דור רביעי על חולין י׳

1 דף יוד ע״א גמר׳, ש״מ חמירא סכנתא מאיסורא בטעמא דהא מלתא כתב הגאון בעל שב שמעתתא דבאיסורא כיון דהתורה התירה הספק, לא עבד מידי אפילו אי קמי׳ שמי׳ גליא דאיסורא אכל, אבל בסכנתא סכ״ס אם שתה הנחש מן המים יסתכן, ואני השגתי ע״ד זה, כי גם באיסורין ע״כ יש טעם בדבר למה אסרה התורה החלב והתירה השומן, כי מסתמא נצמח להעובר איזה הפסד בגופו ונשמתו, לא רק מצד דעבר אמימרא דרחמנא אלא מצד טבע הענין, וא״כ למה לא ניחוש באיסור כמו בסכנה, ואין לנו מנוס אחר אלא לומר, דההפסד באיסורין אינו בא רק בשרגיל בהם, אבל בפ״א לעתים רחוקים אין בהם אלא משום דעבר אמימרא דרחמנא ועיין אריכות בזה בפתיחה ולעיל דף ו׳ ע״ב בהא דאכל ר״י משחיטת כותי עיי״ש ודו״ק.

2 ע״ש גמר׳ אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר״ה אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ור״ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה - הא דקאמר ״אר״ה״ ולא ״ר״ה אמר״ כדרכו בכ״מ דפליגו תנאים או אמוראים, משום דעיקר פלוגתתם בלא שיבר בה עצמות, כי גם אז מכשיר ר״ח ותלה שבעצם המפרקת נפגמה, אבל ר״ה מוסיף מדלי׳ דאפילו שיבר בה עצמות נמי, וכן מוכח מדלא כולל האי ״אפילו שיבר בה עצמות״ בריש המאמר ולומר ״השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו אחר ששיבר בה עצמות״ וכו׳ מכלל דנידון פלוגתתם אף בלא שיבר בה עצמות ור״ה מוסיף חידוש דין אפילו שיבר בה עצמות, וכדברי תמצא בח׳ רשב״א ז״ל, ולכן להורות ע״ז קאמרו ״אר״ה״ ולא ״ר״ה אמר״ דלא תימא דר״ח רק בשיבר בה עצמות מכשיר, אלא על עיקר הדין ובלא שיבר בה עצמות מחולק ותולה להקל דשמא בעצם המפרקת נפגמה.

3 אלא דלכאור׳ רש״י ז״ל לא פירש כן שהרי כתב בהא דר״ח שמא בעצם נפגמה ״בעצם ששבר בה״ - אבל כד נדייק ע״כ רש״י ז״ל רק בהוו״א מפרש כן דהרי בגמ׳ לקמן, והלכתא כוותי׳ דר״ח בששיבר מכלל דפליגו אף בלא שיבר ור״ח תולה להקל בעצם המפרקת, אלא דבס״ד לא נחית לדקדק בדברי ר״ה כמו שדקדקנו, וסובר דדוקא בשיבר פליגו, דהרי הגמ׳ לקמן פריך, אי בלא שיבר נמי פליגו, אלא דאיפגם במאי, ומשנה אימא בעצם המפרקת איפגם, הרי דסתם גמר׳ הי׳ סובר מתחלה, דשמא בעצם נפגמה דקאמר ר״ח, אעצמות ששיבר בה קאמר. ועיין בהגהות מהרש״ש ז״ל שמישב לשון שמא דקאמר, וכן משמע מהא דמפרש טעמא דפלוגתתם וקאמרי בשלמא ר״ה כשמעתי׳ אלא ר״ח מ״ט אמר לך עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וע״כ אעצם ששיבר בה קאי, דאי אמפרקת איך קאמר דודאי פוגם, דודאי ליכא מ״ד דמפרקת בנגיעה בעלמא פוגם ודאי אלא דיש לראות למה באמת הדר הש״ס מזה הס״ד כיון דבאמת לית הלכתא כר״ח בהא דתולה במפרקת, למה נתלה בי׳ בוקי סריקא, ולמה לא נימא דרק על מה שמוסיף ר״ה לאסור בששיבר חולק ר״ח, ומשום דעצם דרך שבירה ודאי פוגם.

4 אבל הט אזנך ושמע פי׳ הסוגי׳ על אמתתה ועל ידה יפתרו כל הספקות הנופלות בענין, ולא אאריך בקושיות ודקדוקים, אשר בלא״ה מבוארים במפרשי הש״ס ואען ואומר:

5 הנה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגו ר״ה ור״ח, אבל בנאבד הסכין בלא בדיקה שלאחר שחיטה, בזה איכא פלוגתא בראשונים, אי גם בזה פליגו ר״ה ור״ח, דעת הרמב״ן ז״ל דר״ה דפוסל בנמצאת פגומה אחר ששיבר בה עצמות, ה״ה דפוסל בנאבד הסכין, דלדעתו גם ר״ה מודה דעצם ודאי פוגם וא״כ אין לפנינו שום ריעותא ומה שפוסל ר״ה הוא מטעם דאיתרע הסכין ע״י חתיכת העור שקודם שחיטת גוף הסימנים, עד שאבד חזקתו חזקת בדוק, והבדיקה שלא״ש היא חיובית המעכבת אף בדיעבד, ומה שנקט דינו בנמצאת פגומה ולא בנאבד הסכין, משום דנאבד מלתא דלא שכיחא היא, ומה מאד מיושב בזה מה שדקדקנו למעלה שלא כלל ר״ה האי דשיבר, בריש דבריו, משום דאז תקשה ששיבר בה עצמות ודאי עוד יותר לא שכיח, ולמה לא נקט דינו בנאבד אבל עתה דקאמר נמצאת פגומה סתם דהוא שכיח נגד נאבד ניחא, אלא דמוסיף עוד אפילו שיבר בה עצמות, וממנו תלמד דה״ה בנאבד הסכין, דהיינו הך.

6 ועוד אני אומר דבהא דנמצאת פגומה דקאמר, אפילו לא הי׳ מוסיף האי אפילו שיבר בה עצמות, יש במשמע דגם נאבד הסכין הדין כן, דמי לא עסקינן דנמצאת פגומה בפגימה גסה והלא כבר כתבו האחרונים בספרי שחיטות, דאם נמצא פגימה גסה לאחר שחיטה כשרה, משום דפגימה כזו שאין בכח העור לעשות, פשיטא דלא חיישינן לה ואמרינן דבעצם המפרקת נעשה, וא״כ ר״ה רק לרווחא דמלתא הוסיף האי אפילו שיבר, דלא תדחוק לומר דנמצאת פגומה דוקא בפגימה דקה קאמר שאפשר להעור לעשותה, אלא אפילו בפגימה גסה שא״א לעור לעשותה נמי, ומשום דכל שחתך העור איתרע הסכין וצריך בדיקה והאי פגימה גסה מעכבת הבדיקה, לכן פסולה ואל תקשה דא״כ ליבעי שני סכינים לשחיטה, אחת שיחתוך בה העור והשני שישחוט בה הסימנים דכיון דבדיקת הסכין שלאחר שחיטה מעכבת, ניחוש דלמא מישתלי ולא יבדוק, כמו דחיישינן לענין בדיקת השוחט אם מומחה, ודאי לאו מלתא הוא דכל שהוא חובה בכל שחיטה לא חיישינן לשכחה, והוא פשוט.

