דור רביעי על חולין ק״ל

1 דף ק״ל ע״א משנה הזרוע והלוה״ק נוהגין בארץ ובחו״ל וכו׳, ופרש״י ז״ל דמשום דבעי למימר בחולין ולא במוקדשין נקט להו, והמהרש״א התמיה על רש״י דהלא בריש פ׳ שילוח הקן קאמר דבראשית הגז איצטרך בחו״ל לאפוקי מדר׳ אילעי וה״ה במתנות כפרש״י ז״ל שם, ועיין באחרונים מה שהאריכו בזה, ולפע״ד נראה בפשיטות דלאפוקי מדר׳ אילעאי דדורש נתינה נתינה מתרומה לא איצטרך התנא להשמיענו, דבלא״ה נדע דהתנא לית לי׳ דאי אית לי׳ האי דרשה אשר מכחה נפטור בחו״ל, נגד הכלל שבידנו דמצוה שאינה תלוי׳ בארץ נוהגת גם בחו״ל, אז הי׳ מחויב להשמיענו זאת, ולא עוד אלא אלו אתא התנא להשמיענו לאפוקי מהאי דרשה דנתינה נתינה מתרומה הוו״ל לפרש זאת כמו שמפרש בחולין ולא במוקדשין שהי׳ בדין וכו׳ ת״ל ואתן אותם. מה תאמר שאני ק״ו דאדם דן מעצמו צריך התנא לתת טעם דאיכא קרא לאפוקי מק״ו, אבל בנתינה נתינה דהוא גז״ש דאין אדם דן מעצמו לא צריך לתת טעם למה לא דן גז״ש זו, דהרי כל שלא קבל מרבו אינו יכול לדון. אם כן הוא ודאי דלא איצטרך התנא להשמיענו כלל האי דינא, דאי הוה מקבל מרבו ודאי הי׳ שונה אותו וכל דשתק מני׳ הרי הוא כמפרש דלא דן האי גז״ש. והש״ס דקאמר לקמן דראשית הגז וה״ה מתנות הם לצורך לאפוקי מדר׳ אילעאי, אין הכוונה דהתנא שנאן לאפוקי מדהא, אלא אנן דשמענו דר״א אנו למדין דהתנא לא דרש האי נתינה נתינה, ובאמת אני נבוך אם נדחה עי״ז ר׳ אילעאי דע״כ קיבל מרבו גז״ש זו, מפני שרבנו הקדוש לא קיבלה דהרי לא ראינו ולא שמענו אינו ראי׳ דהרי במס׳ עדיות מלא המסכתא מן ההלכות שקיבלו ע״י עדות ואפילו של גרדים, ולמה לא נקבל דברי ר׳ אילעאי שמעיד שקיבל גז״ש זו מרבו אפילו לא שמעה רבינו הקדוש, ועכ״פ הא פשיטא לי דהתנא לא יקבע הלכה פשוטה שאינה צריכה, רק כדי שלא יבא אחד וידרוש גז״ש.

