חולין ע״ה ב

1 רש"י פתח ↗

טעון שחיטה - להתירו באכילה דבשחיטת אמו טרפה אינו ניתר דא"כ הוה ליה כאחד מאיבריה:

1 רבינו גרשום פתח ↗

ואם מת טהור מלטמא במשא כרבנן. כלומר דעובר ירך אמו הוא וכשם דשחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כך מטהר את העובר מידי נבלה:

1 דור רביעי פתח ↗

ע״ב גמר׳ טעון שחיטה, ואם מת טהור מלטמא במשא וכו׳, ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא. הנה האי דינא דבן ט׳ חי הנמצא במעי בהמה טרפה דטעון שחיטה, מבואר ברמב״ם בהלכ׳ מ״א, אבל מה דינו אם מת אח״כ בלא שחיטה לענין טומאה לא הוזכר ברמב״ם ז״ל בפירוש. אלא דהכ״מ בפ״ב מהלכ׳ אבה״ט הל״ז כתב בשם הר״י קורקוס ז״ל, דהא דכ׳ הרמב״ם שם ואם מת קודם שיפריס ע״ג קרקע הרי הוא טהור, ששחיטת אמו מטהרתו, קאי אפילו אמו טרפה עיי״ש. והוא אמת וצדק, אלא דמה שהתנה הרמב״ם ז״ל קודם שיפריס ע״ג קרקע הוא מן התימא, דמשמע שלאחר שיפריס ע״ג קרקע אם מת מטמא במשא, ומהיכי תיתי, וכי משום דבעי שחיטה מדרבנן משום מראית העין, נימא דמטמא במשא מדרבנן, אשר זה דבר זר ומנ״ל לרמב״ם זאת דגזרו טומאה משום מראית עין. וראיתי בדגול מרבבה ביו״ד החדשים שהשיג על הטו״ז דס״ל שהפריס ע״ג הקרקע רק לכתחילה צריך שחיטה, אבל בדיעבד לא אסרו משום מראית עין, מפסק הרמב״ם זה דבהפריס ע״ג קרקע מטמא כנבלה, אם לא שחטה, והוא פלא גדול שלא הרגיש הגאון ז״ל דמשום מראית עין מדרבנן, איך מטמא כנבלה. ולא עוד אלא דאם היה הרמב״ם ממציא דבר זה דבהפריס ע״ג קרקע גם טומאת נבלה אית בי׳ מדרבנן, היה לו לפסוק כן בפירוש ולא להשמיענו דבר זה מכללא, דבלא הפריס טהור. עוד זאת אני תמה דבסוף פ״ה ממ״א שהביא דין דהפריס ע״ג קרקע כתב סתמא, ואם הפריס ע״ג קרקע צריך שחיטה, ולא הזכיר כלל שהיא מדבריהם שאין דרכו של הרמב״ם ז״ל כן, ובפרט דלישנא דצריך שחיטה הוא לישנא דטעון שחיטה דקאמר ר״מ במתניתן על בן ט׳ חי, ור״מ ודאי מדאורייתא קאמר, ואיך משתמש הרמב״ם ז״ל בהאי לישנא גופא לאמר בהפריס דצריך שחיטה. ועוד יותר מזה תראה ראי׳ נפלאה דרמב״ם מה״ת מצריך שחיטה להפריס ע״ג קרקע והוא ממש״כ בפ״ז שם הלכ׳ ג׳ וז״ל: ״השוחט בהמה ומצא בה שליל וכו׳, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי, אע״פ שלא הפריס ע״ג קרקע ואין צריך שחיטה, חלבו אסור וחייב עליו כרת״ עכ״ל. והאי ״אע״פ שלא הפריס ע״ג קרקע״ ע״כ אתא לאמר דאם הפריס עג״ק וטעין שחיטה פשיטא שחלבו בכרת, דאם לא תפרש כן כונת הרמב״ם ז״ל אז האי ״אע״פ שלא הפריס עג״ק״ אין לו שום מובן. אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע נא קושט דברי אמת, הנה הרמב״ם ז״ל השמיט הא דר׳ משרשי׳, דבן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה. והב״י סימן י״ג כתב דלא ידע למה השמיטו הרמב״ם, מאחר דמסופק אי חוששין לזרע האב. עוד זאת השמיט הרמב״ם ז״ל כל דין דקלוט בן פקועה דאמר אביי, דהכל מודים בו משום דמדכיר דכירי, וקמתמה הב״י בסימן הנ״ל עליו, וכתב דבשלמא על הרי״ף דהשמיטו לא קשה, משום דלא שכיח, אבל על הרמב״ם יש לתמוה דהוא ז״ל אינו רגיל להשמיט שום דבר מהתלמוד, עכת״ד. ואני אומר דאף על הרי״ף לא הועיל הרב ב״י ז״ל בתירוצו, דהרי הרמ״א בהגה סימן י״ג כתב, דאפילו היה בו שאר דבר תימא סגי להתיר בלא שחיטה, ולמד זאת ממה שהביא הג״א מעשה דרב שרירא גאון דהיה לו שני בני פקועות והמיתם בקופיץ והאכילם בחופה וסגי לי׳ בהא דהיה בשעת חופה להיות תמיה לאינשי, וא״כ איך השמיטוה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. והנה בריש פירקן כתבתי דהרמב״ם ז״ל דחה הא דרב משרשיא מכח האי דרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, אבל עתה אני רואה דבאמת הא דד׳ סימנים לית לי׳ לרמב״ם, כי לא הביא כלל הא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, דהיינו באמו טרפה שיהי׳ צריך שחיטה, ויהי׳ טהור מלטמא, ואדרבה פסק בהפריס עג״ק גם טמא הוה, והאלקים כי כן האמת בדעת הרמב״ם ז״ל, אע״פ שלא עלה זאת ע״ד שום ראשון או אחרון ז״ל, אבל מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. דהנה ק״ז החת״ס בחדושיו הרגיש ברוח קדשו, דהא דר׳ משרשיא המובא כאן, בין האי דר״כ דקאמר איכא בינייהו הפריס ע״ג קרקע, ובין הא דאביי דהכל מודים בקלוט בן פקועה עומד שלא במקומו, דהאי דינא דר׳ משרשיא אין לו שייכות לדר׳ ש״ש עיי״ש מה שנדחק בזה בשם תלמיד אחד בדבר זר ורחוק. ואני דור רביעי אחריו ת״ל מצאתי פתרון הדבר, דבאמת כן הוא דמישך שייך לדרש״ש ולא לחכמים. דבהא דר׳ כהנא דאמר הפריס עג״ק איכא בינייהו לא איפריש אי מדאורייתא טעון שחיטה או מדרבנן, ויש לפרש ג״כ דמדאורייתא קאמר דחכמים דר״מ ס״ל דדי לולד להיות כאמו, ובאמו גופה בעינן שתמות הבע״ח ע״י השחיטה, ר״ל שתהי׳ גוססת על ידה, דניהו דמפרכסת מותרת מיד וחותך כזית בשר מבית השחיטה כדלעיל ל״ג ע״א, היינו משום דעומדת למות לאלתר, דכל שנשחטו שני סימנים חזקה אלימתא לחז״ל דמת מיד, וכמו שאמרו בגיטין ע׳ ע״ב דנשחטו ב׳ סמניו וברח מתירין את אשתו, ועיי״ש בסוגי׳ ובתוס׳ דמת בודאי קודם שיתירוה לינשא, וכן כאן שחיטת ב׳ הסימנים ממיתין מיד וכאשר בארתי בארוכה בפתיחה בעיקר ג׳ דבעינן מיתה תוך מעל״ע. אלא דהתורה התירה כנגד יצה״ר למי שלהוט אחר תאות אכילה לאכול מיד כמו יפ״ת עיי״ש. אבל כל שלא פעלה השחיטה לעשותה גוססת, ואם היה במציאות שתשהה מלמות יותר ממעל״ע, באמת אין כאן שחיטה. דהרי אמרה תורה בחיה ועוף, ושפך את דמו שהוא נטילת הנפש ולא מסתבר לאמר דכשנכנסו לארץ ונתקדשו במצות שחיטה שבא להקל כ״כ ולאמר, דלא בעינן נטילת נשמה ונפש כלל, ואפילו אין סופה למות מחמת השחיטה מותרת וטהורה. ואם כן הוא האי ולד, אם שחיטת אמו פעלה עליו עכ״פ כדי שיהא גוסס ואינו יכול לעמוד שהוא סימן הגסיסה, אז ניתר על ידי אמו, אבל כל שהפריס ע״ג קרקע אחר שחיטה, הרי סימן דלא פעלה עליו השחיטה מאומה, די לולד להיות כאמו, כי גם בה בעינן מעשה הממית תוך מעל״ע דוקא, וכאן כל שהפריס ע״ג קרקע, אפילו ימות אח״כ אין זאת מחמת השחיטה, אלא מסיבה אחרת, ואל תתמה על דבר זה, איך הכשר הולד מתלי תלוי במה שיפריס אח״כ עג״ק אי לא, דהרי גם לר״מ מתלי תלוי אם חי היה בשעת שחיטה, דאם מת אח״כ ונמצא מת ניתר למפרע בשחיטת אמו, ואם נמצא חי לא מהני, והכי נמי לרבנן כן הוא דמתלי תלוי אם יפרוס אח״כ עג״ק או לא. ור׳ משרשיא חתנו של רב כהנא. עיין בסה״ד מפרש כן דברי ר׳ כהנא, ולכן העמיד מסדר הש״ס הא דר׳ משרשיא בתר דברי ר׳ כהנא לאמר, דרק לרש״ש קאמר ר׳ משרשיא דינו, כי לחכמים דפליגי וס״ל דבעי שחיטה בהפריס ע״ג קרקע, ליתא להאי דינא כלל, ואח״כ מביא דברי אביי דפליג, וס״ל בהא דר״כ דהפריס עג״ק איכא בינייהו מדרבנן קאמר, ומפני מראית העין, ולכן הכל מודים בקלוט בן פקועה. ומאחר שזכינו לזה דר׳ משרשיא ואביי פליגי אי חכמים דרש״ש מדאורייתא קאמרו דבעי שחיטה או מדרבנן, כפי הכלל שבידינו דבשל תורה הלך אחר המחמיר, אנו צריכין לפסוק כמאן דמחמיר. ולא עוד אלא שאני אומר דהא דר׳ חנינא דאמר כל מקום ששנה ר׳ ש״ש הלכה כמותו, והא דר׳ יונתן דפליג עליו וקאמר דלית הלכתא כוותי׳ אלא במסוכן ותרומת מעשר ג״כ פליגי אי שחיטת בן פקועה מדאורייתא או מדרבנן דהנה האי דמסוכן אף דהוא דבר תורה, אבל כפי מה שהוסיף שם על היוצא בקולר דת״ק, גם המפרש והיוצא בשיירא נראה, דרש״ש רק לפרש בא דה״ה מסוכן, ועיין רמב״ם פ״ב מהל׳ גירושין דמקדים האי דמסוכן להני דת״ק ולהני דחזרו לאמר וניהו דבדף י״ג ע״ב משמע דרש״ש פליג את״ק אבל אחזרו לאמר אינו אלא כמפרש, דלת״ק דוקא יוצא בקולר דהוא קרוב להיות נהרג, אבל סכנה בעלמא דקרוב להנצל לא, אבל בחזרו לאמר שהוסיפו גם המפרש לים והיוצא בשיירא, דאין בזה אלא חשש סכנה, ה״ה דמודים נמי במסוכן מחמת חולי, דאטו כי רוכלא ליחשב וליזול. ועיין מנחות ל׳ ע״ב בכל הסוגי׳ שם, ותמצא דגם למאן דלית לי׳ דהלכה כרש״ש בכל מקום, מ״מ פסקינן כוותי׳ בתליית השם בס״ת לחלק בין מקצתו או כולו, וכן עוד שם באיזה דינים ועיין ש״ך ביו״ד סימן רע״ו, שתמה באמת איך פסקו הפוסקים הא דרש״ש בתליית השם, כיון שפסקו כאן בשחיטת בן פקועה דלא