מקור חולין קכ״ו
1 וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא – תַּנָּא קַמָּא נָמֵי טַהוֹרֵי קָא מְטַהַר!
2 אֶלָּא, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָמֵא, אִי מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת, וְאִי מִשּׁוּם דְּטוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת. וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: וּדְקָאָמְרַתְּ דֶּרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת – יָכוֹל הוּא לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִין אוֹ לְשׂוֹרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ, וּדְקָאָמְרַתְּ טוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת – טוּמְאָה טְמוּנָה אֵינָהּ בּוֹקַעַת.
3 וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי.
4 דִּתְנַן: הַכֶּלֶב שֶׁאָכַל בָּשָׂר מֵת, וּמֵת הַכֶּלֶב, וּמוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.
5 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין מִכְּנֶגֶד הַשָּׁקוֹף וְלִפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא, מִכְּנֶגֶד הַשְּׁקוֹף וְלַחוּץ – הַבַּיִת טָהוֹר.
6 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פִּיו לִפְנִים הַבַּיִת – טָהוֹר, פִּיו לַחוּץ הַבַּיִת – טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָה יוֹצְאָה דֶּרֶךְ שׁוּלָיו.
7 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא.
8 מַאי לָאו, אַאֵין בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח קָאֵי רַבִּי יוֹסֵי?
9 וּשְׁמַע מִינַּהּ: טוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת!
10 אָמַר רָבָא: רוֹאִין אֶת חֲלַל הַטּוּמְאָה קָתָנֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּתַרְתֵּי פְּלִיג, וְקָאָמַר לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר: דְּקָאָמְרַתְּ כִּי יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה – אֲנַן בָּתַר חֲלָלַהּ אָזְלִינַן.
11 וּדְקָא אָמְרַתְּ הַבַּיִת כּוּלּוֹ טָמֵא – מִכְּנֶגֶד הַשְּׁקוֹף וְלִפְנִים הַבַּיִת טָמֵא, מִכְּנֶגֶד הַשְּׁקוֹף וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר.
12 רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת חֲלַל הַטּוּמְאָה.
13 וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
14 שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת, שְׁתַּיִם בְּכׇל אַחַת וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: מְלֹא תַרְוָוד רָקָב, וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק.
15 מְלֹא תַרְוָוד רָקָב – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וְהֵיכָן מַגָּעוֹ? עִם אַחַת מֵהֶן.
16 עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, וְהֵיכָן אׇהֳלוֹ? עִם אַחַת מֵהֶן.
17 הַגּוֹלֵל וְדוֹפֵק – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, וְהֵיכָן מַשָּׂאוֹ? עִם אֶחָד מֵהֶן.
18 קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּקוּלִית סְתוּמָה.
19 יָכוֹל אֲפִילּוּ נִיקְּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר.
20 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה בְּעוֹרָהּ לֹא תְּטַמֵּא? פּוֹק חֲזִי כַּמָּה נְקָבִים יֵשׁ בָּהּ!
21 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ לֹא תְּטַמֵּא? תָּא חֲזִי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה.
22 בָּעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: חִישֵּׁב עָלֶיהָ לְנוֹקְבָהּ וְלֹא נִיקְּבָה, מַהוּ? מְחוּסַּר נְקִיבָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, אוֹ לָא?
23 הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מְחוּסַּר נְקִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי.
24 מַתְנִי׳ בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרוּקֶּמֶת טְהוֹרָה, נִיקְּבָה כׇּל שֶׁהוּא – טָמֵא. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה – הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר טָמֵא, בָּאֲדָמָה טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר טָמֵא.
25 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַטְּמֵאִים״ – לְרַבּוֹת בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ.
26 יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא רִיקְּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשֶּׁרֶץ״ – מָה שֶׁרֶץ שֶׁרִקֵּם, אַף בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ שֶׁרִקְּמָה.
