דור רביעי על חולין קל״ב

« דור רביעי על חולין קל״א ע״ב:א׳ דור רביעי על חולין קל״ג ע״א:א׳ »

1 מִטּוּנָךְ: ״אַהֲרֹן וּבָנָיו״ כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה.

2 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כֹּהֵן״ – וְלֹא כֹּהֶנֶת, וְיִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ.

3 דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: ״כֹּהֵן״, וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת – הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

4 רַב כָּהֲנָא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב פָּפָּא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב יֵימַר אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ.

5 אָמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי מָרִימָר, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא.

6 וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה – בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים.

7 תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל – חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

8 מִכְּדֵי קַיְימָא לַן דִּלְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה, וּבֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אִי אֵין חוֹשְׁשִׁין.

9 וּבְשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: ״שֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, וּמָר סָבַר: ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה לָא אָמְרִינַן.

10 בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר, קָסָבַר ״שֶׂה״ וְלֹא מִקְצָת שֶׂה, אֶלָּא לְרַבָּנַן, נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, פַּלְגָא לִשְׁקוֹל, וְאִידָּךְ פַּלְגָא לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וּשְׁקוֹל! אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: מַאי חַיָּיב נָמֵי דְּקָא אָמַר – חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת.

11 מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כּוֹי – יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה.

12 כֵּיצַד? חֶלְבּוֹ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה, וְדָמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת כְּדַם הַחַיָּה, דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה – שֶׁדָּמוֹ וְגִידוֹ אֲסוּרִין כִּבְהֵמָה וְחַיָּה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר.

13 וְאִם אִיתָא, חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, דְּלָא מִתְּנֵי ״חֲצִי״ ״חֲצִי״, מִשּׁוּם הָכִי לָא קָא תָנֵי ״חֲצִי״.

14 כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹי לְרַבָּנַן חַיָּיב בְּכוּלְּהוּ מַתָּנוֹת, דְּתַנְיָא: ״שׁוֹר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שׁוֹר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם. ״שֶׂה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שֶׂה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי.

15 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִם״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבָּנַן, לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״.

16 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַדִּין עִם הַטַּבָּח.

17 מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים אֶת כּוּלָּן, אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים לוֹ אֶחָד.

18 הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם, וְאִם אָמַר: ״חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת״ – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

19 אָמַר: ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

20 גְּמָ׳ וְאַמַּאי? יָבֹא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין, וְלֵימָא לֵיהּ: אִי בְּכוֹר הוּא – כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא, וְאִי לָאו בְּכוֹר הוּא – הַב לִי מַתְּנָתַאי.

21 אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ.

22 הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְלִיתְנֵי: כֹּהֵן וְגוֹי פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדִּין עִם הַטַּבָּח.

23 דָּרֵשׁ רָבָא: ״מֵאֵת הָעָם״ – וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ – הֱוֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ טַבָּח כֹּהֵן בַּמַּשְׁמָע.

24 אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא כֹּהֵן הֲוָה, וַהֲוָה דְּחִיק לֵיהּ מִלְּתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִישְׁתַּתַּף בַּהֲדֵי טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִפַּטְרִי מִמַּתְּנָתָא, מִשְׁתַּתְּפִי בַּהֲדָךְ.

25 חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי טַבְלָא פַּטְרַן! אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַפֵּיק, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַבִּי טַבְלָא מֵאוּנָּךְ.

26 אֲזַל רַבִּי טַבְלָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, זִקְנֵי דָרוֹם אָמְרוּ: כֹּהֵן טַבָּח – שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת.

27 אֲמַר לֵיהּ: וְלַעֲבֵיד לֵיהּ מָר מִיהַת כְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי דְּלָא קְבַע מְסַחְתָּא, אֲבָל הָכָא הָא קְבַע מְסַחְתָּא.

28 אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כָּהֲנָא דְּלָא מַפְרֵישׁ מַתְּנָתָא – לֶיהֱוֵי בְּשַׁמְתָּא דֶּאֱלָהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הָנֵי טַבָּחֵי דְּהוּצָל קָיְימִי בְּשַׁמְתָּא דְּרַב חִסְדָּא הָא עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי שְׁנִין.

29 לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ – וְהָא תַּנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן אוֹמְרִים לוֹ ״עֲשֵׂה סוּכָּה״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״לוּלָב״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״עֲשֵׂה צִיצִית״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ!

30 אֶלָּא, דְּקָנְסִינַן לְהוּ בְּלָא אַתְרַיְיתָא, כִּי הָא דְּרָבָא קָנֵיס אַטְמָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק קָנֵיס גְּלִימָא.

31 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, לְחָיַיִם לִשְׁנַיִים. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּלְגִינַן לְהוּ גַּרְמָא גַּרְמָא!

32 הָתָם בִּדְתוֹרָא.

33 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ – כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

34 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא צָלִי, וְאֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא בְּחַרְדָּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִים.

35 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן – אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״.

