מקור חולין קל״ח
1 בְּשִׁשִּׁים, וְתָנֵי תַּנָּא: מָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים. אִין! וְהָתְנַן: חֵמֶת חֲדָשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת רִמּוֹנִים – טְהוֹרָה.
2 תְּפָרָהּ וְנִקְרְעָה – שִׁיעוּרָהּ כְּמוֹצִיא רִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּפַקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי, אַחַת מֵאַרְבַּע, בְּמָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים.
3 וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ כּוּ׳. תָּנָא – לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חֲמֵשׁ סְלָעִים.
4 כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר קְרָא ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשֵׁירוּת. מַאי נִיהוּ? אַבְנֵט.
5 אֵימָא מְעִיל! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה – לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט – תָּפַשְׂתָּ.
6 וְאֵימָא כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר, דְּתַנְיָא: כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר הָיְתָה מוּנַּחַת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעָלֶיהָ צִיץ נָתוּן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת״.
7 אָמַר קְרָא ״הוּא וּבָנָיו״, דָּבָר הַשָּׁוֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.
8 אַבְנֵט נָמֵי לָא שָׁוֵי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט – שַׁפִּיר.
9 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שֵׁם אַבְנֵט בָּעוֹלָם.
10 לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ וְכוּ׳. אִיתְּמַר: גָּזַז וּמָכַר רִאשׁוֹנָה, רַב חִסְדָּא אָמַר: חַיָּיב, רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר: פָּטוּר.
11 רַב חִסְדָּא אֲמַר חַיָּיב, דְּהָא גָּזַז. רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר, בְּעִידָּנָא דְּקָא מָלֵא שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן ״צֹאנְךָ״, וְלֵיכָּא.
12 תְּנַן: הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז – חַיָּיב. אַמַּאי? כֹּל חַד וְחַד בָּתַר גִּיזָּה נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ!
13 תַּרְגְּמַאּ רַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: כְּגוֹן שֶׁהִקְנָן לוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.
14 הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ כּוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא שִׁיּוּרָא גַּבֵּי מוֹכֵר, בָּתַר מוֹכֵר אָזְלִינַן?
15 אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – נוֹתֵן פֵּאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
16 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֲבָל שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה – נוֹתֵן פֵּאָה עַל הַכֹּל.
17 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר, וְהוּא שֶׁהִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצוֹר!
18 וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לִגְזוֹז – בִּשְׁלָמָא הָתָם, ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם״ כְּתִיב, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לִקְצוֹר מִיחַיַּיב בְּכוּלַּהּ שָׂדֶה, אֶלָּא הָכָא, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לְמֵיגַז לָא מִיחַיַּיב בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ!
19 אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא הוּא, דִּתְנַן: אָמַר לוֹ ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
20 אַלְמָא מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ, הָכָא נָמֵי מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ. הִלְכָּךְ: שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר – מוֹכֵר חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ לוֹקֵחַ: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן גַּבָּךְ הִיא״. לֹא שִׁיֵּיר – לוֹקֵחַ חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ מוֹכֵר: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן לָא זַבֵּנִי לָךְ״.
21 הֲדַרַן עֲלָךְ רֵאשִׁית הַגֵּז.
22 מַתְנִי׳ שִׁילּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין. חוֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁילּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵין מְזוּמָּן, וְשִׁילּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.
23 אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס, אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
24 גְּמָ׳ רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ״ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אִלְעַאי דְּאָמַר: ״רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ״.
25 וְחַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת״ – שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּקָדָשִׁים כְּתִיב, בִּזְמַן דְּאִיכָּא קָדָשִׁים – נִנְהוֹג, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא קֳדָשִׁים – לָא נִנְהוֹג, קָא מַשְׁמַע לַן.
26 וְתַרְוַיְיהוּ אָמְרִי: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁים״ – לְצוֹרֶךְ, לְבַד מִגִּיד הַנָּשֶׁה, פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאִיקַּדַּשׁ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה מִינֵּיהּ?
27 וְלָאו אוֹקֵימְנָא בְּוַלְדוֹת קָדָשִׁים?
28 וּמַאי טַעְמָא אוֹקֵימְנָא? לָאו מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לַן לָא לִיתְנֵי? מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא תִּקְשֵׁי לָךְ, אַיְּידֵי דִּתְנָא לְצוֹרֶךְ, תְּנָא נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.
29 בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁים. אַמַּאי לָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לִידֵי גִּזְבָּר.