27 יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא נִיקְּבוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר.
28 וְכַמָּה נְקִיבָתָהּ? כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.
29 עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד בָּשָׂר טָמֵא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ.
30 מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא, וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – אֲבָל רֵישָׁא, אַף עַל גַּב דְּלָא הִשְׁרִיץ.
31 תָּנוּ רַבָּנַן: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״עַכְבָּר״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר. וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ, אַף עַכְבָּר מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ.
32 אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ ״חוּלְדָּה״, אַף עַכְבָּר כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״, אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל הָאָרֶץ״.
33 אִי ״עַל הָאָרֶץ״, יָכוֹל עַל הָאָרֶץ – יְטַמֵּא, יָרַד לְיָם – לֹא יְטַמֵּא,
פירוש דור רביעי על חולין קכ״ו
1 דף קכ״ו ע״א גמר׳ ורמי דר״י אדר״י דתנן הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה רמ״א וכו׳, הנה מדקתני מוטל על האסקופה משמע דאלו בתוך הבית לעולם הבית טמא, וכן ממה דאמר ר״מ מביא את הטומאה ואינו מביא את הטומאה נמי משמע, דהטומאה חוץ לבית וצריך להביא ע״י אוהל הצואר שהוא פותח טפח. אבל ר׳ יוסי דקאמר רואין את הטומאה אם הוא מכנגד המשקוף ע״כ דתלי אי הטומאה בבית, ולכן לא קתני מביא ואינו מביא, אלא הבית טמא והבית טהור, ומינה מוכיח דר׳ יוסי סובר דטומאה רצוצה וטמונה בוקעת ועולה. אלא דמהרש״א ז״ל נתקשה בזה דאם צואר הכלב חשוב דבר המקבל טומאה, למה לי טעמא דבוקעת ועולה, תפ״ל דדבר המקבל טומאה אין חוצץ מפני הטומאה עיין במהרש״א ומהר״ם לובלין ולב ארי׳ ז״ל שהאריכו בפירוש דברי התוס׳ והגמ׳, אולם לפע״ד נראה דהא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה הוא משום דכיון דמקבל טומאה מן המת ממילא לא מצי חייץ אולם האי בשר המת בתוך צואר הכלב כיון שהוא טומאה בלועה ורצוצה, אי לאו דבוקעת ועולה לא מצי מטמא את בשר הכלב טו״א, דטומאה בלועה אינה מטמא דהרי מגע בית הסתרים הוא, וא״כ שפיר חוצץ מפני הטומאה וזה ברור ואמת בעיני, ומקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק היטב.
2 ודע דבמהרש״א איכא טעות סופר דמוכח, בסה״ד תיבת ״אינה״ צריך למחוק והלב ארי׳ העתיק הטעות כמות שהוא.
3 תוס׳ ד״ה מאן תנא דפליג עלי׳ דר״י, ר״ש היא פ״ה וכו׳, וקשה דהתם אפילו ר״י מודה בין לאביי ובין לרבא, דהא למעלה מטפח אוהל בהמשכה היא, ועיין בלב ארי׳ שדברי התוס׳ אינם מדוקדקים דמנ״ל דלמעלה מטפח קמיירי, אלא דאיכא לאוקמי לאביי בהכי, ולרבא בפשיטות אתא שפיד דהא מפורש אוהל מהמשכה, וכן הוא בחידושי הר״ן עכת״ד, ואני אומר דלגבי אוהל דהמשכה אין חילוק בין למעלה מטפח או למטה, וכמו בטומאה רצוצה דכל שהוא ע״י המשכה שוב בטל הרצוצה ואין כאן מגע וכמש״כ התוס׳ לעיל בד״ה אר״ז, דלד״ז סיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי, אלא שהוא בהמשכה לכן לאו נגיעה היא דכוותי, ודאי בלמטה מטפח כל שהוא ע״י המשכה לאו נגיעה היא, כנ״ל ברור וא״כ גם דברי הר״ן ז״ל אינם מדוקדקים, והכי הו״ל להקשות הא התם באוהל דהמשכה לכ״ע אין זה נגיעה ודו״ק.
