דור רביעי על חולין י״א א:ט׳:א׳-ו׳

9 תוס׳ ד״ה אתי׳ מפרה אדומה, וא״ת וכו׳ ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות וכו׳ הקושי׳ מפורסמת דלמה נקטו שעשה גבינות מכמה בהמות, ולא סגי להו לדון על גבינה מאותו הבהמה, ועיין בלב ארי׳ איך מתרץ את זאת, אבל אין דבריו מובנים דמשמע דבאיסור דרבנן בטל חד תרי במב״מ, וזה ליתא כמבואר ביו״ד סי׳ צ״ח סעיף ו׳ בש״ך וט״ז ופרמ״ג שם דחז״ל לא חלקו בזה כלל, ואפילו באיסור דרבנן צריך ס׳ ואיך כתב הלב ארי׳, דאי רק מדרבנן לא מוקמינן אחזקה שלא נתבררה, בתערובות חד בתרי היה מותר מצד תרתי דרבנן.

10 אבל יש לקיים דבריו בשנאמר דמיירי בעשה גבינה מכל בהמה בפ״ע ולא עירב החלב ביחד, ואז התערובות של הגבינות הוה יבש ביבש, והא דלא בטל הגבינה מן הטרפה, בהני דכשרות, משום דהוה דבר שבמנין וחתיכה הראוי׳ להתכבד, ובזה שפיר איכא חילוק בין שהוא ספק איסור דאורייתא או רק דרבנן, דעל כל גבינה וגבינה איכא ס״ס להתיר, ספק שמא לא נטרפה הבהמה אלא סמך לשחיטה וכולן כשרות, ואת״ל דאיכא כאן גבינה טרפה, שמא האי גבינה שבידי מן הכשרות, אלא דס״ס כזה, דהוה ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות לאו ס״ס הוה להתיר, אבל עיין בש״ך סי׳ ק״י סקס״ב וס״ג דבאיסור דרבנן מהני גם ס״ס כזו, ואף שיש לחלק דכאן עיקר האיסור סכ״ס דאורייתא מ״מ יש לומר דהתוס׳ לא חלקו בזה, ודו״ק.

11 ועתה הנני לבאר שיטת התוס׳ ושיטת הר״ש שחולק עמהם כמובא כאן ברא״ש ז״ל: הנה דעת התוס׳ דרק חזקה דמעיקרא שנתבררה בשעתא ממשיכין נגד חזקה דהשתא, אבל חזקה שנתבררה לפנינו לאח״ז אלמפרע, כמו בפרה בת שתים שלאחר כלות שנה נודע לן שכשרה היתה בשעת לידה, לאו חזקה הוה להמשיכה עד ההשתנות, ולכן בהמה שנמצאת טרפה אפילו היא בת כמה שנין, לא נאמר השתא היא דנטרפה, ועד השתא היתה בחזקת כשרותה, כי מעולם לא היתה כשרותה מבוררת בשעתא אלא למפרע, וזאת לא מקרי איתחזק, לכן אוסרים הגבינות למפרע דשמא טרפה היתה מכבר, ואפילו לאחר שזכינו דאזלינן בתר רובא, וא״כ גם בלאו חזקה הרי אמרינן על כל בהמה מיד כשנולדה, דהיא מן הרוב וכשרה היא, וא״כ נימא כמו שממשיכין החזקה לומר דהשתא נשתנה הנגע ולא קודם לכן, כן נמשיך הרוב לומר דהשתא יצאה האי בהמה מרוב כשרות, ועד השתא היתה בתוך הרוב כשרות, דהרי רובא עדיף מחזקה, ואם ממשיכין החזקה מכש״כ שממשיכין הרוב, זה בורכא דהא דרובא עדיף מחזקה, היינו מזמן שאחר הראיי׳, כי רק אז מקרי חזקה, אבל בשעת ראיי׳ אין זה חזקה אלא ודאי, והוא פשיטא דעדיף מרוב שיש נגדו מיעוט, ולכן ניהו דגילתה לן התורה דממשיכין הודאי, דהיינו הנגע בשעת ראיי׳ שהיתה כשיעור, לומר כשנמצאה חסרה לאח״ז, דהשתא היא דחסרה, אבל מנין לן להמשיך הרוב דאינו עכ״פ ודאי, לומר דלא יצאה מן הרוב עד השתא.