7 ונפלאתי מאד על הראש יוסף ז״ל שכתב בריש הסוגי׳ שני טעמים להתיר בנאבד הסכין, חדא דהרי יש לסכין חזקת בדוק ואי דלעומת חזקת הסכין איכא חזקת איסור דבהמה, הלא הבהמה שחוטה לפניך. ובמחכ״ת זה ליתא דאם נאמר דעור ספק פוגם גם חזקת הסכין איתרע לפניך, דהרי חתך בה עור, כי האי דהרי שחוטה לפניך נמי הכוונה דנעשה מעשה שאפשר לסלק האיסור, אבל אם השחיטה הגונה ע״ז אנו דנין, דשמא איפגם הסכין בחתיכת העור, ואין כאן שחיטה הוגנת. אבל יותר תמוה הטעם השני שכ׳ הגאון, והוא דבנאבד הסכין איכא ס״ס שמא לא איפגים כלל, ואם איפגים שמא במפרקת איפגים, וזה טעות נגלה במחכ״ת, דהרי מיד כשחתך העור נתעורר הספק שמא נפגמה כיון דעור ספק פוגם ואם היה מסלק ידו מיד היה האי סכין ספק פגום ואינה ראוי׳ לשחיטה ומפרקת מה בעי הכא והוא פלא.

8 אבל מה שקשה על שיטת הרמב״ן ז״ל הוא ממה דקאמר לקמן דר״כ מצריך בדיקתא בין כל חדא וחדא, כמאן כר״ה ולפסולי קמייתא דאי כר״ח ולאכשורי בתרייתא לבעי לחכם, וקשה הלא לר״ה נמי תקשה תבעי בדיקה לחכם, כיון דלדידי׳ אבד לסכין חזקת כשרות וצריכה בדיקה לאחר שחיטה לעכובי, איך ישחוט את השני בלי בדיקת חכם, ולא עוד אלא דגס משום קמייתא לבעי בדיקה לחכם, דמה מהני בדיקת חכם של קודם השחיטה, כיון דבין הבדיקה לשחיטת הסימנים חתך עור, המאבד חזקת הסכין, וזה תמיה גדולה.

9 שיטת הרשב״א והרא״ש ז״ל דר״ה דוקא בנמצאת פגומה קאמר, אבל נאבד הסכין גם ר״ה מודה דכשרה, דלא חיישינן לעור שיפגום דלא שכיח כלל, והוה כמו רוב מוציאין אש״מ, דמיעוטא כמאן דליתא ולא מצרפינן לחזקת איסור דבהמה, כן כתב הרא״ש ז״ל. והנה לפע״ד לא הי׳ צריך לומר דהאי מיעוט עור פוגם אינו מיעוט גמור, דאפילו הוה מיעוט כשאר מיעוטים, אין להקשות, לימא סמוך מיעוט לחזקת איסור דבהמה, דהא כמו כן איכא חזקת בדוק דסכין ומוקמינן חזקה להדי חזקה, ולא דמי להא דרוב מצויין אש״מ כמובן, אם לא שיאמר דסובר הרא״ש כיון דהסכין נאבד וגם בלא״ה אין אנו דנין על הסכין לא שייך להעמיד הסכין על חזקתו, וכמש״כ לעיל סברא זו. אבל באמת קשה להשתמש בסברא זו כאן, דא״כ במקוה נמי נימא דאין הנידון על המקוה שהוא בלא״ה חסר לפנינו אלא על הטמא, ולכן לא נעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, וצ״ע.

10 ועכ״פ לפי שיטה זו דעור לא שכיח שיפגום, לא חיישינן בנאבד הסכין שנפגם ע״י חתיכת העור, אבל כשנמצאת פגומה ואיתרע לפנינו מספקינן שמא בעור נפגמה, ואפילו שיבר בה עצמות, דודאי ר״ה לא יחלוק לומר דעצם אינו ודאי פוגם, אבל מ״מ דומה האי סכין בענין זה, לב״מ שהחזיר זאב בנקבים גם שלא במקום שיניו דאע״פ שהזאב ודאי מנקב בשיניו, אבל מ״מ מקרי נקב שלא במקום שיניו ריעותא עד שצריך לומר דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ולא די לומר נשחטה הותרה וכמבואר בגמ׳ לעיל, וא״כ הכא ג״כ הני הרבה פגימות שבסכין, אינם מוכרחים שבאו כולם משבירת עצמות, לכן ריעותא איכא, וחזקת היתר ליכא, דהרי אנו דנין ע״י האי ריעותא על השחיטה עצמה, לכן קאמר ר״ה דפסולה, שמא בעור נפגמה אלא דלפ״ז צ״ל דאיכא בסכין גם פגימה דקה, דאם רק פגימות גסות, שאין בכח העור לעשותם, הרי המה כמו נקבים שבמקום שיניו של הזאב, והוה כנאבד הסכין בלא בדיקה, וזה כשר גם לר״ה וכמש״כ למעלה, ור״ח מכשיר דאימא בעצם המפרקת איפגם דלדידי׳ עצם המפרקת יותר עלול לפגום מעור לכן תלינן במצוי ובס״ד דאעצם ששיבר בה קאי נמי ניחא לישנא דשמא דקאמר, משום דאפגימה דקה קאי דאפשר שנעשה ע״י עור, ורק הפגימות הגסות שבה המה בטח מן העצמות, וכן הא דקאמר עצם ודאי פוגם, הכוונה דעלול יותר לפגום מעור ותלינן במצוי. ולפ״ז לר״ח גם בזאב לא בעינן טעמא דנשחטה בחזקת היתר עומדת, אלא משום דאפילו שלא במקום שיניו קרוב יותר לתלות בזאב מלומר שנטרפה מחיים, אבל הש״ס פריך מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דהרי גם שם יותר יש לתלות במה שעסק באותו מין כל היום, מלומר שנדבק בו קודם טבילה, דהרי הוא היה בחזקת שאין בו חציצה וראוי׳ לטבילה, ומ״מ טמא. ומכח האי קושי׳ מוכרח הש״ס לחזור מהאי טעמא דאין כאן ריעותא, אלא דגם ר״ח מודה דריעותא מקרי, ובזאב דוקא משום דבחזקת היתר עומדת שרי, אבל בטבל ונמצא עליו דבר חוצץ טמא, משום דבחזקת טומאה עומד, אבל חידש לן דהכא קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, וכאשר אבאר לפנינו סברא זו, ולכן נדחה הריעותא מכח חזקת הסכין ולא נגרע ע״י חזקת איסור דבהמה, וממילא דבהאי מסקנא פליג ר״ח גם בלא שיבר בה עצמות ותולה במפרקת משום חזקת הסכין, אלא דלקמן איכא תרי אבע״א, דלחד אבע״א דטרף כר״ח לבר מקמייתא צ״ל דס״ל דר״ח דמכשיר אף בלא שיבר, משום דעצם המפרקת נמי שכיח ועלול לפגום יותר מן העור, אבל במע״מ לא הוה תלינן לקולא לסמוך על חזקת הסכין, וכדלעיל דפליגו בזה אביי ורבא וכאשר הארכתי שם, דלפי שיטות הרשב״א לא שייך לאוקמי אחזקה במקום ריעותא, אבל אידך אבע״א דלר״ח כולן מותרות דתלינן בעצם המפרקת דבתרייתא, סובר דגם בספק השקול יש לסמוך אחזקה דמעיקרא ולומר דלבסוף איפגם, ומה שכתבו התוס׳ דבראשונות רגיל ליזהר שלא לדחוק את הסכין משא״כ באחרונה נראה לכל שהוא דוחק גדול.