36 אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן: הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, תְּנוּפוֹת, וְהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, הַקְטָרוֹת, וְהַמְּצִיּוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת,

פירוש דור רביעי על חולין קל״ב

1 דף קל״ב ע״א גמר׳ אר״ה בר חייא מאי חייב נמי, דקאמר חייב בחצי מתנות, עיין בלב ארי׳ שהקשה דמ״ש מספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דאמרינן דהכל של יבם משום דאין ספק מוציא מידי ודאי בפ׳ החולץ. וכעין שהקשו התוס׳ ריש מס׳ בב״מ, בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, עיי״ש מה שהאריך, ולדידי לק״מ דשאני התם דלולי האי ספק היה היבם היורש יחידי, וכן בב״מ שם דלולי האי טענת חציה שלי הי׳ אידך מכח מציאתו זוכה בכולה ולכן שייך לומר דאין הספק יכול להחליש את הודאי שהי׳ לולי הספק, אבל בצבי הבא על התיישה מה תאמר דלולי הצבי הי׳ האי ולד כולה שה, הלא לולי הצבי לא הי׳ נולד מידי, כי בלא אב אין הריון ולידה, וא״כ האי ספק ספק דמעיקרא הוא והשיות נולד במומו עמו בספק זרע האב שהוא צבי וזה ברור ואמת ודו״ק.

2 משנה בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולם, ותימא רבתא תמהתי הלא מה״ת חד בתרי בטל אפי׳ בבע״ח, וא״כ ליכא כאן שום קדושת בכור ומותרין כולן בגיזה ועבודה ולמה לא יתחייבו כולן במתנות כיון דכולן חולין גמורים המה לכל מילי מה״ת עכ״פ, ובעיוני פתחתי את ספרא דק״ז החת״ס ז״ל ומצאתי שהוא ז״ל ישב על מדוכה זו, וכתב וז״ל הנה צל״ע הא מה״ת אפי׳ בע״ח ודבר חשוב בטל ברוב ואי הי׳ התערובות או״ה הי׳ בטל ואפי היתר באיסור דס״ל לרמב״ן בעלמא אין דרך היתר להתבטל מ״מ היינו להתבטל ולחזור ההיתר לאיסור אבל כל דפריש מרובא פריש אמרינן וכו׳ האמנם מבואר בחו״מ סס״י רל״ב, בהאי דינא ממש חזקת ממון של בעלים עדיף, וזה בכלל אין הולכין בממון אחר הרוב ר״ל דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אך מ״מ מבואר לקמן קל״ד ע״א אפי׳ בספק השקול לא מהני חזקת ממון של בעלים נגד מתנות כהונה דאמרינן צדק משלך ותן לו, מכש״כ היכי דרובא מסייע לכהן וכו׳, וצע״ג לפע״ד ואין לי מקום ליישב קושי׳ זו אלא לומר כיון דעכ״פ מדרבנן בע״ח לא בטלו נמצא אסורים כולם בגיזה ועבודה מדרבנן הם פטרוה ממתנות שלא יבואו לזלזל בגיזה ועבודה וכו׳ עכ״ל העתקתי לשונו הטהור כדי לדקדק בו, כי לפע״ד במחכ״ת לא כיוון כאן האמת, כי היתכן שחכמי התלמוד יעברו בשתיקה על משנה כזו שלא לפרש דטעמא דפטורין משום גזרה, ועקרו חז״ל מצות נתינה בשוא״ת, מחשש גיזה ועבודה, וגם גוף הגזרה קשה להולמה, כיון דמה״ת באמת מותרין כולן בגיזה ועבודה, איך יעקרו מ״ע דאורייתא ולעשות גזרה לגזרה והרי לעיל בכוי לא פטרוה מלכסות דמה כדי שלא יאכלו חלבה וחייב בכיסוי כחיה ואסור חלבה כבהמה והחת״ס הרגיש בזה וכתב דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. אבל לא מצינן דוגמא לזה שיעקרו מ״ע כדי לעשות חיזוק יותר משל תורה, ועכ״פ כעין זה הי׳ להגמ׳ לפרש בשקול וטרי׳ ולא לשתוק מני׳ וגם הראשונים ז״ל לא היו מניחים חידוש כזה לאחד מן האחרונים שבאחרונים להתגדר בו.

