דברי חמודות על ברכות קע״ב

1 משמע דקאי דוקא אסיפא. כבר הוכחתי בס"ד במי"ט שאין כן דעת הרי"ף ז"ל כדמשמע ליה לרבינו דלא בא הרי"ף למעט אלא לדיוקא דרישא דלא קאי עלה אלא אפי' בסיפא גופא ס"ל להרי"ף דאיכא בינייהו שאע"פ שהתירו בעצמות בסיפא שהוא מפני הסכנה אפי' לרכוב על העצמות. בס"ת אין הדין כן ולא התירו לו מפני הסכנה אלא להניחן על החמור ולרכוב על החמור וכשאין סכנה מניחו בחיקו כנגד לבו ורוכב על החמור וז"ל הרמב"ם בסוף הלכות ס"ת היה מהלך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניח ס"ת בתוך השק ויניחנו ע"ג החמור וירכב עליו ואם היה מתפחד מפני הגניבה מותר ואם אין שם פחד מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך ע"כ והטור כשהעתיק דבריו הכניס בלשונו אדכתב מותר והוסיף ואפי' לרכוב עליו אולי כך גירסתו בדברי הרמב"ם ואולי לתוספת ביאור כתב כן לומר דההיתר היתר גמור הוא ואפי' לרכוב עליו על הס"ת ממש ואפי' אין גירסתו כך ודאי שדעתו של הטור שכן דעת הרמב"ם שלא כתב שיש חולק אלא בהפשלת אחוריו שלא בשעת הסכנה ואף בלשון הרמב"ם עצמו יש להוכיח כן דלרכוב דקאמר קאי אכנוי דיניחנו דהיינו הס"ת מדבסוף לשונו כתב והוא רוכב על הבהמה אבל אין זה הכרח כלל וכלל דבסוף דבריו שלא הוזכר חמור כלל אילו כתב וירכב עליו ודאי דהוה קאי אכנוי דמניחו דהיינו הס"ת משא"כ ברישא שכתב ויניחנו ע"ג החמור וירכב עליו לא הוצרך לפרש שהרי הזכיר החמור וסמך על המבין שיבין דאדסמיך ליה קאי ועכשיו גם דברי הרמב"ם כדברי הרי"ף כפי סברת תלמידי הר"י ז"ל בדבריו וכמו שהוכחתי שכדבריהם כן הוא ועוד יכולני לפרש דאי נמי ירכוב עליו דקאמר הרמב"ם קאי אס"ת לאו למימרא דירכב עליו ממש על הס"ת אלא כל שמניחו לס"ת על החמור ואינו בחיקו הרי הוא כאלו רוכב עליו אבל לרכוב עליו ממש לא קאמר וכך יכולין לפרש דברי הרי"ף שיסבור כן גם בעצמות עצמן דירכב עליהם דקתני ברישא לאו עליהם ממש אלא כל שמונחי' על החמור ולא בחיקו כשרוכב על החמור נראה כרוכב עליהם שא"א שלא יסמוך עליהם ונראה הוא כאלו רוכב עליהם והשתא הברייתא דקתני כדרך שאמרו כו' יכולין לפרש דממש השוה דינם ואף ברישא דינם שוה דהשתא ליכא דיוקא כלל ברישא דלא אמרו שלא לרכוב עליהם כשאין סכנה אלא בדרך הפשלה לאחוריו ונוקמי לירושלמי שהתיר דוקא בשעת הסכנה אלא שלא נראה כן מהסוגיא דירושלמי ומסתייעי לי לזה הפי' שלא הזכיר הרי"ף הא דירושלמי גם הרמב"ם לא בהלכות ס"ת ולא בהלכות אבל פי"ד אלא דס"ל דהפשלה היינו רכיבה עליו דקאמר בין בס"ת בין בעצמות ובשעת הסכנה וגם ניחא לפי' זה דלא קתני סיפא לצדדין ואע"פ דלפי' שכתבתי במי"ט הבאתי ראיה ממה שהאריך הרי"ף לפרשו י"ל דאף לזה הפי' האריך משום כן להודיע שהרכיבה לעולם אינה אלא ע"ג החמור ולא על הס"ת ממש כלל ולפי' הזה אף בעצמות כן הדין כמו שכתבתי. הכלל העולה דלעולם להרי"ף והרמב"ם בס"ת לא הותר רכיבה עליה כלל אף בשעת הסכנה אבל בעצמות לפי' הראשון בשעת הסכנה אפי' לרכוב עליהם ממש הותר ולפי' השני אין חילוק בין ס"ת לעצמות כלל ובשניהם לא הותר אלא הפשלה לאחוריו ובלא רכיבה עליהם ממש ובש"ע סתם הדברים והעתיק ללשון הרמב"ם בלבד וגם בב"י שלו לא כתב אלא לדברי הרא"ש נראה מזה שכונתו שכן דברי הרמב"ם ג"כ להתיר אף לרכוב על הס"ת עצמה בשעת פחד הגנבים וכן רמ"י נמשך אחריו והעתיק ג"כ מה שהוסיף הטור וגם פי' הטעם דמוטב שתתבזה כו' משמע בהדיא דלא חש לבזיון וא"כ כל הבזיונות שוים ודלא כתלמידי הר"י ז"ל ול"נ כדבריהם וכפי' הראשון שכתבתי שלפי פי' האחרון צריך לעשות מחלוקת בין הפוסקים אפי' בעצמות: