4ע״ש השתא דאתית להכי בין ת״ק לר״ש נמי כזית בשר ועצם כשעורה א״ב, ופרש״י ז״ל דעל בשר ועצם הפורש מאמה״ח קמטהר ר״ש בשניהם, וכר׳ יהושע דמטהר בשניהם, ות״ק מטמא באחת מהן או כר״ע או כר״נ, ועיין בתויו״ט דנראה דוחק דיהי׳ כאן ההלכה כר״ש נגד ר״מ, ולפע״ד עוד יותר דוחק לומר דיפליגו תנאים האחרונים בפלוגתת תנאים הראשונים ר״א ור״י ור״נ בעדיות פ״ו, ויותר דוחק דהרי בדברי ר״מ לא נשמע כלל דמטמא בחדא כר״א או כר״נ דאדרבה אם מטהר בשניהם כר׳ יהושע יותר ניחא ואיך קאמר ר״ש מטהר דבר דלא שמעינן מתנא שלפניו דמטמא ודברי התויו״ט דאין כאן דוחק אחר אלא דיהי׳ הלכה כר״ש נגד ר״מ תמוהים מאד וזאת הכריח להרמב״ם בפיה״מ ואחריו הברטנורא לפרש דעל אבר מן המת קאי. אבל כבר צווחו על פי׳ זה כולם כאחד, דכזית בשר מאבר מת היינו כזית מן המת, ואיך אפשר לטהר ויפה דחה הלב ארי׳ דברי התויו״ט בזה, דרצה לומר דגדולה מזו מצינן דר״א מטהר אבר מן המת ומטמא אבמה״ח, וכתב שאין דמיונו עולה יפה, דהתם באין באברים כזית ולא נלמד מת מחי מק״ו וכמש״כ למעלה משום דאין למדין ק״ו מהלכה, אבל הכא הלא כזית בשר מאבר מת היינו הך דהרי הוא מן המת.5והנראה לפע״ד לתרץ פי׳ הרמב״ם ז״ל הוא, דהנה טומאת אבמה״ח איכא גם באבר שיש עליו בשר הרבה, דהרי הבשר בלא אבר טהור ורק בהדי אבר מטמא, אבל טומאת אבר מן המת ליתא רק באבר שאין עליו כזית בשר, כי רק אז איכא עליו שם טומאת אבר דאי איכא בו כזית בשר, הרי בלאו אבר איכא עליו טומאת מת מצד כזית בשר, ולכן מה דקאמר מה איכא בין אבמה״ח לאבר מן המת היינו לאבר מן המת שאין עליו כזית בשר אשר אז אית בי׳ טומאת אבר מן המת, אשר אז חל עליו בהפרידו מן המת, ואז בטל ממנו שם טומאת בשר המת, כיון דחל עליו שם חדש דהיינו טומאת אבר המת, שהבשר שבו חלק מן האבר, ולכן בשמפריש האי בשר מן האבר ומחברו לבשר מן המת להיות כזית אע״פ שהזית בשר משני מתים מצטרפין כמבואר ברמב״ם בריש פ״ד מטו״מ, אבל האי בשר מן אבר המת שהי׳ עליו שם טומאת אבר דלא בעי שיעור תו לא מצי מצטרף לטומאת בשר המת דבעי שיעור כזית דזה מקרי אין שיעורין שוה דהאי חצי זית בשר של האבר הי׳ מתחלה מטמא בצירוף עצם וגידין גם פחות מכזית בין הכל, ולכן אבר המת ובשר המת מקרי אין שיעורון שווין ולא מצטרפין לדעת ר״ש כנלפע״ד ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל לפי חומר הענין, ובפרט מאחר שפרש״י ותוס׳ א״א לקבלו מרוב הדוחק, והדוחק מתגדל בשנתבונן דלמה לי׳ להש״ס להאי השתא דאתית להכי, כיון דכבר נתיישב טעמא דר״ש דס״ל כר״א ומטהר באבר המת, והבן.6ודע דלפי פי׳ הרמב״ם ז״ל לפי מה דמסיק דר״ש מטהר בשר הפורש מאבר המת שאינו מטמא משום בשר המת, ממילא גם במשנה דלעיל דמטהר ר״ש בנבלה נמי מפרשינן כן דבשר הפורש מאבר נבלה אינו מצטרף לטמא משום בשר נבלה, והש״ס לא חש להאריך ולחזור אשלמעלה בדבר שממילא משתמע ובפרט שלדינא אין כאן נפקותא דאין הלכה כר״ש ודו״ק.
