דור רביעי על חולין י׳ א:ג׳

3 תוס׳ ד״ה סכין איתרעי בהמה לא איתרעה הקשו ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דשם נמי מטמאינן הטהרות שנעשו על גביו, ולא אמרינן המקוה איתרע והאדם לא איתרע, ותירצו ג׳ תירוצים ואבארם אחד אחד.

4 תי׳ הראשון, סברת סכין איתרע, ולא הבהמה היא, דחזקת איסור דבהמה לא מצי מעיד על הסכין שנפגם, כי רק דרך הזדמנות באו הבהמה והסכין יחד, ולכן אנו דנין על הסכין בלי התיחסות להנשחט, וכל שהסכין יצא בחזקת כשרותו, ממילא נגררת הנשחט אחריה וכשר, משא״כ בטבל ועלה דהריעותא בהנטבל נולד, אע״פ שהי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, מ״מ כל שנתעורר הספק ע״י שנמצא עליו דבר חוצץ, לא מצינן להכריע את הספק שנולד להקל מצד החזקה חזקת ראוי׳ לטבילה, באשר עומדת נגדה חזקת טומאתו - אולם במקוה שנמדד ונמצא חסר, כיון דחסר ואתאי, גם בלי חזקת טומאה של הנטבל אין להעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, ולומר השתא הוא דחסר, דהרי חסר ואתאי לאט לאט, וכיון דבכוב״כ איכא ספק במקוה זו, אי שלם הי׳ בשעת הטבילה, אומר הטמא, אני ודאי ואתה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולפי תירוץ זה, אע״פ שריעותא דסכין ספק השקול, דאין מפרקת עלול לפגום יותר מן העור, מ״מ תלינן לקולא מחמת חזקת סכין לומר דלא איפגום עד לבסוף, וחזקת איסור דבהמה לא מעלה ולא מוריד, דנגרר הנשחט אחר הסכין, וכן נראה מפי׳ רש״י דלקמן, ד״ה מכדי מתלי תלינן שכ׳ וז״ל ״דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, ואפ״ה תלי בי׳ לקולא וכו׳״ עכ״ל.

5 התי׳ השני׳ סברת ר״ח דתולה במפרקת להקל אינה, מצד חזקה דמעיקרא דסכין דלא שייך במקום דאיכא לפנינו שתי סיבות שיכולים לפגום דהיינו העור והמפרקת, לא שייך בזה לומר דסיבה האחרונה גורמת ולא הראשונה, דאין זה דומה להא דנגע, או שנאמר דבזמן קצר כזה, דבין חתיכת העור לנגיעת המפרקת, לא שייך לאוקמי אדמעיקרא, אבל טעמו דר״ח משום דעור אינו עלול לפגום כמו מפרקת, לכן תלינן במצוי אלא דבטבל ועלה דאיכא חזקת טומאה נגד האי רוב ומצוי, אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אבל בשחיטה דאין ענין לנשחט אל הסכין, אין להסמיך חזקת איסור דבהמה אל המיעוט של פגימת העור - אולם במקוה שנמדד, דחזקה דהשתא עומד נגד חזקה דמעיקרא, ניהו דגזה״כ הוא ליזל בתר דמעיקרא, היינו בשאינו עומד חזקה אחרת כנגדה אבל לגבי חזקת טומאה דנטבל, כספק השקול דיינינן.

6 ולפי תירוץ זה, הוצרכו לתרץ הא דאמר לקמן מכדי מיתלי תלינן, ותלינן במפרקת דבתרייתא, הא כאן ספק השקול הוה, ואיך תלינן להקל, לכן הוצרכו לחדש דעלול יותר לפגום בבתרייתא משום דבקמייתא זהיר שלא לדחוק את הסכין במפרקת כדי שלא יפגום הסכין.

7 התי׳ השלישי דבאמת אין חילוק בין איתרע הסכין או הבהמה, אבל הכוונה, דאפילו אי נפגם הסכין, עדיין אפשר דנשחט כהוגן, דאפשר דלא נגע הפגימה בסימנים, והוה ס״ס, וכתבו דהשתא אתא שפיר דפריך בתר הכא, כל ספק לאתוי׳ מאי וכו׳, ועיין במהרש״א מ״ש דניחא להו טפי לפי האי תירוצא מבתירוץ קמא, ועיין במהר״ם, ועדיין דבריו אינם מבוארים, דהא גם לתי׳ קמא טעמא דר״ח דעצם ודאי פוגם וקרוב לפגום יותר מעור.

