1ע״ש לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ופרש״י ז״ל דקני׳ בשינוי והוה לי׳ מזיק מתנות כהונה או שאכלן עכ״ל, הנה הגם דבגמ׳ ב״ק ס״ו ובשאר מקומות הביא האי דינא לענין שינוי קונה, מ״מ נראה לפע״ד דלא שייך כאן לומר דקני׳ בשינוי דהא גם לפני השינוי דידי׳ הוא, דהא רק מצות נתינה עליו, ולא עוד אלא דע״כ בצבעו כל הגיזה דוקא פטור כמש״כ התוס׳ בבב״ק וכן ביאר המל״מ בפ״י ה״ה מבכורים, וא״כ איזה קנין שייך בשלו, ועוד דלא משמע כלל שצבעו כדי לגזול השבט, אלא אירע שלא הספיק ליתן עד שצבעו, וכי נימא דבפקדון נמי יקנה הנפקד את החפץ ע״י שינה ויוכל להחזיק בחפץ של חבירו וישלם שוויו אתמהה? אבל הכוונה כאן דכל שנשתנה שצבעו לא נקרא תו גיזה, וממילא פקע החיוב נתינה ממנו, דגז אמר רחמנא ולא צמר צבוע דלא נקרא גז. וממילא שמעינן מני׳ דלענין גזלן נמי תו לא קרינן בי׳ והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל, ולכן מה שכתב רש״י ז״ל דקני׳ בשינוי לאו דוקא אלא נפטר ממצות נתינה ע״י השינוי והא דלא מהני השינוי לפטרו מתו״מ ואפילו יין ונעשה חומץ דודאי שינוי גמורה היא, משום דהתם איסור טבל לא פקע ע״י שינוי ומזה איכא ראי׳ גמורה נגד דעת רבנו יונה שמתיר אסורי׳ ע״י שינוי ומכאן מוכח דליתא והחלוק שבין איסור טבל לחיוב נתינה הוא דאיסורי תורה איסורו חפצא נינהו ולא פגמו ע״י שינוי, משא״כ מצוות שהמה חיובי גברא כל שנשתנה החפץ תו ליכא חיוב אגברא, ולפי מה שביארנו במ״א באיסורי חפצא ג״כ רק מטעם יוצא מן הטמא טמא לא מהני השינוי, ולדעת הרמב״ם דאין באיסור יוצא מלקות אלא איסור בעלמא באמת יש לעיין בין טבל שנעשה חומץ אי איכא בי׳ לאו מעלי׳ של טבל וצ״ע. ודע דמה שלא הקשתי על טבל דגן דאם טחנו ואפאו דודאי שינוי גמור הוא דשאני טבל דגן דכל שאסרה תורה אכילת טבל כדרך אכילה אסרו דהיינו לאכול הפת ממנו או התבשיל כדרכו אבל ביין ונעשה חומץ שפיר יש מקום עיון בזה ולפ״ז ביין טבל שנעשה חומץ יש לעיין אם יוכל לתקנו ע״י הפרשה, כי על חומץ אין כאן מצות הפרשת תו״מ, ורק איסור טבל עליו מצד יוצא מיין טבל וצ״ע ואכ״מ להאריך ודו״ק.2ועל מה שכתב רש״י ז״ל דהוה לי׳ כמזיק מתנות כהונה שפטור מלשלם, הקשו התוס׳ לקמן קל״ז ע״ב דא״כ הא דר״ח מתני׳ היא ומה קמ״ל. ולפע״ד נראה פשוט דרש״י ז״ל פטור ממצות נתינה לכהן קאמר, וכמו בשאר מזיק מתנות כהונה, ור״ל דאינו מחויב ליתן מן הצמר, אבל לעולם אפשר דחייב לשלם, דפשיטא לי דא״א לקיים המצוה בתשלומין אלא בגיזה דייקי, וכמו במתנות זרוע והלוה״ק דלעיל בסוף הפרק דבמקום שאין שם כהן מעלין אותו בדמים ואוכלין מפני הפסד כהן, משמע דמשום מצות נתינה לכהן ליכא. ולא עוד אלא שאני מסתפק ברה״ג אי אינו טובל, עד שמקיים מצות נתינה לכהן, לפי מה שכתב הרמב״ם בפ״ט הי״ד לענין מתנות וז״ל ״בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה. שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן.״ וכו׳ עכ״ל הנה נתן טעם דלמה פסקינן במתנות דאינם כטבל דאסר משום דהן מובדלין ועומדין, ולפ״ז ברה״ג דעל כל הגיזה מוטל חיוב נתינה ממנו מאיזה שיהי׳, הי׳ מקום לומר דאסור ללבוש בגד ממנה קודם שנתן לכהן חלקו. אלא דיש לעיין למה לי׳ לרמב״ם ליתן האי טעמא בבהמה שלא הורמו מתנותיה דהרי בטבל דגן אית לן קרא דולא יחללו את קדשי ב״י אשר ירימו, שמשם ידעינן איסור טבל, אבל כאן הלא לית לן קרא, ומה דאיכא מ״ד דהאוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים כתבנו למעלה, שהוא מצד השחיטה דהדין על הטבח, וכל שלא הי׳ רשאי לשחוט עד שידע שיותנו המתנות לכהן שחיטתו פיגול לא ירצה וצ״ע ודו״ק.