3 אבל דע דהאמת כמו שכ׳ החת״ס בשם הרמב״ן, דהיתר באיסור לא מתבטל וכאשר הארכתי בזה בפתיחה, וכן לעיל בריש פרקן על התוס׳ ד״ה תיתי, דלעולם לא נעשה מהיתר שהוא ההעדר להתהפך ע״י ביטול לאיסור שהוא המציאות, וזאת נלמד מהא דאמרו בב״מ בקפץ אחד מן המנויין לתוכה דכולן פטורין ממעשר משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולא שדרשינן זאת מקרא ובמעשר בהמה דוקא, אלא דבכ״מ דאיכא חד דפטור ממצותה ונתערב בכמה שחייבים שוב א״א לקיים המצוה ודאי אלא ספק, אלא דיש חילוק בדבר אם הפטור הוא בעצם אז שייך סברה הנ״ל, דא״א להעשות חיוב מן הפטור ע״י ביטול, אבל אם הפטור הוא ע״י איזה פסול או איסור שוב כל שנתבטל הפסול והאיסור, ממילא נעשה ראוי׳ למצוה, ומה״ט בריש פ׳ כל הזבחים בטרפה שנתערב בזבחים פריך ונבטיל ברובא ונכבשינהו דניידי, משום דטרפה הוה פסול לגבוה מקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה, ולא בעצם אינו ראוי׳ לקרבן, ולכן כל שע״י הביטול נסתלק הטרפות לגבי האיסור, שוב ממילא ראוי׳ לקרבן. וא״כ לכאור׳ הכא דכוותי׳ דבקדשים אין מתנות נוהגין בהן משום דמיעט רחמנא קדשים ממתנות ומעתה אם נתבטל הבכור בשאר בהמות חולין עד שפקע הקדושה ממנו מכל וכל והותר בגיזה ועבודה, ממילא חזר להיות כחולין גמורים, ולמה לא יתחייב במתנות דהרי המניעה של קדשים נסתלק. אבל הט אזנך ושמע דבכור שהומם וכן כל פסולי מקדשים שנפדו דפטורים מבכורה וממתנות, לא משום צד קדושה דאית בהו פטורין מבכורה וממתנות, אלא משום דאיתקשו לצבי ואיל דהיינו דהתורה אמרה דפסה״מ המה כחיה ממש לענין הני דברים, דעיין בבכורות דף ט״ו ע״א, דקתני התם בברייתא דמה צבי ואיל פטורים מן הבכורה ומן המתנות, אף פסהמ״ק כן, ואח״כ קאמר אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף פסהמ״ק חלבן מותר ת״ל אך חלק ואח״כ פריך ר״פ לאביי אי מה צבי ואיל אין אוא״ב נוהג בהן אף פסהמ״ק וכו׳, א״ל למאי מדמת להו, אי לחולין אוא״ב נוהג בו, ואי לקדשים אוא״ב נוהג בו, א״ל אי הכי גבי חלב נמי נימא הכי וכו׳, לאו מי אמרת אך ולא חלבן אימא נמי אך ולא אוא״ב, עכ״ל הגמ׳ הנה היוצא לנו מתוך האי סוגי׳ דלאו מצד קדושה דאיסור גיזה ועבודה פוטרין אותו מבכורה ומתנות, דא״כ למה לי אך חלק דלגבי אוא״ב וחלב אין לו דין צבי ואיל וכאשר פריך שם דבין חולין ובין קדשים הני נוהגין בהן, אלא משום דמגזה״כ פסהמ״ק עשאן הכתוב כצבי ואיל, ועיין שם בתוס׳ דמה״ט מנהיג שור פסהמ״ק לוקה משום מנהיג כלאים. וכן מה״ט אין פודין בפסהמ״ק פטר חמור, והתוס׳ הקשו שם דנימא נמי דלבעי כיסוי בשחיטה, ותירצו משום דכתיב בפסהמ״ק על הארץ תשפכנה כמים, עיי״ש. ואל יהי׳ הדבר הזה זר בעיניך דאיך נאמר משום דאיתקש לצבי ואיל לענין בכור ומתנות דפטורים דנאמר דהקרא משוה אותם לחיה ממש עד שנתיר חלבן ואוא״ב ונצטרך כיסוי הדם בשחיטה, דיפה דרשו חז״ל כן דאם נאמר דהצד דפסהמ״ק עדיין צד קדושה יש בהן דאיסורים בגיזה ועבודה, ולכן אין בכורה ומתנות נוהג בהן, האי הקישא דצבי ואיל הוא היפך האי טעמא דהרי צבי ואיל לא שייך בו לעולם שום קדושת קרבן ופסהמ״ק משום דעדיין איכא עליו צד קדושת קרבן, אין בו משום בכור ומתנות והוו״ל להקישן לקדשים להשמיענו, דמצד שעדיין יש עליו קדושה דינם שוה לענין בכור ומתנות כקודם שהוממו ונפדו, אבל לא להקישן לצבי ואיל שאין שייך בהם שום קדושת קרבן, ולכן הוכרחו חז״ל לדרוש דהתורה עשאן כצבי ואיל ולא מצד קדושה שבהם דאסורים בגיזה ועבודה, אלא מגזה״כ, ולכן הוו״א לכל מילי כן דדין חיה עליהם לענין חלב ואוא״ב וכסוי אשר על כל זה בעינן מיעוטים. ופלא והפלא אני רואה הרמב״ם ז״ל דלא נחות לזה, דז״ל בפ״ה מבכורות ה״ח ״כל הקדשים וכו׳ ואם קדם מום עובר להקדשן או שהקדישן תמימים ואח״כ נולד מום קבוע ונפדו, פטורין מן הבכורה שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהם אסורים בגיזה ועבודה״ עכ״ל וזה נגד הגמ׳ הנ״ל דדרשינן מכצבי ואיל דהוה כצבי ואיל, ולא משום צד קדושה דאית בהו, והרי בהא דאין פודין בהם פטר חמור דאמרינן בבכורות דף י״ב ע״א נמי מטעם דהוה כצבי ואיל והרמב״ם בפי״ב מבכורים ה״ט כתב פודין בבן פקועה אבל לא בפסהמ״ק שהרי נאמר בהן כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אין פודין אף פסהמ״ק אין פודין בהן עכ״ל, וכיון דבחדא בבא עם בן פקועה נקט דין