כוותי׳, משום דלית הלכתא כוותי׳ רק במסוכן ותרומה, עיי״ש שכתב דבחבורו הארוך האריך בזה, ואנן לא זכינו לחלק שני מספרו הארוך. אבל לפי הצעתינו ניחא, דהא דלא קבלו הכלל דהלכה כרש״ש היינו דרך כלל בלי יוצא ממנו, אבל יש בידינו לפסוק כוותי׳ במילי דרבנן, או במקום שמחמיר, ולכן האי ר׳ יונתן דפסק רק בהני תרתי כוותי׳, רצה לשלול רק האי דבן פקועה דהכא דהוא מה״ת לדעתו, ואיך נפסוק כיחידאי לגבי רבנן ור״מ דפליגי עלי׳ להקל בשל תורה ור׳ אשי שהוא בתרא חשש להאי דר׳ יונתן ופסק דלא כרש״ש, ע״כ משום דס״ל כר׳ משרשיא דרש״ש וחכמים בדאורייתא פליגי, ולא כמ״ד דבכ״מ הלכה כרש״ש משום דס״ל כאביי, דכאן במלתא דרבנן פליגי. ומאחר שזכינו לזה, ליכא בפסקי הרמב״ם שום דוחק ולחץ, ולא קשו כל הני קושיות למה לא פסק הרמב״ם כר׳ משרשיא ולא הביא הא דאביי דהרי ר׳ משרשיא פליג על אביי כנ״ל וממילא דליתא לדאביי, וגם דר׳ משרשיא ליתא, דהוא אמר מלתי׳ אליבא דרש״ש, ולית הלכתא כרש״ש, ולכן אין הרמב״ם מחלק כלל בין אמו טרפה לכשרה, דכל שהפריס עג״ק בעי שחיטה מה״ת, וטמא טומאת נבלות אם מת, היינו אם מת קודם שהפריס עג״ק, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בפירוש. ומהאי טעמא היה הרמב״ם ז״ל מוכרח נמי לפרש דאיסור אבר היוצא אינו תלוי כלל בשחיטה, דכל שיצא והחזיר או נשחט קודם שהחזיר באופן דאין כאן לידה, איכא איסור יוצא מצד קרא דבשר בשדה טרפה, דמשום דאין לאבר שחיטה א״א לאמר דהא אליבא דהלכתא, הרי טעון העובר שחיטה כיון שהפריס עג״ק, ולאמר דהאי אבעי׳ בריש פרקן באבר היוצא מהו לחוש לחלבו שהוא בס״ד קודם שזכינו דפליגי רש״ש וחכמים בשל תורה וכאשר נראה דפריך שם בתחלה כאשר בעי מהו לחוש לזרעו ותפ״ל בלא איסור יוצא מהא דר׳ משרשיא רק אליבא דרש״ש קאמר למלתי׳ דלית הלכתא כוותי׳, אבל הוא קמבעי׳ באבר היוצא דאיכא איסור גם לחכמים, אלא ודאי דהש״ס אזיל שם בהאי ס״ד דר׳ משרשיא הלכתא היא, מ״מ במה דמסיק בתיקו א״א לאמר דלא קאי האי תיקו במסקנא, דכל תיקו הלכתא הוא, ובשל תורה לחומרא אזלינן ולכן הוכרח הרמב״ם לאמר דאיסור אבר היוצא לא תלוי בשחיטה כלל כנ״ל. ודע דלעיל דפליגי ר׳ אשי ומר זוטרא בבן פקועה אי פודין בו, דר״א אמר פודין ומר זוטרא אמר אין פודין. הנה הסוגי׳ דשם ע״כ קאי לפי הס״ד, דהרי קמבעי מהו לפדות בבן פקועה, אליבא דר״מ לא קמבעי׳, דכיון דטעון שחיטה בהמה מעליתא הוא, כי קמבעי׳ אליבא דרבנן. הרי דס״ל להש״ס שם דלרבנן אע״פ דרהיט ואזיל לא בעי שחיטה מה״ת ולאמר דר״א שהוא מרא דשמעתתא דהכא דלית הלכתא כרש״ש, ומטעמא דכתיבנא דחכמים פליגי עלי׳ להצריך שחיטה להפריס ע״ג קרקע מה״ת, פליג עם מר זוטרא אליבא דרש״ש דלית הלכתא כוותי׳, הוא דבר שאין הדעת סובלתו, והכי הוו״ל לר״א למימר למר זוטרא דפודין משום דטעון שחיטה. אבל ניחא דהרי רש״י ז״ל מפרש הא דקאמר ר׳ אשי למר זוטרא מה דעתך דילפת שה שה מפסח, דבפסח פסול יוצא דופן. והתוס׳ הקשו על פירושו דא״כ גם לר״מ דטעון שחיטה אפשר דקמבעי׳, דאף דבעי שחיטה נוכל לילף מפסח דאין פודין ביוצא דופן, ולכן מפרשים דמטעם דהוא כשחוט קאמר דפסול לפסח, ועיין בחדושי הרשב״א ז״ל דהקשה בשם הרמב״ן ז״ל עליהם, דסכ״ס יוצא דופן הוא ויופסל נמי לר״מ, ולכן מקיים פרש״י ז״ל, והא דקאמר בגמר׳ בתחלה לר״מ לא קמבעי׳ הוא מקמא דמסיק הא דקאמר ר׳ אשי למר זוטרא, מאי דעתך דילפת שה שה מפסח, אבל לבתר דמסיק כן, באמת האבעי׳ גם לר״מ ומשום דאיכא למילף מיוצא דופן בפסח. ואני מתמיה עוד יותר ע״ד התוס׳, דאיך אפשר דמטעם שחוטה קממעט, דא״כ שה שה מפסח למה לי, דהרי שחוט במועט משה דכתוב כאן בפדיון בכור, ולא בעינן למילף מפסח, וכן נראה מתוך פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהלכ׳ ביכורים הלכ׳ ח׳ וז״ל, ״אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי, שנאמר תפדה בשה ואין קרוא שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד״ עכ״ל. ומלשון זה מוכרח דהכל ממועט משה דכל אלו אינן קרואין שה. הן אמת דבגמר׳ בכורות י״ב ע״א לא משמע כן, שמביאה על האי משנה דמונה אלו דאין פודין, דמתניתן בן בג בג היא דבן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה בפסח, מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. אי מה להלן זכר תמים ובן שנה ת״ל תפדה תפדה ריבה. אי תפדה ריבה כל הני נמי א״כ שה שה מאי אהני לן עכ״ל הגמר׳ הרי דבעינן למעט כל הני מגז״ש שה שה מפסח. אלא דנראה דהרמב״ם ז״ל דחה האי ברייתא מכח האי דר׳ אשי כאן. דכפי הנראה ר׳ אשי היה מפרש מתניתן דבכורות דממעט כל השמות הללו משה דכתיב בגופי׳ דקרא, דאל״כ אלא כברייתא דבן בג בג הלא תקשה לנפשי׳ דאמר כאן פודין. הן אמת דלא אוכל להבין איך פליגי ר״א ומר זוטרא ביוצא דופן, והמשנה בבכורות לא מנה בכל אלו יוצא דופן, הרי דפודין בו. דמה דקמבעי׳ שם בנדמה ובפסהמ״ק אי פודין, היינו אם היא בכלל כלאים דקתני במתניתן וכן בבן פקועה, אי כפי׳ התוס׳ דמצד שהוא שחוט קמבעי׳ הרי הוא בכלל שחוט דקתני נמי במתניתן, אבל אי נפרש דמצד יוצא דופן קמבעי׳, באיזו מהנהו דחשוב במשנה נוכל להכניסו, והוא תימא רבתא אצלי, אלא בפירוש התוס׳ ג״כ אין להעמידו, דמה פריך ר״א למר זוטרא מה דעתך דילפת שה שה מפסח, הלא משנה שלמה היא דאין פודין בשחוטה והרי האי בן פקועה נמי שחוט הוא, יהי׳ מאיזו טעם שיהי׳, אם לא שנפרש דהכי קפריך לי׳, דבשלמא אם מפסח ממעטינן שחוט, שפיר קמדמית בן פקועה לשחוט דעלמא, דשניהם הלא אינם ראויים לפסח אבל אי מסברא קממעט התנא כל השמות הללו, משום דאינם בכלל שה וכמש״כ הרמב״ם א״כ האי בן פקועה ניהו דשחיט הוה, אבל מ״מ כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי׳. שוב ראיתי ברי״ט אלגזי ז״ל שכתב, דר׳ אשי לא ידע מהאי ברייתא. והרמב״ם ודאי לא סבר כן, דאם ר״א לא ידעה איך פסק שם כר׳ אשי דפודין נגד הברייתא. ועכ״פ נבוך אני מאד בפירוש הסוגי׳ וקשה לי מאד להכניס ברמב״ם כדעת רש״י ורמב״ן, דמטעם יוצא דופן דנין על בן פקועה, והוא לא הזכיר יוצא דופן בדבריו אלא בן פקועה, ובפרט שהגמר׳ לא הזכירה כלל שם יוצא דופן, וממשנה נלמד דביוצא דופן לא מיירי. לכן יותר נראה לקיים פירוש התוס׳ גם לדעת הרמב״ם ז״ל, דמטעם שחוטה קמפלגי ומ״מ לא קשי׳ מידי ר״א אדר״א דס״ל דחכמים מדאורייתא מצרכו שחיטה בהפריס ע״ג קרקע, דהא דלא פסק ר״א כרש״ש דמתיר גם בהפריס ע״ג קרקע, היינו משום דכיון דבדאורייתא קמפלגי לא מלאו לבו לפסוק לקולא כרש״ש נגד החכמים, אבל כאן בפדיון היה חושש לדרש״ש להחמיר שלא לפדות, אם לאו דס״ל דכיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי׳, ומר זוטרא ס״ל כברייתא דבן בג בג, דמשה שה קממעטינן לבן פקועה, ולפ״ז ניחא מה שפסק הרמב״ם כר״א אע״פ דהסוגי׳ כמר זוטרא אזלה, כמו שכתבו הראשונים ז״ל שפסקו כמר זוטרא, ובפרט דהברייתא מסייעה למר זוטרא, אבל אי נימא דכל עצמיות הפלוגתא הוא משום דהוה כשחוט ואליבא דרש״ש דשמא הלכה כמותו גם בדאורייתא, וכיון דזה גופא ספק הוא כדאי הוא ר״א לסמוך עליו נגד הברייתא ודו״ק היטב. ועכ״פ יהי׳ איך שיהי׳ ברור כשמש הוא דהרמב״ם ז״ל פסק דהפריס עג״ק טעון שחיטה מה״ת, כי רק באופן זה מתפרשים כל פסקיו, וכל מה שהשמיט מן הדינים הנראים כבלי חולק בסוגית הגמר׳, ואין ספק אצלי שאילו זכה הב״י לזה ודאי היה פוסק כרמב״ם עמוד ההוראה שהוא שקול אצל הב״י נגד רוב הראשונים, ולא עוד אלא דכל הראשונים ז״ל אילו היו נחתו לעומק שטת הרמב״ם ז״ל לא היו חולקים עליו כלל, כי הלא לפי דרכם אין קץ לדחוקים שמוכרחים אנו לסבול בסוגיות הללו כאשר בארנו הכל בפרקן, כל אחד ואחד במקומו, וא״כ פשיטא דחלילה לאכול בן פקועה שהפריס ע״ג קרקע בלא שחיטה כמו שעשה ר״ש גאון בחופה. אבל עוד יצא לנו מזה דמה שהתיר הרמ״א ז״ל בעוף השוהה למות אפילו מעל״ע להכות על ראשו הוא לפי דעת הרמב״ם ז״ל נבלה גמורה, ואיך נתיר חלילה איסור תורה ע״י פסקי יתר הראשונים נגד דעת הרמב״ם במקום שאנו רואים שלא ירדו לסוף דעת קדשו, ושלפי שיטתו אין כאן שום דוחק בכל הסוגיות ולא עוד אלא דאם לא נשחט רק סימן אחד גם בלא״ה אין להתיר כלל הכאת הראש כמבואר אצלינו בפתיחה ודו״ק היטב.

