1תוס׳ ד״ה שאני חתיכה הואיל וראוי׳ להתכבד, בסה״ד, וי״ל דהכי פריך וכו׳ א״כ לא לתני חתיכת בב״ח, כיון דכבר אשמעינן הכא דחתיכת איסור לא בטלה משום דהוה דבר שבמנין עכ״ל, התוס׳ לשיטתייהו דסברו לעיל דגם חתיכת חטאת טמאה הוה חתיכה הראויה להתכבד שפיר כתבו דה״ה בב״ח נלמד מנבלה, אבל לפי דעת הרשב״א והריטב״א ז״ל שכתבו, דחטאת טמאה הוה כחתיכה שנאסרה מכח בלועה, וכוונתם לדעתי דחרל״ה לא מקרי אלא בשנאסרה מתחילת ברייתה, כמו בריה לא מקרי אלא מה שנאסר מתחילת ברייתו, ולכן גם בב״ח לא נלמד מנבלה, דהרי ע״י בישול ובליעת הטעם נאסר, ולולי איסור הנאה הוה שפיר בטלה, אבל גם לפי דעת התוס׳ י״ל דאיצטרך לאשמעינן חתיכת בב״ח, למ״ד אפשר לסחוט מותר, דהרי פלוגתא דתנאי איכא בזה לקמן ק״ח עיי״ש. ולהאי מ״ד ודאי דאית לי׳ דין כחתיכה שנאסרה רק ע״י בלועה, ומ״מ קאמר התנא דלא בטלה כיון דכמות שהיא עתה קודם שנסחטה אסורה בהנאה, ועיין בראש יוסף ז״ל שחקר לדידן דפסקינן בכל איסורין חתיכה עצמה נ״נ, למה לא תהי׳ לחתיכה שנאסרה ע״י בלועה דין חתיכה הראויה להתכבד, ואע״פ דחתיכה עצמה נ״נ בשאר איסורין חוץ מבב״ח אינו אלא מדרבנן, מ״מ גם באיסורי דרבנן אסרינן התערובות משום חתיכה הראויה להתכבד, ולפע״ד נראה משום דחתיכה שנאסרה ע״י בלועה אע״פ דנעשה נבלה ובעינן ס׳ נגד כולה, מ״מ לא מצי אוסר בפליטתה רק כשהאוסר דמעיקרא מצי הולך עמה, הרי דלא לכל מילי חשובה כגוף האיסור, ולכן גם לענין חתיכה הראויה להתכבד לא נחשביה כגוף האיסור, אבל בב״ח אפילו למ״ד אפשר לסחטה מותר ולא מצי אוסרת בפליטתה, רק כשטעם החלב הולך עם פליטת הבשר, מ״מ כיון דאסורה בהנאה כגוף האיסור תחשב לענין חתיכה הראויה להתכבד, ודו״ק.