דפסהמ״ק, ע״כ דחד טעמא אית בהו בזה דפודין ובזה דאין פודין, והרי בבן פקועה פליגו ר״א ומר זוטרא לעיל דף ע״ד אי שה מעליא היא או לא, ופסק הרמב״ם ז״ל כר״א דכיון דרהיט ואזיל שה מעליא קרינן בי׳ אע״ג דלענין אכילה כבשרא בדיקולא חשוב ולכן פודין, אבל בפסהמ״ק אין פודין דלא הוה שה מעליא, דהרי איתקש לצבי ואיל, ואיך שינה הרמב״ם ז״ל טעמו הכא גבי בכורה לכתוב דמשום איסור גיזה ועבודה נגעה בה, ובמתנות בפ״ט מבכורים שתק הרמב״ם ז״ל מכל וכל ולא כתב שום טעם אלא הדין סתם דקדשים שהקדיש תמימים ואח״כ נולד בהם מום ונפדו, הרי אלו פטורין מן המתנות עכ״ל, ודרכו בזה נעלם ממנו ומי יתן ואזכה להבין דעת קדשו. אבל ממשנתנו יש ראי׳ ברורה לדעת התוס׳ דהתורה עשאן כצבי ואיל, דהיינו כמין חיה שלא שייך בהו מתנות ובכורה וממילא לא מצי הביטול ברוב מהני לחייבו במתנות דניהו, דאיסור גיזה ועבודה פקע ממנו ע״י ביטול, אבל הוא דפטור מן המתנות לאו מטעם איסור גיזה ועבודה הוה, אלא מכח דעשאן הכתוב כחיה, דלא שייך במתנות, וע״ז לא מהני הביטול לעשותו שה מעליא כנ״ל, וכיון דזכינו לידע דבבכור בע״מ לא שייך ביטול לענין מתנות לחייבו, שוב לא שייך ג״כ כל דפריש מרובא פריש דכל דבר שלא נתבטל חשוב לי׳ קבוע וכמחצה על מחצה דמי, וא״כ כל שלקח הוה כלקח מן הקבוע ולא תימא דהרי הוא קבוע שאינו ניכר דאינו אלא מדרבנן, דזה ליתא דטעמא דקבוע שאינו ניכר רק מדרבנן, משום דמה״ת בטל ממילא הוה הקביעות רק דרבנן אבל בהיתר באיסור דההיתר מה״ת לא נתבטל ולא נתהפך להיות כאיסור, שוב הוה לי׳ קבוע דאורייתא וכמחצה על מחצה דמי. וראי׳ ברורה לזה ממשנה סוף מעילה בנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס דלכ״ע מועל כשיוציא חדא פרוטה משום דסבר דמביא אשם תלוי על ספק מעילה עיי״ש והרי שם רוב המעות חולין ואפילו אלף פרוטות אבל כיון דלא בטלה האי פרוטה של הקדש מה״ת ומטעם שביארתי בריש פ׳ שילוח הקן, שוב הוה קבוע וכמחצה על מחצה אע״פ שאינו ניכר. וזאת ממש כמו כאן. וזאת הוא הדין דמשנתינו דהאי בכור בע״מ דהוה פסהמ״ק דנידון כחיה לענין מתנות לעולם נשאר כמות שהוא פטור ממתנות, אף שנתבטל איסורו של גיזה ועבודה ברוב מה״ת, אבל מה שהשוה התורה אותו מגזה״כ להיות כחיה לענין מתנות עדיין במקומו עומד. ולכן כל או״א מן השוחטים יאמר לכהן אייתי ראי׳ דדידי לאו פסהמ״ק הוא דחשוב כחיה לענין מתנות, וככל המוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שכתב ק״ז זצ״ל דלו יהי רק ספק מ״מ במתנות כהונה אמרינן לקמן דלא מהני חזקת ממון משום צדק משלך ותן לו, במחכ״ת גם בזה לא כיוון המטרה, דהרי הש״ס מחלק לקמן בין פרה לקמה דפרה בחזקת פטורה קיימא וקמה בחזקת חיובא קיימא, ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בס״ד, ותוכן הדברים דהאי חזקת פטור וחזקת חיוב לאו חזקה ממש קאמר אלא דקרא דעני ורש הצדיקו דדרשינן וכו׳ דצדק משלך ותן לו, מוקמינן במקום דאיכא חיוב מבורר אע״ג דנולד לן ספק אם זה שייך להאי חיובא או לא, כמו בקמה דאיכא כאן חיוב לקט עליה, אלא שמסופקים על הני חטים אם נפלו לפני קצירה או בשעת קצירה. ע״ז אמרינן צדק משלך ותן לו אבל במקום דאיכא ספק אם יש כאן חיובא כלל, כמו בפרה של גר דשמא נשחטה קודם גירותו, בזה הדרינן לדין המוציא מחבירו עליו הראיה דכל ספק ממונא לקולא לנתבע גם במתנות כהונה, אמור מעתה כאן בנתערב פסהמ״ק בשאר בהמות הרי דומה ממש לפרה של גר דמה לי אם מצד שאפשר שהבעל הפרה הי׳ פטור מפני שעדיין לא נתגייר או שאולי הפרה חיה היא ואינה בת חיובא, והרי כאן טוען כל או״א שמא שחטתי אני דבר שאין בו חיוב מתנות וליכא כאן חזקת חיובא כלל כמו בגר. וזה פשוט ואמת לאמיתו בס״ד. ולכן הדין דמשנתינו דין אמת מה״ת דכל שנתערב בכור בע״מ כולן פטורין ואם אחד שוחט את כולן לא ישלם עבור הבכור בע״מ משום דנתבטל ואין בו איסור גיזה ועבודה, דהאי כצבי יחשב ולא יתהווה להיות כשה ע״י הביטול, אע״פ שמותר בגיזה ועבודה מה״ת. אבל בכור תם שנתערב ודאי מה״ת הי׳ חייב במתנות גם על הבכור, דהרי מה״ת בטל ברוב חולין ופקע הקדושה מני׳ ונעשה חולין וממילא חייב במתנות דבכור תם לא איתקש לצבי ואיל ופטורו מן המתנות הוא מכח דכולו לכהן. ועתה שנתערב ופקע הקדושה מני׳ למה לא יתחייב במתנות, אלא דכיון דמדרבנן בע״ח לא בטלו וכולן ירעו עד שיסתאבו, אין לדין זה מציאות.