30 אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, עוֹף טָהוֹר שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית דִּין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּגְמַר דִּינֵיהּ –
פירוש דור רביעי על חולין קל״ח
1 דף קל״ח ע״א גמר׳ איתמר גזז ומכר ראשונה רח״א חייב רנב״ה אמר פטור. כבר כתבתי בדיבור הקודם דר״ח כשמעתי׳ אמרה למלתי׳ דס״ל דמזיק מתנות כהונה פטור, ולכן מצי לפרש המשנה דהפטור הוא משום מזיק מתנות כהונה, אבל אין לו הכרח לפרש כן, דאי הוה ס״ל גזז ומכר ראשונה פטור הוה מצי לפרש המשנה כן, דצבעו לאט לאט קודם דאתא לידי חיובא, ולא תקשה לי׳ דבלא״ה נמי פטור, ואפילו צבעו בב״א משום מזיק מתנות כהונה, דהא ליתא דמצד מזיק מתנות כהונה לא מיפטר אלא בצבע כל גיזותיו שיש לו, אבל שייר קצת בלי צביעה חייב ליתן מן השיור גם על מה שצבע כמו דאמרינן גבי מוכר אם שייר לעצמו עליו ליתן משום דמסתמא לא מכר חלקו של כהן, וה״ה בצבע הדין כן דמ״ש, ולכן לא נפטר משום מזיק מת״כ אלא בצבע הכל, אבל צבע קודם שבא לידי חיובא מה שצבע תו לא מתחייב. וממילא רנב״ה דבאמת מפרש כן המשנה שפיר מצי מודה להאי דינא דר״ח דמזיק מח״כ פטור אלא דמתני׳ לא מיירי בדלא שייר כלום בלא צביעה, אלא דשייר ומ״מ על מה שצבע קודם שהי׳ חמש גיזות בב״א פטור ליתן מהאינו צבועה עליהם, ומש״ה לא מזכיר כאן הש״ס דר״ח כשמעתי׳ אמרה למלתי׳ ודו״ק.
2 ע״ש גמ׳ הלוקח גז צאנו של חבירו וכו׳, מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן וכו׳, ומסיק רבא דטעמא דמתני׳ הוא דמתנות דכהן מסתמא לא מזבני׳ אינשי. הנה מזה ראי׳ ברורה לפי׳ הרמב״ם ז״ל בהא דלעיל דהלוקח גז צאנו של עכו״ם דמיירי שאחר שגזזן, דמסתמא בחד גוונא מיירי עם הסיפא דהלוקח גז צאנו של חבירו ובכאן ע״כ מיירי שלקח הגז אחר גיזוזין דאם קודם גזיזן כמו שפי׳ רש״י ז״ל, מ״ש בעכו״ם דפטור ומ״ש בחבירו דחייב, דהרי בשניהם הלוקח שהוא הגוזז פטור דאין לו צאן, והרי גז צאנך כתיב, והמוכר פטור דאין לו גז שהרי מכרו, ולא אתא לכלל חיוב כלל מפני שלאחד אין לו צאן ולאחד אין לא גז, וזה ראי׳ ברורה לשיטת הרמב״ם ז״ל ודו״ק היטב.
3 וראיתי להזכיר כאן מה שראיתי בפ״ת יו״ד שכ״ב אות ב׳ וז״ל ״כתב בר״י על אודות האשה שהפרישה חלתה והניחתה אצלה, אדהכי בא עוף ואכל החלה שהפרישה. הדבר ברור דבזמן שהי׳ נותנים החלה לכהן, היתה חייבת באחריותה כמו ברה״ג סי׳ של״ג ס״ה. והיתה מחויבת להפריש שנית וכו׳ עכ״ל״. וכל רואה ישתומם כי הוא שגגת הוראה, דהרי הלכה רווחת דאפילו מזיק בידים מת״כ פטור כר״ח. ושאני ברה״ג דליכא מצוות הפרשה רק מצוות נתינה ומצד המצווה חייב באחריות. אבל בחלה שהיא כתרומה, אין כאן הפרשה אחר הפרשה והוא פשוט ודו״ק.
4 הדרן עלך פרק ראשית הגז
5 דף קל״ח ע״ב משנה שילוח הקן נוהג וכו׳ בחולין אבל לא במוקדשין ופרש״י בגמ׳ מפרש היכי דמי מוקדשין. ור״ל דמפרש איזה מציאות איכא דיהי׳ שייך מצות שה״ק במוקדשין ויפטור, משום דבעי להביאו לידי גזבר ולא לשלחו, וכדפריך אח״כ הש״ס בדף הסמוך הני מוקדשין היכי דמי. אבל אין לפרש אבל לא במוקדשין משום דבאמת ליכא מציאות שיתחייב במוקדשין. דהרי לא משום מוקדשין אינו חייב אלא מטעם אחר וכדמפרש בגמ׳ ודו״ק.