2 רש"י פתח ↗

כר"מ - קס"ד לרבנן לא מהניא ליה שחיטה דידיה כלל דהא שוחט ועומד הוא:

2 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רבא לרב חסדא בתמיהה: כשאתה אומר טעון שחיטה, כמאן כדעת מי אתה אומר? כדעת ר' מאיר במשנתנו, שבן תשעה חי אינו ניתר כלל בשחיטת אמו, וכשאתה אומר שאם מת טהור מלטמא במשא, כמאן כדעת מי אתה אומר? כרבנן כדעת חכמים אתה אומר, ששחיטת אמו מטהרתו!

3 רשב"א פתח ↗

וליטעמך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. תימה מאחר שהיה יודע רב חסדא הא דתני רבי חייא, למה עשאה מימרא בפני עצמה ואמרה משמיה דנפשיה, הוה ליה לאתויי הא דתני רבי חייא ולמפסק כוותיה. ומסתברא דבהא דרבי חייא גר' השוחט את הבהמה, וכן היא בפירושו ר"ח ז"ל, והיינו דאיצטריך רב חסדא לאשמועינן הא דתני רבי חייא לאו בהמה מעלייתא קאמר אלא טריפה, ומשום הכי נקט לה כלישנא ממש דתני רבי חייא טעון שחיטה ואינו מטמא במשא כלישנא דרבי חייא, ובהא ניחא לי דהא דרבא דאוקמה לדתני רבי חייא כרבי מאיר, דאי גרס טריפה בדר' חייא, היאך אפשר להעמיד דרבי כרבי מאיר דאם כן למה ליה טריפה דנקט הוה ליה למימר השוחט את הבהמה כלישנא דמתניתין, ומאי רבותא דטריפה לר' מאיר. והא דתני ר' חייא טעון שחיטה, לומר דאין שחיטת אמו טריפה מתרת באכילה, דאף על גב דקיימא לן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן חולין פה, א, וכסתמא דפרק אותו ואת בנו חולין עח, א, אפילו הכי כיון דשחיטת האם לא מהני לגופה להתירא, לא תהני לעובר להתירו באכילה, ולפיכך תני טעון שחיטה לומר שאינו ניתר אלא בשחיטת עצמו כמ"ש.

3 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר לו רב חסדא: וליטעמיך ולשיטתך, הא דתני ברייתא זו ששנה רבי חייא: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת — טהור מלטמא במשא — גם על ברייתא זו תקשה: טעון שחיטה, כמאן כשיטת מי? כר' מאיר, ואם מת — טהור מלטמא במשא, כרבנן כדעת חכמים!

3 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

ועגל שנולד ביו"ט וכו'. ובהמ"מ דאין דעת רבינו במ"ש אם היתה אמו עומדת לאכילה למעט אם היה טריפה דהרי טריפה עומדת לכלבים אלא בא למעט אם עומדת לחרישה וכיו"ב דאסורה וכו' עיי"ש: ובספר בינה לעתים כתב די"ל דנולד מהטריפה דאין יכול לשחטו ביו"ט דלכם ולא לכלבים וקושית הגמ' מה זה בין וכו' לר' עקיבא דס"ל אף לכלבים ולדידיה אתיא הברייתא להלן בסוגיא דבכור דאי' עגל שנולד ביו"ט מהטריפה עיי"ש שביאר ביותר דבריו: והנה בגמ' שם וכי מה זה בין עגל שנולד מן הטריפה וכו' הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים א"ל אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין וכו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי דחזי לאינש לא שדי ליה לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה עכ"ל. וברש"י בד"ה אבל מידי דחזי ליה ועובר שבמעי אמו טריפה ראוי לו כשיולד הילכך מאתמול דעתיה עלייהו אם יולד יאכלנו עכ"ל. והנה מלשון הגמ' היה נראה דהוי חזי לכלבים וגם לו וברש"י פי' על הולד גם אם דעתו על הולד למה צריך להיות מוכן לכלבים: ונראה דיש להבין למה לא נאמר דאמו מוכן אגב הולד לשחוט הולד אח"ז ומ"ש ברש"י לעיל בסוגיא בד"ה הטריפה בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו וכו' עיי"ש על כרחך אין כונתו דאסור הולד הטריפה דהוי נגד הגמ' במס' חולין ע"ה אלא כונתו בשחיטת אמו אינה ניתרת דירך אמו היה וכמ"ש שם משום בחיי הבהמה הוי ירך אמו והשחיטה בחייה אבל לאחר השחיטה דלא הוי עוד ירך אמו צריך לשחיטה בפ"ע וכמ"ש שם עיי"ש וצריכין לומר דכיון בטריפה אינה עומדת לשחיטה והוי מוקצה דאף דאינה עומדת לגדל דטריפה אינה יולדת מ"מ עומדת למלאכה ולא לאכילה ואף דלצורך אוכל נפש מותר לטלטל המוקצה אבל גם הולד הוי מוקצה משום אמו דאינה עומדת לשחיטה והנה משום נולד כמ"ש משום והכינו לרש"י אפי' דעתו עליה והתנה מעיקרא הוי באיסור מוקצה דעכ"פ בדבר שאין ידוע שיהיה או לא יהיה אינו בכלל והכינו וכו' דהרי תליא במקרה הלידה אבל כדמסקינן דהוי מוכן לכלבים וא"כ האם עומדת לשחיטה לכלבים וממילא מהני דעתו על הולד דאפשר לשחוט האם למען הולד דעכ"פ לא שייך דהוי ודאי עומדת למלאכה דכיון דהוי טריפה וגם למלאכה אינה עומדת שפיר ג"כ עומדת לכלבים ולפ"ז אין הפי' דמוכן לכלבים מוכן לאדם הדבר בעצמו לדעת רש"י אלא הכונה כיון דהאם מוכן לכלבים עי"ז הולד מוכן לאדם ומוכן לכלבים צריכין שעי"ז יהני דעתיה עלה על הולד דמוכן לכלבים מסלק המוקצה וממילא הוי מוכן לאדם וברש"י כתב שדעתו עליה כשיולד יאכלנו אף בלא שחיטה י"ל בדעתיה עלה כיון דיכול לשחוט האם דלא הוי מוקצה משום דמוכן לכלבים ונוכל לשחטה למען הולד ולא הוי לכם ולא לכלבים דהרי עיקר כונתו עבור הולד ומזה אפי' בלא שחטה שייך דעתו על הולד: ויש ליישב בזה קושית התוס' בד"ה מוכן שהקשו דא"כ באפרוח נמי יהיה מותר שמוכן לכלבים עיי"ש דלמ"ש באפרוח לא שייך דעתו עלה דדוקא בעגל דאפשר לשחוט האם ויוציא הולד אבל באפרוח תליא במקרה אם תצא מהביצה ולא שייך דעתו עליה ועיין במס' פסחים נ"ו ע"ב במוכן לעורבים עיי"ש דשם הוי הפי' מצ"ע ראויה לאדם מעיקרא וא"כ לפמ"ש לא הוי משום לכם ולא לכלבים למאן דס"ל מוכן לכלבים וכו' וכנראה יש לדמותו לבהמה חציה של נכרים וחציה של ישראל כמו כן בכה"ג חציה לכלבים וחציה לאדם אמנם צ"ע למה לא כתבו רבינו והיה נראה ביותר שדעת רבינו כמ"ש בבינה לעתים וצ"ע: ועמ"ש בהמ"מ ועגל שנולד בשבת וכו' ויש מתירין ואפי' ביומו דמותר לחולה עיי"ש ובלח"מ ובמל"מ הקשו על דבריו עיי"ש כתב אאמ"ו הגאון ז"ל בצדו וז"ל ועיין בר"ן בפ"ק דביצה דף קפ"ג ע"א בד"ה הילכך ואתי שפיר ובב"י בסי' תצ"ח עכ"ל והוא בסוגיא דנולדה בזה בענין הכנה עיי"ש ומובן מ"ש בהמ"מ:

4 רש"י פתח ↗

כבר מצאו מת - במעי אמו קאמר וכולה ר"מ אמרה דמודה ר"מ בבן ט' מת דשחיטת אמו מתירתו וזה שאמו טרפה היא מתירתו מיהא מידי נבלה כאחד מאיבריה:

4 רבינו גרשום פתח ↗

הא לא קשיא ר' חייא אם כבר מצאו מת קאמר. אם כבר מצאו מת מעיקרא דהוא לדברי הכל עובר ירך אמו כדחזינן במתני' מצא בה בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו אלא לדידך קשיא לדידך דאמרת השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה כר"מ ואם מצאו חי ואח"כ מת טהור מלטמא במשא דעובר ירך אמו הוא כרבנן:

5 רש"י פתח ↗

ד' סימנים - וכולה כרבנן ומודו רבנן דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו ולא אמר שחוט ועומד הוא:

5 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רב חסדא: לדידי נמי לא קשיא לשיטתי גם כן לא קשה, כי יש לומר שברייתא זו כולה שיטת חכמים, הסבורים ששחיטת האם מטהרתו, ולמרות זאת הריהו ניתר בשחיטה עצמו, כי ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא הכשירה בו התורה בבן תשעה, בשחיטת סימנים קנה וושט של אמו, וגם בשחיטת סימנים שלו.

