מקור חולין קכ״ח
1 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְגָדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וְאִם לָאו – אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.
2 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
3 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טְבוּל יוֹם לִשְׁאָר טוּמְאוֹת.
4 תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד טְבוּל יוֹם וְאֶחָד שְׁאָר טוּמְאוֹת.
5 וְדִילְמָא, לְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ, וּלְרַבִּי מֵאִיר שָׁנֵי לֵיהּ?
6 אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
7 רָבָא אָמַר: בְּיֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, קָמִיפַּלְגִי.
8 מָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, וּמָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר.
9 רַב פָּפָּא אָמַר: בְּהֶכְשֵׁר קוֹדֶם מַחְשָׁבָה קָמִיפַּלְגִי.
10 דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹנֶה – חֵלֶב שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה, וְאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, שֶׁכְּבָר הוּכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה.
11 אָמַרְתִּי לְפָנָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, עוּלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן וְהִדִּיחָן לַבְּהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – צְרִיכוֹת הֶכְשֵׁר שֵׁנִי. וְחָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
12 מָר סָבַר לַהּ כְּמֵעִיקָּרָא, וּמָר סָבַר לַהּ כַּחֲזָרָה.
13 רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן קָמִיפַּלְגִי.
14 מָר סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא, וּמָר סָבַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְסוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא.
15 רַב אָשֵׁי אָמַר: בִּשְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי.
16 בָּעֵי רַבָּה: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ, מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לְאֵבֶר? תֵּיקוּ.
17 אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ, קִישּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצָאת חוּץ לֶעָצִיץ – טְהוֹרָה.
18 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מָה טִיבָהּ לְטַהֵר? אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ, וְטָהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ.
19 בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
20 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי אָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחֲצִי דַלַּעַת אֲסָרָהּ, בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה:
21 מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
22 אָמַר רַב פָּפָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בִּקְלִיפָּתָהּ – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת – טָהוֹר, וְאִם לָאו – טָמֵא.
23 בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֵירוֹ? תֵּיקוּ.
24 אָמַר רַבִּי זֵירָא, הֲרֵי אָמְרוּ: אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ אֶת כּוּלָּהּ, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵץ – נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵירוֹ.
25 בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
26 מֵתָה הַבְּהֵמָה. מַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר שֶׁל מִן הַנְּבֵלָה?
27 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מֵאֵבֶר בְּהֵמָה, דְּאִילּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – לֹא מְטַמֵּא, מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה – מְטַמֵּא.
28 אֵבֶר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא, מַאי קְרָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״.
29 וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ!
30 אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״מִבְּהֵמָה״, מַאי ״מִן הַבְּהֵמָה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
31 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּשָׂר נָמֵי? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֲלִיפִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
32 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״ מָה בְּהֵמָה – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.
33 מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה.
34 בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
35 תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: יָכוֹל בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁרָצִים יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹתָם״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
36 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.
37 בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה. בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
38 וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – הַיְינוּ טַעְמָא דְּלֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, מִשּׁוּם דְּלֹא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לְטַמֵּא מֵחַיִּים.
39 וְאִי אַשְׁמְועִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – לֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, אֲבָל בְּהֵמָה, דִּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – אֵימָא תְּטַמֵּא מֵחַיִּים, צְרִיכָא.
40 תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי, חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ חִישֵּׁב עָלָיו – טָהוֹר.
41 חִישֵּׁב עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – טָמֵא.
42 רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: חִישֵּׁב וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ טָמֵא.
