דור רביעי על חולין י׳ א:ב׳

2 ע״ש גמר׳ אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר״ה אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ור״ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה - הא דקאמר ״אר״ה״ ולא ״ר״ה אמר״ כדרכו בכ״מ דפליגו תנאים או אמוראים, משום דעיקר פלוגתתם בלא שיבר בה עצמות, כי גם אז מכשיר ר״ח ותלה שבעצם המפרקת נפגמה, אבל ר״ה מוסיף מדלי׳ דאפילו שיבר בה עצמות נמי, וכן מוכח מדלא כולל האי ״אפילו שיבר בה עצמות״ בריש המאמר ולומר ״השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו אחר ששיבר בה עצמות״ וכו׳ מכלל דנידון פלוגתתם אף בלא שיבר בה עצמות ור״ה מוסיף חידוש דין אפילו שיבר בה עצמות, וכדברי תמצא בח׳ רשב״א ז״ל, ולכן להורות ע״ז קאמרו ״אר״ה״ ולא ״ר״ה אמר״ דלא תימא דר״ח רק בשיבר בה עצמות מכשיר, אלא על עיקר הדין ובלא שיבר בה עצמות מחולק ותולה להקל דשמא בעצם המפרקת נפגמה.

3 אלא דלכאור׳ רש״י ז״ל לא פירש כן שהרי כתב בהא דר״ח שמא בעצם נפגמה ״בעצם ששבר בה״ - אבל כד נדייק ע״כ רש״י ז״ל רק בהוו״א מפרש כן דהרי בגמ׳ לקמן, והלכתא כוותי׳ דר״ח בששיבר מכלל דפליגו אף בלא שיבר ור״ח תולה להקל בעצם המפרקת, אלא דבס״ד לא נחית לדקדק בדברי ר״ה כמו שדקדקנו, וסובר דדוקא בשיבר פליגו, דהרי הגמ׳ לקמן פריך, אי בלא שיבר נמי פליגו, אלא דאיפגם במאי, ומשנה אימא בעצם המפרקת איפגם, הרי דסתם גמר׳ הי׳ סובר מתחלה, דשמא בעצם נפגמה דקאמר ר״ח, אעצמות ששיבר בה קאמר. ועיין בהגהות מהרש״ש ז״ל שמישב לשון שמא דקאמר, וכן משמע מהא דמפרש טעמא דפלוגתתם וקאמרי בשלמא ר״ה כשמעתי׳ אלא ר״ח מ״ט אמר לך עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וע״כ אעצם ששיבר בה קאי, דאי אמפרקת איך קאמר דודאי פוגם, דודאי ליכא מ״ד דמפרקת בנגיעה בעלמא פוגם ודאי אלא דיש לראות למה באמת הדר הש״ס מזה הס״ד כיון דבאמת לית הלכתא כר״ח בהא דתולה במפרקת, למה נתלה בי׳ בוקי סריקא, ולמה לא נימא דרק על מה שמוסיף ר״ה לאסור בששיבר חולק ר״ח, ומשום דעצם דרך שבירה ודאי פוגם.

4 אבל הט אזנך ושמע פי׳ הסוגי׳ על אמתתה ועל ידה יפתרו כל הספקות הנופלות בענין, ולא אאריך בקושיות ודקדוקים, אשר בלא״ה מבוארים במפרשי הש״ס ואען ואומר:

