פירושי רד"צ הופמן על ויקרא כ״ג:מ״ד

44 מד. אונקלוס ויונתן מתרגמים: "ומלל משה ית סדר יונתן: זמן סדורי מועדיא דה' ואלפנון לבני ישראל". כנראה, מצאו התרגומים בפסוק הסיום הזה רמז, שמלבד חוקי המועדים הכתובים כאן, שמע משה רבנו מפי הגבורה גם הדינים בענין קביעת זמני המועדים וקביעת ראשי חדשים ושנות העיבור השוה הביטוי: "סדר מועדות" בירושלמי, הובא לעיל בפתיחה לחוקי המועדים, ומסרם לבני ישראל. לפי זה יש במלים "וידבר משה" זכר לתורה שבעל פה בענין המועדים.

45 ואכן, קשה להבין את הפסוק כפשוטו. מה ראה הכתוב להגיד כאן במיוחד, שמשה מסר את החוק גם לבני ישראל? אותה חתימה נמצאת גם בסיום חוקי המועדים בבמדבר ל א ולעיל כא כד. הפסוק האחרון מבואר כך, שמשה מסר את החוק, שניתן במישרין לכהנים, גם לבני ישראל ראה לעיל בביאור לכא כד. אולם בפרשת המועדים מעורר סיפור זה תימהון. רמב"ן מפרש: "כי הפרשיות של מעלה אזהרות באהרן ובניו... רצה להזהיר בית דין של ישראל על כך". אולם דבר זה נאמר כבר בדיבור הפתיחה פסוק ב: "דבר אל בני ישראל". ועוד, הרי גם לעיל בסוף פרק כ, היה צריך לכתוב סיום זה. הדרך אל הביאור הנכון נמצא בהערת הספרא, שלפיה יוצא מתוך פסוק זה, שמשה רבנו הגיד ענין כל מועד ומועד במועדו. ועוד יותר ברורים הם דברי הספרי לדברים טז א: "ששמע משה סדר מועדים מסיני ואמרה לישראל וחזר ושנאה להם בשעת מעשה" השוה גם ספרי במדבר סו. לפי זה מודיע הפסוק שלפנינו, שמשה מסר את תורת המועדים מיד לאחר שקיבל אותה לעם. אף על פי שמוטל היה עליו לחזור על כל מועד ומועד בזמנו השוה במדבר ט ד. בראשונה היה צריך ללמד את כל המועדים בכללותם ולהסבירם לפי ערכם.