2 אולם לפע״ד במתנות וראשית הגז אף שאינם ממצוות התלויות בארץ רבותא רבה אית בהו להשמיענו שנוהגין גם בחו״ל: והוא מפני שהפרשה שם בפ׳ שופטים שמצוה, זה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן. הזרוע והלוה״ק ואח״כ ראשית דגנך וראשית גז צאנך תתן לו מסיים ״כי בו בחר ד׳ אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ד׳ הוא ובניו כל הימים״ וידוע דכל היכי דהטעם המצוה מפורש בקרא לכ״ע דרשינן טעמא דקרא, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב דמש״ה תתן כל אלו לכהן כי אין לו חלק בארץ רק עומד לשרת בשם ד׳. ומעתה מהיכי תיתי נתחייב ליתן בחו״ל שכולנו שווין ככהן כעם שאין לנו חלק בארץ, ואין הכהן עומד לשרת עד שבאמת יש לתמוה על התנא דמשנתינו מה ראה על ככה לחייב בחו״ל במתנות ורה״ג וגם בתרומה למה לן טעם לפטור משום דהוא תלוי בארץ, תפ״ל דאין בחו״ל שום טעם ליתן לכהן. אולם טעמא דהא מלתא הוא לפע״ד כמו שנראה מפסוקי התורה, דגם בחו״ל נמסר ההוראה לכהנים להיות מורי משפטים ותורה לישראל, וכאשר הביא ק״ז בעהחת״ס זצ״ל בתשובה אחרונה לאו״ח בשם הגאון מהרצ״ח ז״ל והגם שהוא דחאו, לפע״ד מכאן איכא ראי׳ ברורה לדבריו, ולא עוד אלא שהפסוק מסיים לעמוד לשרת וכו׳ כל הימים. ודורש בספרי כל הימים בין בארץ ובין בחו״ל. וראיתי בתורה תמימה שכתב דנוגע הדבר לנשיאת כפים שצריך להיות בעמידה עיי״ש. ובמחילה מכבודו דבר בטל דיבר דאדרבה דהרי מאן דיליף בנ״כ שהוא בעמידה משום דכתיב בפ׳ עקב לשרתו ולברך בשמו, מה שרות בעמידה אף ברכה בעמידה, הרי מוכח דנ״כ לא מקרי שירות, וכאן הלא כתיב לעמוד לשרת ומאן דיליף מאלה עמדו לברך את העם, מה להלן בעמידה וכו׳ מוכח נמי דס״ל דנ״כ אין זה עבודה ושרות דאי עבודה היא הלא עבודה בישיבה מחוללת כמבואר בזבחים ט״ו ע״ב. אבל הדבר ברור דלעמוד ולשרת הגם דעיקרו בעובד בביהמ״ק קאי דלכן בעי עמידה וכפרש״י עה״ת שם דאין שירות אלא מעומד, אבל כיון דמסיים כל הימים דקאי על חו״ל ושלא בפני הבית רצה לרבות שירות הכהנים בזה״ז דהוא לדון ולהורות, וממילא הן פנוים ממלאכה ועוסקים במלאכת שמים, וצריכין להחזקת העם. אלא דתרומה מ״מ ממועט דאיסור טבל ותרומה שהוא בכרת ובמיתה ודאי לא שייך בחו״ל, ובמתנות ורה״ג פליגו תנא דמשנתינו ור׳ אלעאי דלתנא דמשנתנו ניהו דתרומה בתורת קדושת תרומה ליתא בחו״ל, אבל מ״מ ודאי איכא מצות נתינה לכהן העומד על משמרת הקודש בחו״ל לתת לו די מחסורו, ולכן במתנות ורה״ג דגם בארץ לית בהו קדושה, במקומה עומדת האי עשה דתתן לו, ור׳ אילעאי סובר דכמו דתרומה בטלה בחו״ל כ״כ הני מתנות אין המצוה דוקא באלו אלא דבכלל ודאי איכא מצות להחזיק כהני ד׳ המחזיקים בתורת ד׳ ולומדים את העם דרכי ד׳, ומקרא דהכא דכתיב כל הימים לרבות חו״ל לשירות וכיון דעל הכהן מוטל האי חיובא לשרת גם בחו״ל, ממילא נשמע דעל העם מוטל לפרנסו אבל לאו דוקא במתנות אלו.

3 ודע דהא דמרבה בספרי מן כל הימים בין בארץ ובין בחו״ל אינו מדוקדק דהריבוי הוא על הזמן, וצריך לומר דכוונתו בין בזמן שישראל שרויין על אדמתם ובין בגלותם ודו״ק.

4 רש״י ד״ה כל הקדשים שקודם מום קבוע להקדשן וכו׳ וכל זמן שלא נפדו לא, כדאמר בבכורות דסבר האי תנא קד״ד מדחה מן הבכורה דאין קדושה חלה על קדושה עכ״ל. עיין מה שאכתוב בזה לקמן אמשנה בכור שנתערב במאה בסוף הדיבור ד״ה ודע עוד ודו״ק.

5 תוס׳ ד״ה תיתי מלקוח ויתום הוומ״ל נמי תיתי מכלאים וטרפה וכו׳, רבים מתמיהים על התוס׳ הלא טרפה פטורה ממתנות כדמבואר לקמן. ולפע״ד פשוט דעיקר דקדוק התוס׳ על הש״ס הוא, דהנה בבכורות שם קתני תחלה דלקוח פטור ממעשר, ואח״כ קתני במשנה שאח״ז הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום ונתקשו להו למה בחר התנא אחר לקוח דנשנית קודם כלאים שאחריו ודילג את כולם רק נקט יתום דקתני בסוף ולא קשי׳ להו רק שתמורת יתום הוול״ל כלאים או תרתי מאותו המשנה גופא חוץ מלקוח דלא קתני שם בהדי אינך, אבל מעולם לא עלתה ע״ד התוס׳ שיאמר תיתי מטרפה. אולם לפע״ד דקדוקם לק״מ דהתנא נקט לקוח דקתני תחלה ויתום קתני לבסוף משום דבאמת פריך מכולם והוה כמו דאמר מלקות וכו׳ עד ויתום ורק מקצר ואומר לקוח ויתום, ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שרצה לתרץ דברי התוס׳ דמשכחת טרפה דמותרת בשקפץ טרפה בתוך העדר דבטל מה״ת ברוב ומקריבין ג״כ ע״ג מזבח, ומ״מ אינו במעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. דבר זה במחכ״ת אינו, וכאשר הארכתי בזה בפתיחה דדוקא בקפץ מן המנויים שכבר נפטר ממעשר בזה אמרינן דלא מהני הביטול משום דלעולם הביטול משוה את המציאות להעדר ולא להיפך מן ההעדר לא יתהווה מציאות, ולכן כל שפטור שהוא ההעדר לא יתחייב ע״י ביטול שיהי׳ במציאות, אבל טריפה שפטורה ממעשר אינה בעצם פטורה אלא דהטרפות הוא הפוסל אותו מלהתעשר מחמת איסורו וזה הוה מציאות, דהיינו איסור הטרפות וכל שנתבטל ועבר הטרפות ונעשה מותר באכילה ואפילו להקרבה כמש״כ החת״ס ז״ל בעצמו מהיכי תיתי לא יתחייב במעשר, כי כל שנסתלק המניעה הרי הוא כשאר הבהמות שבעדר, וזה ברור ואמת לאמתו בס״ד.

6 ע״ב גמר׳ אי אגואי קא מעייל חולין לעזרה, ק״ז ז״ל בחדושיו קמתמיה איך אפשר דכל זובחי זבח בריחוק מקום יביאו חזה ושוק לעזרה, הלא משו״ה הותר לן בשר תאוה משום כי ירחק ממך המקום, ואפי׳ למ״ד דלא דרש כן לעיל י״ז ע״א, אבל דרכיה דרכי נועם כתיב עיי״ש. ובמחכ״ת לק״מ דהאי תנופה אפי׳ בקדשים אינה אלא למצוה ולא לעכב ומכש״כ בחולין ולכן בריחוק מקום יתנם לכהן ויאכלם בני תנופה, אבל הש״ס מדייק שפיר דאם בחולין אין לתנופה שום מציאות, אזי מוכח דלא נאמרה מצות חזה ושוק בחולין כלל, וזה פשוט וברור ודו״ק.

7 ע״ש אלא ״זה״ למה לי, לדר״ח דאר״ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. מתנות דקאמר הכא היינו זרוע והלוה״ק וכן כתב הרמב״ם בריש פ״ט מבכורים דלזרוע והלוה״ק קראו חכמים מתנות סתם, וכן מוכח בפרקן בלשון הגמ׳, ויש ליתן טעם בקריאה זו משום דלעומת תרומות ומעשרות וחלה וביכורים דבכולן איכא בהן מצות הפרשה אשר על ידה נתקדשו ואין לבעלים בהם אלא טה״נ של מצות נתינה, קרוא זרוע והלוה״ק מתנות שאין בהם מצות הפרשה ורק נתינה לבד והוה מתנה ממש, דקדושה לית בהו, וראשית הגז דכוותי׳ אלא דאין זה מידי דאכילה, לכן לא קחשב בהדייהו דאינך ונקרא ראשית הגז, והנה אם טעמא דר״ח מקרא דוזה כדאמר בחד אב״א, ניחא דקאמר עיקר דינו על זרוע והלוה״ק, ושאר מתנות כהונה נילוף מנייהו, אבל אי טעמא משום דהוה ממון שאין לו תובעין כאידך אב״א שהוא העיקר, וכאשר פסק נמי הרמב״ם בפ״ט הי״ד למה אמר ר״ח דינו בהני ולא בכל מתנות כהונה והכי הוול״ל, כל מתנות כהונה שאכלן או הזיקן פטור מלשלם, וכן מוכח מן פסק הרמב״ם שהביא דין זה רק בכאן שכתב עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, ולא עוד אלא שממה שפסק בריש הלכ׳ מעשר האי ברייתא דלקמן מנין לבע״ב שהלך פירותיו טבלים וכו׳ בסתם ודלא כאוקימתא דגמ׳ בדאתו לידי׳ בטבלייהו, מוכח דלא מטעם דאין לו תובעין פוטר לי׳, אבל עיין בדיבורים הבאים ויתגלה לך סוד הענין על בורי׳ ודו״ק.

