דברי חמודות על נדה ס׳

1 תנן דף כ"ח המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו ופירש"י מסורס דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו ע"כ ובגמרא אמר רבי יוחנן הראש כרוב ואוקימנא לדידיה דמתניתין הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד וז"ל הרמב"ם בפ"י מהא"ב נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר האברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך בין שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחת הרי זה כרובו והא דלא סגי ליה הכא ברוב ראשו דהיינו פדחתו כדקתני מתני' ביצא כדרכו פי' הב"י דטעמו משום דר"א פליג אדרבי יוחנן בגמרא ולא סגי ליה אפילו ביצא ראשו הלכך ממעט המחלוקת ביניהם ומפרש דרבי יוחנן כי סגי ליה דוקא בראש כולו סגי ליה ע"כ וקצת קשה לי על הרמב"ם שהשמיט יצא שלם ומסורס והטור נשמר מזה וכתב עוד הרמב"ם ואם לא נתחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אע"פ שנחתך אח"כ ונתלבט הב"י במ"ש רוב פדחתו דהא פדחתו תנן ובכסף משנה שלו כתב דמצא כתוב ספר הרמב"ם מוגה ונמחק בו תיבת רוב וכתב הטור דבכל זה אין חילוק בין יצאחי או מת וכתב הרשב"א לא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפי' משיצא חוץ לפרוזדור ולמד כן מדגרסינן בפ' יוצא דופן נדה דף מ"ב ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו לממהל בשבתא כו' דשמעיה לולד דצויץ פירוש צועק אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה ההוא ראשו חוץ לפרוזדור הוי והוי מילה שלא בזמנה כו' ומכאן למד הטור דכששמעה קולו חשוב כילוד וכתב היתה מקשה לילד ושמעה קולו כו' ומקשה לאו דוקא אלא ה"ה כורעת לילד בלא קישוי אלא כך דרכן של נשים שמקשות לילד ומיהת נראה דכששומעת קולו ואינה כורעת לילד כלל הרי היא כמו בשאר ימי עבורה שאין כאן טומאת לידה וצ"ע וגרסינן בגמרא בפירקין לעיל מהך מתני' אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד פירש"י אלמא לידת יד קרויה לידה ע"כ ומסקינן דלחוש חוששת מדרבנן ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה וכתב הרשב"א וא"ת אם לחוש מדרבנן מאי נ"מ תיפוק לי משום נדה דאין פתיחת הקבר בלא דם אפילו לאברים וכדרבי יהודה דריש פירקין י"ל דנ"מ היכא דהוציא ידו והחזירה ולא ילדה עד אחר שבועיים דאי משום נדה דיה שבעה והשתא מטמאין לה שבועיים משום לידה ומשום ספק נקבה ע"כ וכתב עוד מסתברא דוקא הוציא ידו אבל לא רגלו ויש מרבוותא שאמרו אפילו במפלת לאברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם ומצטרפים האברים לרוב לדברי תורה וראוי להחמיר כדבריהם עכ"ל וכתב הב"י שכן נראה מדברי הירושלמי דגרס בפרק כל היד דא"ר יוחנן ג' הן שהן כספק ועשו אותן כודאי ואלו הן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה ושליא ודם הנמצא בפרוזדור ע"כ וכתב הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל היולדת תאומים מונין לה מן האחרון בין לימי טומאה בין לימי טהרה כיצד ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונקבה אחרת לאחר שקיעת החמה מונין לה שבועיים מולד השני וכן הדין לימי טוהר וה"ה ליולדת שני זכרים ילדה נקבה לפני שקיעת החמה וזכר לאחר שקיעת החמה מונין לה מן הנקבה לפי שימי טומאה וימי טהרה של זכר נכללים בתוך ימי הנקבה ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה ואין ניכר אם זכר אם נקבה הולכים באלו לחומרא ומונין לה שבועיים מן הנפל שמא נקבה היא וימי טהרה מן הראשון שמא נפל זכר היה וכן הדין כשילדה זכר לפני שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה מונה שבועיים מן האחרון שמא נקבה היא וימי טהרה מן הזכר עכ"ל ובת"ה הארוך הביא ראיה מפ"ד מחוסרי כפרה בסוגיא דהמפלת תאומים בדף י':