5 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: אסור לקסום ולשאול כו'. הנה כאן גבי קסמים כתב דהקוסם עצמו לוקה והשואל מכים אותו מכות מרדות ולקמן בהל' י"ד גבי אוב מבואר דהשואל עובר בלאו ואם עשה מעשה לוקה, ובהל' ט"ו גבי מכשף לא כתב כלל דאסור לשאול ועיי' בדברי רש"י ותוספו' בסנהדרין דף ס"ה דפליגי איזו הלאו לשואל ואיזו לאו לנשאל דרש"י ס"ל דלאו דאל תפנו הוא לנשאל והתוס' ס"ל להיפך, ועי' עירובין דף י"ז ע"ב ורש"י כריתות דף ב' ע"א והנה באמת נ"מ כך דעי' בתוספ' סנהדרי' דף ס"ה ע"ב ד"ה מעלה כו' שהקשו התוספ' על רש"י מבעלת אוב דשאול אף דבאמת בסנהדרי' שם נראה דר"ל דשאול אמר שתעלה עליו ואם כן לפי זה הוו שניהם קוסמים ומשניהם נעשה המעשה של האוב ועי' במה דפליגי רש"י ותוספות פסחים דקי"ג ע"ב ושבת דקנ"ה ע"ב גבי כלדים מה ר"ל ורש"י פירש שם אוב ורשב"ם ותוספות הקשו עליו דהא זה לאו ועיין שבת דע"ה ע"א גבי לומד דבר מן המכשף דמותר ובהך דברכות דנ"ט ע"א גבי גוהא, אך באמת יש נ"מ אם אומר לו שישאל בהאוב או ששואל ממנו לאחר ששאל דאז מותר, גם יש לומר נ"מ דשואל מנכרי מותר רק מישראל אסור באוב אך באמת כך דכבר הארכתי במקו' אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה ודבר דהאיסור הוא המציאות אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה וכן סבירא ליה בהלכות אבל פ"ה דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב חזינן דסבירא ליה דלא דהאיסור הוא הלבישה ולא הלובש רק מה שנלבש כלאים ולכך גם אחר חייב אם על ידו נלבש מה שאין כן בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג, המטמא פטור וכמבואר בנזיר דמ"ד ובדברי רבינו בהלכות נזירות אך י"ל דזה רק בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אף דלוקה מה"ת וכמבואר בנזיר דף י"ז וכ"מ גבי בית הקברות ובדברי רבינו בהל' נזירות ובהל' ביאת מקדש פ"ב, אבל בהני שהנזיר מגלח ועי"ז נטמא השער ופקע מהם הקדושה, ונעשה רק כמו איסורי הנאה לדידן כמבואר בנזיר דף מ"ה ע"ב ותמורה דף ל"ד ובירוש' ערלה פ"ג, וכן כ' רבינו פ"ו מהל' נזירות הל' י"ד וע"ש במ"ש רבינו פ"ח ה"ה גבי אם הביא קרבנותיו כו' נקט שם לשון מטמא לערב משום דקודם לזה דהוי קודם התגלחת אסור לטמא והך דנזיר דמ"ז בהך דמרים התרמודית דמשמע דיכולה ליטמא מיד אף שלא גילחה יש לומר משום דאשה אינה מגלחת בעזרה לחד מ"ד כמבואר נזיר דף מ"ה, עכ"פ ע"י הטומאה מסתלק הקדושה מן השער, ואנן קיי"ל דשער נזיר לעולם קדוש כמבואר בקידושין דף נ"ז ע"ש דלא כשיטת הירושל' ורש"י ע"ז דף ע"ד דיליף זה מתחת הדוד, ועי' בספרי פ' נשא דאפי' אם גלחוהו לסטים השער קדוש, ועי' ברש"י פסחים דף ע"ט ע"א, ולכך י"ל דלוקים גבי מטמא נזיר ואף דהא במכות די"ד הוי שם מחלוקת במטמא קודש, או י"ל דשם קאי אכלי שרת שיש להם תקנה בטבילה, ועי' בהך דמנחות דף ק"א ועירובין דף ק"ד ע"ב ע"ש ברש"י גבי אבנט ובאמת הארכתי מהך דכלים פט"ו מ"ו גבי נבלי בני לוי דזה הוי באמת כמו סיפא דשם בשיטת רבינו גבי משקה דבי מטבחי' דזה הלכה דאינו מקבל טומאה והוי רק בגדר משמשי משמשיו, עי' בכלים פט"ז והוה רק מעשה עץ שימש, בחולין דקכ"ט דזה הוו חלק מן המקדש וקיי"ל דמעכב, תענית דף כ"ז ע"ש ולכך מבואר בפי"ו דכלים מ"ז דתיק של נבלים טהור אף דבכל הכלים תיק טמא כמבואר שם במ"ח וכ"מ, ועי' בתו"כ פ' שמיני ור"ל של נבלים של בית המקדש וכמ"ש, ועי' בפכ"ד דכלים משנה י"ד ג"כ כן, ובפי"ח מ"ג ומ"ד, ועי' פסחים דף י"ז ור' יוסי לשיטתי' שם דלא ס"ל להלכה אף דמצינו בכמה מקומות דכלי שרת יש עליהם טומאה פסחים ע"ט וחגיגה דכ"ו ומנחות דק"א הנ"ל, יש נ"מ בין היכא דזה לצורך דבר אחר כמו שלחן ללחה"פ וכלי שרת לקבלת דם וכיוצא משא"כ בכלי שיר דלוים דהם רק חלק מן המקדש. עכ"פ יש לומר דהיכא דמטמא קודש שעי"ז נפקע מקדושתו חל עליו גדר ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' ע"ז דף י"ג, סנהדר' דף נ"ו וכ"מ, גם י"ל דגבי קדשים כיון דע"י הטומאה יש בהם מצות שריפה לא פקע הקדושה לגמרי, ועי' מעילה דף יו"ד ע"א דמבואר שם דהמצוה בכהנים שישרפו, ועי' תוספ' ב"ק דף ע"ו דלכך אין פודין קדשים שנטמאו דא"א להפקיע מהם מצות שריפה, ועי' פסחים דף כ"ד ודמ"ט ודפ"ה, וגם יש נ"מ בין אימרים שנטמאו לשאר בשר וגם נ"מ אם נטמאו לפני זריקה או לאחר זריקה היכא דנשרפין בבית הדשן כמבואר בהך דזבחים דק"ד ע"ש, ועי' בתוספת' סוף תמורה דהיכא דניטמאו בחוץ צריך לשורפן בחוץ ועי' בתו"כ פ' צו ופ' שמיני דממעט זה מקרא, ובשקלים פ"ח מחלוקת ב"ש וב"ה ובפסחים פ"א והטעם י"ל משום דאסור להכניסם בפנים עי' ירושל' שקלים שם ובהך דזבחים דצ"ד ע"ב ובדברי רבינו פ"ג מהל' מעשה"ק, ועי' ברש"י פסחים דף י"ד ע"ש גבי שמן קודש שנטמא ובזבחים דף צ"ב ע"א מבואר שם דשורפם בעזרה ע"ש ברש"י, אך רבינו בפי' המשנה שם וכן בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ה מבואר דשורפן ע"ג המזבח ועי' בהך במנחות דף ע"ד לר"א בר"ש גבי שירי מנחה של כהן וגבי נסכים הטעם מחמת לאו דלא תכבה ולכך צריך לעשות מערכה בפ"ע ואז הוי כמו אש מחתה דשם דצ"א ע"ב דנתקי' ע"ש, ובאמת למאי דפסקינן בפסחים דכ"ד דשרפתו בקדושה אם יכול לשורפן בלשכות כמו בהך דזבחים דף נ"ו גבי אכילת קדשים דבמקום אכילתן שם שרפתן, וא"כ גם נטמא בחוץ יכול להכניסן לשם, והך דתו"כ וכן הך דזבחים דף צ"ד ע"ב שם רק באימרים או בדם חטאת ומריקה ושטיפה דחטאת דשם הוי גזירת הכתוב, אבל בשאר קדשים גם בלשכה, וכן מבואר בתוספת', עכ"פ גבי שער נזיר דע"י הטומאה פקע הקדושה ונעשה איסורי הנאה י"ל דלוקה בגדר ונתצתם כו' ובזה אתי שפיר דברי התוספת' מכות פ"ג דמבואר שם דהמטמא נזיר שניהם חייבים המטמא חייב בגדר ונתצתם כו' והנזיר חייב משום הנזירות, ואף דא"כ איך מבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב גבי עבד שנדר בנזיר דרבו כופהו לטומאה ויין ולתגלחת לא נקט משום דגבי תגלחת הלאו הוא על המגלח, וא"כ לפי זה גבי טומאה נמי לא, אך גבי עבד לא חל הקדושה על השער, והשער לא הוה של העבד דהשער שייך להאדון כמבואר גיטין דף לח ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה הל' ד' דאם נשבע על אחר שלא יכנס בביתו ועבר האחר ונכנס לוקה חזינן דהחיוב הוא לא מה שעבר מה שנשבע רק שעבר וביטל השבועה. ובאמת לפי הנראה בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה ה"ג מוכח שם דאף שבועה שהי' אז בזמן שנשבע בגדר שוא כגון שאין בידו לקיימה מ"מ אם נתקיים אח"כ לא עבר משום דס"ל דהדיבור ישנו, ואף שהדבר נתקיים ע"י אחר, וזהו כוונת המפרש בנזיר ד"ד ע"א ד"ה אלא כך דכמו דאמרינן בהך דנדרים דף י"ח גבי שבועה שלא אוכל ושבועה שלא אוכל דנשאל על הראשונה שני' חל עליו וע"ש בנדרים דף י"ח דיש שם שני לשונות בגמ' אם המציאות של שני השבועות יש, רק דליכא חיובא, או דגם המציאות אינו בהאדם רק הדיבור יש, ונ"מ למאי דס"ל לרבינו בהל' שבועות פ"ו הי"ז דאם נשאל על השלישית מהני השאלה שאף אם אח"כ ישאל על הראשונה פטור על שניהם, אף דקיי"ל דלא מהני שאלה אא"כ חל הנדר וא"כ על כרחך חל השבועה על האדם רק דליכא חיובא, ונ"מ ג"כ אם לא שאל לחכם רק הבעל או האב הפיר בה ואנן קיי"ל מיגז גייז אם חל השניה או לא זה יהי' תלי' ג"כ בהנך תרי לישני דנדרים הנ"ל, אם מחמת חיוב שפיר חל ואם מחמת רווחא לא חל כיון דרק מכאן ולהבא כמבואר בכ"מ, והוה כמו הך דכתובות דע"ד ע"ב גבי רופא ע"ש אך באמת י"ל דעיקר הפעולה דהפרה הוא משום שלא יהי' עינוי וכאן הא עי"ז חלה השני' ומה מהני וכמש"כ בנזיר דף כ"ח ע"א במה שכ' התוס' ד"ה ר"ע במ"ש שם או שמא יש כח כו' והוא אינו מובן דהרי זה בקום ועשה דהא זורק הדם אך ר"ל כך דכיון דזה וודאי שלא יהא מועיל ההפרה שלו שיהא אסור בכל איסורי הנזירות יכולים חכמים לתקן וא"כ נשאר העינוי נפש ומה מועיל הפרה לזה ונ"מ ג"כ דהיכא שנדרה מאיסור דרבנן וחל נדרה ועי' נדרים דף י"ב ע"א אם ע"ז מועיל הפרה כיון דאף לאחר הפרה אסורה בזה ועי' ברש"י שבת דף מ"ו ע"ב בד"ה ואמאי ור"ל ג"כ דשוב לא יועיל ההפרה והנה עי' בל' רבינו בהל' נזירות פ"ג ה"י דמשמע שם מלשונו דבאמת השניה אינה חלה כלל דכיון דליכא ראשונה שוב אין עליה שם שניה וכן יהי' כמו בטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש בתוס' שבועות דף כ"ז ע"ב ובירוש' נזיר פ"ג שהקשו ג"כ זה, אך באמת אי נימא דליכא השניה כלל שוב א"א לשאול על הראשונה, ומה דמועיל שאלה על הראשונה משום דיש לה שניה לכך תלי' זה בזה, זהו כוונת רבינו בהל' נזירות שם, וכבר כתבתי בחלק ב' די"ל דכמו דמהני שאלה רק לאחר שיחול הנדר כן לא מהני ההיתר דנדר שבטל מקצתו בטל כולו, אך זה תלי' בהך מחלוקת דירוש' נזיר פ"א גבי ספק אם נזר שתי נזירות