פירוש דור רביעי על חולין קכ״ח
1 דף קכ״ח ע״א גמר׳ רמ״א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, התוס׳ הביאו המשנה בטבול יום שם אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו. ולפ״ז צריכין לומר דר׳ יוחנן לאו דוקא באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אלא באוחז בגדול ואין קטן עולה עמו נמי לר״מ הוה כמחובר וזה לא משמע הכא. עכת״ד התוס׳, והוא לפלא בעיני דהרי באבר המדולדל אפילו מחובר בחוט השערה סגי, ובכל אופן קתני במתני׳ דהוכשרו בדמיה לר״מ ואיך אפשר לומר דבעינן לר״מ דוקא בחיבור שהאבר עולה עמה. ועיין במשנה כריתות פ״ג שם הגירסא ״עד שהוא מניח בו כשעורה״ אלא דהתוס׳ חדשים מגיה ״כשערה״ עפ״י הש״ס ותו״כ ובאמת מכאן משמע דבעינן עכ״פ חיבור כדי שהקטן יעלה עם הגדול וצע״ג.
2 שוב נתיישבתי דגם באוקימתא דרבה דמוקי ביש יד לאבר ע״י בהמה צריך לעיין איך קתני דהוכשרו מטעם יד הלא בחיבור כ״ש כחוט השערה שאין האבר עולה עם הבהמה איזה יד איכא כאן כיון דלא מיטלטל ע״י הבהמה וע״כ דעפ״י הרוב דיבר דאינו מדולדל עד כחוט השערה או אולי האי כחוט השערה חוץ מן העור קאמר דעור לא שייך כלל לבשר וצ״ע.
3 ע״ש ר׳ אחא ברי׳ דרב איקיא אמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי. אקימתא זו דבר תימא עד להפליא הוא, דחוץ ממה שצריכין להכניס במשנה דברים שאין עליהם שום רמז, דמיירי בניתז דם בין סימן לסימן על המדולדלים ונתקנח קודם גמר השחיטה, עוד מן התימא מה שייכות יש לפלוגתא זו אם ישנה לשחיטה מתוע״ס או אין לשחיטה אלא לבסוף לכאן דאין לו עסק בדיני שחיטה, ועיין בזבחים ל׳ ע״א דרבא ס״ל לר״מ אין לשחיטה אלא לבסוף ודו״ק.
4 ע״ש בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר, עיין בת״ח ובהגהות המהרש״ש דהן לענין טומאה והן לענין הכשר קמבעי, וכן משמע מדברי הרמב״ם ודלא כרש״י שכתב דהיכא דהוכשר במים לאחר דלדולו קמבעי אם נגע טומאה בבהמה מהו שתעשה יד להכניס טומאה על האבר בעודה בחיה, והנה מה ראה רש״י ז״ל ככה לחלק בין טומאה להכשר, אולם לפע״ד רש״י ז״ל הוכיח זאת ממתני׳ דאי בהכשר נמי קמבעי, הלא נפשט ממתני׳ דקתני פלוגתת ר״מ ור״ש ולדעת רבה בעל האיבעי בבבהמה נעשה יד לאבר קמיפלגי, א״כ למה נקט פלוגתתם בנשחטה הבהמה ונתכשרה בדמיה, ולא נקט נכשרה הבהמה בחייה ע״י מים, כי הלא הרישא דקתני מטמאין טו״א במקומן וצריכין הכשר מבחייה קאמר, והוו״ל להביא ע״ז פלוגתת ר״מ ור״ש אי הכשר מים ומגע שרץ על הבהמה מהני לאבר, וממילא נדע דה״ה לאחר שחיטה בהכשר דם דפליגו אי מהני על הדלדולים, וכדי ליישב זאת הוכיח רש״י ז״ל דלגבי הכשר ודאי דלא הוה הבהמה בחייה יד לאבר, לכן לא פליגו אלא בנשחטה הבהמה. וטעמא לחלק בין הכשר לטומאה לענין זה ודאי קשה, אלא דרבה בעל האיבעי ע״כ הי׳ סובר איזה סברה, לחלק, וזה שמדייק רש״י ז״ל וז״ל ״רבה אוקים פלוגתייהו לעיל בבהמה נעשית יד לאבר, בעי רבה וכו׳״, ולכאור׳ לרוב אוקימתות דלעיל צ״ל דטעמא דר״מ הוא דס״ל בהמה נעשית יד לאבר, אבל להנך מ״ד כיון דר״ש החולק טעמא אחרינא אית לי׳ ובפרט לר׳ אשי דהוא אוקימתא היותר פשוטה כמש״כ למעלה, ר״ש חולק משום דס״ל שחיטה מכשרת ולא דם, ולדידהו באמת האיבעי דרבה אם בהמה בחייה נעשית יד לאבר אליבא דר״מ מצי קאי נמי אהכשר, דלדידהו לא מצינן למיפשט ממתני׳ כלום כמובן, ולכן הרמב״ם ז״ל דמסתמא פסק כר׳ אשי אוקימתא בתראי בגמר׳, שפיר כתב דאם בהמה בחייה נעשית יד לאבר אפילו אהכשר מסתפק בגמ׳ ודו״ק.