4 בא״ד ונראה לפרש, דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאוהל נגיעה ר׳ יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה, וקאמר מאן הוי האי תנא עכ״ל, ולי קשה טובא גם על פירושם, דמנ״ל דר״ש פליג דמדאמר דבתרווד רקב ליכא מגע רק אוהל ומשא, ליכא למישמע מני׳ דפליג לומר דאוהל בטומאה רצוצה או בפחות מטפח או לרבא אפי׳ למעלה מטפח אינו מצטרף עם נגיעה, דשפיר מצי מודה להא דר׳ יוסי, אבל הוא נגיעה ממש אתא למעט, וזאת גם ר״י מודה כדלעיל, דהרי לא מצי נגע בכולי׳ ועיין לעיל בלב ארי׳ שהרגיש בזה וצ״ע ודו״ק.
5 ע״ב רש״י ד״ה ואינה מטמא במגע שאינו נוגע בכולן והיינו דפליגי דר״י דמלא תרווד רקב מטמא במגע דקריי׳ לאהל מגע עכ״ל, דברי רש״י אלו צריכין עיון, דבמה דפתח לא סיים דהתחיל דאינו מטמא במגע משום דאינו נוגע בכולן וזה גם ר׳ יוסי מודה, ואיך כתב שוב והיינו דפליגי דר״י וכו׳ ועיין לעיל ודו״ק.
6 תוס׳ ד״ה בנבלתה ולא בקולית סתומה מהאי קרא נמי ממעטינן וכו׳ וקשה וכו׳ אע״פ דשומר הוי בסתום ולא כסתום כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע וכו׳ עכ״ל, עיין לעיל בריש פרקן במה שכתבו ותמצא פירוש נכון לדברי התוס׳, והוא כי התם מרבינן שומר, לא להכניס ולהוציא דזה נדע מק״ו דיד אלא לצרף בעינן האי ריבוי׳, וכיון דהשומר מצטרף להיות כאוכל שוב מה איכפת לן מה שהוא סותם את האוכל כיון דהשומר עצמו כאוכל יחשב, משא״כ כאן בקולית נבלה דלטומאה חמורה לא מצטרף השומר להיות קרוי בשר, אלא להכניס ולהוציא שוב מעכב הסתימה מלטמאו, דהרי הוה טומאה בלועה שאינה מטמא עיי״ש היטב, ואע״פ דלשון התוס׳ דהכא אינו מורה על ענין זה שכתבנו אבל הדבר בעצמותו אמת לאמיתו אם כיוונו התוס׳ לכך או לא, כי האמת עד לעצמו ודו״ק.
7 ע״ש משנה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה וכו׳ עיין בפיה״מ לרמב״ם ז״ל שאע״פ שמציאות בע״ח כזה דבר מתמיה הוא, מ״מ שמע ממגידים אין מספר שראו בעיניהם בריה זו, ועיין בתפארת ישראל שכתב נגד המלגלגים והמכחישים מציאות האי בריה שמצא בספר מחכם מחכמי האומות המפורסם שנמצא בריה זו בארץ מצרים ושמה בלשון מצרי דיפוס ואקולוס ובלשון אשכנז שפרינגמיוז. והתויו״ט שם כתב דלדעתו האי בריה הוא טענה גדולה על מאמיני הקדמות. והתפארת ישראל כתב דכוונתו דאם נתהווה חיות חדשה מאדמה בלא פו״ר הוא כעין מעשה בראשית.
8 ולפי דעתי נהפוך הוא דלפי חכמי הטבע שאומרים דאין שום מציאות בעולם להוויית חיות חדש רק ע״י הטלת ביצים ופו״ר יש תשובה גדולה נגד מאמיני הקדמות, דחיות הראשון מאן בראו.