8 ע״ש גופא אר״ח וכו׳, אב״א משום דכתיב זה, ואב״א משום דהוה ממון שאין לו תובעין עכ״ל הגמ׳, ולכאור׳ תימא רבתא איכא כאן דבכ״מ דקאמר תרי תירוצים האחד אינו סובר את השני, אבל הכא הרי דקאמר משום דכתיב זה, ע״כ נמי סובר דהוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, דעל זה א״א לחלוק דמאן יתבע ולמי ישלם, וא״כ האי ״זה״ למה לי ואין לומר דבמכירי כהונה וכדאמרינן גיטין דף ל׳ ע״א דהוה כמו אתא לידי׳, ושפיר אית לי׳ תובעין ועל זה אתא קרא דוזה לפטרו. דזה פשיטא ליתא, דכיון דהוה כאתו לידי׳ דכהן, אמאי יפטור התורה את המזיק ואת האוכל. והנה כפי הנראה התוס׳ הרגישו בחומר קושי׳ זו, ולכן כתבו דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא משום דאין לו תובעין ניהו דאין יכול לתבעו בדינים, בדיני שמים מיהא מחייב, אבל לל״ק דדריש לי׳ מ״וזה״ אפי׳ בדי״ש נמי לא מיחייב עכ״ל. אבל הר״ן ז״ל דעת אחרת עמו דנתקשי׳ לי׳ על מה דקאמר משום דהוה ממון שאין לו תובעין דמאי ארי׳ מזיק אפי׳ אתנייהו נמי אין להם תובעין, ולכן פי׳ דהכי קאמר כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא, ניהו דכי אתנייהו בעינייהו מחייב משום מצוה, כי ליתנייהו אין כאן מצוה, ולא דין ממון הלכך פטור לגמרי, ולכן לא נתחוור לי׳ מה שכ׳ התוס׳ דלצאת ידי שמים חייב, דכיון דליכא כאן מצוה דהרי ליתנייהו שוב אין כאן שום חיוב אפילו לצאת ידי שמים, מיהא משום מידת חסידות ודאי מחייב גם לשני הלשונות וליכא שום חילוק בין הני תרי לישנא, אלא משום דאיצטרך ״וזה״ לדרשה אחריתא, לכן קאמר ואב״א עכת״ד של הר״ן ז״ל, וכל דבריו אינם אלא דברי תימא, דלפי פירושו עיקר חסר מן הספר, דהא דהוה ממון שאין לו תובעין לא מציל לי׳ בדאיתנייהו, וממילא גם בליתנייהו לא מצי מציל לי׳, אלא משום דבליתנייהו אין כאן מצוה, וזאת הוול״ל וגם תיבת ״ממון״ הוא מיותר ומורה היפך דעת הר״ן דהוול״ל ״משום דמתנות אין לו תובעין״, אבל מדקאמר ״ממון״ משמע דאית בהו דין ממון גם בדליתנייהו, אלא שאין לו תובעין, ובגוף הענין הדין עם התוס׳ דניהו דודאי יפה כתב הר״ן דגם באיתנייהו הוול״ל אין לו תובעין אבל מ״מ מצינן לכופו משום מצות נתינה שעליו וכמו שכופין על כל המצוות דעלמא אם אינו רוצה לקיימן, אבל מה שכתב בדליתנייהו דשוב ליכא מצוה אין כאן מקום לכופו לשלם דמדין ממון בלא״ה לא הי׳ עליו חיובא גם מעיקרא רק מדין מצוה שאין זה שייך לכהן שיתבענו, אפילו הי׳ יחיד בעולם -דכך כוונתו זה ליתא, דמכח המצוה שעליו נתהווה חיוב ממונא לגבי השבט, דהרי אנן פסקינן כמ״ד בקידושין דף י״ג ע״ב דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, ונשתעבדו נכסיו למצוה זו המוטלת עליו, עד שגם לאחר מותו יורדים לנכסיו, וכן פסק הרמב״ם במחוסרי כפרה פ״א הי״ג האי דינא וז״ל ״האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע״פ שלא הפרישה אותה מחיים, כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשיעבוד דין תורה היא״ עכ״ל, והנה תראה דחטאת אם לא הביאה ומתה אין להביא דהוה לי׳ חטאת שמתה בעליה, ומכש״כ שאין להפריש עליה מחדש דהלא המתים חופשין מן המצוות, אבל עולתה מביאין ואפילו מפרישין מנכסיה שהניחה, ועיין בשבועות דף ח׳ ע״א דקרבן יולדת אינה באה אלא להכשירה לאכול בקדשים, וא״כ כיון שמתה אין לך בטל המצוה יותר מזו, ואיך כופין את היורשין להפריש עולה שהיתה אמם מחויבת מצד המצוה וכדי להכשירה לאכול בקדשים, עתה אחר שמתה ואין כאן מצוה ואין כאן טעם המצוה כדי להכשירה לאכול קדשים, אבל הטעם משום דמכח המצוה שהי׳ עליה בחיותה נשתעבדו נכסיה להאי עולה, כי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ונתהווה דבר זה כתוב על נכסיה, ואע״פ שע״י מיתתה בטלה המצוה, אבל החוב כדקיימא קיימא, וא״כ הכא ממש דכוותי׳ הוא דכיון דבדאיתנייהו בעין היה עליו חיוב מצוה ליתנם לכהן דהיינו לאחד מן השבט הרי נעשה עליו כתוב לגבי השבט משום דמלוה הכתובה בתורה הוה ככתובה בשטר, וכמו דהגבוה זכה בחיוב עולה של היולדת דאין עליה אלא משום מצוה להכשירה באכילת קדשים, מ״מ נעשה זה כתוב לגבוה ונשתעבדו נכסיה וגם אחר מיתתה עומד השיעבוד הזה על נכסיה להוציאה מיורשיה כמו כן אחר אכילת או איבוד המתנות, הרי האוכל או המזיק נידון כמזיק שיעבודו של השבט שחייב לשלם כי הני מתנות מכח המצוה הי׳ משעובדים לשבט ולכן אם השבט הי׳ יחיד וכמו הקדש שפיר הי׳ לתבעו ולהוציא בדיינים הזיק שיעבודו, ולכן יפה כתבו התוס׳ דעכ״פ מדיני שמים חייב לשלם, דהרי איכא כאן גזל השבט מצד מזיק שיעבודו שהי׳ לו על המתנות מכח המצוה דתתן לו, וזה ברור כשמש בצהרים, וכן הוא דעת הרמב״ם ז״ל שכתב עבר ואכלן וכו׳ אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ״ל הרי כתב פירוש דאחר דליתנייהו הוה לי׳ ממון שאין לו תובע ידוע, אבל גזל השבט איכא, וממילא דבי״ש חייב, אבל מה שיש מן התימא על התוס׳, הוא להיפך דכיון דכל זאת אמת וצדק להאי לישנא דמשום דהוה ממון שאין לו תובעין, איך נאמר דמאן דדרש מ״וזה״ פוטר גם מדיני שמים, דקשה מאד לדרוש הקרא לפטרו מגזל השבט שלא יצטרך לצאת ידי שמים, דה״ה דהוומ״ל דאתא קרא לפטרו גם במכירי כהונה אי אכלן, אע״ג דאיכא תובע שלא יצטרך לשלם, ולכן יותר נראה בזה כדעת הר״ן ז״ל דליכא לדינא שום נפקותא בין הני תרי לישנא, אלא דקשי לן דכיון דלכ״ע הוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, למה קאמר בלישנא קמא דדרש מוזה לפטרו דרשה שאינה צריכה, אבל מה שנראה לפע״ד דלישנא קמא הי׳ סובר כיון דמתנות אלו חולין נינהו גם אחר נתינה וביד הכהן למכרן למי שירצה, א״כ הוו״א