5 הנה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגו ר״ה ור״ח, אבל בנאבד הסכין בלא בדיקה שלאחר שחיטה, בזה איכא פלוגתא בראשונים, אי גם בזה פליגו ר״ה ור״ח, דעת הרמב״ן ז״ל דר״ה דפוסל בנמצאת פגומה אחר ששיבר בה עצמות, ה״ה דפוסל בנאבד הסכין, דלדעתו גם ר״ה מודה דעצם ודאי פוגם וא״כ אין לפנינו שום ריעותא ומה שפוסל ר״ה הוא מטעם דאיתרע הסכין ע״י חתיכת העור שקודם שחיטת גוף הסימנים, עד שאבד חזקתו חזקת בדוק, והבדיקה שלא״ש היא חיובית המעכבת אף בדיעבד, ומה שנקט דינו בנמצאת פגומה ולא בנאבד הסכין, משום דנאבד מלתא דלא שכיחא היא, ומה מאד מיושב בזה מה שדקדקנו למעלה שלא כלל ר״ה האי דשיבר, בריש דבריו, משום דאז תקשה ששיבר בה עצמות ודאי עוד יותר לא שכיח, ולמה לא נקט דינו בנאבד אבל עתה דקאמר נמצאת פגומה סתם דהוא שכיח נגד נאבד ניחא, אלא דמוסיף עוד אפילו שיבר בה עצמות, וממנו תלמד דה״ה בנאבד הסכין, דהיינו הך.

6 ועוד אני אומר דבהא דנמצאת פגומה דקאמר, אפילו לא הי׳ מוסיף האי אפילו שיבר בה עצמות, יש במשמע דגם נאבד הסכין הדין כן, דמי לא עסקינן דנמצאת פגומה בפגימה גסה והלא כבר כתבו האחרונים בספרי שחיטות, דאם נמצא פגימה גסה לאחר שחיטה כשרה, משום דפגימה כזו שאין בכח העור לעשות, פשיטא דלא חיישינן לה ואמרינן דבעצם המפרקת נעשה, וא״כ ר״ה רק לרווחא דמלתא הוסיף האי אפילו שיבר, דלא תדחוק לומר דנמצאת פגומה דוקא בפגימה דקה קאמר שאפשר להעור לעשותה, אלא אפילו בפגימה גסה שא״א לעור לעשותה נמי, ומשום דכל שחתך העור איתרע הסכין וצריך בדיקה והאי פגימה גסה מעכבת הבדיקה, לכן פסולה ואל תקשה דא״כ ליבעי שני סכינים לשחיטה, אחת שיחתוך בה העור והשני שישחוט בה הסימנים דכיון דבדיקת הסכין שלאחר שחיטה מעכבת, ניחוש דלמא מישתלי ולא יבדוק, כמו דחיישינן לענין בדיקת השוחט אם מומחה, ודאי לאו מלתא הוא דכל שהוא חובה בכל שחיטה לא חיישינן לשכחה, והוא פשוט.

7 ונפלאתי מאד על הראש יוסף ז״ל שכתב בריש הסוגי׳ שני טעמים להתיר בנאבד הסכין, חדא דהרי יש לסכין חזקת בדוק ואי דלעומת חזקת הסכין איכא חזקת איסור דבהמה, הלא הבהמה שחוטה לפניך. ובמחכ״ת זה ליתא דאם נאמר דעור ספק פוגם גם חזקת הסכין איתרע לפניך, דהרי חתך בה עור, כי האי דהרי שחוטה לפניך נמי הכוונה דנעשה מעשה שאפשר לסלק האיסור, אבל אם השחיטה הגונה ע״ז אנו דנין, דשמא איפגם הסכין בחתיכת העור, ואין כאן שחיטה הוגנת. אבל יותר תמוה הטעם השני שכ׳ הגאון, והוא דבנאבד הסכין איכא ס״ס שמא לא איפגים כלל, ואם איפגים שמא במפרקת איפגים, וזה טעות נגלה במחכ״ת, דהרי מיד כשחתך העור נתעורר הספק שמא נפגמה כיון דעור ספק פוגם ואם היה מסלק ידו מיד היה האי סכין ספק פגום ואינה ראוי׳ לשחיטה ומפרקת מה בעי הכא והוא פלא.

8 אבל מה שקשה על שיטת הרמב״ן ז״ל הוא ממה דקאמר לקמן דר״כ מצריך בדיקתא בין כל חדא וחדא, כמאן כר״ה ולפסולי קמייתא דאי כר״ח ולאכשורי בתרייתא לבעי לחכם, וקשה הלא לר״ה נמי תקשה תבעי בדיקה לחכם, כיון דלדידי׳ אבד לסכין חזקת כשרות וצריכה בדיקה לאחר שחיטה לעכובי, איך ישחוט את השני בלי בדיקת חכם, ולא עוד אלא דגס משום קמייתא לבעי בדיקה לחכם, דמה מהני בדיקת חכם של קודם השחיטה, כיון דבין הבדיקה לשחיטת הסימנים חתך עור, המאבד חזקת הסכין, וזה תמיה גדולה.