9 תוס׳ ד״ה יכול אפי׳ לא ריקמה, וא״ת ולרקמה ל״ל קרא לענין טומאה, הא לענין אכילה פשיטא לן לעיל ס״ד ע״א בלא קרא שאם רקמה ואכלה דלוקה, ועיין בלב ארי׳ ולא הבנתי סוף דבריו דא״נ שכתבו התוס׳ מכוון שפיר בשיטתם דלעיל. אבל מה שיש מן העיון הוא לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דביצי טמאים ושרצים לית בהו מלקות אלא איסור בעלמא כח״ש משום דכל דאתא מריבוי הכתובים אין בהם מלקות, וא״כ אם לא נדע ביצה מרוקמת דטמאה הן לענין טומאה והן לענין אכילה, אלא מריבוי דהטמאים כאשר נראה מהאי ת״ר שהביא כאן, מלקות מנ״ל אבל דע דלשון המשנה מהופך הוא מלשון הברייתא דת״ר, דבמשנה קתני דביצת השרץ המרוקמת טהורה, ניקבה כ״ש טמא, הרי דלא אתא לאשמעינן כלל דריקום טמא כמו השרץ השורץ על הארץ, דזה דבר פשוט ולא צריך קרא, וממילא גם התנא לא איצטרך לי׳ לשנות, ורק אדרבה דכל שלא ניקב דטהורה אתא לאשמעינן וזאת נלמד מהא דלעיל בקולית סתומה הן בנבלה והן בשרץ דטהורה וביצת השרץ שרקמה היינו הך, דסתומה היא מכל צד, לכן אין בה טומאה לא במגע ולא במשא וכדלעיל, ומה דקתני האי דינא בביצת השרץ כל עיקר, ולא סמך אדלעיל בקולית סתומה, למדתי מדברי הרמב״ם ז״ל יישוב ע״ז דז״ל בפ״ד ה״ו מאבה״ט ״ביצת השרץ המרוקמת אע״פ שהשרץ נראית מתוכה טהורה״ עכ״ל, הוסיף על דברי המשנה ״אע״פ שהשרץ נראית מתוכה״ ללמדנו דזאת הוא הרבותא נגד קולית השרץ שהביא קודם לכן, דהוו״א בביצא שהקרום צלול ונראה השרץ מתוכה לא מקרי סתומה. אולם הברייתא קתני להיפך דהטמאים אתא לרבות ביצת השרץ, יכול אפילו לא ריקמה ת״ל השרץ וכו׳, והוא נגד המשנה דאלו הי׳ בעי קרא על ריקמה דמטמא לא הי׳ שותק התנא דמתניתין מזה, אבל כוונת התנא דברייתא הוא ללמוד טהרה על לא ריקמה הוו״א כמו לענין אכילה דיש לנו ילפותא דכל היוצא מן הטמא טמא, כמו כן נימא גם לענין טומאה דהיו צא מן הטמא מטמא כמו הטמא, וא״כ ביצת השרץ תטמא כמו השרץ במותה ע״ז מביא הדרשה דהטמאים לרבות ביצת השרץ והוא לאכילה דאסורה כמו השרץ אבל יכול לענין טומאה נמי כן ת״ל השרץ. ובאמת כל אלו הדרשות אסמכתות הנה, כי העיקר נבנה על הסברא והשכל הישר דלענין טומאה שאני דמחיים ליכא טומאה בשרצים דבמותם כתיב, וא״כ לענין טומאה לא שייך יוצא מן הטמא דהרי לענין טומאה הוה יוצא מן הטהרה לכן ליכא טומאה בביצת השרץ כלל והא דגרסינן הכא בברייתא גם קולית השרץ, עיין בלב ארי׳ דבתו״כ ליתא, ובאמת אין כאן מקום לקולית השרץ דמה בעי קרא דמוח הוה כבשר אתמהה ודו״ק היטב.