11 ומעתה נבין היטב מה דפריך לקמן, דאי כר״ח ולאכשורי בתרייתא תבעי בדיקה לחכם, ולא פריך כן לר״ה, וכאשר הקשתי לעיל, דאם כאבע״א קמא דלר״ח גם בלא שיבר כשר משום דעצם המפרקת נמי עלול יותר לפגום מעור, אז איכא לר״ח חומרא מה דליתא לר״ה, דלר״ה ע״כ עצם המפרקת בדרך הולכה אינו עלול לפגום יותר מעור, דאם נאמר דגם לדידי׳ עלול יותר אלא דמ״מ ריעותא מקרי ובמקום דליכא נשחטה בחזקת היתר מטרפינן, מה רבותא איכא בשיבר בה עצמות, דהא ע״כ בפגימות דקות מיירי, דבגסות כבר כתבנו לעיל דדינו כנאבד הסכין, אשר גם לר״ה כשר, וא״כ איזה רבותא יותר איכא בשיבר מבעצם המפרקת, דהרי לגבי פגימה דקה אדרבה איכא סברא לומר דבשבירת עצם אינו עלול לפגום דקות אלא גסות, אלא ודאי לר״ה עצם המפרקת שהוא רך אינו עלול לפגום וכמו עור, ולכן איכא רבותא בשיבר בה עצמות, דעכ״פ גם פגימה דקה עלול יותר להעשות ע״י שבירת עצם מע״י עור או מפרקת הרך, וא״כ לר״ה גם בשחיטות רבות שנגע במפרקת ונאבד הסכין כשרות דכמו דעור אינו פוגם. כך מפרקת - אבל ר״ח דקאמר בנמצאת פגומה כשרה, דיותר תלינן במפרקת מבעור, נצמחת חומרא בנאבד הסכין אחר כמה שחיטות, דאחר נגיעת המפרקת כולן אסורות, ולכן רק לר״ח קשה תבעי בדיקה לחכם ואכשורי בתרייתא, אבל לר״ה דלא חייש למפרקת יותר מבעור לא בעי בדיקה רק לפסולי קמייתא, ולא בעי בדיקה לחכם, וסברת סכין איתרעי וכו׳ יתבאר בדיבור הסמוך ודו״ק.

12 תוס׳ ד״ה סכין איתרעי בהמה לא איתרעה הקשו ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דשם נמי מטמאינן הטהרות שנעשו על גביו, ולא אמרינן המקוה איתרע והאדם לא איתרע, ותירצו ג׳ תירוצים ואבארם אחד אחד.

13 תי׳ הראשון, סברת סכין איתרע, ולא הבהמה היא, דחזקת איסור דבהמה לא מצי מעיד על הסכין שנפגם, כי רק דרך הזדמנות באו הבהמה והסכין יחד, ולכן אנו דנין על הסכין בלי התיחסות להנשחט, וכל שהסכין יצא בחזקת כשרותו, ממילא נגררת הנשחט אחריה וכשר, משא״כ בטבל ועלה דהריעותא בהנטבל נולד, אע״פ שהי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, מ״מ כל שנתעורר הספק ע״י שנמצא עליו דבר חוצץ, לא מצינן להכריע את הספק שנולד להקל מצד החזקה חזקת ראוי׳ לטבילה, באשר עומדת נגדה חזקת טומאתו - אולם במקוה שנמדד ונמצא חסר, כיון דחסר ואתאי, גם בלי חזקת טומאה של הנטבל אין להעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, ולומר השתא הוא דחסר, דהרי חסר ואתאי לאט לאט, וכיון דבכוב״כ איכא ספק במקוה זו, אי שלם הי׳ בשעת הטבילה, אומר הטמא, אני ודאי ואתה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולפי תירוץ זה, אע״פ שריעותא דסכין ספק השקול, דאין מפרקת עלול לפגום יותר מן העור, מ״מ תלינן לקולא מחמת חזקת סכין לומר דלא איפגום עד לבסוף, וחזקת איסור דבהמה לא מעלה ולא מוריד, דנגרר הנשחט אחר הסכין, וכן נראה מפי׳ רש״י דלקמן, ד״ה מכדי מתלי תלינן שכ׳ וז״ל ״דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, ואפ״ה תלי בי׳ לקולא וכו׳״ עכ״ל.

14 התי׳ השני׳ סברת ר״ח דתולה במפרקת להקל אינה, מצד חזקה דמעיקרא דסכין דלא שייך במקום דאיכא לפנינו שתי סיבות שיכולים לפגום דהיינו העור והמפרקת, לא שייך בזה לומר דסיבה האחרונה גורמת ולא הראשונה, דאין זה דומה להא דנגע, או שנאמר דבזמן קצר כזה, דבין חתיכת העור לנגיעת המפרקת, לא שייך לאוקמי אדמעיקרא, אבל טעמו דר״ח משום דעור אינו עלול לפגום כמו מפרקת, לכן תלינן במצוי אלא דבטבל ועלה דאיכא חזקת טומאה נגד האי רוב ומצוי, אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אבל בשחיטה דאין ענין לנשחט אל הסכין, אין להסמיך חזקת איסור דבהמה אל המיעוט של פגימת העור - אולם במקוה שנמדד, דחזקה דהשתא עומד נגד חזקה דמעיקרא, ניהו דגזה״כ הוא ליזל בתר דמעיקרא, היינו בשאינו עומד חזקה אחרת כנגדה אבל לגבי חזקת טומאה דנטבל, כספק השקול דיינינן.

15 ולפי תירוץ זה, הוצרכו לתרץ הא דאמר לקמן מכדי מיתלי תלינן, ותלינן במפרקת דבתרייתא, הא כאן ספק השקול הוה, ואיך תלינן להקל, לכן הוצרכו לחדש דעלול יותר לפגום בבתרייתא משום דבקמייתא זהיר שלא לדחוק את הסכין במפרקת כדי שלא יפגום הסכין.

16 התי׳ השלישי דבאמת אין חילוק בין איתרע הסכין או הבהמה, אבל הכוונה, דאפילו אי נפגם הסכין, עדיין אפשר דנשחט כהוגן, דאפשר דלא נגע הפגימה בסימנים, והוה ס״ס, וכתבו דהשתא אתא שפיר דפריך בתר הכא, כל ספק לאתוי׳ מאי וכו׳, ועיין במהרש״א מ״ש דניחא להו טפי לפי האי תירוצא מבתירוץ קמא, ועיין במהר״ם, ועדיין דבריו אינם מבוארים, דהא גם לתי׳ קמא טעמא דר״ח דעצם ודאי פוגם וקרוב לפגום יותר מעור.