9 שיטת הרשב״א והרא״ש ז״ל דר״ה דוקא בנמצאת פגומה קאמר, אבל נאבד הסכין גם ר״ה מודה דכשרה, דלא חיישינן לעור שיפגום דלא שכיח כלל, והוה כמו רוב מוציאין אש״מ, דמיעוטא כמאן דליתא ולא מצרפינן לחזקת איסור דבהמה, כן כתב הרא״ש ז״ל. והנה לפע״ד לא הי׳ צריך לומר דהאי מיעוט עור פוגם אינו מיעוט גמור, דאפילו הוה מיעוט כשאר מיעוטים, אין להקשות, לימא סמוך מיעוט לחזקת איסור דבהמה, דהא כמו כן איכא חזקת בדוק דסכין ומוקמינן חזקה להדי חזקה, ולא דמי להא דרוב מצויין אש״מ כמובן, אם לא שיאמר דסובר הרא״ש כיון דהסכין נאבד וגם בלא״ה אין אנו דנין על הסכין לא שייך להעמיד הסכין על חזקתו, וכמש״כ לעיל סברא זו. אבל באמת קשה להשתמש בסברא זו כאן, דא״כ במקוה נמי נימא דאין הנידון על המקוה שהוא בלא״ה חסר לפנינו אלא על הטמא, ולכן לא נעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, וצ״ע.

10 ועכ״פ לפי שיטה זו דעור לא שכיח שיפגום, לא חיישינן בנאבד הסכין שנפגם ע״י חתיכת העור, אבל כשנמצאת פגומה ואיתרע לפנינו מספקינן שמא בעור נפגמה, ואפילו שיבר בה עצמות, דודאי ר״ה לא יחלוק לומר דעצם אינו ודאי פוגם, אבל מ״מ דומה האי סכין בענין זה, לב״מ שהחזיר זאב בנקבים גם שלא במקום שיניו דאע״פ שהזאב ודאי מנקב בשיניו, אבל מ״מ מקרי נקב שלא במקום שיניו ריעותא עד שצריך לומר דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ולא די לומר נשחטה הותרה וכמבואר בגמ׳ לעיל, וא״כ הכא ג״כ הני הרבה פגימות שבסכין, אינם מוכרחים שבאו כולם משבירת עצמות, לכן ריעותא איכא, וחזקת היתר ליכא, דהרי אנו דנין ע״י האי ריעותא על השחיטה עצמה, לכן קאמר ר״ה דפסולה, שמא בעור נפגמה אלא דלפ״ז צ״ל דאיכא בסכין גם פגימה דקה, דאם רק פגימות גסות, שאין בכח העור לעשותם, הרי המה כמו נקבים שבמקום שיניו של הזאב, והוה כנאבד הסכין בלא בדיקה, וזה כשר גם לר״ה וכמש״כ למעלה, ור״ח מכשיר דאימא בעצם המפרקת איפגם דלדידי׳ עצם המפרקת יותר עלול לפגום מעור לכן תלינן במצוי ובס״ד דאעצם ששיבר בה קאי נמי ניחא לישנא דשמא דקאמר, משום דאפגימה דקה קאי דאפשר שנעשה ע״י עור, ורק הפגימות הגסות שבה המה בטח מן העצמות, וכן הא דקאמר עצם ודאי פוגם, הכוונה דעלול יותר לפגום מעור ותלינן במצוי. ולפ״ז לר״ח גם בזאב לא בעינן טעמא דנשחטה בחזקת היתר עומדת, אלא משום דאפילו שלא במקום שיניו קרוב יותר לתלות בזאב מלומר שנטרפה מחיים, אבל הש״ס פריך מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דהרי גם שם יותר יש לתלות במה שעסק באותו מין כל היום, מלומר שנדבק בו קודם טבילה, דהרי הוא היה בחזקת שאין בו חציצה וראוי׳ לטבילה, ומ״מ טמא. ומכח האי קושי׳ מוכרח הש״ס לחזור מהאי טעמא דאין כאן ריעותא, אלא דגם ר״ח מודה דריעותא מקרי, ובזאב דוקא משום דבחזקת היתר עומדת שרי, אבל בטבל ונמצא עליו דבר חוצץ טמא, משום דבחזקת טומאה עומד, אבל חידש לן דהכא קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, וכאשר אבאר לפנינו סברא זו, ולכן נדחה הריעותא מכח חזקת הסכין ולא נגרע ע״י חזקת איסור דבהמה, וממילא דבהאי מסקנא פליג ר״ח גם בלא שיבר בה עצמות ותולה במפרקת משום חזקת הסכין, אלא דלקמן איכא תרי אבע״א, דלחד אבע״א דטרף כר״ח לבר מקמייתא צ״ל דס״ל דר״ח דמכשיר אף בלא שיבר, משום דעצם המפרקת נמי שכיח ועלול לפגום יותר מן העור, אבל במע״מ לא הוה תלינן לקולא לסמוך על חזקת הסכין, וכדלעיל דפליגו בזה אביי ורבא וכאשר הארכתי שם, דלפי שיטות הרשב״א לא שייך לאוקמי אחזקה במקום ריעותא, אבל אידך אבע״א דלר״ח כולן מותרות דתלינן בעצם המפרקת דבתרייתא, סובר דגם בספק השקול יש לסמוך אחזקה דמעיקרא ולומר דלבסוף איפגם, ומה שכתבו התוס׳ דבראשונות רגיל ליזהר שלא לדחוק את הסכין משא״כ באחרונה נראה לכל שהוא דוחק גדול.