8 אבל פירוש דברי התוס׳ הכי הוה, דהנה לפי התירוצים הקודמים אנו צריכין לומר בטעמא דר״ח, או משום דמוקמינן הסכין בחזקתו דמעיקרא, או משום דרגיל יותר לפגום במפרקת מבעור, כדי שלא תקשה לך ממקוה שנמדד ונמצא חסר. אבל עדיין קשה מטבל ועלה דשם איכא ג״כ חזקה דמעיקרא דהי׳ ראוי לטבילה, שהרי לא הי׳ חיישינן שמא המים שטפו איזה חציצה מגופו, ולא הי׳ צריך בדיקה כלל אחר הטבילה, אם אין עליו דבר חוצץ, וגם יותר יש לתלות באותו המין שעסק בו כל היום, ומ״מ מטמאין אותו, ולכן הוצרך עוד לחלק ולומר דכאן קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, משא״כ בטבל ועלה דעליו גופא נמצא הריעותא, אבל עדיין אנו צריכין גם לטעמי היתר הנזכרים לעיל כדי שלא יקשה ממקוה שנמדד, דהרי גם שם, המקוה איתרע ולא הנטבל, וא״כ קשה כאשר מתרץ לא לאתוי׳ ספק שהה וספק דרס, מה פריך ומ״ש, דאפילו אם נפרש דספק שהה ודרס, הוא באופן דקרוב יותר להיתר מלאיסור, מ״מ לא עדיף מטבל ועלה, משא״כ בסכין דאיכא סברת סכין איתרע ולא הבהמה, אשר בזה מחלק בין הא דסכין להא דטבל ועלה, אבל לפי תי׳ השלישי שמפרש סכין איתרע, דהוה ס״ס שוב אין אנו צריכין לשום טעם אחר, ונאמר דבסכין לא שייך חזקה דמעיקרא כיון דמספקינן על שתי הסיבות שלפנינו, דהיינו חתיכת העור ונגיעת המפרקת, ע״י איזה מהם נעשה, וגם הספק שקול כי אין לתלות יותר במפרקת מבעור, ובכל זאת מתיר ר״ח משום דהוה ס״ס וא״כ בספק שהם ספק דרס, דע״כ נמי מה״ת בעינן לרבות אותם משום דאיכא כעין ס״ס חדא דרוב פעמים שחיט שפיר ומסתבר לומר דעתה כמו כן, ועוד דאפילו שהה ודרס דלמא במקום דאינה פוסלת כמו בחצי קנה או במיעוט בתרא, או דלא שהה כשיעור, דאל״כ מה לי ספק שמוטה או ספק שהה ודרס, וע״ז משני מ״מ איכא חילוק דכאן נולד הריעותא בסכין וכאן בגוף השחיטה, והגם שכתבו דאין חילוק בין איתרע הסכין לבהמה, י״ל דהיינו דוקא כדי לתרץ הקושי׳ מטבל ועלה אין חילוק, אבל לגבי הני ס״ס שפיר יש לחלק ביניהם, בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה, דבסכין בספק הראשון אם הי׳ פגום מתחלה או לא, אין חזקת איסור דבהמה מעידה דפגום הי׳, משום דאפשר דמ״מ שחיט שפיר, דלא נגע כפגימה במקום המטריף, משא״כ בספק שהה ודרס דספק ראשון אי שחט כמו שרגיל או שינה כאן, חזקת איסור דבהמה מעידה ששינה, ואע״ג דאפשר דהאי שינוי עדיין אינו מוכרח ליפסל השחיטה, מ״מ הרי בגוף הנשחט כל ספק במעשה מעורר הספק על הכשרה כנלע״ד לפרש דברי התוס׳.

