דור רביעי על חולין קל״ה א:ח׳:א׳-ג׳

1 ע״ש גמר׳ אלא צאנך למאי אתא לכדתני׳ בהמת השותפין חייב ברה״ג, ור׳ אלעאי פוטר מ״ט דר״א, א״ק צאנך ולא של שותפות ורבנן למיעוטא שותפות עו״כ וכו׳ עכ״ל הגמ׳, הנה האי בהמת השותפין דפליגו בה חכמים ור׳ אלעאי לא ידענו מה היא, אם גם באין בכל השותפות יותר מחמש רחלות הצריכות כדי להתחייב נמי חייבו חכמים, ור׳ אלעאי פוטר משום דלא מגיע לכל שותף כדי להתחייב אבל בדאיכא בשותפות חמש לכל שותף גם ר״א מודה דחייבין, וטעמא דחכמים דמחייבי אף בדליכא שיעור לכל שותף, משום דהאי שותפות אנו מחשבינן כברי׳ שיש לו כמה ראשין אבל הוא איש אחד, ובלשון אשכנז איינע יורידישע פערזאן, וכאשר אבאר לקמן דמה״ט חשבינן אחין שחלקו כלקוחות, דהיינו שכאו״א לקחו מן השלישי, דהיינו השותפות, ובשותפות שאינו עומד להתחלק רק אחר שנים הרבה ועד אותו זמן לוקח כל או״א מן השותפות כפי צורכי ביתו, ולבסוף באים לחשבון ומתחלקים עם הנמצא אז. אפילו למ״ד יש ברירה הדין כן, כי הלא הגיזות אינן עומדות להתחלק בין השותפין, הרי דיש לכל הגיזות רק בע״ב אחד והוא השותפות, ולכן חייבו חכמים דר״א גם בליכא רק חמש בכל השותפות. ויש דרך אחרת לומר דבליכא בכל השותפות רק חמש להחכמים פטורין כמו לר״א משום דס״ל דהשותפות אינו בעל קנין בפ״ע, אלא גם באין עומד להתחלק בפירות השותפות מיד, מ״מ לענין הקנין שם כאו״א לבדו נקרא עליו כפי חלקו למחצה שליש ורביע, ולכן כל שאין מגיע לכל או״א כשיעור אין כאן חיוב לא על ראובן ולא על שמעון, אבל בדאיכא שיעור לכל או״א מחייבין מה״ט גופא, דהרי יש לכאו״א בפ״ע חמש, הגם שאינו מצויין איזה חמש הם שלו, אין בכך כלום דיש קנין גם בדבר שאינו מצויין במקום, ור׳ אלעאי פוטר אפילו ביש שיעור לכאו״א ומכש״כ בדליכא שיעור משום דס״ל דאין קנין בכמות לשום אחד אלא שם השותפות נקרא על הכל, והתורה לא ציותה מצוותיה אלא לאישים מיוחדים, ולא לשותפות שהוא בריה בפ״ע שיש לו כמה ראשין, וממעט זאת מצאנך ולא של שותפות, ר״ל כיון דחיובא דגברא תלוי בקנין צאן, וכאן אין כאן קנין בכמות אלא באיכות.

2 ועתה נחזה בשותפות עכו״ם מה דינו, הנה באין מגיע כשיעור על חלקו של ישראל פשיטא דפטור לכ״ע ובלא שום קרא, דבין אם נאמר דשם השותפות הוא מושג בפ״ע, והן אם נאמר דעל שם כאו״א מתחלק הקנין בכמותו, אין כאן חיוב כמובן, וע״כ הא דממעטינן שותפות עכו״ם לכ״ע כפי האי ס״ד שבגמ׳ רק בדאיכא כשיעור לישראל בהאי שותפות. ועתה נראה לפי דרך הראשון שחכמים מחייבין בשותפות ישראל גם בדליכא שיעור לכאו״א ומטעם דשם השותפות הוא מושג בפ״ע, שפיר פטור בשותפות עכו״ם אפילו מגיע לישראל כשיעור מה״ט גופא דהרי בהאי מושג השותפות פתיכי בי׳ עכו״ם דלאו בר מיעבד מצוה הוא אבל לר׳ אלעאי דפוטר בשותפות ישראל בדליכא שיעורא לכאו״א, משום דיש קנין פרטי בכמות לכל שותף ושותף בשותפות עכו״ם בדאיכא כשיעור לכל או״א אין כאן טעם לפטור את חלקו של ישראל, אם לא מגזה״כ, ולכן יפה מתפרש כפשוטו מה דפריך הש״ס ולר׳ אלעאי שותפות העכו״ם מנ״ל אף דכבר דרש מצאנך לפטור שותפות דישראל משום דהאי שותפות דישראל לית בי׳ שיעור לכאו״א, אבל האי שותפות דנכרי אית בי׳ שיעורא ומסברא הי׳ חייב אלא מגזה״כ פטור, ולחכמים דמחייבי בשותפות ישראל בדליכא שיעורא פשיטא דפוטרין שותפות עכו״ם גם בלא קרא מה״ט גופא דהרי השותפות מושג בפ״ע ופתיכי בי׳ עכו״ם אבל אם נפרש דפלוגתתם בדאיכא שיעורא לכאו״א ופליגו בהאי סברא, אי שותפות מושג בפ״ע או לא דלחכמים דמחייבין בשמגיע שיעור על כאו״א ופוטרין בדליכא שיעור לכאו״א, ע״כ משום דס״ל דלכל שותף יש קנין בפ״ע בחלקו הגם שאינו מצויין ומ״מ פוטרין בשותפות עכו״ם הגם דיש לישראל כשיעור חמש צאן לחלקו, הרי זה מגזה״כ מלתא בלא טעמא ור׳ אלעאי דפוטר אפילו בשותפות ישראל משום דשם השותפות מושג בפ״ע והתורה לא חייבה רק אישים נפרדים. הא דפריך הש״ס ור״א שותפות דעכו״ם מנ״ל הפירוש, דאם אין לו קרא למעט שותפות דעכו״ם דלמא צאנך למעט שותפות דעכו״ם, אבל דישראל חייב אע״פ שהשותפות מושג בפ״ע מ״מ חייבה התורה.