דמה לי הן ומה לי דמיהן וכאשר פסקינן בחו״מ סי׳ רמ״א דהחזרת דמים הוה חזרה ואפי׳ בגזלה ס״ל להתוס׳ ב״מ קט״ו ע״א ד״ה וחייב משום ב׳ כלים, דמקיים מצות והשיב בחזרת דמים יצא, אלא דהרמב״ם לא ס״ל כן דבריש הלכ׳ גזלה כתב דבנשרף הגזלה נמי אינו לוקה משום דניתן לתשלומין אבל העשה דוהשיב לו קיים ובכמה סוגי׳ הארכתי בזה וא״כ שפיר מצי לקיים האי מצוה גם בתשלומי ממון וממילא דכופין אותו לקיים המצוה בדמיו, לכן בעי קרא דוזה דאין המצוה אלא בעודן בעין אבל בתשלומי מעות ליכא מצוה, ואידך לישנא סובר דמסברא ידעינן דהמצוה דוקא בהן ולא בחלופיהן, אע״ג דהכהן מצי להחליפן ולמכרן וזה נכון בפירוש הני תרי אב״א, אבל לענין דינא שווין, דלצאת ידי שמים מחויב ליתן לאיזה כהן או לכמה כהנים את שוויין ודו״ק היטב.

9 ע״ש ת״ש בעה״ב שהי׳ עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, נוטל ולכשיחזור ישלם וכו׳, הפר״ח הביא ראי׳ משקיל וטרי׳ זאת לדעת הר״ן דאף לצאת י״ש פטור, ואני בער ולא אדע והא כאן ע״כ גם הר״ן מודה דחייב עכ״פ לצאת י״ש, דבשלמא במתנות דאיתנייהו ביד הבעלים סובר הר״ן דליכא עליהם חוב ממון ושיעבוד לשבט, אלא חוב מצוה וכל שנאבדו מן העולם ובטל המצוה, לית כאן דין ממון כלל, אמנם בהני מתנות עניים דהבעלים כבר סלקו ידיהם, והוה הפקר לעניים, מי שבא ליטול שלא כדין פשיטא דגוזל את העניים, ואין לפטרו אלא מטעם דאין כאן תובע פרטי, וא״כ עכ״פ לצאת י״ש ודאי חייב ומה״ט גם על התוס׳ סובב תמיהתי שכתבו דלל״ק דפוטר ר״ח מקרא דוזה פריך שפיר דלמה לא פטור גם הכא לגמרי, והוא פלא דבמתנות פוטר הקרא את הטבח משום דלית ביה עדיין דין ממון דלית לי׳ להאי לישנא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וכמו שביארנו לעיל, ולא הזיק שיעבודי׳ של חבירו אבל כאן דהבעלים כבר נסתלקו וקיימו מה שנצטוו לעני ולגר תעזוב אותם, מי שבא ולוקט שלא כדין ודאי מזיק את העניים הוא וחייב מדין ממון אלא שאין לו תובעין, וא״כ מהיכי תיתי לא יתחייב בי״ש אם לא שנאמר דעל מעשה עני המתחלק בתוך הבית קאי דהטה״נ ג״כ לבעלים, אבל גם בזה אני אומר בשעה שהבעה״ב נותן לו הרי סילק את עצמו ממנו, והאי עשיר שמקבלו במקום שעומדים שם עניים גוזל עניים הוה בלתי ספק, דבאותו רגע שהבעה״ב סילק את עצמו הרי הוא ממון עניים ולפ״ז הא דקאמר ר״ח מדת חסידות שנוי כאן ע״כ הפירוש לצי״ש ולא מדת חסידות בעלמא. והסוגי׳ בלא״ה תמוה כאשר קמתמה עלי׳ הלב ארי׳ ז״ל דמה זה דקאמר מדר״א ליקום וליתוב, הלא החכמים לא פליגו עליו מטעם דהוא ממון שא״ל תובעין, אלא משום דעני הוא באותו שעה, ומצד הדין מגיע לו כשאר עניים, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל שהביא הירושלמי דלדידי׳ הוה ממון שיל״ת דעניי העיר יכולין לתבעו, וצע״ג וד׳ יאיר עיני ודו״ק.