5 ודע דאפילו נעשה הבהמה בחייה יד לאבר לענין הכשר וטומאה לא סגי ביאת מים ונגיעת שרץ על עורה, דהרי העור רק שומר לבשר ושומר ליד ודאי לא אמרינן מק״ו דשומר על גב שומר דליתא כדלעיל קי״ט ע״ב, מכש״כ דשומר על גב יד דלא, אלא צריך ביאת מים במקום הדלדול על צד הבהמה, אבל בשתיית מים קשה ודאי לומר דלהוי הכשר על המדלדולים ודו״ק.
6 ע״ב גמר׳ מתה הבהמה מאי איכא בין אבמה״ח לאבר של נבלה וכו׳, הנה גם שניהם מטמאין בכל שהוא וכדתנן בפ״ק דאוהלות דאיברים אין להם שיעור הן במת והן בנבלה ושרצים, והנה באבמה״ח דרש לקמן מקרא דכי ימות מן הבהמה דמטמא, אבל אבר מנבלה לא פריך הש״ס מנ״ל דמטמא, וצ״ל דמק״ו מטמא וכמו במת ותלוי בפלוגתא דר׳ אליעזר ור׳ יהושע כדלקמן סוף פרקן דר״א לא שמע אלא אבמה״ח ולא אבר מן המת, ור״י אומר ק״ו מה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו מטמא מת שהוא טמא לא כש״כ, וא״כ בבהמה נמי רק לר׳ יהושע אבר מנבלה מטמא ומק״ו מאבמה״ח, ואם תקשה לך א״כ איך אפשר דאבר מנבלה יהי׳ חמור מאבמה״ח דהא די לבא מן הדין להיות כנדון, ואם בשר הפורש מן אבמה״ח טהור איך בפורש מאבר מת יהי׳ טמא, לא מחכמה שאלת את זאת, דהרי באבר שיש עליו כזית בשר לא בעינן ק״ו לטמאתו, דהרי לא גרע מכזית בשר דנבלה בעלמא דמטמא, כי רק על אבר שאין עליו כזית בשר בעינן הק״ו מאבמה״ח, אולם לפי פי׳ הרמב״ם בפיה״מ דלקמן וכן פי׳ הרעב״ט במשניות, דר״ש דמטהר בכזית בשר ועצם כשעורה היינו בפורשים מאבר מן המת יש מקום לקושי׳ זו אלא דכבר התמיהו רבים וכן שלמים על פיה״מ והרמב״ם עיין לקמן.
