו על החתך ומרגיש שהסמנים כולם נשחטים, אשר לזה לא בעי ראי׳ כלל, וכן יש להוכיח מדברי הרמב״ם, שסיים שם בדין סומא, ואם שחט שחיטתו כשרה, ולא הזכיר ובלבד שפקח יבדוק בסימנים ודו״ק.

« דור רביעי על חולין י״ב ע״ב:ב׳ דור רביעי על חולין י״ד ע״א:א׳ »