10 אחרי כתבי כל זאת ראיתי בח׳ הריטב״א ז״ל שכתב וז״ל ״ודוקא הוא ודכוותי׳ ר״ל מזיק מתנות כהונה ודכוותי׳ אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא הוא גמור וכו׳, ומי שיש בידו ממון עניים הרי הגזבר שלהן יכול לתבעו ממנו וה״ה כל אחד מן העניים וכו׳ וזה דבר ברור והוצרכתי לכתבו מפני שטעו בו מקצת חכמים״ עכ״ל ולא הבנתי איך יפרנס הסוגי׳ דפריך מלשו״פ אמאי ישלם דמ״ש הא משאר ממון עניים וצע״ג.

11 ע״ש ת״ש מנין לבע״ב שאכל פירותיו טבלין, וכן בן לוי שאכל מעשרותיו טבלין שפטור מן התשלומין, ת״ל ולא יחללו וכו׳, הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם וכו׳. כאן אני עומד ומשתומם הרי תרומה, אע״פ דלא אתא ליד כהן התורה חייבה בפירוש בקרא דאיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש עיין ריש פ״י מתרומות במל״מ שם, וניהו דזה בשוגג נאמר הלא במזיד בלא״ה פטור משום דאינו לוקה ומשלם, וז״ל הרמב״ם בפ״ו ה״ו שם זר שאכל תרומה בזדון וכו׳ ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם עכ״ל. אלא אפילו בדלא אתרו בי׳ ונידון לגבי תשלומין כשוגג וחייבו מלקות שוגגין חייבין בתשלומין, מ״מ לא פריך הכא מידי כי לדעת הרמב״ם ז״ל ביארתי שם בסוגי׳ דאוכל תרומת חמץ דגם באוכל תרומה במזיד אף שלא הגיע ליד כהן חייבה עליה התורה לשלם, כי הרמב״ם שם בפ״י הי״ח פסק דבין באכל שוגג בין באכל מזיד משלם, ואינו משלם אלא חולין מתוקנים. וע״כ ס״ל דבשוגג רק החומש לכפרה אתי, אבל הקרן מחויב גם במזיד, והקרא מסייע לי׳ דכתיב ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש, והוא מהופך דהוול״ל ונתן לכהן את הקודש וחמישיתו יוסף עליו, וכמו דכתיב והשיב אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו, אלא ודאי דאתא קרא ללמדנו דרק החומש לכפרה אתא אבל הקרן משלם גם במזיד בלא אתרו בי׳, וכן משמע ממה שכתב הרמב״ם בהל׳ ה׳ אכל תרומה במזיד וכו׳, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש עכ״ל. וקאי אדלעיל דבריש פ׳ דיבר מאכל תרומה בשוגג שדיבר מתרומה בין הגיעה ליד כהן או לא וכמו שכ׳ שם המל״מ ואח״כ דיבר מאכל במזיד שחייב רק הקרן ולא החומש, ואי הוה ס״ל דבמזיד הוה לי׳ ממון שאין לו תובעין ורק בהגיע ליד כהן חייב מדין גזלן, לא הוה רשאי לכתוב סתם אכל תרומה במזיד אשר עד עתה דיבר מתרומה אף דלא אתא ליד כהן, ובסוגי׳ שם הארכתי בדבר זה בתכלית האריכות. ואם כנים דברי הרמב״ם נבין היטב למה דיבר ר״ח רק ממתנות לפטור האוכל והמזיק מתשלומין ולא דיבר מתו״מ משום דבתרומה לעולם חייב, ובמעשר אי טבל לתרומת מעשר הרי זה טבל ואי מתוקן הרי כבר הוא ביד כהן ולוי. לכן תימא רבתא הוא איך פריך מהאי דיוקא הא משעת הרמה ואילך חייב על ר״ח. ולא עוד אלא דקשה טובא למה לי׳ ליפרך מדיוקא כלל ולא פריך מהא דבעי קרא לפטור את האוכל