דור רביעי על חולין ק״ל ב:ד׳:א׳-ב׳

4 ע״ש ת״ש בעה״ב שהי׳ עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, נוטל ולכשיחזור ישלם וכו׳, הפר״ח הביא ראי׳ משקיל וטרי׳ זאת לדעת הר״ן דאף לצאת י״ש פטור, ואני בער ולא אדע והא כאן ע״כ גם הר״ן מודה דחייב עכ״פ לצאת י״ש, דבשלמא במתנות דאיתנייהו ביד הבעלים סובר הר״ן דליכא עליהם חוב ממון ושיעבוד לשבט, אלא חוב מצוה וכל שנאבדו מן העולם ובטל המצוה, לית כאן דין ממון כלל, אמנם בהני מתנות עניים דהבעלים כבר סלקו ידיהם, והוה הפקר לעניים, מי שבא ליטול שלא כדין פשיטא דגוזל את העניים, ואין לפטרו אלא מטעם דאין כאן תובע פרטי, וא״כ עכ״פ לצאת י״ש ודאי חייב ומה״ט גם על התוס׳ סובב תמיהתי שכתבו דלל״ק דפוטר ר״ח מקרא דוזה פריך שפיר דלמה לא פטור גם הכא לגמרי, והוא פלא דבמתנות פוטר הקרא את הטבח משום דלית ביה עדיין דין ממון דלית לי׳ להאי לישנא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וכמו שביארנו לעיל, ולא הזיק שיעבודי׳ של חבירו אבל כאן דהבעלים כבר נסתלקו וקיימו מה שנצטוו לעני ולגר תעזוב אותם, מי שבא ולוקט שלא כדין ודאי מזיק את העניים הוא וחייב מדין ממון אלא שאין לו תובעין, וא״כ מהיכי תיתי לא יתחייב בי״ש אם לא שנאמר דעל מעשה עני המתחלק בתוך הבית קאי דהטה״נ ג״כ לבעלים, אבל גם בזה אני אומר בשעה שהבעה״ב נותן לו הרי סילק את עצמו ממנו, והאי עשיר שמקבלו במקום שעומדים שם עניים גוזל עניים הוה בלתי ספק, דבאותו רגע שהבעה״ב סילק את עצמו הרי הוא ממון עניים ולפ״ז הא דקאמר ר״ח מדת חסידות שנוי כאן ע״כ הפירוש לצי״ש ולא מדת חסידות בעלמא. והסוגי׳ בלא״ה תמוה כאשר קמתמה עלי׳ הלב ארי׳ ז״ל דמה זה דקאמר מדר״א ליקום וליתוב, הלא החכמים לא פליגו עליו מטעם דהוא ממון שא״ל תובעין, אלא משום דעני הוא באותו שעה, ומצד הדין מגיע לו כשאר עניים, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל שהביא הירושלמי דלדידי׳ הוה ממון שיל״ת דעניי העיר יכולין לתבעו, וצע״ג וד׳ יאיר עיני ודו״ק.

5 אחרי כתבי כל זאת ראיתי בח׳ הריטב״א ז״ל שכתב וז״ל ״ודוקא הוא ודכוותי׳ ר״ל מזיק מתנות כהונה ודכוותי׳ אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא הוא גמור וכו׳, ומי שיש בידו ממון עניים הרי הגזבר שלהן יכול לתבעו ממנו וה״ה כל אחד מן העניים וכו׳ וזה דבר ברור והוצרכתי לכתבו מפני שטעו בו מקצת חכמים״ עכ״ל ולא הבנתי איך יפרנס הסוגי׳ דפריך מלשו״פ אמאי ישלם דמ״ש הא משאר ממון עניים וצע״ג.