4 ודע דלענין פדיון פטר חמור דפסק הרמב״ם ז״ל כר״א דפודין בבן פקועה איכא מאן דגרס ברמב״ם דאין פודין וכמר זוטרא עיין לעיל בפוסקים ובמפרשי הש״ס שם. והנה באמת יותר מסתבר לפסוק דאין פודין דמ״ש מפסהמ״ק דאזלינן בתר הקרא דהשוה אותם לצבי ואיל, אע״ג דלענין שאר מילי שה מעליא הוא ודינו ג״כ כשה לגבי חלב ואוא״ב ופטור כיסוי ומ״מ אין פודין בהן משום דהשוה התורה אותן לענין בכור ומתנות ואולי גם לענין כלאים להחשב כחיה, מכש״כ בבן פקועה דהוה כשחוט לענין אבמה״ח שלא נפדה בו, הגם שרהיט ואזיל כשה מעליא והבן.

5 ודע עוד דגם מרש״י ז״ל יש להוכיח דסובר כדעת הרמב״ם דפטור בכורה ומתנות בפסה״מ הוא מטעם קדושה דאית בהו, דהיינו איסור גיזה ועבודה, דבריש פרקן במשנה שם ד״ה כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן בסה״ד כתב וז״ל קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה עכ״ל. ועיין בטו״ז יו״ד סי׳ ס״א סקכ״א דנתקשה לי׳ דבמתנות ליכא שום קדושה דמאכילין אותם גם לכלבים, אלא קדושת מצוה קאמר, דלא מצי חייל אקדשים, אפילו בקדושת בה״ב ובבכורות כתב רש״י ז״ל שם בביאור יותר דקדושת דמים ילפינן מקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות עכ״ל, והוא ממה דדרשינן בדף ט״ו שם דפסהמ״ק פטורין מבכורה וממתנות משום דאיתקשו לצבי ואיל. והתוס׳ שם הקשו על רש״י דהא דהתם פטרינן אע״פ שנפדו ומשום דאיתקשו לצבי ואיל, והכא דוקא בלא נפדו, אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם עכ״ל, ואבאר תמיהתם על רש״י יותר, דרש״י ז״ל סובר דבפה״מ משום צד קדושה דאית בהו ממעטינן אותם מבכורה וממתנות, ולכן קאמר דהאי תנא סבר דה״ה קדושת דמים מדחה, וזה אינו דמשום דנעשה כצבי ואיל נתמעטו, וזאת לא שייך בקדושת דמים, ובאמת פלא והפלא הוא שיטת רש״י בזה, דלפי שיטתו מכש״כ קדשים שלא הוממו ודאי פטורין מן המתנות, וא״כ למה כתיב בקדשים ״אותם״ למעט ממתנות, תפ״ל דאפילו פסהמ״ק דאין בהם רק קצת קדושה איסור גיזה ועבודה נמי פטורין. וראיתי בספר קרבן אשם על בכורות דף ט״ו ע״א שהקשה על הש״ס שם האי קושי׳, אי פסהמ״ק פטורין מן המתנות מכש״כ תמימים, ול״ל בריש פרק הזרוע לימוד מאותם דמתנות נוהגין בחולין אבל לא במוקדשים. ותירץ לפי מה דעבד ק״ו מחזה ושוק על מתנות לא הוה מצינן למילף תמימים מפסולים דמה לפסהמ״ק דאין בהם חזה ושוק משא״כ בתמים דאית בהו חזה ושוק, ובמחכ״ת לא חש לקמחיה דכיון דאית לן קרא לפטור פסהמ״ק ממתנות משום דאית בהו צד קדושה, א״כ הק״ו פריכא דמה לחולין דאין בהם צד קדושה לכן חייבין במתנות, אבל קדשים אע״ג דחייבים בחזה ושוק, אבל כיון דהם קדשים הוא הגורם לפוטרן ממתנות, כמו שהקדושה גורמת לפטור בפסה״מ ובקדושת דמים, וזה פשוט וברור לכל באי שערי התלמוד. אבל האמת הוא דלאו צד קדושה שבפסה״מ גורם הפטור אלא משום דהתורה עשאן כצבי ואיל ואפילו פקע מהם איסור גיזה ועבודה ע״י ביטול, מ״מ בפטורם מן המתנות ומבכורה קיימו. ועיין במנ״ח מצוה תק״ו שכתב בפשיטות דוולדות פסהמ״ק נמי פטורין מן הבכורה והמתנות דהרי בבכורות דף ט״ו ע״ב קרו להו ולד צבי ואיל, ואע״פ דאינם אסורים בגו״ע כמש״כ התוס׳ שם דף ט״ז בד״ה ותמורה עיי״ש. וא״כ פשיטא דביטול ברוב לא מהני לבטל מהם שם צבי ואיל.