או נזירות א' אם אזלינן לחומרא או לא וא"כ למאן דאמר לחומרא חזינן דגם השניה ישנה והוה כמו שכבר חלתה אף דע"כ נפסקו הני מהני, ועי' בנזיר ד"ח ובהשגות פ"ב ה"ה ע"ש. ובאמת זה הגדר דפסקינן בגיטין דל"ו וכ"מ דנדר ע"ד רבים אין לו התרה הוא ג"כ מצד זה דהוה כמו שנדר שכל זמן שהרבים יסכימו יהי' חל עליו נדר חדש אם יהי' לו רווחא וכמו בהך דנדרים דף ע' ע"א ונזיר דכ"ב וע"ז לא מהני שאלה כיון דעדיין לא חל דצריך ההסכם, אך זה נ"מ היכא דנשבע שאוכל ואח"כ נשבע שלא יאכל דהוי שוא, אם נשאל על הראשונה אם שניה חלה עליו, וזה ר"ל המפרש בנזיר דמ"מ הדיבור קיים, ועי' בלשון הגמר' שבועות דף כ"ט ע"ב השתא משום שבועת ביטוי כו', מה זה הלשון השתא, אך ר"ל כך דהא אפשר שהשניה תהי' ג"כ שבועות ביטוי כגון שישאל על הראשונה ובמ"א אבאר, עכ"פ שבועה הוי מציאות שהדיבור ישנו ואם הדיבור נתקיים אף ע"י סיבה רחוקה לא הוה שוא וכבר כתבתי בזה בשיטת רבינו בהל' מלוה דגם הלוה אינו לוקה על לאו של רבית משום דהוי ניתק לעשה לקבל הריבית בחזרה אך דזה תלי' אם המלוה יחזור לו וכבר כתבתי בזה. וכן ס"ל בהל' נדרים פ"ה הל' א', אך שם כתב שאינו לוקה וזה תליא בירושלמי פי"ג דיבמות ובנדרים אם לוקים על האיסרות עי"ש, אבל אם הוא נתן לו לאכול לוקה המדיר כן סבירא לרבינו בסו' פ"י מהל' נדרים עי"ש וכן מבואר בירושלמי דנדרים סוף פרק קונם יין עי"ש ובספרי פרשת מטות פסקא קנ"ו דאם הפיר לה לאחר מעת לעת וע"י זה אכלה היא, עובר המפיר, חזינן דגרם הוי כעצם הפעולה ואף דקיי"ל דגרם בגדר הנאה של אחר אי אפשר לחייב כמבואר בקדושין דמ"ג אך דבר דגרם אסור כהמציאות עצמה עיין שבועות דמ"ז ע"ב דיש ריבוי בפני עצמו גבי עוקב אחר המנאף עי"ש וכך קיי"ל ביבמות דס"ב דעכו"ם שנתגייר והיו לו בנים בגיותו דפטור מפריה ורביה עי"ש בגמרא דנקט שם עכו"ם בני פריה ורביה ועי"ש ברש"י ותוספות אך באמת ר"ל כך דלא דהוא מצווה על פריה ורביה רק דמ"מ הא יש לו בנים ואף אם אחר כך לאחר שנתגייר אם יוליד עוד בנים לא יקיים מצוה כלל דהרי יש לו זהו כונת הגמרא שם ובגדר דמבואר בהך דב"מ דף כ"ו ע"ב מתנה בעלמא כו' ובכורות דף ג' ע"ב גבי הך דרב מרי וה"נ כן ויהי' נ"מ לרב הונא דס"ל שם דאף אם מתו הבנים קיים, מ"מ אם הי' עכו"ם ונולדו לו בנים ומתו ואח"כ נתגייר אז לכולי עלמא מחוייב לקיים פו"ר וזה הוי כמו בנולד מהול או אם עבר ומל את בנו תוך ח' דאף דלא קיים המצוה מ"מ אין מה למול ואך אם נמשכה ערלתו אז אף למאן דאמר ביבמות דע"ב דאין צריך לימול אבל כאן צריך, וזהו כונת התוספ' ביבמות דע"ב ד"ה מדבריהם דכתבו שם דהא דמבואר דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל ומה ר"ל א"כ מה שייך בזה משוך, רק שנולד מהול אז אם נמשך אח"כ הוי ערל, ובמקום אחר אבאר זה. השמטה וכה"ג מבואר בחולין דף פ"ז וכ"מ גבי כיסוי הדם גבי כיסהו הרוח דכל זמן דאינו מגולה אין צריך לגלותו ולכסותו, ועי' בתוס' שבת דף כ"ה ע"ב ועיקר הגדר כבר כתבתי בזה אם קיום המצוה דכיסוי הדם בזה שהוא כוסהו או המצוה שלא יהי' מגולה, ועי' בחולין דף פ"ט ע"ב כל מה דמכתת וכבר כתבתי בזה דזה הנ"מ בין השוחט עצמו לאחר, וגם נ"מ אם בשביל הדם או בשביל הנישחט ונ"מ ג"כ גבי שחט עוף של אחר על מי הוא מצות כיסוי, ועי' חולין דף קל"ט גבי שחט ואח"כ הקדיש, ובתוספת' וברמב"ם פי"ד מהל' שחיטה נקט הקדיש את הדם כו' ועי' בגמ' דף פ"ז ע"א דמביא שם שני ברייתות חדא נקט מי ששפך הוא יכסנו ובאידך נקט מי ששחט הוא יכסנו ונ"מ כיון דמבואר בחולין דכ"ט ובסוטה דט"ז וזבחים דכ"ה דעיקר דם הוא מהוורידין, וא"כ הכיסוי תלי' בחתיכת הוורידין, ועי' שם בתוס' דף פ"ג ע"ב ד"ה ובמוקדשים, וכן נ"מ למה לא מוקי הגמר' בחולין דכ"ט מה דמקשה שם תנינא חדא זימנא דילמא מיירי בציפורי מצורע, ושם ג"כ העיקר הוא הדם ובשחיטה, ועי' בתו"כ פר' מצורע דיש מ"ד שם דהשחיט' דווקא בכהן, דעיקר הדבר הוא הדם שמן הוורידין, וכן באמת ר"ל הך דזבחים דף כ"ה ע"ב גבי קדשים דצריך שיהיו הוורידין כנגד הכלי ור"ל דצריך שיאחז הוורידין בידו וכמו מהך דסוטה הנ"ל ועי' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד, וזבחים דף ק"י ואכמ"ל. עכ"פ אם עיקר הדב' הוא מה שהוא שחט את העוף או מחמת שהדם יצא על ידו, וע"ש ברש"י דף פ"ו גבי חש"ו ואחרים רואין אותן דאף דהשחיטה נתכשר ע"י אחרים, מ"מ אין עליהם שם שוחט, וכן נ"מ במאי דמבו' בתוספתא חולין שם דגם ביו"ט אף אם אחר ראה צריך לכסותו דלא כשיטת הירוש' ביצה שם, עכ"פ התוס' סב"ל דהיכא דלא עשו פעולה אם אח"כ נמשך חל עליו שם ערל, אך רבינו ז"ל ס"ל דאף דאינו ערל מ"מ כיון שעשה פעולה שעי"ז נתבטל המצוה לגמרי גרע, ע' שבת מ"א ונקרא הפרה והארכתי בזה בהך דעירוכין י"א דבטלה מצות שירה ור"ל שהיו מקריבין את קרבנות הציבור בלא נסכים והקריבו נסכים לאחר זמן שוב אין צריך לומר שירה עפ"י דין זה נקרא הפרה, דמבטלין המצוה, עי' נדרים דף צ' ורש"י מנחות דף נ"ג ע"ב ד"ה ובשר קודש וכבר כתבתי בזה, וכן הדין גבי יובל דלשיטת רבינו בהך דר"ה ד"ט דאם לא שלחו העבדים נתבטל היובל, ועל זה נענשו כמבואר בירוש' פ"ג דר"ה וזה ג"כ גדר הפרה. ובאמת רבינו ז"ל פסק בהל' אישות גבי גר ולא נפטר מפו"ר רק אם גם הבנים נתגיירו, ואף דלדינא לא הוו שלו כלל מ"מ המציאות נתקיים, ובאמת כוונת הגמרא ביבמות שם דפשט כך הצריכותא מפו"ר לנחלה, לא מצד החיוב רק מפני המציאות דכל זמן שהוא חי אין שייך לומר עליו גדר נחל' ולא נדחה ממנה הדין, וכה"ג סבירא להו להתוס' כתובות דנ"ג ע"ב בד"ה אלמנה לשיטת ר"ת דאף אם נתאלמנה מן הנישואין כל זמן שאביה חי ואח"כ מת אביה יש לה מזונות אף שיצתה מרשות האב מ"מ אז לא הוי החיוב כלל דעדיין הי' האב קיים, ונ"מ כה"ג גבי בוגרת דמוציאה ג"כ מרשות האב, אך תלי' אם הגדלות הוי דבר נמשך או נפסק, עי' תוס' מכות די"א ע"ב ועירוכין דכ"ט ע"ב. ע"כ השמטהעכ"פ החיוב הוא שיהיו לו בנים ולא שיוליד בנים ולכך כיון דיש לו נפטר ולא מהני כלל מה שיהיה לו עוד אבל גבי עבד אף אם היו לו בנים בהיותו נכרי ואח"כ נעשה עבד ואח"כ נשתחרר מ"מ צריך לקיים פו"ר דאף דגר שנתגייר כקטן שנולד ועבד שנשתחרר כקטן שנולד וכן שנעשה עבד כקטן שנולד עי' סנהדרי' דנ"ח ע"ב, אך נ"מ דגבי גר השינוי הוי על ידו בדעתו וברצונו ואף דהוי פנים חדשות עי' ע"ז דע"ה ותמורה דל"א ובשבת דקי"ב ע"ב מ"מ הצורה עדיין קיימת עליו וכ"כ דמ"ש רבינו גבי כ"ש שנשברו דאם התיכן הוה כחדשים מ"מ קדשים חזינן דהצורה נשארה עליהם ושמן עלי' וזה נקרא גדר שינוי הדרגי, אבל עבד הוא בא בגדר פתאומי דכל זמן שהוא עבד כמו שאינו. השמטה וראי' לזה דכבר כתבתי לדברי התו"כ פ' צו דמוכח משם דין הך שכתב רבינו בהל' כלי המקדש דכלי שרת שנשברו ונפסלו ולא מהני תיקון מ"מ אם התיכן ונעשה פנים חדשות כשירים דהקדושה נשארה כמקדם עי"ש, וגבי אפרוח הבא מביצת ע"ז פליגי בזה בירוש' ערלה ספ"א לחד מ"ד ס"ל דמותרת, ועי' רש"י ע"ז דמ"ו ע"ב גבי משתחוה לקמת חיטים דבע"ז אסור משום דכל מה שאתה מהוה ממנו, וכן גבי הקדש בהך מחלוקת במעילה די"ג אם יש מעילה בגידולין ועי' תמורה דל"א דסתם משנה כן ולגבי קדשי מזבח מחלק שם בין גידולין דחזו למזבח ור"ל כמ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דאף דביצת תורים של קרבן אין בהם מעילה מ"מ אם נולד מהם אפרוח הוי הוא עצמו קרבן וגבי ביצת הקדש שנעשה אפרוח הוה זה ג"כ פלוגתא בירוש' בערלה שם וצריכה פדיון רק בגדר הביצה, ועי' בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ה הי"א ובירוש' תרומות פ"ט דמחלק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאין זרעו כלה, ובהך מחלוקת דע"ז דמ"ח ע"ב וערלה פ"ב נטע אגוז של ערלה ונעשה אילן דת"ק ס"ל דאף אי נימא דזוז"ג אסור מ"מ זה מותר והטעם דכל היכא דהוה שינוי פתאומי ונעשה דבר חדש ממש וכן המציאות, וראי' דהרי יש מ"ד בירוש' ברכו' פ"ו דהקור של דקל מברכין עליו בפה"ע עי' ברכות דל"ו ועירובין ד' כ"ט, ומבואר בירוש' שביעית פ"ג דיש בו קדושת שביעית ואיך הדין לגבי ערלה, דכל הדקלים כן, וע"כ דהמציאות כן והוה ברי' חדשה ממש וי"ל כמ"ש התוס' פסחים דמ"ד ד"ה הוא הדין, ועי' בנזיר ד"נ גבי כזית נצל בבא מן המת, ועי' שם בירוש' דהוה מחלוקת אם זה טומאה חדשה או מחמת שבא מבשר המת, ועי' בכורות דנ"ה גבי כבד שנימוח דמטמא ברביעית ואמאי לא הוה כמו נצל ור"ל דלא נימא דדי בכזית רק ברביעית כמו דם עיין בשבת דף ע"ז ע"א וחולין דף פ"ז ע"ב עיין שם וגם נ"מ בין אם המחה בידים או שנמחה מאליו כמ"ש התוס' נזיר ד"נ גבי נבלת עוף טהור ובחולין דק"כ גבי דם שהקפה וע"ש בתוס' דק"כ גבי רוטב של בשר נבילה דאין מטמא, ולמ"ש רבינו ז"ל בהל' ק"פ דהרוטב הנוטף מבשר הפסח אסור לאוכלו כיון שפירש ממנו ה"ז אסור ובגדר יצא חוץ למחיצתו דחולין דס"ח וכ"מ, ועי' ברא"ש דנדרים דנ"ה ע"ב גבי נודר מן הדגן ע"ש ועי' חולין דס"ט ונדה ד"ט מי יתן טהור מטמא, אך שם המציאות הוא כן וכ"כ בזה, עכ"פ כל דבר הבא בגדר שינוי פתאומי אין לה שם האב שלו, ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"ב בהקדמה גבי כל משתנה מתחלק. ועיין מה דס"ל לרבינו בהלכ' תרומות פ"ו הי"ד דכתב שם הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה כו' ואפי' אינו ישראל ומה זה, מה ר"ל, והנה שם בהלכה ט"ז מביא הך משנה דיבמות דף ס"ט ע"ב גבי שפחה דאם יש לו זרע ממנה אינו כלום בין למאכיל בין לפוסל, אך אם בא על הנכרית אינו מבואר זה במשנה אבל בתו"כ פ' אמור מבואר דגם זרע הבא מן הנכרית אינו מאכיל ואינו פוסל, וכמו גבי יבום כמבואר ביבמות דף כ"ב ועי' בכורות דף מ"ו מבואר ג"כ כן, ועי' בשיטת רש"י יבמות ט"ז ע"ב מבו' שם דלמ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר, ה"ה להיפך, ועי' בירוש' יבמות ספ"ז דמוקי דמיירי בעבד פסול ונכרי פסול ומה זה, אך ר"ל לפי מה שכתב רש"י בסנהדרין דף נ"א דלמ"ד כותים גרי אריות הן מ"מ אם קידש אשה הווה אשת איש וגם חייבים משום לא תתחתן דיש בו שני הגדרים בגדר וודאי וכבר כתבתי בזה בדברי התו"י יומא דף נ"ו דיש עליהם גדר בני ברית, וכן הוא בר"ן רפ"ד דקידושין ומהך דיבמות דף ס"ח ע"א וע"ב וכן גבי גר שמל וטבל ולא קיבל המצוות י"ל דעדיין לא הוי גר גמור עי' בדברי רבינו בהל' איסורי ביאה ותוס' שבת דף ס"ח, השמטה- וכה"ג ר"ל בירוש' שבועות פ"ב ה"א הראשונה עד שלא נתגיירה והשני' משנתגיירה ע"ש והוא תמוה מה שייך בזה טומאה וידיעה וצ"ל דקודם הבאת קרבן גרות דלגבי כל הדברים הוי גר מלבד לקדשים הוי כנכרי וס"ל להירוש' דלגבי קרבן וטומאת מקדש עדיין הוא כנכרי ולכך לגבי זה לא הוי גדר ידיעה ואף דבתוספ' כריתות פ"א לא משמע כן ע"ש. ע"כ השמטה וזה ר"ל הירוש' שם וכבר כתבתי דאם מל לשם גרות ובא על אשה ולאחר זמן רב טבל הוי גר למפרע ולא נפסלה והך דע"ז דנ"ט וכ"מ שם מיירי שלא טבל כלל, ובאמת בהך דכתובות די"א גבי גר קטן דמטבילין אותו כו' ואם הגדיל יכול למחות איך הדין אם בא על בת ישראל קודם שחזר והיא נשאת לכהן ואח"כ חזר ומיחה דנעשה ב"נ למפרע אם האשה נפסלה והבנים שלה חללים, והנה בכתובות שם דייק רק דהיכי יהבינן לה כתובה וקנס ולמה לא מקשה היאך מותר לבוא עלי', ועי' קידושין דמ"ה ע"ב גבי שמא יבוא אביה וימחה גבי תרומה, אך י"ל שם דשם חיישינן שמא יבא באמצע אכילה, וכן מה שכתב התוספות שם גבי דלא חיישינן שמא קדשה האב אך גם שם שמא באמצע ביאה יקדשה האב וכהאי גוונא מבואר בירוש' מעשרות פ"ג במה דאמר שם מצא כלכלה כו' עושה אותו כו' ובעי' שם אם הדמים הללו קובע למעשר, כיון דלא הוה מקח גמור דהבעלים יכולים לבטל וגרע ממעות בעלמא דשם החזרה הוי רק מכאן ולהבא, ועי' בדברי רבינו בהלכות מעשרות פ"ה ה"א ופי"א הל' ח' ופי' המשניות פ"ג וכבר כתבתי בזה, ולא שייך כלל להירוש' הנ"ל דרבינו ר"ל קנין כסף ממש ומ"מ פסק בהלכות תרומות ספ"ט דאם קנה הכהן בהמה בדמים בלא משיכה אין מאכילין ע"ש, אך הירוש' לא מיירי בזה רק בדמים שעושה על המציאה כעין הך דב"מ דכ"ח ע"ב וכ"ט, ע"ש בתוס' במה דאמר שם והוי עלייהו שואל ולא לוה ובאמת כיון שמוכרם לאחרים ואם הבעלים יבואו צריך הוא להחזיר הדמים להלוקח והמעות לא שייך כלל להבעלים ואין כאן קנין כלל ולא שייך כלל להך דשומר אבידה, וצ"ל דמ"מ הוי קנין בגדר כח ב"ד, עי' קידושין דף מ"ב וכ"מ וכתובות וגיטין, ובאמת רבינו ז"ל בהל' שאלה ופקדון פ"ז גבי חמץ דפסחים דף י"ג מוכח דהמקח יוכל להתבטל ולכך דייק שם רבינו דמוכר החמץ לשעתו, ור"ל שיאכל מיד, דהמקח אינו כלום שלא מדעת הבעלים ואכ"מ. עכ"פ חיישינן שמא באמצע האכילה יבואו הבעלים וה"נ בהך דקידושין כן דמ"ה ע"ב הנ"ל וזה ר"ל ג"כ הך דכתובות הנ"ל אבל מ"מ האשה שנבעלה לו אם הייתה כהנת או שנישאת לכהן ואם בתוך כך נתגדל הקטן ומחה וא"כ נעשית זונה למפרע, ואם היית' אשת כהן אם צריכה לשלם קרן וחומש דהוית חללה למפרע, וי"ל דזה ר"ל הירוש' תרומות פ"ז הל"ב דגבי אשה כהן שזנתה אף דאסורה לבעלה מ"מ כ"ז שלא גירשה אינה משלמת את החומש דהפסול הו' ע"י נישואין משא"כ כאן דעי"ז מתברר למפרע דהיית' פסולה לכהונ'. עכ"פ מצינו שיהי' צד יהדו' וצד נכרית בב"א מ"מ אינו יכול לגרש וכבר כתבתי בזה דלגרושין צריך שיהי' ישראל שלם, וזה ר"ל הירוש' פ"א דקידושין גבי ב"נ ע"ש וכן ס"ל לרש"י בקידושין דף ע"ה גבי נכרי הבא על בת ישראל דיש בזה שני הגדרים ועי' בירוש' יבמות פי"א גבי הך דר"ע ור' יוסי הגלילי גבי נתגיירה מעוברת אם חייב על אמו דגבי נכרי הבא על בת ישראל גם ר' יוסי הגלילי ס"ל דפטור משום דיש בו צד גירות ג"כ ובמ"א כתבתי בזה. אך מ"מ רבינו דפסק בהלכ' יבום כסתם משנה דזרע מן הנכרית ולא כלום מ"מ מוכח מהלכות תרומות הנ"ל דזרע מן הנכרית אף דבגדר הדין לא נחשב זרעו כלל, מ"מ לענין תרומה פוסל ומאכיל אבל לא בשפחה וע"כ כמ"ש וכן נ"מ היכא דמל וטבל ולא הביא קרבן דכבר כתבתי בזה דלשי' רבינו בהלכו' מחוסרי כפרה דלגבי קרבנות הוי כב"נ ולכל דבר הוי כישראל גמור אי מהני עדות שלו גבי עדות החודש וכן בר"ה דעיקר עדותו הוא משום דצריך לומר מקודש עפ"י הראי' עי' ר"ה דף כ' ודף כ"א ע"ב וזה נפקא מינה לקרבן דבלא אמירת הב"ד מקודש א"א להביא קרבן, ועי' בהך דר"ה דף כ"ב גבי הך דטוביה הרופא דהכהנים לא רצו לקבל העדות של עבדו המשוחרר עי"ש וי"ל דזה היה עדיין בזמן המקדש ועדיין לא הביא הקרבן ולכך לא קבלו אותו הכהנים, ועי' בירושלמי דנקט שם משום פסול משום דלגבי קרבן אין עליו עדיין דין ישראל ולכך קרי ליה פסול, ועי' מנחות דס"ד ע"א דעדות החדש לא צורך קרבן ובהך דר"ה דכ"א ע"ב דשם נקט מפני תקנת הקרבן וכבר כתבתי בזה ועי' בתורת כהנים פר' אמור דמרבה שם גבי ר"ה גרים ועבדים וי"ל ג"כ כה"ג משוחררים רק בלא קרבנות. ע"כ השמטהע' נזיר דס"ב ע"ב אין נפשו קנוי' לו, והא דאוכל בתרומה ובפסח, זה רק מחמת אדון וכמו שכתבתי בזה דבטל לרבו וכן בעירוב עי' ערובי' דע"ט ע"ב ודפ"ב ע"א, ונ"מ דגבי עירוב תחומין אין צריך עבורו ב' סעודות עי"ש ולכך אין עליו שם מציאות כלל ונעשה בריה חדשה ממש ועי' גיטין דמ"ג ובירושלמי קדושין פ"א גבי שפחה חרופה ובמ"א אבאר זה, ולכך לא קיים פו"ר. השמטה ובאמת מה דעבד דאוכל בתרומה וקדשים קלים הארכתי בזה אם זה רק מחמת האדון או גם העבד מקיים בזה מצוה וכמ"ש התוס' גיטין י"ב ע"ב בד"ה השבתנו וכבר כתבתי די"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דיבמות דף צ"ט וכ"מ אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו ובהך דתרומות פ"ח גבי אוכל בתרומה במחלוקת דר"א ור"י גבי עבד אם משלם את החומש עי' פסחים דע"ב ע"ב ע"ש דהוי גדר עבודה וא"כ גבי עבד למה פטור וכן גבי אשה שם לא שייך זה הטעם וצריך לומר כיון שהתורה חדשה לנו דין וכמו גבי פסח שדוחה שבת וגבי אשה בת ישראל שאוכלת בתרומה כשנשאת לכהן פטור אף בלא נתקיים המצוה, ובגדר מה דמבואר בירושלמי שבת פרק האורג במה דאמר שם גבי שוחט בשבת חטאתו דלכך כיפר משום דאתה גרמת לו ע"ש וה"נ כן, ובזה יש ליישב דברי רבינו בהלכו' שגגות פ"ב, ואכמ"ל וע' רש"י יבמות ס"ט ע"ב דמבו' שם גבי בת כהן שהית' נשואה לישראל ומת דלס"ד אף דאינה צריכה לחוש שמא היא מעוברת ממנו מ"מ אם אח"כ נתבררה שהייתה מעוברת משלמת קרן וחומש, ולמה שאני מהך משנה דעבד ואשה, וע"ש במה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ח הל"ג דזה אף למסקנא אף שנישאת כבר מ"מ כל הארבעים יום לאחר מיתת הבעל מותרת לאכול, ובזה א"ש הך דיבמות שם דף מ"ב ע"א ד"ה אישתהי ע"ש ברש"י דלמה לא אמר דילמא כבר נתעברה מן הראשון וס"ל לרבינו דלזה לא חיישינן ובגדר הך דגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן, וע"ש בתוס' דף י"ז ע"ב ד"ה זנות ורש"י ע"ז דכ"ג ע"א, ותוס' יומא דף נ"ה ע"ב וקידושין דף מ"ה ע"ב ובאמת לשיטת רבינו מפרש כך הך דיבמות דקי"ט מה דאמר שם לצרה אחריתא לא חיישינן לא כפירש"י שם רק להיפך דהצרה שנשארה במקומה אסורה להתייבם שמא הצרה שהלכה עם בעלה נתעברה שם, אבל הצרה שהלכה עם בעל אם יש שם אח מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא הצרה שנשארה הייתה מעוברת כ"כ בפ"ג מהל' יבום ע"ש, עכ"פ חזינן כך דגבי כהנת דלא חידוש התו' וכן לגבי כהן אף דיכולה לאכול בתרומה, מ"מ אם נתברר אח"כ דהייתה אסור' לאכול חייבת בקרן וחומש רק משום גדר עבודה, משא"כ בעבד דזה חידשה לנו התורה הוי ברשות גמור ופטור אף דלא קיים מצוה כלל, וגם י"ל כמ"ש כיון דאינו אוכל רק בשביל רבו והחסרון הוא בו, ועי' כה"ג בחולין ד"ט גבי סכין וביבמות דף ס"ח ע"ב היא הנותנת כו'. ע"כ השמטה וכבר כתבתי במקום אחר