9 אולם כשאני לעצמי הי׳ נראה בפי׳ דברי הגמ׳, דאמר בטעמא דר״ח סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, דכבר כתבנו למעלה דבנמצא פגימה גסה, שאין בכח העור לעשותה לכ״ע כשרה דע״כ בעצם המפרקת נפגמה, וא״כ המדובר כאן מפגימה דקה שדרכו של עור לעשותה, והנה לקמן דף י״ז ביררנו באריכות, דפגימה הראוי׳ ליקרע את הסימן אפילו במקצת צריך להיות אוגרת הרבה, אבל החכמים גזרו על סכין פגום אפילו אין בכח הפגימה לקרוע את הסימנין, ששחיטתו פסולה וסמכו זאת אקרא ״דושחטתם בזה״ דבתורה כתוב ״ושחט״ וקאי על מעשה השחיטה שתהי׳ דרך המשכה ולא דרך קריעה ועיקור, ובדברי נבלה הוסיף ״ושחטתם בזה״ דהיינו להכין סכין חד וחלק וכל ששחט בסכין פגום אפילו אין הפגימה גדולה כ״כ שמצי לקרוע את הסימן, שחיטתו פסולה, והוא מדרבנן אלא שעשאוה כעין דאורייתא, והוא פי׳ מימרא דר״ח שם דקאמר, מנין לבדיקת סכין מה״ת עיי״ש, ובפתיחה מה שהארכתי בזה, ומעתה כאן דע״כ מפגימה קטנה וקלילא המדובר, דגדולה וגסה ודאי ממפרקת קאתא ולא מן העור, שפיר קאמר, סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, ור״ל, דניהו דסכין איתרעי, מ״מ הבהמה ודאי לא איתרעי ונשחטת כהוגן, אלא דמ״מ בסכין ודאי פגומה פסלוהו השחיטה, אבל כאן דשמא בעצם המפרקת נפגמה השחיטה כשרה.

10 וע״ז פריך מבריית׳ דזה הכלל כל ספק בשחיטה פסול מאי לאו לאתויי כה״ג דאל״כ מאי קמ״ל, וע״כ בפסול דרבנן קאמר, דנמי ספקו להחמיר דנידון כדאורייתא, ומשני לא ספק שהה וספק דרס, וע״כ נמי במיעוט סימנים קאמר דהוא איבעי דלא איפשט, דאל״כ מאי שאני מספק שמוטה ולכן פריך ומ״ש, דאם החמירו בספק שהי׳ במיעוט סימנים, למה לא יחמירו גם בספק סכין כן, ע״ז משני דמ״מ כאן איכא שינוי בגוף מעשה השחיטה, אבל בסכין דהשחיטה הוגנת בלי שום שינויי אין להחמיר כל כך כנלפע״ד ודו״ק היטב כי הדברים עתיקים בס״ד.

11 עוד לאלקי מילין על דברת התוס׳ אלו - דהנה בתוס׳ נדה ב׳ ע״ב ד״ה התם תרתי לריעותא, הקשו מ״ש מקוה מנגע, דהרי בנגע מטמאין הנכנס לתוך הבית תוך ימי ההסגר, אע״פ שנמצא הנגע חסר בסוף שבעה, ולמה לא נצרף חזקה דהשתא דחסר הנגע לפניך עם חזקת טהרה של הנכנס, ונטהר אותו, ותירצו דשאני מקוה דחסר ואתאי, אבל הנגע אין דרך להתחסר אלא בפ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ הוא, דאפילו חסר בתוך שבעה, כל שהי׳ שלם בשעת ההסגר טמא כל שבעה, וכ׳ שם המהרמ״ל ז״ל, שהוצרכו לזו ההוספה, דאי משום דליכא בנגע טעמא דחסר ואתאי, עדיין קשה נוקי חזקת שלם דנגע נגד חזקת טהרה דגברא, ויהי׳ טמא מספק, אבל לא נשרוף עליו את התרומה, לפיכך הוכרחו לחדש, דבנגע האי חזקת טהרה דגברא לא מעלה ולא מוריד, כיון דאנו דנין על שעת ההסגר, אשר אז לא היה שום נפקותא להאי גברא אם הבית טמא או טהור, ואיך נאמר דמשום האי חזקה דגברא שנכנס השתא, נתחסר הנגע בשעת ההסגר עיי״ש במהרמ״ל, ועיין לקמן בראש יוסף על התוס׳ ד״ה אדנפיק, שהקשה ג״כ למה לא יהי׳ עכ״פ ספק, מכח דנוקי חזקה בהדי חזקה, ותירוצו של מהרמ״ל לא ניחא לי׳ עיי״ש - ולפ״ז קשה נמי כאן מה הועילו בתירוצם דשאני מקוה דחסר ואתאי דאכתי קשה בסכין, ניהו דלא שייך חסר ואתאי מ״מ חסרון דהשתא שהסכין פגום לפניך, בצירוף חזקת איסור דבהמה יעשה ספק איסור, כקושייתם בנגע שם.

12 ומה שנראה לפע״ד הוא, דהתוס׳ סברו בהאי תירוצא קמא, דלר״ח חזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא, עד דלא איכפת לן אם אלף חזקות יעמדו נגדה, כיון דאין לבהמה שום שייכות לסכין אלא דרך הזדמנות, ומקוה שאני משום דחסר ואתאי, ובלאו חזקת טומאה של הנטבל איכא ספק על הזמן שבין שני המציאות, וטבל ועלה דטמא ודאי הוא משום דהריעותא נולד בגוף הנטבל כמו שמחלק הש״ס - אמנם כל זאת לר״ח דאית לי׳ האי חילוקא דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי, אבל אנן לא פסקינן בזה כוותי׳, אלא כר״ה דלא מחלק בין נולד ריעותא בסכין לנולד בבהמה, לכן נתקשו להו שם בנדה, למה שרפינן תרומה על הנכנס בבית הנגע, כיון דאיכא תרתי לטיבותא הרי הנגע חסר לפניך וחזקת טהרה דגברא, עד שהוצרכו לתרץ, משום דגזה״כ דטמא אף כשנחסר בתוך שבעה.

13 ולפ״ז הא דפוסל ר״ה כאן בנמצאת הסכין פגומה באמת רק מספק, כיון דלא שייך כאן חסר ואתאי כמו במקוה, אלא דקשה טובא על הרמב״ם ז״ל, דבהאי דטבל ועלה פסק בפ״ב ממקוואות דטמא ודאי, אם לא שנאמר כמש״כ המל״מ פי״א שם ליישב דעת הרמב״ם שסותר את עצמו ממקוה על חביות, דהרמב״ם סובר כתי׳ שני שבגמ׳ נדה, דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה עיי״ש היטב, דלפי תירוץ זה בכל עניני טומאה הספק כודאי - אלא דלפ״ז יש לי השגה רבתא על הראש יוסף ז״ל שכ׳ בסוף סוגי׳ דרוב ד״ה הנה קיימ״ל דאוקי מלתא אחזקה, דבכ״מ דלא שייך חסר ואתאי פסקינן דמכח תרתי לריעותא לא הוה רק ספק, ולא ודאי, ומתוך זה יצא להציל את הכ״מ פ״ה מתרומות ה׳ כ״ד מקושי׳ הלח״מ שהקשה למה ניחא להכ״מ הא דפסק הרמב״ם במניח פירות להיות מפריש עליהם ונאבדו, דהוה רק ספק, עד שכתב עליו הכ״מ דפשוט הוא, ועל הלכה הקודמת דהוא דינא של חביות שנמצא אח״כ חומץ, תמה על הרמב״ם דפסק דהוה ספק, דמ״ש ממקוה, וכתב הראש יוסף דשפיר עביד הכ״מ דלא השיג, דהרי בפירות שנאבדו לא שייך חסר ואתאי, וכפי׳ הרשב״א בגיטין דנאבדו היינו נגנבו, ולא נרקבו, עיי״ש ואני תמה על הראש יוסף בזה דמה יענה להא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דטמא ודאי, ואי דשאני טומאה דספק כודאי והא הכ״מ לא נכנס לזה דהרי הקשה מ״ש חביות ממקוה, ואולי י״ל דגם לדידן דפסקינן דלא כר״ח מהני סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, לעשות עכ״פ מודאי ספק, אלא דהראש יוסף לא יתיישב בזה, כי הוא כתב שם בפירוש דאנן האי סברא סכין איתרעי לית לן כלל, והכל תלוי רק בחסר ואתאי, ואיך יתרץ הא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דודאי טמא, ובסוגי׳ דלקמן עוד נאריך בענין זה ודו״ק.