6 ע״ש חומר בכה״ד משה״ק וכו׳, ולכאור׳ מה ענין כסה״ד לשה״ק עד שהתנא מעמיד זה כנגד זה. אבל ניחא לפי מה שכתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ כסה״ד דהטעם ג״כ מצד אכזריות כי אין לאדם לשפוך דם בע״ח גם לצרכו, ובקושי התירה התורה אכילת בשר לאדם, ובשר בהמה על הרוב נזרק הדם על המזבח ומשולחן גבוה קזכי בבשר לאכול, וחיה ועוף שאין במינו זולת תורים וב״י שמקריבים ציותה התורה עכ״פ לכסות דם הנשפך מהם עיי״ש. וא״כ הוא דומה מצות כסה״ד בטעמא למצות שה״ק שהוא ג״כ מצד שלא נתאכזר ליקח ולאכול האם על הבנים, וכמש״כ ג״כ הרמב״ן ז״ל במקומו. ולכן קאמר דכסה״ד נוהג בין במזומן ובין באינו מזומן, אבל שה״ק רק באינו מזומן, והא דקאמר דשה״ק אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ולכאור׳ איך שייך שה״ק בחיה, אבל ר״ל דבחיה לא הקפידה התורה לשפוך דם דחיה ובניה בב״א, כי אוא״ב לא אסרה התורה אלא בשור ושה, ושה״ק הוא כעין אוא״ב, וכאשר מדמה הש״ס לעיל דף ע״ח ע״ב. ועל מה שהקשו התוס׳ דליתני חומר בכסה״ד דנוהג בין בזכרים בין בנקבות, ושה״ק אינו נוהג אלא בנקבות כתב הלב ארי׳ ז״ל דאין זה קולא בשה״ק, דכיון דמצוה בשנים אם ובנים הא אב ובנים ליכא בעופות. ותמהני עליו הרי אם רובצת על ביצי עצמה דוקא, הלא גם על ביצי חברתה נמי, וא״כ אם אירע שעוף זכר רובץ על ביצים הי׳ אפשר במצות שה״ק, ומ״מ פטור דבעינן נקבה דוקא ולא זכר ודו״ק.
7 ע״ש גמ׳ במוקדשין אמאי לא, דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שא״א מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. התוס׳ הביאו בשם רש״י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והקשו דלישנא לא משמע הכי ור״ל דהוול״ל כל שאתה רשאי לשלחו יצא זה שאינך רשאי לשלחו לתקלה. ויותר הי׳ להם לתמוה, דלמה מביא קרא דשלח תשלח לזה, דבלא שום דרשה מקרא, הוול״ל דמוקדשין לא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד זאת דלפירושם דפשטי׳ דקרא קדריש, דמשמע דבמידי דיכול לשלחו ולא במה דמצוה להביאו ליד גזבר סכ״ס למה לי האי דרשה כיון דגם איסורא איכא ומסתמא לא אמרה תורה שלח לתקלה. אבל מה שנראה לפע״ד דבלא״ה קשה למה לא נימא בקדשי בה״ב, דיפרקנהו וישלחנו וכאשר פריך כן בריש פרק רה״ג, ליפריק וליתיב ה״נ ליפרק ולשלח, ולכן צריך גם כאן דרשה לאפוקי שלא מחויב ליפרק תחילה וקדרש שפיר משלח תשלח שהמקור בחיבור הציווי מורה שעומד לשילוח ולא להביאו תחלה ליד גזבר או בעצם או לפדותו, ואי דנימא שישלחנה אף שהוא הקדש, ע״ז כתב רש״י ז״ל דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל הדרשה בעינן דלא נימא ליפרק ולישלח, ומיושב שפיר דבעוף הורג את הנפש סגי לי׳ בהא דמצווה להביאו לבי״ד בלי דאית בי׳ שלח לתקלה, דבהקדש באמת ליכא עליו שאינו בעליו, לא מצות פדיי׳ ולא מצוה להביאו ליד גזבר אלא משום מצות שה״ק קאמר דהי׳ עליו מצוה לפדותו כדי לקיים מצות שה״ק כמו ברה״ג אי לאו קרא דמחוסר פדיי׳ ודו״ק.