17 אבל פירוש דברי התוס׳ הכי הוה, דהנה לפי התירוצים הקודמים אנו צריכין לומר בטעמא דר״ח, או משום דמוקמינן הסכין בחזקתו דמעיקרא, או משום דרגיל יותר לפגום במפרקת מבעור, כדי שלא תקשה לך ממקוה שנמדד ונמצא חסר. אבל עדיין קשה מטבל ועלה דשם איכא ג״כ חזקה דמעיקרא דהי׳ ראוי לטבילה, שהרי לא הי׳ חיישינן שמא המים שטפו איזה חציצה מגופו, ולא הי׳ צריך בדיקה כלל אחר הטבילה, אם אין עליו דבר חוצץ, וגם יותר יש לתלות באותו המין שעסק בו כל היום, ומ״מ מטמאין אותו, ולכן הוצרך עוד לחלק ולומר דכאן קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, משא״כ בטבל ועלה דעליו גופא נמצא הריעותא, אבל עדיין אנו צריכין גם לטעמי היתר הנזכרים לעיל כדי שלא יקשה ממקוה שנמדד, דהרי גם שם, המקוה איתרע ולא הנטבל, וא״כ קשה כאשר מתרץ לא לאתוי׳ ספק שהה וספק דרס, מה פריך ומ״ש, דאפילו אם נפרש דספק שהה ודרס, הוא באופן דקרוב יותר להיתר מלאיסור, מ״מ לא עדיף מטבל ועלה, משא״כ בסכין דאיכא סברת סכין איתרע ולא הבהמה, אשר בזה מחלק בין הא דסכין להא דטבל ועלה, אבל לפי תי׳ השלישי שמפרש סכין איתרע, דהוה ס״ס שוב אין אנו צריכין לשום טעם אחר, ונאמר דבסכין לא שייך חזקה דמעיקרא כיון דמספקינן על שתי הסיבות שלפנינו, דהיינו חתיכת העור ונגיעת המפרקת, ע״י איזה מהם נעשה, וגם הספק שקול כי אין לתלות יותר במפרקת מבעור, ובכל זאת מתיר ר״ח משום דהוה ס״ס וא״כ בספק שהם ספק דרס, דע״כ נמי מה״ת בעינן לרבות אותם משום דאיכא כעין ס״ס חדא דרוב פעמים שחיט שפיר ומסתבר לומר דעתה כמו כן, ועוד דאפילו שהה ודרס דלמא במקום דאינה פוסלת כמו בחצי קנה או במיעוט בתרא, או דלא שהה כשיעור, דאל״כ מה לי ספק שמוטה או ספק שהה ודרס, וע״ז משני מ״מ איכא חילוק דכאן נולד הריעותא בסכין וכאן בגוף השחיטה, והגם שכתבו דאין חילוק בין איתרע הסכין לבהמה, י״ל דהיינו דוקא כדי לתרץ הקושי׳ מטבל ועלה אין חילוק, אבל לגבי הני ס״ס שפיר יש לחלק ביניהם, בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה, דבסכין בספק הראשון אם הי׳ פגום מתחלה או לא, אין חזקת איסור דבהמה מעידה דפגום הי׳, משום דאפשר דמ״מ שחיט שפיר, דלא נגע כפגימה במקום המטריף, משא״כ בספק שהה ודרס דספק ראשון אי שחט כמו שרגיל או שינה כאן, חזקת איסור דבהמה מעידה ששינה, ואע״ג דאפשר דהאי שינוי עדיין אינו מוכרח ליפסל השחיטה, מ״מ הרי בגוף הנשחט כל ספק במעשה מעורר הספק על הכשרה כנלע״ד לפרש דברי התוס׳.

18 אולם כשאני לעצמי הי׳ נראה בפי׳ דברי הגמ׳, דאמר בטעמא דר״ח סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, דכבר כתבנו למעלה דבנמצא פגימה גסה, שאין בכח העור לעשותה לכ״ע כשרה דע״כ בעצם המפרקת נפגמה, וא״כ המדובר כאן מפגימה דקה שדרכו של עור לעשותה, והנה לקמן דף י״ז ביררנו באריכות, דפגימה הראוי׳ ליקרע את הסימן אפילו במקצת צריך להיות אוגרת הרבה, אבל החכמים גזרו על סכין פגום אפילו אין בכח הפגימה לקרוע את הסימנין, ששחיטתו פסולה וסמכו זאת אקרא ״דושחטתם בזה״ דבתורה כתוב ״ושחט״ וקאי על מעשה השחיטה שתהי׳ דרך המשכה ולא דרך קריעה ועיקור, ובדברי נבלה הוסיף ״ושחטתם בזה״ דהיינו להכין סכין חד וחלק וכל ששחט בסכין פגום אפילו אין הפגימה גדולה כ״כ שמצי לקרוע את הסימן, שחיטתו פסולה, והוא מדרבנן אלא שעשאוה כעין דאורייתא, והוא פי׳ מימרא דר״ח שם דקאמר, מנין לבדיקת סכין מה״ת עיי״ש, ובפתיחה מה שהארכתי בזה, ומעתה כאן דע״כ מפגימה קטנה וקלילא המדובר, דגדולה וגסה ודאי ממפרקת קאתא ולא מן העור, שפיר קאמר, סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, ור״ל, דניהו דסכין איתרעי, מ״מ הבהמה ודאי לא איתרעי ונשחטת כהוגן, אלא דמ״מ בסכין ודאי פגומה פסלוהו השחיטה, אבל כאן דשמא בעצם המפרקת נפגמה השחיטה כשרה.

19 וע״ז פריך מבריית׳ דזה הכלל כל ספק בשחיטה פסול מאי לאו לאתויי כה״ג דאל״כ מאי קמ״ל, וע״כ בפסול דרבנן קאמר, דנמי ספקו להחמיר דנידון כדאורייתא, ומשני לא ספק שהה וספק דרס, וע״כ נמי במיעוט סימנים קאמר דהוא איבעי דלא איפשט, דאל״כ מאי שאני מספק שמוטה ולכן פריך ומ״ש, דאם החמירו בספק שהי׳ במיעוט סימנים, למה לא יחמירו גם בספק סכין כן, ע״ז משני דמ״מ כאן איכא שינוי בגוף מעשה השחיטה, אבל בסכין דהשחיטה הוגנת בלי שום שינויי אין להחמיר כל כך כנלפע״ד ודו״ק היטב כי הדברים עתיקים בס״ד.