6 והנה הא דכתב הטור והשו״ע ס״א סעי׳ י״ט ״ואינה נוהגת בקדשים ולא בבכור״, הוא חתום וסתום מאד, דבכור ודאי בע״מ קאמר, דבכור תם הוא כולו לכהנים ומאי למימרא דאין כאן חיוב מתנות ובקדשים אם נמי בבע״מ קאמר למה חילקם לשנים, הכי הוול״ל בפסולי המוקדשין אין נוהגות ונכלל בזה גם בכור בע״מ וחד טעמא אית להוא דאיתקשו לצבי ואיל. אלא ודאי דהאי קדשים היינו קדשים תמימים ודינא דמתני׳ קאמר דקתני בחולין אבל לא במוקדשין, ולכן ציין העין משפט על האי דינא בחולין ולא במוקדשין, טשו״ע שם סעיף י״ט, ואיך קתני זאת בהדי בכור בע״מ דלאו מחד טעמא הוה, דקדשים תמימים משום דרשה דאותם נתמעטו ממתנות, ובכור בע״מ משום דאיתקש לצבי ואיל. ומה שכתב שם הטו״ז סקכ״א דרש״י כתב הטעם דאין קדושה חלה אקדושה הוא פלא והפלא דרש״י ז״ל כתב כן אקדשי בה״ב דקדם מום קבוע להקדשן, וגם זה ליתא אלא הטעם כמש״כ התוס׳ בבכורות דמאת העם׳ כתיב ולא מאת הגבוה, דהוה כשוחט לכהן ולעכו״ם, אבל אקדשים תמימים הטעם דכתיב אותם. ובאמת כל עיקר דין זה דאינו נוהגות בקדשים לא ידעתי למה הביאו הטור והמחבר, דהרי אין קדשים נוהגין בזה״ז והרי תראה דכל הני בחולין ובמוקדשים ובחולין ולא במוקדשין דהאי מסכתא לא הזכירו הטור והשו״ע כלל דוק ותשכח ורק הרמב״ם הזכירם, וכן כאן במתנות נמי השמיטו בעלי השו״ע את יתר דיני׳ המשנה בענין קדשים, כמו דין שכתב הרמב״ם בפ״ט ה״ב כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים במתנות, וע״כ לומר דהביא כאן דאינו נוהגות בקדשים אטו בכור קתני, וזאת הי׳ בעוכרי הטו״ז וכן הפרישה על הטור שכתב ג״כ הטעם דאין קדושה חלה על קדושה כדי שיהי׳ חד טעמא לבכור בע״מ עם קדשים תמימים. אבל מאחר שבררתי דזה ליתא, דשני דינים משני טעמים הם. א״כ באמת לא הי׳ להטור והשו״ע להביא כלל האי דין דאינם נוהגות במוקדשים, כמו שלא הביא זאת, לא באוא״ב ולא בגה״נ ולא בראשית הגז ולא בשילוח הקן, והוא תימא רבתא על הטור והמחבר ונתן מקום לאחרונים לטעות זה דחד טעמא אית לקדשים תמימים ולבכור בע״מ ודו״ק.

7 ע״ש במשנה בזמן שמאה שוחטין את כולן וכו׳, אחד שוחט את כולם וכו׳, מלשון המשנה משמע דהכל תלוי בשוחט אם מאה שוחטין או אחד שוחט, אבל של מי המה כך לי אם של אחד או של מאה, ולזה הי׳ מקום לפי מה שאמר רבא דהדין עם הטבח, א״כ אם שחט הוא לכל מאה בעלי הזבח לא מצי מיפטרי אלא מחדא אבל אינך כולן צריך ליתן לכהן דהרי אין כאן ספק לגבי הטבח בשחט רק אחד שהוא בכור והשאר כולן חייבים. אלא דמלשון הרמב״ם ז״ל מבואר דאינו כן שהוא ז״ל שינה מלשון המשנה וכתב וז״ל, ״בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהם לאחד כולן פטורים וכו׳, היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחת מהן בלבד״ עכ״ל, הנה ברור מללו בחלוקה ראשונה דאם כל בהמה יש לו בעל אחר. כולן פטורין בין שוחט אחד את כולם או כל או״א שוחט לעצמו, כי לא דיבר מן השוחט כלל, אלא אם של בעלים הרבה המה וניהו דהדין עם הטבח, מ״מ הלא השוחט לכהן ולנכרי פטור, מפני שרק אז הדין עם הטבח אם שחט למי שחייב במתנות, ומעתה אם בעל הזבח מצי פוטר את עצמו באומר דילמא הזבח שלי היא הבכור, הרי ממילא גם הטבח אין עליו שום דין, אלא דבחלוקה שניה לשונו אינו מדוקדק שכתב היה האחד הוא השוחט את כולם, דמשמע דתלו בשוחט והכי הוול״ל הי׳ כולן של אחד לא פוטר אלא מתנות אחת בלבד, אלא דמ״מ פירוש דבריו הוא דאם של אחד המה ואחד הוא השוחט את כולם היינו דשלו המה, אבל מעשה הזביחה מצי עבדי מאה שוחטין ודו״ק.

8 ע״ב גמר׳ אמר רבא זאת אומרת הדין על הטבח, לעיל קאמר אליבא דר״א דיליף זאת מאת זובחי הזבח, וכתב בחדושי הר״ן ז״ל דה״ה לרבנן דר״א נמי דרשו מדכתיב זובחי ולא זובח, משמע להו תרתי דרשות. אלא דאני רואה דהרמב״ם ז״ל השמיט הא דרבא דהדין עם הטבח, וקשה לומר דס״ל דלית הלכתא כוותי׳ דהרי לא מצינן חולק עליו בגמר׳. אלא דלפע״ד מש״ה השמיטו משום דלדינא אין שום נפקותא בדבר דהרי כתבו הרשב״א והר״ן ז״ל דלאו למימר דאין טו״ה לבעלים אלא דאם כהן בא לתבעו לטבח אינו יכול לדחותו ולומר לו לך לבעלים, ואינני יכול להבין כוונתם בזה, סכ״ס כיון דטו״ה לבעלים הרי אינו יכול ליתן לכהן התובעו ובלא״ה הלא אמרו לקמן דאין לכהן לתבוע חלקו בפה ולא עוד דהרי יכול לדחותו שיתנהו לכהן אחר, ולעיל דף מ״ד ע״ב כתבתי על הא דדרשו מה דאמר יחזקאל ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, דמש״ה קרי לי׳ בשר פיגול כיון דהדין עם הטבח, והכוונה שהטבח מוזהר שלא ישחוט לבעלים עד שיהי׳ בטוח שיתנו המתנות לכהן, וכל ששוחט בלי שחישב על הכהן שיגיע לחלקו, הוא השחיטה כעין פיגול, דהמחשבה פוסלת בקדשים עיי״ש, וכיון שאין זה אלא חומרא בעלמא שמשתבח בי׳ יחזקאל לכן לא הביאו הרמב״ם ז״ל להלכה, כנלפע״ד ודו״ק.

