דור רביעי על חולין קל״א א:ב׳

2 ע״ש גמר׳ ההוא ליוואה דהוה חטף מתנתא, ופרש״י ז״ל כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלוה״ק לכהן, חוטפם מידיהם עכ״ל, עיין בח׳ ק״ז זצ״ל, דבעי רש״י ז״ל בזה שלא יהי׳ גזל גמור לא מצד הכהן שנשלח לו, ולא מצד הבעלים שיש להם טו״ה, ולכן קאמר דשלח ע״י תינוקות דלא זכי לכהן עיי״ש. ובעיני תמוה לומר דכל ששולח אדם מתנה לחבירו ע״י קטן אין בו משום גזל אתמהה, אבל לפע״ד נראה דכל שמוסר מתנות לתנוקות להוליכם לכהן ודאי אינו מקפיד על כהן ידוע רק שיגיע ליד כהן כדי לתקן בהמתו, כי מאחר שדרך הכהנים לחזור אחר מתנות ולחוטפן וכאשר אמר אביי לקמן קל״ג ע״א מריש הוה חטיפנא מתנתא הרי דכהנים היו רגילים בכך, ולכן אם הבעה״ב הי׳ מקפיד שיגיעו דייקי ליד כהן ידוע הי׳ מוסרן ביד גדול היודע לשמרן מן הכהנים הלהוטים לחוטפן, אבל מי שמסרן לקטן מסתמא לא ציוה לו כלל לתתם לכהן ידוע אלא לכהן שימצא ראשון, ולכן אין בזה לא משום גזל הכהן ששלחו אליו, ולא משום טו״ה של הבעלים, וזה נראה לפע״ד ברור בכוונת רש״י ז״ל ודו״ק.

3 וע״ד הפלוגתא שבין הב״ח והש״ך ז״ל בסי׳ ס״א, אי לוי בר קבולי מתנות הוה למ״ד דאינו בכלל עם, עיין באחרונים מה שהאריכו בזה, והנה הסברא נותנת דגם ללוי שאין לו חלק בארץ ועומד לשרת שם בקודש, ועליו נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ואשר התורה זכתה לו מעשר תבואת הארץ, שראוי ליתן לו גם חלק במתנות בשר, כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם, ומה דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם אם עם אינו כולל שבט לוי דאינו בכלל העם, מפני שהוא עומד לשרת בקודש, א״כ שפיר הוא בכלל כהנים לעומת העם וכדכתיב ובני דוד הכהנים. והא דלא אמר אי לא איקרו עם מיחטף נמי ליחטוף, דבכוב״כ לאו שפיר עבד כדלקמן קל״ג ע״א, דדרש ונתן ולא שיטול מעצמו ודו״ק.