11 ומעתה נבין היטב מה דפריך לקמן, דאי כר״ח ולאכשורי בתרייתא תבעי בדיקה לחכם, ולא פריך כן לר״ה, וכאשר הקשתי לעיל, דאם כאבע״א קמא דלר״ח גם בלא שיבר כשר משום דעצם המפרקת נמי עלול יותר לפגום מעור, אז איכא לר״ח חומרא מה דליתא לר״ה, דלר״ה ע״כ עצם המפרקת בדרך הולכה אינו עלול לפגום יותר מעור, דאם נאמר דגם לדידי׳ עלול יותר אלא דמ״מ ריעותא מקרי ובמקום דליכא נשחטה בחזקת היתר מטרפינן, מה רבותא איכא בשיבר בה עצמות, דהא ע״כ בפגימות דקות מיירי, דבגסות כבר כתבנו לעיל דדינו כנאבד הסכין, אשר גם לר״ה כשר, וא״כ איזה רבותא יותר איכא בשיבר מבעצם המפרקת, דהרי לגבי פגימה דקה אדרבה איכא סברא לומר דבשבירת עצם אינו עלול לפגום דקות אלא גסות, אלא ודאי לר״ה עצם המפרקת שהוא רך אינו עלול לפגום וכמו עור, ולכן איכא רבותא בשיבר בה עצמות, דעכ״פ גם פגימה דקה עלול יותר להעשות ע״י שבירת עצם מע״י עור או מפרקת הרך, וא״כ לר״ה גם בשחיטות רבות שנגע במפרקת ונאבד הסכין כשרות דכמו דעור אינו פוגם. כך מפרקת - אבל ר״ח דקאמר בנמצאת פגומה כשרה, דיותר תלינן במפרקת מבעור, נצמחת חומרא בנאבד הסכין אחר כמה שחיטות, דאחר נגיעת המפרקת כולן אסורות, ולכן רק לר״ח קשה תבעי בדיקה לחכם ואכשורי בתרייתא, אבל לר״ה דלא חייש למפרקת יותר מבעור לא בעי בדיקה רק לפסולי קמייתא, ולא בעי בדיקה לחכם, וסברת סכין איתרעי וכו׳ יתבאר בדיבור הסמוך ודו״ק.