מה דגבי עבד שנזר דרבו כופו רק לטומאה וליין משום דגילוח הוה דין שנזיר לא יגולח ואין נ"מ אם הוא מגלח עצמו או אחר מגלחו ובאמת נראה דאם אחר מגלח נזיר ושניהם מזידים אינו לוקה אלא המגלח ולא הנזיר עצמו, ובנזיר עצמו י"ל דרק עשה דקדוש יהיה כו' וכן עשה דועשית כאשר נדרת ומוצא שפתיך תשמור לא חשוב רבינו גבי נזיר משום דס"ל דעיקר נזיר די בלב רק משום דכתיב כי יפליא צריך איזה דיבור לזה לכך ליכא על זה עשה דמוצא שפתיך ובאמת לפי המבואר בנדרים ד"ד דיש בנזירות גם בל יחל ובנזיר דל"ח ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"א וסוף פ"ה מהלכות נזירות ואף נזיר שכלו לו ימיו דקיי"ל דלוקה על הכל כמבואר בנזיר די"ד ע"ב גם בבל יחל עובר אז וזה ר"ל הספרי פרש' נשא פסקא כ"ה נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו דעובר גם על בל יחל אף שכלו ימיו אך גבי עבד שנזר הוי רק לאו דנזירות ולא לאו דבל יחל דקיי"ל עבד שנדר נדרי עינוי נפש לא חל כלל ומ"מ נזירות חלה עליו ובאמת כבר כתבתי לפי המבואר בירוש' נזיר פ"ט די"ל דאף אם לא כפאו רבו ונטמא אינו לוקה, רק מ"מ המצוה של נזירות יש עליו, ועיי"ש במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל דאם גמר כל הנזירות בזמן שהיה עבד ואח"כ נשתחרר אם יצא, אף דאז לא הוי חיוב גמור, דרבו יכול לכופו ומכל מקום נפטר בזה ועי' בהך דנזיר דף ט"ז ע"ב בהך מחלוק' דריש לקיש ור"י גבי נזיר בבית הקברות דלר"ל אין נזירות חלה עליו לס"ד, אך לכשיוצא אז די בקבלה מועטת ע"ש אך בזה פליגי התו"י בנדרים ד"ד עם התוס' נזיר שם דמאי דאמרינן בנדרים דעובר בבל תאחר אם אינו מקבל אם רק בשיצא מבית הקברות אבל כ"ז שהוא בביה"ק לא איכפת לן וכ"כ התוס' נזיר שם, אבל התו"י בנדרים ס"ל דמוטל עליו החיוב בעודו בביה"ק שיצא משם מיד לקבל עליו הנזירות אף דכעת שהוא בביה"ק א"א כלל לחול עליו, ועי' במאי דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' עירוכין פ"ו הל' ל"ג מה דהביא ראי' מיעקב ומהך דלא איפטר ור"ל אם מוטל עליו החיוב לראות שיהא לו, כדי שיתן להקדש ועי' ברש"י ב"ק דל"ו ע"ב גבי פלגא דזוזא דאקדשה עיי"ש ברש"י ותוס' ור"ל שם אם מוטל עליו חיוב לתפוס כדי שיהי' זה להקדש וכן זה הדין גבי מכירה דב"ב דס"ג אי נימא דרק אם זרע דבר שחייב במעשר אז שייך המעשר להמוכר עי' בירוש' דמאי פ"ו אי מחויב הוא לזרוע דווקא דבר שחייב במעשר ע"ש בירוש'. וע"ש דנ"ט ע"א גבי מיא דאיגרך, ושם דע"ט ע"ב אם הוא מחויב לזכות בהן כדי שיתן להקדש, וזה הי' הגדר דיעקב אבינו שעשה פעולות להרבות שכרו כדי שיהי' לו שהחיוב עליו מחמת הנדר שנדר במעשר. ועי' נדרים דל"ד משמע שם ג"כ שמוטל עליו החיוב לזכות בהדבר כדי שיהיה הקדש, עכ"פ חזינן דאף לאחר שיצא לחירות הי' חל עליו כל גדרי הנזירות בזה יוצא אם נהג הנזירות בזמן שהי' עבד וכבר כתבתי בזה בתוס' ע"ז דף ל"ד גבי תענית, ובשיטת רבינו גבי קטן אם שחטו עליו בראשון אף שהגדיל אח"כ אין צריך להביא שני. עכ"פ אם הרב כופה לעבד שיגלח הוי כמו שהוא גלחו ועובר על זה דהלאו חל גם על המגלח ועיין מכות ד"כ ע"ב דמבואר שם דניקף אם הוא מסייע חייב אבל אינו חייב משום מקיף על סיוע רק במקיף ממש משום דניקף הוא על הפעולה ולכך בעושה איזה מעשה חייב וכן על הנפעל, אבל מקיף החיוב הוא על הפועל ופועל צריך לעשות מעשה בידים ולכך סבירא ליה לרבינו בהל' חמץ פ"א ובהל' סנהדרי' פי"ט דהמחמץ עיסה בפסח לוקה דהוי מעשה והוא תמוה לכאורה דזה שייך רק היכי דהלאו הוא משום שעושה חמץ וכמו במחמץ מנחה וכדומה, אבל גבי חמץ הלאו הוא על קיום חמץ שיש לו אם כן מה לנו שמחמץ הרי אם הי' מחמץ חמץ של נכרי או של הפקר או של הקדש בלא גדר קנין בודאי ליכא לאו ועל כרחך דהרי חזינן בב"ק דצ"ח ע"ב דגם על חמץ של ישראל אחר אם ראה אותו בפסח מוטל עליו לבער חזינן דהחיוב הוא הפעולה דהיינו לשרוף חמץ ורק של ישראל דשל נכרי או של הקדש כו' אין על החמץ מצות ביעור כלל ולכך גם גרם שיהי' חמץ ויהי' קנין של ישראל חייב ובגדר מה דמבואר בכורות דל"ג ע"ב וכמה מקומו' דגבי מטיל מום בקדשים גם גרם לוקה ועיי' בדברי רבינו דכתב זה רק בהלכות בכורות פ"ב ולא הביא זה בפ"א מהל' אסורי מזבח משום דכבר כתבתי דגבי בכור נעשה על ידי המום כמו מציאות חדשה ושם אחר, דבכור בעל מום שניתן לכהן זה מקרא אחר עי' זבחים דנ"ז וכ"מ ובכור תם לאנשי משמר וב"מ לכל כהן שירצה והוי זה דבר נמשך מה שאין כן גבי קדשים דכל זמן שלא פדאו הוי רק בגדר אריה דרביע כו' לכן גרם פטור, וכן מה דקיי"ל בסנהדרי' דע"ו ע"ב דמצמצם חייב גבי רוצח חזינן דהחיוב הוא על מה שנעשה על ידו לא על העשיה ולכך הוי סלקא דעתך דלשמאי בשולח להרוג את חבירו דהמשלח חייב עיין שם בקדושין דף מ"ג. וכן נפקא מינה גבי כופר אם חייב ג"כ אם השור היה בגדר מצמצם, דעי' ב"ק דמ"א מה דאמר שם אביי מהו דתימ' כו' כמאן דקטלי' דמי, דלכאורה אינו מובן דהשור לא הוי רק גרם ואיך הי' ס"ד דליחייב כופר ועי' תוספת' ב"ק פ"ט דרובע את הבהמה פטור מלשלם דאף דנידונית ע"י ונסקלת ונפסלת למזבח ע"י פטור דהוי נידון בנפשו וקלב"מ, ועי' בסנהדר' דנ"ה גבי בא על הבהמה בשוגג אם נהרגת וכן נ"מ אם בא על הבהמה באבר מת איך הדין בה, אם נפסלת למזבח, ועי' במ"ש הראב"ד בתו"כ פ' ויקרא ובדברי רבינו בהל' איסורי מזבח וכן נ"מ במה דאמר שם בגמרא רובע עשו בה אונס כרצון או נ"מ אם אנסו את האשה להביא בהמה עלי' אם הבהמה נסקלת, ועי' בתוספת' ב"ק ספ"ו, עכ"פ חזינן דס"ד דגם ע"י גרם שע"י הבהמה נהרג אדם יהי' בעל הבהמה חייב לשלם כופר וזה לא עדיף ממצמצם, ועי' ב"ק דמ"ד ע"ב דמבואר שם דע"י צרורות פטור מכופר מחמת דלא הוה רק כחו דשור, ובאמת הירוש' פ"ב דב"ק פליג ע"ז וס"ל דחייב כופר, ואף דבכ"מ גבי בהמה גרם פטור לכו"ע עי' רשב"ם ב"ב דצ"ג גבי שור שהבעית וכן גבי אדם שהבעית את הבהמה כמבוא' בב"ק דנ"ג ותוספתא ב"ק פ"ו ואף דלא שייך דקידושין דכ"ד ע"ב משום דאדם בר דעת הוא ולכך מבעית פטור, עכ"פ צ"ל דגבי כופר חייב מצמצם ובגדר הך דב"ק דמ"ד ע"ב דכופר חיובא דבעלים הוא ומקשינן זה למשנת אביי, ובירוש' ב"ק פ"ד פליגי היכא דנגח ואח"כ הפקיר למאן דאמר דפטור ממיתה אם עכ"פ חייב כופר ע"ש וזה תלי' בזה ועי' רש"י ב"ק דנ"ח ע"ב ד"ה דחזא, וכן נ"מ גבי טביחה ומכירה אם חייב אם טבח ע"י קטן, אם נימא דהחיוב הוא מחמת גדר שליחות אז בקטן לא שייך זה ועי' ב"מ ד"י ע"א, אך יש לומר דזה הוה כמו הך דמעילה דכ"א וקידושין דף נ' גבי שילח ביד חש"ו עיי"ש במה דאמר עשאוהו כו' ונ"מ אם אמר להם שיקחו לעצמן או שיקחו עבורו, עי' רש"י קידושין ד"נ ע"א, וי"ל דגבי הני רק אם ציוה אותם שיביאו לו, וכמו דאמרינן בקידושין דף כ"ב ושבת דקכ"א דאמר על דעת הגדול. וכן גבי הקדש במעילה ובטביחה ומכירה החיוב הוא בעבור המציאות הנעשה ולא בעבור העושה והעשיה ולכך גם שם בשליח חייב המגלח, והנה גבי קסמים מבואר בדברי רבינו כאן בהל' ו' ובס' המצות דאין עושה בזה פעולה בגדר העבירה עצמה רק עושה גרמא לזה שיקסום ולכך גם השואל את הקוסם ומבקשו לקסום אסור דהוא גם כן גורם רק מ"מ לא לקי דאין בו מעשה, מה שאין כן בכישוף דשם הוי פעולה בעצם האיסור ועי' רש"י שבת דקל"ג ע"א גבי צרעת מבואר שם דהיכי דאדם אחר מוהל וחותך עם בהרת והאב עומד עליו הוי כמו שהוא מכוין לעשות פעולה ע"י חתיכת הבהרת עי"ש ר"ל שיטהר ע"י זה דאף דקי"ל בשבת שם דגרם לחתוך הבהרת מותר זה רק גרם שדבר אחר יחתוך את הבהרת אבל שעל ידו תתחתך הבהרת אסור עיי' מכות דכ"ב ע"א ולכך כיון דמילה באה מדעת אב לא מגדר שליחות רק דעת וכמו בהך דחולין דל"א ע"ב וכיבס דתכבוסת בעי מדעת כהן ור"ל גם כן לא בגדר שליחות דאם כן נילף מכאן שליחות רק בגדר דעתו וכן גבי כתיבת ספר תורה הוי רק בגדר דעת ובמקום אחר אבאר זה, ולכך אם עומד אצלו הוי כמו שעושה על דעתו ובאמת הא דמבואר בשבת דקל"ב ע"ב תינח גדול כו' לא ר"ל כמ"ש רש"י ז"ל דהיינו דאחר מל אותו דבאמת נראה דכה"ג עובר רק בלאו גבי צרעת ועי' בדברי רבינו בפיה"מ נגעים פ"ז מ"ד ובהך דשבת דף צ"ד ע"ב, אבל עשה לא עבר אחר וכה"ג כתבתי גבי מטמא כהן לשיטת רבינו דרק הלאו עובר ולא העשה, והא דאמר בשבת שם דיש עשה ול"ת זה רק בקוצץ את בהרתו, ומה דאמר שם גדול ר"ל במל א"ע , וכן הך דקל"ג ע"א ר"ל ג"כ כה"ג דהיינו במל עצמו, ובאמת היכא דשניהם גדולים, ומניח א"ע לקוץ הבהרת שלו, מי לוקה משניהם כיון דהוא חד לאו, וכן גבי מגלח נזיר ובזה לא שייך דמכות דף כ' ע"ב דשם הוי לאווין מחולקים, ומה שמניח עצמו אם זה הוה מעשה גמור עי' תוס' כתובות דף ל' ע"ב אך שם מחמת הנאה כמו הך דב"ק דל"ב ע"א ועי' בירוש' שבת פ"ז וסנהדרין פ"ז במאי דפליגי ר' יוחנן ור"א גבי אזהרה דאשה ותוס' יבמות דנ"ד ע"ב ורש"י כריתות ד"ג וסנהדרין דף נ"ד ע"ב