20 עוד לאלקי מילין על דברת התוס׳ אלו - דהנה בתוס׳ נדה ב׳ ע״ב ד״ה התם תרתי לריעותא, הקשו מ״ש מקוה מנגע, דהרי בנגע מטמאין הנכנס לתוך הבית תוך ימי ההסגר, אע״פ שנמצא הנגע חסר בסוף שבעה, ולמה לא נצרף חזקה דהשתא דחסר הנגע לפניך עם חזקת טהרה של הנכנס, ונטהר אותו, ותירצו דשאני מקוה דחסר ואתאי, אבל הנגע אין דרך להתחסר אלא בפ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ הוא, דאפילו חסר בתוך שבעה, כל שהי׳ שלם בשעת ההסגר טמא כל שבעה, וכ׳ שם המהרמ״ל ז״ל, שהוצרכו לזו ההוספה, דאי משום דליכא בנגע טעמא דחסר ואתאי, עדיין קשה נוקי חזקת שלם דנגע נגד חזקת טהרה דגברא, ויהי׳ טמא מספק, אבל לא נשרוף עליו את התרומה, לפיכך הוכרחו לחדש, דבנגע האי חזקת טהרה דגברא לא מעלה ולא מוריד, כיון דאנו דנין על שעת ההסגר, אשר אז לא היה שום נפקותא להאי גברא אם הבית טמא או טהור, ואיך נאמר דמשום האי חזקה דגברא שנכנס השתא, נתחסר הנגע בשעת ההסגר עיי״ש במהרמ״ל, ועיין לקמן בראש יוסף על התוס׳ ד״ה אדנפיק, שהקשה ג״כ למה לא יהי׳ עכ״פ ספק, מכח דנוקי חזקה בהדי חזקה, ותירוצו של מהרמ״ל לא ניחא לי׳ עיי״ש - ולפ״ז קשה נמי כאן מה הועילו בתירוצם דשאני מקוה דחסר ואתאי דאכתי קשה בסכין, ניהו דלא שייך חסר ואתאי מ״מ חסרון דהשתא שהסכין פגום לפניך, בצירוף חזקת איסור דבהמה יעשה ספק איסור, כקושייתם בנגע שם.

21 ומה שנראה לפע״ד הוא, דהתוס׳ סברו בהאי תירוצא קמא, דלר״ח חזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא, עד דלא איכפת לן אם אלף חזקות יעמדו נגדה, כיון דאין לבהמה שום שייכות לסכין אלא דרך הזדמנות, ומקוה שאני משום דחסר ואתאי, ובלאו חזקת טומאה של הנטבל איכא ספק על הזמן שבין שני המציאות, וטבל ועלה דטמא ודאי הוא משום דהריעותא נולד בגוף הנטבל כמו שמחלק הש״ס - אמנם כל זאת לר״ח דאית לי׳ האי חילוקא דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי, אבל אנן לא פסקינן בזה כוותי׳, אלא כר״ה דלא מחלק בין נולד ריעותא בסכין לנולד בבהמה, לכן נתקשו להו שם בנדה, למה שרפינן תרומה על הנכנס בבית הנגע, כיון דאיכא תרתי לטיבותא הרי הנגע חסר לפניך וחזקת טהרה דגברא, עד שהוצרכו לתרץ, משום דגזה״כ דטמא אף כשנחסר בתוך שבעה.

22 ולפ״ז הא דפוסל ר״ה כאן בנמצאת הסכין פגומה באמת רק מספק, כיון דלא שייך כאן חסר ואתאי כמו במקוה, אלא דקשה טובא על הרמב״ם ז״ל, דבהאי דטבל ועלה פסק בפ״ב ממקוואות דטמא ודאי, אם לא שנאמר כמש״כ המל״מ פי״א שם ליישב דעת הרמב״ם שסותר את עצמו ממקוה על חביות, דהרמב״ם סובר כתי׳ שני שבגמ׳ נדה, דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה עיי״ש היטב, דלפי תירוץ זה בכל עניני טומאה הספק כודאי - אלא דלפ״ז יש לי השגה רבתא על הראש יוסף ז״ל שכ׳ בסוף סוגי׳ דרוב ד״ה הנה קיימ״ל דאוקי מלתא אחזקה, דבכ״מ דלא שייך חסר ואתאי פסקינן דמכח תרתי לריעותא לא הוה רק ספק, ולא ודאי, ומתוך זה יצא להציל את הכ״מ פ״ה מתרומות ה׳ כ״ד מקושי׳ הלח״מ שהקשה למה ניחא להכ״מ הא דפסק הרמב״ם במניח פירות להיות מפריש עליהם ונאבדו, דהוה רק ספק, עד שכתב עליו הכ״מ דפשוט הוא, ועל הלכה הקודמת דהוא דינא של חביות שנמצא אח״כ חומץ, תמה על הרמב״ם דפסק דהוה ספק, דמ״ש ממקוה, וכתב הראש יוסף דשפיר עביד הכ״מ דלא השיג, דהרי בפירות שנאבדו לא שייך חסר ואתאי, וכפי׳ הרשב״א בגיטין דנאבדו היינו נגנבו, ולא נרקבו, עיי״ש ואני תמה על הראש יוסף בזה דמה יענה להא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דטמא ודאי, ואי דשאני טומאה דספק כודאי והא הכ״מ לא נכנס לזה דהרי הקשה מ״ש חביות ממקוה, ואולי י״ל דגם לדידן דפסקינן דלא כר״ח מהני סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, לעשות עכ״פ מודאי ספק, אלא דהראש יוסף לא יתיישב בזה, כי הוא כתב שם בפירוש דאנן האי סברא סכין איתרעי לית לן כלל, והכל תלוי רק בחסר ואתאי, ואיך יתרץ הא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דודאי טמא, ובסוגי׳ דלקמן עוד נאריך בענין זה ודו״ק.

23 ע״ב גמר׳ מנא הא מלתא דאמר רבנן אוקי מלתא אחזקיה, הא דלא קאמר ״זיל בתר חזקה״ וכמו שאמר לקמן ״זיל בתר רובא״ משום דפשיטא לן מסברא דלא ניחוש להשתנות הדבר, ואשת כהן שהלך בעלה למד״ה, אוכלת בתרומה על חזקת חי של בעלה, דאל״כ לא מצינן טהרות אלא כששמרם כל שעה שלא נטמאו וכדומה, ולא עוד אלא דזאת נלמד מהא דכתוב ושמרתם בתרומה וקדשים, דבהם באמת פוסל היסח הדעת, והוא פסול טומאה כדאמר ר״י בפסחים דף ל״ד ע״א, ש״מ דבשאר מילי אזלינן בתר חזקה ואמרינן דמסתמא לא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אבל כאן המדובר במקום דאיתרע החזקה ע״י איזה סיבה, או שנשתנה לפנינו ואנו מסופקים על העת שבינתים מתי נשתנה, ולכן קאמר מנא הא מלתא דאוקי מלתא אחזקיה, דהכוונה במקום ריעותא, וכמו שאמר לעיל גבי מימרא דר״ה, מדלא אמר נשחטה הותרה, אלא נשחטה בחזקת היתר עומדת, ש״מ דאפילו איתילד בה ריעותא, דהכא דכוותי, אם הי׳ אומר ״זיל בתר חזקה״ הוה מפרשינן כמו ״זיל בתר רובא״ בדליכא שום ריעותא, אבל כשאמר ״דאוקי מלתא אחזקה״ הפירוש לאחר דאיתילד ריעותא, אז דנשתנה ודאי, והספק על זמן שבינתים, וזאת ילפינן מנגע וכמש״כ התוס׳ דאפילו נמצא הנגע חסר בסוף שבעה ועיין עוד בדברנו לקמן ודו״ק.