9 ע״ש גמר׳ דרש רבא מאת העם, ולא מאת הכהנים מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע. והנה רש״י ז״ל פירש דאם כהן נעשה טבח למכור חייב מה״ת ליתן מתנות לכהן אחר. והתוס׳ הקשו עליו דא״כ איך פטרוהו שנים או שלושה שבועות, ועיין בראשונים שתירצו זאת, אבל ק״ז זצ״ל קמתמה דעכ״פ מ״ש מתרומות תבואתו דסגי בהפרשה, אבל אינו נותן לכהן אחר, ולעיל תנינן בפירוש דאין מוציאין מכהן לכהן.

10 ומה שנראה לפע״ד בזה הוא עפ״י הכלל שהזכרתי כ״פ דחז״ל דרשו המקראות להשוות לסברתם, והנה נראה עד כמה רחוק הדמיון של תו״מ מן התבואה, למתנות מזביחת הזבח. דבתבואה לפי שהקרקע נחלקת היתה שוה בשוה ואינה נמכרת לחלוטין, סתמא דמלתא לא הי׳ לשום בעל הקרקע יתרון גדול למכור לאחרים, ולכן פטרוהו את המוכר לגמרי כמו שהבאתי לעיל דרשת חז״ל בב״ב פ״ח ע״ב, ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. ולעומת זה בבשר נהפוך כי סתמא דמלתא אין בעל הבהמה שוחט לעצמו כי חוץ ממה שהוא טרחא יתירא וצריכה אומנות לשחוט ולפשוט ולחלק לחתיכות, אין לבע״ב אחד צורך לבהמה שלמה, בפרט לשור, ולכן כאן לא הקפידה תורה לחייב דוקא בשוחט מעדרו מבקרו וצאנו למיעוטא לוקח, דהרי לא כתיב מאת העם זובחי בקרם וצאנם כדי למיעוטא לוקח וזובח, אלא מאת זובחי הזבח סתמא כתיב, שהם הטבחים הלוקחים בהמות בשוק מן המגדלים בקר וצאן ועל הטבחים הטיל את החיוב ליתן המתנות לכהן, ואין זה חס על הטבחים אלא על העם המוכר לטבח, כי הטבח מחשב שווי׳ של בהמה לשחיטה כמה ליטרא בשר יש בה למכור וכיון דהמתנות מגיע לכהנים ינכה זאת משווי׳ וזה פשוט, ומעתה אם הכהן טבח יפטור מליתן מתנות, הוא יקח את הבהמה בשוק ביותר ממה שיקח אותה הטבח ישראל, מפני שלדידי׳ שווי׳ יותר, ואם יקח בשווה עם חברו הישראל, אז הוא ירויח יותר במסחרו מן הישראל חברו וזה דבר שאינו מן הראוי׳, ולכן צריכין אנו לחלק ולומר אם בעל הבהמה שוחט כאשר באקראי אירע זאת דשוחט ומחלק היתר לשכיניו, אז הישראל חייב במתנות והכהן פטור, וכמו שהוא בתו״מ של התבואה, אבל אם הוא טבח הלוקח בהמות ומוכר בשר באיטליז, אז מה לי כהן ומה לי ישראל, כי אין הכהן הנותן רק הבעלים של הבהמות, או לוקחי הבשר כי הטבח מנכה לבעל הבהמה מן דמי שווי׳ את משקל המתנות, או יטיל את מחירם על הלוקחים, ורבא הכניס את זאת במלות הקרא הפלא ופלא דהקרא הטיל מס זה על העם דכתיב מאת העם ר״ל אם באקראי ישחוט בעל הבהמה מבקרו וצאנו, או יקח לעצמו לאכול ולחלק לשכניו, ואז יצאו הכהנים מחיוב זה, ולכן דרשינן מאת העם ולא מן הכהנים, ואח״כ אמר ומאת זובחי הזבח שהם הטבחים שאומנותם בכך ליקח בהמות ולמכרן באיטליז ובזה גם הכהנים בכלל. ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ על רש״י ז״ל דהני ב׳ וג׳ שבועות דפטרוהו לכהן היינו בדלא קבע מסחתא כדאמר בגמ׳ ואז מדין תורה הי׳ פטור לעולם, דהרי הוא כשוחט לעצמו ומחלק היתר לשכניו בלי להיות טבח קבוע למכור באיטליז, אלא כדי שלא יתחכם לעשות כן תמיד הטילו חכמים עליו לשלם אחר ב׳ וג׳ שבועות לפי ראות עיני השופט והדיינים, אבל בקבע מסחתא דחייב מיד הוא דין תורה דהרי הוא בכלל זובחי הזבח שהמה הטבחים. והוא נכון ואמת בס״ד.

