דור רביעי על חולין קל״ה א:ז׳

7 ע״ש גמר׳ רבא אמר במקדיש גיזה עצמה סד״א ליגזוז וליפרוק וכו׳, ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שהביא קושי׳ מתלמידו לפי מה דאמר בסוף פרקן דמתנות דכהן לא מזבין איניש, אם גם במקדיש כן, למה לי׳ ליפרוק ואי במקדיש אינו כן אלא דהקדיש כולו, הרי כתב רש״י ז״ל שם דעל הלוקח ליכא שום חיוב מצוה דהוה צאן לזה וגיזה לזה ולאו צאנך מקרי עיי״ש צד השני של הקושי׳ לא הבנתי והא כאן אנו רוצים לחייב את המקדיש דהצאן שלו שיפדה את הגיזה, ויתן מגיזה של צאנו כיון דבידו הוא לפדות, ואי דקשי׳ לי׳ כיון דבשעת הגזיזה הגיזה של ההקדש ופטור, איך יתחייב לפדות, הלא קושי׳ זו קושי׳ התוס׳ הוא בד״ה ליפרוק וליתיב לי׳, דקושי׳ זו קשה אאקימתא דלעיל וה״ה אאקימתא דרבא, וק״ז ז״ל תפס בצד ראשונה של הקושי׳ דלא הקדיש חלקו של כהן כמו במכר, אלא דמ״מ בלא פדיי׳ לא מצי ליתן לכהן גיזה אחת מבין הגיזות משום ברירה עיי״ש, ובמחכ״ת כד שכב וניים כתב דבר זה, דברירה לא שייך אלא בשאנו דנין על הדבר קודם שהוברר כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש, אם מותר לשתות על סמך שיוברר אח״כ, וכן הוא בכלל ברירה שבש״ס, אבל אלאחר שהוברר לכ״ע מהני אפילו אלמפרע ומכ״ש אלהבא דלית כאן משום חשש ברירה והוא פשוט יותר מביעא בכותחא. ואפילו אם הי׳ כדברי ק״ז ז״ל ג״כ לא הועיל בתירוצו כלום, דאז קשה דהי׳ להמשנה לחלק במוקדשין כמו במכר דאם שייר לעצמו חייב המקדיש ליתן מגז ששייר, ואיך קתני סתמא דבמוקדשין אינו נוהג.

8 ועכ״פ מתוך הדברים נצמח לן תירוץ מרווח למה השמיט הרמב״ם ז״ל הא דרבא, דהרמב״ם סובר דלרבא ע״כ לית לי׳ דלא מכר או מקדיש חלקו של כהן, אבל הרמב״ם דפסק בפירוש בפ״י ה״י בלוקח גז צאנו של חבירו דאם המוכר שייר לעצמו, המוכר חייב ליתן אפי׳ בלא התחיל לגזוז, משום דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה, ואם לא שייר הלוקח חייב להפריש עיי״ש, א״כ ממילא דינו של רבא נדחה וחייב בהקדיש הגיזה ליתן לכהן חלקו שלא הקדיש, ועיין עוד מה שאכתוב בסוף פרקן בס״ד ודו״ק.