24 ע״ש גמר׳ ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו דקחזי לי׳ - והקשה הרשב״א ז״ל דהא בפשיטות הוה מצי להקשות, דלאחר שיצא החזיר פניו לראות את הנגע, וכן הראש יוסף ז״ל כיוון בקושי׳ זו לדברי הרשב״א ולא תירץ מידי, ולפע״ד נראה, כמו דאמרינן לקמן ריש פ׳ כיסוי הדם דושפך וכסה אמר רחמנא יצא זה שמחוסר שפיכה גרידה וכסוי הכי נמי ויצא והסגיר א״ר לאפוקי זה שמחוסר ראיי׳ קודם ההסגר, אבל הש״ס פריך דילמא דשיצא דרך אחוריו דעדיין הראיי׳ הראשונה כאן, דהא דכתיב וראה הכהן היינו מתחלה וע״ס ודו״ק.

25 רש״י ד״ה יכול, יהי׳ רשות לילך לביתו ולחזור ולסגור הדלת, עכ״ל ועיין במהרש״א שכ׳ דבין ברישא דלא ילך לביתו לכתחלה, ובין בסיפא דבדיעבד שפיר דמי, סתמא קתני, ומיירי בכל גוונא עיי״ש ולא ידעתי מה הועיל בזה דסכ״ס קשה, דאם לא ניזל בתר חזקה, מהיכי תיתי נאמר דיסגר ע״י חבל ארון מביתו, ומש״כ דברייתא סתמא קתני, ליתא, דא״כ מה משני ראב״י כגון דקיימא דרא דגברי, כיון דברייתא סתמא קתני, אפילו לא קיימי דרא דגברי ומה לי אי מוקמינן כגון דקיימי דרא דגברי, או כגון דחוזר לפתח הבית לראות הנגע, דהרי עיקר הברייתא לא מיירי אלא מדין דיסגר מיד כאשר יצא מן הבית ולא ישהה, והא דנקט שלא ילך לביתו, אורחא דמלתא נקט, דאם אין לו עסק אחר למה ישהה שם, אבל גם בשהיי׳ שם עובר על המצוה דלכתחלה שיסגור מיד.

26 אבל לפענ״ד דהכי מתפרש קושי׳ הש״ס על ראב״י, דאי לא אזלינן בחר חזקה וצריך לראות הנגע אחר שיצא קודם ההסגר, מנ״ל לדרוש ממה דכתיב ״אל פתח הבית״ דלא ישהה בהסגרו, דלמא לעולם מותר לשהות וממילא גם לילך לביתו, אבל הקרא אתא לומר דרק בעמדו על פתח הבית ורואה את הנגע יסגר, ולאפוקי שלא ילך משם ויסגר מרחוק באופן שאינו רואהו את הנגע, ובדיעבד פשיטא דלא מעכב האי ראי׳, דכל זמן דלא מתילד ריעותא ודאי לא חיישינן דבציר לי׳ שיעורא, כמש״כ לעיל, אלא שאם נמצא חסר לסוף שבעה באמת טהור למפרע דלא מוקמינן אחזקה, ולכן אמרה תורה, דיעמוד על פתח הבית, ומדלא מפרשינן קרא הכי, ש״מ דאזלינן בתר חזקה וליכא קפידא לילך לביתו ולסגור משם, אלא משום שהיי׳, וע״ז מתרץ ראב״י דלעולם איכא למימר דלא אזלינן בתר חזקה, ומ״מ א״א לפרש הקרא דמשום שיראה את הנגע צריך לעמוד על פתח הבית בשעת הסגר, דהרי גם מביתו יכול לראות ע״י דרא דגברי, אלא דמשום שלא ישהה אמרה התורה אל פתח הבית. וע״כ לפרש כן, דאי כמש״כ המהרש״א, משום דלישנא דברייתא דסתמא קתני קשי׳ לי׳, דודאי מיירי גם לסגרו מביתו קשה טובא דהא ראב״י אינו חולק על גוף דין דחזקה, שהוא מהללממ״ס אלא דלא יליף מנגע וכמש״כ המהרש״א בתוס׳ ד״ה מנא הא מלתא בדף הסמוך, וא״כ אלישנא דברייתא לק״מ, דמאחר דעכ״פ אזלינן בתר חזקה לכן קאמר סתם, דאפילו ילך לביתו ויסגור משם ע״י חבל, נמי שפיר דמי׳, אבל מקרא לא מצינן למילף, דשמא אי לאו דידעינן מהלכה דאזלינן בתר חזקה הוה מפרשינן דאם הלך לביתו וחזר לפתח הבית, שוב מצאתי שהלב ארי׳ עמד ע״ז, והביא שכן הקשה הרמב״ן מובא בחי׳ הר״ן ואין אחד מהם העלה בזה דבר המתקבל, אולם לפי פירושינו ניחא, דהכי קא קשי׳ לי׳ דאם רק מהלכה ידעינן חזקה, אז שמא בנגע גזה״כ הוא דלא נסמך אחזקה, וכמו שמצינן בתרומה וקדשים דהיסח הדעת פוסל בהם ולא אזלינן בחר חזקה, ונפרש הקרא כפשוטו, דיעמוד על פתח הבית כדי לראות הנגע בשעת הסגר, אלא ודאי מנגע גופא ילפינן חזקה, וכאביי דאחורי הדלת מאי איכא למימר, וע״ז השיב ראב״י, דלעולם י״ל דלא מנגע ילפינן חזקה אלא מהלכה, ומאחורי הדלת נמי יש לראות הנגע ע״י פתיחת חלון, ומה דלא מפרשינן הקרא דגזה״כ הוא בנגע כנ״ל, משום דגם בלי לעמוד על פתח הבית מצי לברר שלא נחסר הנגע ע״י דרא דגברי, לכן ע״כ הקרא אתא שלא ישהה, ויסגור מיד, כנלפע״ד נכון פירוש הסוגי׳ ואע״פ שהראשונים וגם האחרונים לא נחתו לזה, מקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק.

27 תוס׳ ד״ה ודילמא, אין להקשות וכו׳ דלמא הכא טמא מספק, דספק טומאה ברה״י ספקו טמא וכו׳ שמעתי בבחרותי מפי הגאון מה״ז נטע וואלף ז״ל ראב״ד בפ״ב שאמר שנעלמו מעיני בעלי התוס׳ משנה שלמה נגעים ריש פ״ה, דכל ספק נגעים טהור, והוא פלא - וכעת שבתי וראיתי במקור הדין שם, והוא נדרש בתו״כ מן הקרא, וראה הכהן את הנגע וטמא אותו, דכתיב בנגעי אדם, וכן במשנה שם רק מנגעי אדם מיירי, ואולי לא ילפינן נגעי בתים מנגעי אדם, ועדיין הדבר צריך תלמוד ודו״ק.

