דור רביעי על חולין י״ג א:ג׳

3 ע״ש משנה שחיטת עו״כ נבלה ומטמא במשא. המשנה מעלים לנו דהא מנ״ל, ולא כמו דקתני לקמן ל״א ע״א נפלה סכין ושחטה פסולה משום שנ׳ וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, וכן הגמ׳ לא קמבעי מנ״ל, אולם בתוס׳ לעיל דף ג׳ ע״ב ד״ה קסבר, כתבו דילפינן מקרא דוזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, כלומר מי שהוא בר זביחה עיי״ש וברא״ש שם, והוא ממש הדרשה המובאה במשנה דנפלה סכין, וזה פלא דאם מכח האי ילפותא פסלינן שחיטת נכרי ומשום דבעינן דוקא בר זביחה המצווה על הזביחה, מכש״כ דנפלה סכין ושחטה דליכא שום כח אדם דפסולה, וא״כ האי משנה דלקמן הוא משנה שאינה צריכה וכדי נסבה, ולא די לן בזה, אלא שהתנא המתין בדרשה זו עד להתם, ולא הזכירה כאן שהוא העיקר, דמן הקרא ממועט מי שאינו בר זביחה, אלא דמק״ו שמעינן דנשחטה מאליה שפסולה, ולא עוד אלא למעט נשחטה מאליה סגי ״בוזבחת״ לחוד, דהרי בכל מקום דכתיב עשיי׳ ממעטינן העשויה מאליה, כמו גבי סוכה וציצית ומצות, וא״כ גם כאן, מזבחת ולא הנזבח מאליה, וכן תראה, שהרמב״ם במתק לשונו הזהב בפ״ב הי״ב תיקן את זאת וז״ל ״אבל נפלה סכין וכו׳ פסולה שנ׳ וזבחת עד שיהי׳ הזובח אדם״ וכו׳ עכ״ל הרי דלא בעינן למדרש סמוכין וזבחת ואכלת אלא מוזבחת לחוד ממועט נזבחה מאליה, וע״כ לומר דגם התנא כיוון רק להאי וזבחת ולא שנזבחה מאליה, אבל מה שקתני במשנה דדרש וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, האי אריכות דברים הוא, מפני דוזבחת אינה מצוה חוביות, כמו ועשו להם ציצית, אלא מצוה רשותית אם תרצה לאכול לכן מביא התנא גם ואכלת כי רק בצירוף ואכלת הוה וזבחת מצוה, אבל לגוף הדרשה אין בתיבת ואכלת שום צורך, וא״כ ודאי קשה טובא למה לא הביא התנא האי דרשה על דין דשחיטת נכרי, כי כאן באמת רק ע״י סמוכין מצינן למעט נכרי, דמוזבחת לחוד לא נתמעט נכרי אע״פ דודאי מצות וזבחת לישראל נאמרה כמו דלא נתמעט נכרי מעשיית סוכה אע״פ דכתיב חג הסוכות תעשה לך, ולא נתמעט אלא העשוי׳ מאליה אבל סוכת גנב״ך כשר, ודבר זה מבואר היטב לקמן בסוגי׳ דנפלה סכין ועיי״ש כדי שלא אצטרך לכפול הדברים, ולכן אי כדעת התוס׳ דדרשינן האי סמוכין וזבחת ואכלת הי׳ לו להביא התנא כאן דרשה זו, וממילא הי׳ מיותר כל המשנה דלקמן דנפלה סכין, ומכש״כ הדרש דוזבחת למיעוטי נשחטה מאליה, דהרי ממועט יותר אפילו שחיטת אינו בר זביחה, וחוץ לזה הרואה במקרא ימצא שתיבת ״וזבחת״ רחוק מתיבת ״ואכלת״ עד שאין כאן סמוכין.

4 אבל הרמב״ם ז״ל דעת אחרת עמו, כי ז״ל בפ״ד הי״א, ״נכרי ששחט וכו׳ שחיטתו נבילה ולוקה מה״ת, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למוד שזבחו אסור וכו׳, וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו״ם שאינו עע״ז שחיטתו נבלה״ עכ״ל ובפיה״מ מבאר דמשום לתא דע״ז נגעה בה, ובפ״ב מהלכ׳ אבה״ט מפרש יותר דטומאת מגע ומשא דקתני הכא לאו דאורייתא, דטומאתה רק כמו תקרובות עכו״ם עיי״ש, ונושאי כליו ושאר האחרונים האריכו הרבה בביאור שיטתו ולהשוותה בסוגי׳ דהכא עיין בהם.

5 הנה הרמב״ם נאיד מפי׳ התוס׳ מטעם שכתבנו למעלה, ואע״פ שבתוספתא מבואר כתוס׳ דקתני בה וזבחת, ולא הנכרי והקוף ושנזבחה מאליה, מ״מ משנתינו ע״כ פליגו, דהרי על שחיטת נכרי לא הביאה הקרא דוזבחת רק על נזבחה מאליה בנפלה סכין, וגם משום דא״א למעט נכרי מוזבחת כמו דאין ממעטין אותו מעשיית סוכה ובציצית נמי אי לאו דבעינן עשוי׳ לשמה הי׳ כשר גם הנכרי, משום דקרא למצוה כתיב ולא לעכב, ורק עשוי׳ מאליה לתמעט וכמו שאבאר בסוגי׳ דנפלה סכין.

6 ועל ועל התוספתא גופא יש לדקדק שנקטה בדרך זו ואין צ״ל זו, תחלה נכרי ואח״כ קוף ושנזבחה מאליה, אבל אם נאמר דרק דרך אסמכתא קתני עכו״ם, כי עכו״ם לאו מוזבחת איתמעט, אלא משום לתא דע״ז, אז מסודר הסדר, דלא זו אף זו קתני לא מבעי עכו״ם דאית בי׳ משום לתא דע״ז, אלא אפילו קוף ונזבחה מאליה דליכא האי טעמא, פסול משום דכח אדם בעינן.

7 ומש״כ הראב״ד ז״ל בהשגתו שם דהמה כבהמה וכאין יחשבו לו, הוא פלא והפלא, הפריז על המדה יותר מדי, וכי לא ידע דבעשיית סוכה הקוף ומאליה פסולה, ובעשיית גוי כשרה, וכן ביאת בהמה לא אסרה האשה על בעלה, וביאת גוי עשאה טמאה וזונה, ואיך עלה על דעתו, שגוי הנברא בצלם אלקים ומצווה על שבע מצוות המביאים אותו לידי חיי עוה״ב, כקוף וכבהמה יחשב, חלילה לומר כן.

8 והנפקותא לדינא בין שיטת הרמב״ם לשיטת התוס׳ לא לבד לענין טומאת נבלות וכן לענין גוי שאינו עע״ז, דלרמב״ם אינו אלא מדרבנן, ולתוס׳ הכל מדאורייתא, אלא דכמה וכמה נפקותות יצאו מפלוגתא זו, כאשר תראה בחדושנו לקמן בסוגי׳ דהשוחט בשבת ובסוגי׳ דישנה לשחיטה מתוע״ס לקמן כ״ט ע״ב, עיי״ש היטב ויאירו עיניך.