7 אבל מה שיש להעיר דמנ״ל דבאבר הן מה״ח והן מן הנבלה לא בעינן כזית בין הכל בצירוף גידין ועצמות, דילמא לעולם כזית בעינן וכמו לענין אכילה דקאמר רב לעיל ק״ב ע״א דאבמה״ח צריך כזית אכילה כתיב בי׳, ולמה יהי׳ חלוק שיעור טומאה משיעור אכילה באבר, ומצאתי שהעיר בזה בעל משנה אחרונה במשניות ווילנא שם באוהלות פ״א מ״ז, וסיים וז״ל ״וצ״ל דעיקרו הלכה היא וכן משמע פ״ו דעדיות שהשיב ר״א לא אמרו אלא אבר מה״ח ולא חייש לק״ו דילפי חכמים משום דהלכה היא ואין דנין ק״ו מהלכה״ עכ״ל ולכאור׳ אדרבה מר׳ יהושע דדן בק״ו והלכ׳ כמותו נשמע דאית לי׳ קרא, יישוב ע״ז עיין בדיבור הסמוך.
8 ועכ״פ היוצא לנו מן האמור דלר״א דס״ל באדם דוקא אבר מה״ח ולא אבר מן המת, ע״כ גם בבהמה ס״ל כן דדוקא אבמה״ח מטמא אבל מנבלה לא אם נאמר דגם בבהמה עיקרו מהלכה, ועיין בדיבור הסמוך.
9 ע״ש גמר׳ אבר מה״ח דמטמא מאי קרא אר״י א״ר, וכי ימות מן הבהמה, והאי מיבעי לי׳ לאידך דריא״ר וכו׳, א״כ לכתוב רחמנא מבהמה מאי מן הבהמה ש״מ תרתי עכ״ל הש״ס ומי לא יכיר דאין דרשה כזו כדאי לסמוך עליה לשרוף תרומה וקדשים וללקות ולחייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו והמהרש״ש בהגהותיו כתב וז״ל ״לכתוב מהבהמה וכו׳ אם זה דקדוק, ק״ל קרא דפ׳ נח מהעוף למנהו ומן הבהמה למינה ועוד קראי טובא״ עכ״ל, ועיין בתורה תמימה על דרשה זו שהביא דברי הרמב״ן ז״ל בסה״מ שכתב דבכל מקום דקאמר בגמ׳ ״מאי קרא״ הוא דרבנן והקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא, ותמה לפ״ז דהא הכא ודאי מדין תורה אבמה״ח מטמא ולכן כתב דצ״ל דעיקר דין זה מהלכה ומ״מ רצה הש״ס לסמכה אקרא, והוא כמש״כ בעל משנה אחרונה שהבאתי לעיל, ומעתה לר״א דל״ל באדם רק אבמה״ח ולא אבר מן המת, ה״ה בבהמה ליח לי׳ דאבר מן הנבלה תטמא, ולפ״ז הוול״ל לקמן דפריך על ר״ש דמטהר ממ״נ דס״ל כר״מ דמטהר אבר מן הנבלה, וכמו שמתרץ לקמן על דמטהר באדם וי״ל ודו״ק.
10 ע״ש גמר׳ וכי ימות מן הבהמה וכו׳ זו טרפה ששחטה, בפ׳ בהמה המקשה ובפתיחה הוכחתי, דאע״פ דשחיטה כשרה מטהר את הטרפה מטומאת נבלה אבל אבר המדולדל בה לא ניתר, כי גם החותך אבר ממנה אחר שחיטתה אית בי׳ אבמה״ח, כי רק מיתתה מוציאה מידי אבמה״ח, ודבר זה הוא נגד דעת התוס׳ ויתר הראשונים, אבל מ״מ האמת כן הוא כאשר ביארתי שם בארוכה דוק ותשכח.
11 ע״ש גמר׳ בין רבי לר״ע איכא בינייהן ארכובה, ועיין בתוס׳ ואני תמה דהא כי כל הנוגע בנבלתה כתיב וקאי נמי על אבר דמרבינן מוכי ימות מן הבהמה, ומנבלתה ממעטינן לעיל ולא בעצמות, ואיך אפשר שארכובה שאין עליו בשר כלל תטמא כיון דעל עצמות אין עליו שם נבלה, וצ״ע ודו״ק.