28 בא״ד דבכל ענין טימא הכתוב וכו׳ ואפילו דבר שאין בו דעת לשאול, והקשה הראש יוסף והא הבית בעצמו דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ומה זה שכתבו דבכל ענין ואפילו וכו׳ ולכאור׳ הייתי אומר דבית שפיר כדבר שיש בו דעת לשאול נידון, דהרי רק ע״י אמירת הכהן המטמא אותו נטמא, וכן אמר ר״י בנדה דף ה׳ ע״ב דכל ס״ט הבא בידי אדם נשאלין עליה, אלא דלפ״ז קשה לי להפך, ומה זה דבר שאין בו דעת לשאול, דכלים שבבית נטמאו עם הבית ואפילו נחלק לומר דכלים לא ע״י אמירת הכהן נטמאו, אלא תחלה נטמא הבית, ומן הבית נטמאו הכלים, מ״מ פשיטא דנגררים הכלים אחר הבית ואם הבית טמא ודאי, מפני שמקרי דבר שיש בו דעת לשאול, גם הכלים שבתוכו נגררים אחריו אע״פ שאין בהם דעת לשאול, וכמו שם בנדה דאר״י דכלים המונחים בקרקע נטמאו ע״י ספק מגע שרץ שביד האדם, הכי נאמר, דאם אח״כ נגעו הכלים בטהרות לא נטמאו הטהרות מפני שהם דבר שאין בו דעת לשאול אתמהה, ולכן דברי התוס׳ צע״ג ודו״ק.

29 בא״ד ומיהא קשה דהך מלתא דמי׳ למקוה שנמדד וכו׳ וה״נ הול״ל דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך עכ״ל, והקשה האר״י, למה לא קשי׳ להו דנוקמי הבית בחזקת טהרה ויהי׳ תרתי במקום חדא ותי׳ כיון דהנגע הי׳ שלם פ״א כבר יצא הבית מחזקתו, ומ״מ הקשו התוס׳ דנטהר הנכנס תוך שבעה מכח חזקת טהרה דגברא, מזה מוכח דפליגו על הא דהביא הטו״ז יו״ד סי׳ א׳ סק״ו בשוחט ששכח, דמטריפין למפרע מה ששחט דה״ה דאוסרין הכלים, ולא נעמיד הכלים בחזקת כשרותן וכמו שפי׳ רש״י בגיטין גבי מקוה שנמדד, דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, דהיינו תרומה שנשתמשה בכלים שנטבלו במקוה זו, ולא מעמידין התרומה על חזקת טהרתה, אלא נגררת אחרי האדם והכלים שטבלו במקוה חסר, ה״ה הני כלים שבשלו בו בשר משחיטות השוחט ששכח, נגררו אחרי הבשר שנתבשל בהם, ואם התוס׳ היו סוברים כן, לא הוה קשי׳ להוא, לאוקמי גברא אחזקת טהרה ונצרפה לחסרון הנגע שלפניך, דהלא כל שהבית טמא נגרר האדם הנכנס לשם אחרי הבית, כמו הכלים אחר הבשר שנתבשל בהם, עיי״ש.

30 ובמחכ״ת של הגאון ז״ל ערבוב דברים ראיתי כאן, כי לא ירד לעומק הענין, וההקדמה שהניח דהבית טמא מפני שבשעת מציאות הנגע הי׳ הנגע שלם ובטלה חזקת טהרה דבית, הוא דבר שלא ניתן להאמר, דניהו דאז בשעת ראיית הכהן את הנגע, החלטנו את הנית לטמא, אבל כאשר בסוף שבעה מצאנו הנגע חסר ועלה הספק אצלנו שמא נתחסר עוד קודם ההסגר וממילא החלטנו בטעות את הבית לטמא, למה לא נצרף חזקת טהרה דבית לטהרתו, ותדע ממקוה שנמדד שכן הוא, דהרי כל הנטבלים בתוך המקוה שהיתה שלמה בעינינו החלטנו לטהורים, ומ״מ אחר שנמצא המקוה חסר לאחר זמן ונתעורר הספק שמא היה המקום חסר אז כשטבלו הני טמאים, מצרפינן חזקת טמאתו לחזקה דהשתא אע״פ שכבר החלטנום לטהורים, וזה ברור כשמש, וממילא גם מה שכ׳ הראש יוסף דהתוס׳ פליגו על דטו״ז, ליתא וכאשר אבאר בזה בס״ד, ובתוך דברינו יתורץ שפיר קושיתו דלמה לא קשי׳ להו לתוס׳ שנעמיד הבית בחזקת טהרתו הקדומה.

31 ותחלה נבאר דברי הטו״ז שהם דברי הריטב״א לקמן בפ׳ כיסוי הדם, שכתב דטהרות שנעשו ע״ג נגררים אחר הנטבלים במקוה, וחזקת טהרתן לא מעלה ולא מוריד לשנות את דינם, והסברא לכאור׳ מבוארת דאנו דנין על המקוה בשעה שטבלו בו הטמאים אם עדיין הי׳ שלם או כבר חסר כאשר נמצא אח״כ ואז לא היו להני טהרות שנעשו ע״ג עדיין שום שייכות עם הני הנטבלים, והחלטנו עפ״י צירוף חזקה דהשתא עם חזקת טומאה דהנטבלים שהמקוה היה אז חסר וממילא הנטבלים טמאים כמו קודם הטבילה, ואיך יבואו הטהרות שנשתמשו בכלים הנטבלים אלו להעיד על שלמות המקוה בזמן שלא הי׳ להני טהרות שום נפקותא בשלמות המקוה או בחסרונו - אלא דלעומת זה יקשה לן כי האי סברא עצמה נוכל לומר גם לעומת חזקת טומאה דהנטבלים, כי אנו דנין על המקוה מתי נתחסר והחזקה דהשתא אומרת שנתחסר מיד אחרי המדידה והחזקה דמעיקרא אומרת השתא היא דחסרה, ואנו ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא ולומר השתא היא דחסרה, ולמה לא נימא דהנטבלים נגררו אחרי המקוה, וכל שהמקוה בחזקת שלם, ממילא הנטבלים בתוכו טהורים, וזה באמת סברת ר״ח דקאמר סכין איתרעי בהמה לא איתרעי דס״ל דהבהמה נגררת אחר הסכין, וכל שנחליט מכח חזקה דמעיקרא, דסכין השתא הוא דאיתרע ממילא נגרר הנשחט בה אחרי הסכין, אלא דאנן כר״ה פסקינן דמצרף חזקת איסור דבהמה לחזקת פגום דהשתא, וא״כ לית לן האי סברא דגרירה, ואיך נאמר דחזקה דטהרות לא מהני להעיד על שלמות המקוה אלא נגררים אחרי הנטבלים, וחזקת טומאה של הנטבלים תהני לגרוע חזקה דמעיקרא של המקוה, ולא נאמר דהנטבלים נגררים אחרי המקוה, אבל דע דכבר הבאתי כמה פעמים סברת התוס׳ והרא״ש בב״מ דחזקה לא שייך אלא על דבר ידוע ושאנו דנין עליו, כי דבר שאין לנו שום נפקותא אם הוא כך או כך לא שייך להעמידו על חזקתו שלא נשתנה, וממילא גם בדבר ידוע, שהוא לפנינו כל שאין לנו נפקותא בדבר לא שייך לאוקמו אחזקיה.