פירותיו טבולין מתשלומין, הרי דלית לי׳ הא דר״ח דהוה לי׳ ממון שאין לו תובעין, דלר״ח ודאי לא בעי קרא והא דללישנא קמא בעי קרא דוזה, כבר ביארנו למעלה משום דהוו״א דבמתנות חולין דאין בהם קדושה, אמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן, אבל כאן בטבל ותרומה לא שייך זאת. וראה זה פסק הרמב״ם ז״ל וז״ל בפ״א ה״ה מהלכ׳ מעשר ״האוכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אע״פ שהן חייבין מיתה לשמים, אין משלמין המתנות לבעליהן שנ׳ אשר ירימו וכו׳ ובחו״ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואח״כ מפריש תו״מ״ עכ״ל ועיין בלב ארי׳ שקמתמה על הרמב״ם דלמה לי׳ קרא דאשר ירימו, הא בלא״ה פטור מפני שהוא ממון שאין לו תובעין. גם מה שכ׳ אעפ״י שהם חייבין מיתה לשמים אין מובן דמשמע דמחמת זה הי׳ מקום לחייבו בתשלומין, ובאמת נהפוך הוא דהרי איכא מ״ד דאף מיתה בי״ש פוטר מתשלומין. עיי״ש איך נדחק ותולה א״ע בשינוי לשון הרמב״ם דכאן כתב ״אין משלמין״ ובהלכ׳ בכורים אצל המתנות כתב ״אינו חייב לשלם״, דקדוקו נכון מאד אבל תירוצו אינו עולה יפה. אבל דע דהרמב״ם ז״ל ברור מללו ומפרש הברייתא לפי שיטתו, דס״ל דתרומה אע״פ שלא הגיעה לכהן, האוכל בין בשוגג ובין במזיד משלם פירות חולין, אלא דבשוגג נעשין התשלומין קודש מגזה״כ, אבל במזיד לא נעשין קודש. ומעתה הוו״א דגם בעודה טבל כיון דפתיכי בי׳ תרומה כדאית׳ בגמ׳ ועיין בתוס׳ קידושין ל״ח ע״א ד״ה וה״ה לערלה בשתים, ישלם האוכל התרומה שבו בפירות כמו בתרומה שהורמה, וע״ז אתא קרא דאשר ירימו דאין לך בהן כלום עד שירימו ממש, וזה שכ׳ הרמב״ם ז״ל ״ואעפ״י שהן חייבין מיתה לשמים״ הרי לך דחשבינן אוכל טבל כאוכל תרומה לענין עונש לשמים, יכול דגם לענין תשלומי תרומה האוכל טבל כאוכל תרומה דבין במזיד ובין בשוגג ישלם פירות הראוין כפי מה שאכל, מ״מ ״אין משלמין המתנות לבעליהן״ ובדקדוק עצום שינה לשונו ולא כתב פטור או אינו חייב דזה פשיטא דאינו חייב משום גזל השבט דהרי הוא כשאר מזיק מתנות כהונה או שאכלן שפטור, אבל כאן הי׳ מקום לומר דאיכא משום תשלומי תרומה דמשעת הרמה ואילך באמת משלם הן בשוגג והן במזיד ולא משום גזל השבט דהרי במזיק גם בתרומה פטור אלא באוכל דוקא מצד הקרא וזר כי יאכל קודש. והרי תראה דבריש פ׳ עשירי מתרומת כתב ג״כ זר שאכל תרומה משלם קרן וחומש ולא כתב חייב לשלם, ובהלכ׳ ה׳ כ׳ אכל תרומה במזיד וכו׳ משלם הקרן ואינו משלם החומש ולא כתב חייב לשלם. וזה ברור ואמת בכוונת הרמב״ם ז״ל, אלא דלפ״ז אין אנו יודעים לפרש הסוגי׳ בכאן דמה פריך הכא לר״ח כנ״ל וצ״ל דהסוגי׳ באמת לא ס״ל דאוכל תרומה במזיד צריך לשלם פירות מצד אוכל כמו בשוגג דזה תלוי בפלוגתת תנאים ואמוראים אי גם הקרן שייך לכפרה או לא אבל הרמב״ם לפי ההלכתא מפרש שפיר הברייתא כנ״ל, וממילא לא שייך כאן הא דר״ח כלל ודו״ק היטב.