3 והנה ממה דקתני בברייתא בהמת השותפין חייב ולא חייבת ע״כ דעל האדם קאי והי׳ לו לומר חייבין, וכן הוא ברמב״ם שכתב השותפין חייבין ברה״ג, ע״כ בכוונה קתני הכי, שלא נטעה לומר דמיירי דבין הכל איכא רק חמש צאן וחייבין השותפין כמו איש יחידי ברה״ג, לכן קתני חייב, ותו לא צריך לפרש דהיינו דוקא בדאיכא שיעורא לכל חד וחד, אבל הרמב״ם שכ׳ השותפין חייבין הוזקק לפרש והוא שיהי׳ בכל חלק מהן כשיעור. ע״ז עוררנו בני הרב מו״ה עקיבא שיחי׳ ויפה דיבר, וכן יש ראי׳ לזה ממה דפריך הש״ס מ״ט דר׳ אלעאי ולא מ״ט דרבנן, דאי פלוגתתם הי׳ באין בין הכל רק שיעור חמש, אז אדרבה עפ״י סברא החיצונה הי׳ לו לפטור ומאן דמחייב בעי טעמא. ולפ״ז לחכמים אליבא דרבא בשותפות ישראל חייב בדאיכא בחלק כאו״א כשיעור, אבל בדליכא כשיעור רק בין הכל פטור, ובלא קרא כלל דכיון דחשבינן כאו״א לבע״ב בפ״ע, הרי אין לו שיעור ולמה יתחייב ולכן תמהני על הכ״מ שכ׳ דהרמב״ם למד דין זה מדין חלה בב׳ נשים שנתנו לנחתום, וכבר צווח הלב ארי׳ ע״ז, דאדרבה בחלה בעיסת השותפין חייב כמבואר ברמב״ם בפ״ו ה״ו מבכורים, והוא ע״כ אפילו כשבין הכל רק שיעור אחת עיין בלב ארי׳. ולא עוד אלא דגם במתנות זרוע והלוה״ק חייב בהמות השותפין, ולמה יפטור כאן ברה״ג, אבל באמת לק״מ דבלא שום קרא פטור כל שאין כשיעור לכל חד וחד כי על השותפות לא מצינן להטיל חיובא רק במקום דאיכא קרא מיוחד ע״ז, ולכן הביא הרמב״ם קרא במתנות מאת זובחי הזבח וכאשר נבאר לפנינו בס״ד, ולכן כאן ברה״ג דליכא קרא לחיובא בשותפות באין שיעור לכאו״א, פטור מסברה. אולם בשותפות עכו״ם ובדאיכא שיעור לישראל דנתמעט לפי מה שאמר כאן מצאנך לחכמים, מזה לא הזכיר הרמב״ם כלום, ואדרבה נראה דחייב דרק לרבא אתא צאנך למעט שותפות דעכו״ם דאע״ג שהוא נגד הסברה לפי מה שביארנו, אבל כיון דאין למעט מצאנך ד״א רק שותפות דעכו״ם, מוקמינן הקרא להכי גם נגד הסברה, אבל לפי הני אוקימתות דלעיל וכאשר פסק הרמב״ם דצאנך אתא למעט צאן שהקדיש לבה״ב לא פליגו חכמים ור׳ אלעאי בדרשה דקרא כלל, אלא דחכמים מחייבין השותפות בין של ישראל ובין של נכרי ובדאיכא כשיעור לכאו״א כמו בתו״מ דדרשו דגנך על דיגון עכו״ם דלא, ומחייבין גם שותפות עכו״ם בלא שום קרא ור׳ אלעאי הוא דדרש דגנך וצאנך הן שותפות עכו״ם והן שותפות ישראל לפטור, ומטעם דלא מייחדא לי׳ כדאמר בגמ׳ לקמן באב״א האחרון, דמחד קרא נפקא, י״ל דלמאן דאיצטרך קרא דדגנך ודצאנך כנ״ל גם ר׳ אלעאי לאו אקרא לבד קסמך לפטור אלא דמסברה אין ציווי לשותפות שהוא מושג בפ״ע, ועיין עוד לקמן מה שאכתוב ביישוב פסקי הרמב״ם ז״ל ודו״ק היטב.