32 אמור מעתה סכין שנמצאת פגומה ומקוה שנמצא חסר, ואנו מסופקים מתי נפגמה הסכין ומתי נחסרה המקוה כיון דהשתא בכוב״כ הסכין פגומה ואינה ראוי׳ לשחיטה, והמקוה חסר ואינו ראוי לטבילה, מה לי אם השתא נפגמה ונחסר או לפני זה זמן מה ולא שייך לאוקמי אחזקה דמעיקרא אלא אם יש לן איזה נפקותא, והיא ששחט בסכין וטבל במקוה ואז שייך לאוקמי על חזקתו דמעיקרא, וא״כ שפיר מעיד חזקת איסור וחזקת טומאה כנגד החזקה דמעיקרא כיון דכל עצמיות ענין החזקה כאן אין לו מקום אלא לעומת הנשחט והנטבל, ולכן לא שייך לומר דנגרר הטמא אחר המקוה והנשחט אחר הסכין, דהרי בשאין לפנינו לדון על הנטבל ועל הנשחט, לא נוקמי המקוה והסכין על חזקתן דמעיקרא, משא״כ בטהרות שנעשו ע״ג שפיר אמרינן דנגררו אחרי הכלים הנטבלים כי כבר החלטנו את הנטבלים לטמאים וממילא נגררו הטהרות אחריהם, הן הנה דברי הטו״ז שהם ג״כ דברי הריטב״א ומעתה דברי התוס׳ לא די שאינם חולקים על הטו״ז אלא אדרבה מכוונים לדבריו, דהא דלא קשי׳ להו, לצרף חזקת טהרה של הבית, הוא לפי דברינו פשוט, משום דעתה כשחסר הנגע לפנינו הבית טהור בכוב״כ, ומה איכפת לי׳ לבית, אם היה טמא עד עתה או טהור, ומה תאמר דיש נפקותא לידע זאת, מפני אדם טהור שנכנס בתוך ימי ההסגר לתוכו, לטהרו או לטמאו, הרי זה כמו שאמרו בכתובות דחזקת אמה לא מהני לבתה, כן נמי הכא חזקת הבית לא מהני לאדם הנכנס בו, וכיון דלבית עצמו אין נפקותא בדבר, חזקת טהרתו לא מעלה ולא מוריד, אבל חזקת טהרה דגברא שפיר מעיד על הבית שהי׳ טהור אז, כי רק ע״י שנכנס לתוכה אנו באין לדון על שתי החזקות דמעיקרא ודהשתא.

33 אולם בתוס׳ נדה מתרצים קושיתם זו, דנימא תרתי לטיבותא לטהר, כמו שאמרינן תרתי לריעותא לטמא, דשאני מקוה דחסר ואתאי, משא״כ נגע דדרכו להתחסר פ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ, דאם שלם הנגע בשעת ההסגר אפילו נתחסר מיד, מ״מ טמא הבית עד סוף השבוע, וכבר הבאתי לעיל דברי תוס׳ אלו ומה שכ׳ עליהם המהרמ״ל והראש יוסף כתב כאן, דדברי מהרמ״ל אינם מובנים אבל לפע״ד כוונתו מבוארת דהא דמחלקין התוס׳ בסברת חסר ואתאי, והוא התי׳ הראשון שבתוס׳ כאן שהוקשו לסכין ממקוה, אינו מספיק אלא לתרץ ר״ח דאית לי׳ סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, וע״ז שפיר כתבו דסברת סכין איתרעי לא שייך אלא במקום דלולי ריעותא דסכין, היינו מחליטין לצד חזקה דמעיקרא, ורק אז נגרר הבהמה אחר הסכין, אבל במקוה, דבלא טמא נמי הי׳ ספק מתי נתחסר, מהני חזקת טומאה דהנטבל לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל לר״ה דלית לי׳ סברת סכין איתרעי, וכמו שביארנו טעמו למעלה, וכאשר כן ההלכתא, עדיין קשה, ניהו דנגע דרכו להתחסר בפ״א ולא חסר ואתאי, מ״מ עכ״פ נוקי חזקת טהרה דגברא נגד חזקת טומאה דבית, ויהי׳ ספק ולא נשרוף תרומה עליו וכמו שחזקת איסור דבהמה עומדת נגד חזקת סכין לר״ה, ונפסלה השחיטה עכ״פ מספק - וע״ז קמשני, דמ״מ נגע שאני דגזה״כ הוא שהבית טמא, אף שבציר הנגע מיד אחר ההסגר, ועל זמן מיעוט כזה שבין יציאת הכהן להסגר, ודאי אין לחוש שנתחסר, ויותר יש לתלות החסרון בזמן שבעת ימי ההסגר - כן יתפרשו דברי התוס׳, ולזה כיוון מהר״מ שם. אלא דלפ״ז קשה טובא, איך יליף חזקה מנגע, דילמא במקום דאיתילד ריעותא לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא, ושאני נגע דסמכינן ארובא, דבזמן קצר משעת יציאה עד ההסגר לא נשתנה, וצ״ע ודו״ק.

34 תוס׳ ד״ה אלא לאו משום דאמרינן אוקמינן אחזקה, ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא וכו׳ ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקי׳ דאם הי׳ הנגע גדול וכו׳ והקשה הראש יוסף בדיבור הקדום, דהא גופא קשי׳, כיון דספק טומאה הרה״י טמא ולא מוקמינן אחזקה, ותי׳ דהבית דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ויפה דחה הלב ארי׳ תירוץ זה, דא״כ קשה להיפך דאז ספקו טהור כמו ברה״ר, ואיך נלמוד חזקה בעלמא - ועוד הלא כבר כתבנו, דבית דין דעת לשאול יש בו - אלא דקושי׳ אין כאן, דרק בספק השקול אזלינן בס״ט ברה״ר להחמיר וכמו בסוטה דע״י מקרה שאירע נולד לנו הספק דאמרינן ודאי טמאה, ולא מהני חזקת היתר שלה, להכריע את הספק לקולא, אבל בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, דראשונה עדיפא מן השניה, גם בטומאה כן, ודבר זה למדתי מתוס׳ פסחים ט׳ ע״א ד״ה ואת״ל, שכתבו בתי׳ האחרון דספק הרגיל מהני להקל אף ברה״י, אע״ג דס״ס לא מהני, וטעמא דהא מלתא הוא, כי בכל ספק טומאה גזה״כ דאזלינן להחמיר, ומכח ודאי ולא מספק, וא״כ ס״ס נמי לא מהני, משום דא״א לדון על שתי ספקות כאחת, וכאשר דנין על ספק הראשון אמרינן ודאי ולהחמיר, וממילא כמו כן בספק שני ושלישי, אבל בספק הרגיל לצד אחד, דליכא גזה״כ בכהג״וו, שפיר אזלינן לקולא, וכן הוא בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא עדיפא אזלינן בתרה גם בס״ט ברה״י, שוב ראיתי כי הראש יוסף בעצמו לקמן בד״ה הנה הראת לדעת כתב כדברי, ופלא שלא הזכיר כאן ליישב קושיתו, ודו״ק.