11 ע״ש גמר׳ ואמר רבב״א אר״י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, ולית הלכתא כוותי׳. כבר כתבתי למעלה דכיון שהדין עם הטבח הרי הטבח הי׳ לו ליזהר מלשחוט לו, בידעו שאינו נותן מתנות, ולכן שחיטתו פיגול אלא דלית הלכתא כוותי, ואולי משום דלעיל דף מ״ד ע״ב ר׳ נתן אמרו דבשר פיגול דקאמר יחזקאל, הוא בהמה שלא הורמו מתנותיה, אבל הת״ק פליג שם ואמר שהוא בהמה שהורה בה חכם, והתוס׳ כתבו דכאלו אוכל טבלים ממש, דמתנות ילפינן נתינה נתינה מתרומה. ולא זכיתי להבין דהא גם בתרומה אין הנתינה מעכבת להיות הכרי טבל, רק ההפרשה מעכבת וכאן הלא המתנות המה מופרשים ועומדים, וליכא אלא מצות נתינה ואיך יהי׳ חמור יותר מן הטבל דשם הנתינה אינה מעכבת, וכאן תעכב, ואולי כוונת התוס׳ לומר דמאן דאוכל מן המתנות עצמן קאמר אלא דאז הוול״ל כאלו אוכל תרומה, וצ״ע ודו״ק.

12 רש״י ד״ה כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב שאין בהם חסרון כיס כולי האי. ועיין בלב ארי׳, ועיין בחי׳ ק״ז ז״ל שכתב דרש״י ז״ל רמז למה שכ׳ הש״ך יו״ד קנ״ז סק״ג דבמ״ע אין צריך לבזבז יותר מחומש. ולפע״ד לא לזה כיוון רש״י ז״ל, דהרי גם בהני מצוות מצי להיות עני ואין סיפוק בידו לעשות, והרי שנינו בע״פ דאפי׳ עני הנוטל מן התמחוי, מוכר כסותו ליקח ארבע כוסות, אבל בשאר מצוה לעשות סוכה או לולב, אין העני מחויב להוציא הוצאה שאין לפי יכלתו, אבל כוונה אחרת היתה עם רש״י ז״ל, דהרי מי שאינו עושה סוכה לולב וציצית מפני חסרון כיס, אבל לפי אומדנא סיפוק בידו לעשות, הרי יורדין לנכסיו ועושין לו סוכה ולוקחין לו לולב וציצית ואין מן הצורך להלקותו עד שתצא נפשו, וכאשר שנינו שם בכתובות פ״ו ע״א לענין פריעת בע״ח דגובין חובו מנכסיו, וא״כ כאן נמי נימא הכי, דעושין לו סוכה לולב וציצית, ולכן פרש״י ז״ל דכיון דהני מצות לית בהו חסרון כיס כולי האי, כי היכי דנימא דמפני חסרון כיס נמנע מלעשותן, אלא ודאי דבועט בהם ואינו רוצה לקיימם וממילא אפילו נעשה לו סוכה לא ישב בה, ואפילו נושיב אותו ע״כ בה מ״מ לא יצא ידי חובתו, דהרי כל שגילה דעתו דלא ניחא לי׳ לקיים המצוה לא מהני הכפייה, דאע״פ דאין מצוות צ״כ אבל היפך כוונה מבטלה לכן מוכרחים להכות אותו עד שיאמר בפיו רוצה אני, ואז מחשבתו הרעה נתבטלה ע״י אמירה שלו, וכהסבר של הרמב״ם ז״ל הידוע, משא״כ בפריעת בע״ח דאנן סהדי דרק מחמת חסרון כיס אינו רוצה לקיים מצות פריעת בע״ח, וממילא כל שאנו יורדין לנכסיו ופורעין את חובו שוב ממילא ניחא לי׳ בזכות המצוה דבכוב״כ מעותיו אבודין. ובלא״ה כתבתי שם דתכלית המצוה שישיג המלוה מעותיו השגנו גם אם הוא לא קיים המצוה המוטלת עליו, משא״כ בסוכה וכדומה אי לא קיים הוא המצוה אין כאן תכלית זולתו. אולם במצוה דאיכא חסרון כיס הרבה, באופן שלפי האומד משום חסרון כיס הוא נמנע הרי אם נרד לנכסיו וניקח לו הלולב באלף זוז ונותנים בידו, ע״כ אנן סהדי דרוצה בגוף המצוה רק מחמת חסרון כיס לא רצה בה, ולמה נלקה אותו במקום דאפשר לבוא לתכלית הנרצה בלא מכות ודו״ק היטב.

13 ע״ש גמר׳ ואר״ח כ״ד מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה, ולאו מלתא היא דתני׳ רש״א אומר כל כהן שאינו מודה העבודה וכו׳ ופירש״י שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום וכו׳, ולכאור׳ תמוה דמנא ידעינן שאומר כן בלבו כדי שלא ניתן לו חלק בקדשים, ואולי מה״ט אר״ח כל כהן שאינו בקי בהן דמאן דלא בקי, מסתמא משום דאינו מודה בה, והש״ס דוחה ולאו מלתא היא, אלא בעינן היכר אחר דאינו מודה בעבודה דמזלזל בעבודה וכדומה. והא דלא מפרש רש״י ז״ל דבאומר בפה מלא משום דסתמא דמלתא כהן המקבל מתנות כהונה וכל מחיתו מקדשי ד׳ לא יגלה את לבו להכחיש בעבודה אלא שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וד״ק.

« דור רביעי על חולין קל״א ע״ב:א׳ דור רביעי על חולין קל״ג ע״א:א׳ »