12 אולם שיטת הר״ש, והוא הועי״ל שברא״ש כאן הוא, וז״ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא, כל הבהמות בחזקת כשרותן ואפילו בתוך שנתן, משום דרוב בהמות כשרות הן, ורובא עדיף מחזקה, עכ״ל הדברים צריכין ביאור, ועיין במעיו״ט ואין דבריו מובנים, דהנה דעת הר״ש הוא, מאחר דאזלינן בתר רובא, נעשה מן הרוב חזקה ממילא, דכל בהמה אנו מחזיקים לכשרה מכח הרוב, וחזקה זו אלימתא היא כמו חזקת נגע שראינוה שלמה, וכמו שאמרינן סוקלין ושורפין על החזקות דהיינו חזקה דאתי׳ מכח רובא, דאשה שבאה ובנה מורכב על כתפה ונתחזק בעיר שהוא בנה, הרי אח״כ נסקל על ידה כשהכה אותה, וא״כ האי בהמה נמי נתחזקה אצלנו לכשרה, והרי אכלנו מחלבה, והוה חזקה אלימתא להמשיכה נגד השינוי שנמצא בה אח״כ, לומר דהשתא הוא דאיטרפי, וכן יל״פ ריש דברי הרא״ש, אלא דמה שהוסיף בסוף דבריו, דרובא עדיף מחזקה אין לו פירוש, דא״כ למה לי׳ לומר דמכח רוב, כל הבהמות בחזקת כשרות, תפ״ל דרוב עדיף מחזקה ואם ממשיכין החזקה מכש״כ הרוב, אלא דזה ליתא כמש״כ למעלה דרוב עדיף מחזקה אבל לא מודאי, ואנו הודאי ממשיכין ולא החזקה.

13 ועיינתי בתשו׳ הרא״ש ז״ל ושם מצאתי פשר הדבר וז״ל שם ״אבל השתא דאזלינן בתר רובא ורובא עדיף מחזקה בכל שעתא ושעתא אזלינן בתר רובא״ עכ״ל ור״ל דניהו דחזקה בשרשה בשעת ראיי׳ ודאית היתה, אבל מיד כשהעיף עיניו ממנה נעשה מן הודאי, חזקה שלא תשתנה מכמות שהיתה, והאי חזקה בטבעה ע״י ריבוי הזמן הולכת וחולשת, כמו חזקת חי דכל חי עתיד למות, וכן מקוה הנמדד עתיד להתחסר וכדומה, ולכן הזמן ממעט חוזק החזקה, משא״כ הרוב, ניהו דגרוע מצד אחד שלא הי׳ מעולם ודאי, אבל לעומת זה, הזמן לא יחלישנו כי תמיד הוא עומד בתקפו לומר, אני מן הרוב ולא מן המיעוט, וזה שכתב הרא״ש, דמעלת הרוב על החזקה הוא דבכל שעתה ושעתה אזלינן בתר רובא משא״כ בחזקה דידעינן דסופו להשתנות, וכמו שהוא בנגע, דהשינוי לטובה להתרפאות הוא טבעי ועלול הוא לכך, זאת הוא סברת הרא״ש, וממילא דלדידי׳ באמת לא צריכין תו לעשות מן הרוב חזקה, אלא דממשיכין הרוב דהיא בתקפו עד רגע האחרונה של ההשתנות, בק״ו מחזקה שעומדת ע״י הזמן להשתנות ועלולה לכך.

14 והנה בנולד ריעותא מחיים, כמו ישב לה קוץ בושט, או נמצא מים במוח, סתרו התוס׳ שיטתם, כי לקמן דף מ״ג ע״ב ד״ה קסבר כתבו דבישב לה קוץ בושט, וכן בספק דרוסה, ע״כ צריכין לומר, דשכיח יותר לאיסור מלהיתר, כי לולי זאת בעינן לאוקמי הבהמה על חזקה דאתי׳ מכח רובא דכשרה, והוא סברא הפוכה ממה שכתבו כאן, דאם לגבי חזקה דמעיקרא לא מהני חזקה דאתיה מכח רובא, מכש״כ בנולד ריעותא מחיים - והרמ״א ז״ל באמת פסק להיפך מתוס׳ דבסי׳ נ׳ פסק דבספק טרפות לא סמכינן להתיר מחמת חזקה דאתא מכח רוב בהמות כשרות, ובס׳ פ״א פסק בנמצא ודאי טרפה אפילו הוגלד פי המכה, כשרים הגבינות של קודם ג׳ ימים, והוא כשיטת הר״ש, ועיין שם בפ״ת אות ו׳ - והת״ש מחלק בין ריעותא שבגופה, כמו מים במוח שאפשר להיות מתולדה, ובין כאן בושט שבודאי לאח״ז אתא, והחוו״ד חולק עליו וכ׳ שאין לחלק בזה, והרבה פלפלו האחרונים בענין זה בראיות וסתירות, ותלי״ת הניחו לי מקום להתגדר בו, ואם תרצה לעמוד על שרשן של הדברים, תעיין לקמן בסוגי׳ דישב לו קוץ בושט מה שכתבתי שם וירוה צמאונך ודו״ק.