וירוש' שם הארכתי בזה במאי דמבואר בתוספת' דשבת דאם הרבה אנשים כתבו ס"ת כאו"א אות א' עד שנגמר כולו כולם פטורים ואמאי פטורים הרי גומר ספר חייב כמבואר בשבת דק"ד ע"ב, וע"כ צ"ל דכיון דלא הוי שם כלל גדר כתיבה לא חל שם גמר על האחרון וכבר כתבתי בזה, עכ"פ כאן י"ל דמה שמניח עצמו ומסיע' מתבטל להעושה הדבר בעצמו ואינו חייב אלא העושה, וכה"ג מבואר בהך דמנחות דנ"ו ע"א גבי אפה לוקה שתים, ע"ש ברש"י ותוס' דר"ל להיפך דהיכא שיש העושה המעשה אין שם על הגומר המסיע' שם פעולה, ועי' רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב עכ"פ כך דבשבת ר"ל גדול שהוא מל א"ע ושם יש עשה ול"ת ואתי שפיר בזה מה שהקשו התוס' שם וכתובות דף מ' דבכל מקום אמרינן דהוה רק ל"ת, אך שם ר"ל שאחר מל אותו, וגם י"ל דאף אי נימא דאי אפשר שיתחייבו שניהם על לאו א' ואף דהוא מסיע' מ"מ היכא דהעושה הדבר הוא פטור אז המסיע' חייב ועי' בתוספת' שבת הובא בדברי רבינו בהלכות שבת פי"א הל' י"ד גבי גדול אוחז בקולמס ע"ש וט"ס שם וי"ל כמו שכתבתי, וכבר כתבתי בזה דגבי אב עיקר המצוה במילה הוא הפועל דהיינו המילה, לא שיהי' מהול ולא שלא יהא ערל, והיכא דאינו מכווין למצוה מתבטל מצות האב, ולכך אין כופין את האב שהוא ימול את בנו, וזה ר"ל הך דלהכניסו כמ"ש התוס' פסחים ד"ז ועי' שבת דע"ח ע"א ורש"י ותוספות גבי תלמיד שאמר לרבו וברש"י זבחים דמ"ז ע"א ד"ה שמעתי דרק אם כהן עובד בשתיקה אז הבעלים מפגלים ור"ל ג"כ כה"ג ועי' בהך דזבחים דכ"ט ע"ב דאמר שם למד"א לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המחשב בקדשים לוקה וזה תליא אם האיסור הוא המחשבה או האיסור הוא מה שעל ידי זה נפסל הקרבן ומוכח מדברי התוספתא סוף קרבנות ובתוספתא מכות פ"ג דרק המחשב היכי שע"י זה נפסל כגון בפסח וחטאת ולא כשיטת רש"י זבחים ד"ב ע"ב, השמטה גבי גרם שלא יעשה פסח, ועי' רש"י סוכה דף כ"ה ע"ב ד"ה שחל ודייק שם מחמת שהטומאה תעכב על ידם מאכילת הפסח ולא נקט מחמת פסח עצמו, ונ"מ גבי טמאים אם היו יכולים לטהר ולא טיהרו עצמן לא בפסח ראשון ולא בפסח שני אם עליהם חיוב כרת ועי' פסחים דף ס"ט ע"ב גבי ערל וטמא שרץ ודס"ב ע"א דאמר שם דלכך פוסל מחשבת ערלים משום דבר חיובא הוא ור"ל דאם לא מל ולא עשה פסח חייב כרת, ובאמת י"ל כך דר"ל אם קודם פסח ראשון לא מל ובין פסח ראשון לפסח שני מל ולא עשה פסח שני במזיד חייב אף דגבי דרך רחוקה וטומאה קיי"ל דפטור אף אם לא עשה במזיד מחמת דרחמנא דחי' אבל בערל שלא מל חייב, אך רבינו בהל' קר"פ פ"ה ה"ד פסק דאף בשוגג אם לא עשה פסח שני ג"כ חייב אך מ"מ אם לא מלו גם קודם פסח שני י"ל דפטור, ועי' רש"י פסחים דף ס"ט ע"ב דכתב שם דלר"א אף דס"ל מכשירי פסח דוחה שבת מ"מ אם הי' ערל אין מלתו דוחה את השבת וא"כ צ"ל דס"ל דגם בזה גברא לא חזי ואמאי וצ"ל דרש"י פי' זה לרבה ורבה ס"ל שם דף ס"ב דאם חישב לשם ערלים שאינם מנוים לא פסל חזינן דס"ל דהוה גברא לא חזי אבל לרב חסדא י"ל דשפיר דחי לר"א. עכ"פ זה וודאי ערל וכן טמא אף שהיו יכולים למול או לטהר עצמן ולא מלו או לא טבלו כלל אין עליהם חיוב כרת מחמת פסח אך זה רק גדר חיוב אבל מחמת מצות אכילת פסח דזה לעשות מצוה אסורים להפקיע עצמם, וזה ר"ל רש"י בסוכה שם ובאמת י"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דעירובין דף צ"ו אם פ' ושמרת את החוקה קאי על פסח ע"ש דכל מקום שיש גדר שמירה צריך לראות שלא יהא שום עיכוב עליהם, עי' יומא דפ"ה ע"ב ובמנחות דף נ"ג ובמ"ש רבינו בה' ק"פ פ"י הי"א וצריך אדם להשתדל שלא ישאר כו' וזה ג"כ מחמת שמירה ועי' זבחים דף ק' גבי אונן ע"ש ברש"י ומ"ש רבינו בהל' חמץ פ"ד גבי חשש חימוץ מחמת ושמרתם ע"כ השמטה השמטה ובזה יובן מה דמבואר בפ' אמור אצל קרבן תודה גבי לאו דלא תותירו ושמרתם ועשיתם ע"ש בתו"כ אך כך הנה עי' במנחות דף ע"ח ע"ב במשנה גבי שחטה חוץ לזמנה ע"ש ברש"י דפי' ע"מ לאכול חוץ לזמנו ועי"ש דף ט"ו ע"א ומעילה דף ג' ע"ב והנה באמת למה דייק רק ע"מ לאכול ולא ע"מ להקטיר אך כך דשם במנחות דף ע"ט מחלוקת ומחלקים בין חוץ לזמנו לחוץ למקומו אם קידש הלחם ע"ש וי"ל כך דהנה בזבחים דף ד' ודף ז' מבואר דתודה ששחטו לשם שלמים כשירה ולכאורה קשה עי' במנחות דף מ"ט ע"א בלשון הגמ' דחטאת לשם שלמים הוי פיגול משום דחטאת ליום אחד ושלמים לשנ"י כו' ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ גבי תודה ג"כ כה"ג, ודוחק לומר דשם ר"ל בשוחט ע"מ לזרוק וכאן ר"ל בשחיטה לבד אך כך דהא מבואר במנחות דף מ"ו ודמ"ז ע"ב דאם לאחר שחיטת התודה נפרס הלחם אז פקע ממנו שם תודה ונעשה שלמים וא"כ יש פעול' שהתוד' אף לאחר שחיט' תתהו' שלמים ושוב אז נאכל לשנ"י כו' ולכך אי נימא דע"י מחשבת פיגול בתודה לא נתקדש הלחם שוב נעשה שלמים ושוב לא הוה פיגול ושוב נתקדש הלחם כו' וכו' אבל אם שחט ע"מ להקטיר אז י"ל דלא קדש הלחם כמו בחוץ למקומו וכן לכך יכול לשחוט תודה לשם שלמים שיש מציאות שהתודה תהי' שלמים כמ"ש וקמ"ל קרא דושמרתם דאסור לגרום לזה ועי' כה"ג במנחות דף פ"א ע"ב גבי תודה בלא לחם שמור ושמעת עי"ש ובירוש' נזיר פ"א ה"א, א"ל שמור ושמעת ופ"ב. ע"כ השמטה. ועיי' בדברי רבינו פי"ח מהל' פסולי המוקדש' עי"ש בהל' א' וב' ובספר המצות והרמב"ן ז"ל ובספרי פרש' ראה וזבחים דל"ו ע"א, וכ"כ בהך דפליגי ר"י ור"ל במכות די"ד ע"ב גבי טמא שנגע בקוד' אם לוקה ואמאי לא הוי כמו הך דע"ז די"ג ע"ב גבי לאו דונתצתם כו' דע"י נפסל הקדשים, אך י"ל דזה רק היכי דהפסול הוא בעצם לא מחמת דין אבל טומאה הוי רק גדר דין ועי' רש"י סוכה דל"ה ע"ב גבי מעש"ש ובירושלמי שבת פרק כל כתבי היא קודש היא מעש"ש ואף דמעש"ש יש לו פדיון ועי' רש"י קדושין דמ"ג ע"א גבי שנים ששחטו בחוץ דכתב שם שפטורי' מחטאת דשחוטי חוץ ור"ל דמ"מ חייבים משום הך לאו דונתצתם כו' כמו בע"ז די"ד ע"ב וסנהדרין דנ"ו גם באמת י"ל דהך פלוגתא דמכות די"ג הנ"ל לא ר"ל מחמת דמטמא קודש רק זה דין פרטי דאסור לטמא ליגע בקדש ועיין בתו"כ ריש פרש' תזריע אם טמא ליגע במקדש עי"ש ומשמע שם דבמשכן אסור וכן כתבו התוספות יומא דמ"ד ע"א ועי' בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ג הל' י"א ובאמת נ"מ בין מקדש למשכן ועיי' במכילתא פרש' יתרו גבי לא תגע בו יד עכ"פ י"ל דזה איסור רק על הטמא ולא משום שמטמא ונ"מ כגון אם הקודש לא הוכשר עדיין אם נימא דחבה"ק לא הוי מן התורה מ"מ לוקה ועי' תוס' זבחים דל"ג ע"ב. גם י"ל דלכך ס"ל להתוספות ביומא דמ"ד הנ"ל דאסור לטמא ליגע בעצי המשכן משום שנמשח דהוי זה גדר חבה"ק ומכשירתו לטומאה דשמן המשחה הוי קדושה נמשכת כמבואר בכריתות ד"ז ע"א ובאמת כונת הגמרא דסוכה דל"ה ע"ב מפני שמכשירתו גבי אתרוג לא ר"ל כרש"י דע"י שהלולב הוא במים ע"י זה נכשר האתרוג וע' תו' ע"ז דנ"ט ע"א רק דר"ל דע"י שהוא אקצי למצוה ע"י זה הוכשר ובגדר חבה"ק ובגדר דשחיטה מכשירתו דחולין דל"ג ועי' בכורות ד"י איסורי חשובי. עכ"פ גבי מחשב בקדשים רק האיסור הוא הפסול שהקדשים נפסלים על ידו וזה תליא בהך פלוגתא דזבחים דל"ו אם שוחט חטאת בדרום אם עובר על לאו עי"ש. וכן נ"מ בהך דגיטין דף נ"ג ע"ב ונ"ד גבי מטמא תרומה ומפגל בקדשים אם האיסור משום ההפסד או זה איסור פרטי ולכך נקט שם דרבנן ע"ש בזה ונ"מ שם גבי אם שחט חטאת בדרום אם צריך לשלם ועיין בהך דפסחים דמ"ז דשורף עצי הקדש עובר על לאו אך רבינו בהלכות סנהדרין פ"ט חשב שם השורף עץ מן המקדש ור"ל דכיון דקיי"ל בפסחים דכ"ז ע"ב דאפר הקדש לא פקעה הקדושה ולא יצא לחולין ובתוספות מנחות דנ"ב ע"א ולכך לא עבר ע"י זה רק עץ מן המקדש דאז הוי בגדר סותר וכמש"כ רבינו לעיל בהלכות יסודי התורה ובהלכות בית הבחירה פ"א הל' י"ז גבי נותץ אבן ובתוספתא מכות פ"ד עי"ש הגירסא ונ"מ בין נותץ לסותר דזה החיוב משום שמחסר הבנין וזה החיוב משום שפוסל האבן ועיין בתוספות פסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא דגומרתא אסור מן התורה משום הפסד קדשים ואף דהוי רק גרם ובאמת גבי מטמא קדשים ג"כ יש לומר כמה שכתבתי דכיון דגם לאחר טומאה יש עליה מצות שריפה בגדר קדושה כמבואר במעילה ד"י חזינן דלא פקעה ממנו הקדושה ועיקר הגדר דכל שהפסול הוי רק ע"י הקדושה שהקדושה גרמה להפסול לא שייך לזה גדר ונתצתם דעדיין הדבר במקומו עומד ונ"מ כגון טב"י שנגע בתרומה למ"ד דטמא שנגע בתרומה לוקה עי"ש במכות ותוספו' זבחים דף ל"ג עמוד ב' ועי' פסחים דפ"ב ע"ב ועיי' בהך דתמורה די"ז ע"ב ונזיר דכ"ה ובדברי רבינו בהלכו' פסול' המקדשי' פ"ד הל' א' מבואר שם דגם חטאות המות' אף דיש עליהם גדר בהמה טמאה כמבו' בבכורות דט"ז מ"מ אסור להרוג אותם בידים רק יכניסם לבית ונועל עליהם וימנע מהם מים ומזון מה שאין כן גבי שור הקדש שהרג מבואר בדברי רבינו בהלכות נזקי ממון פי"א דסוקלי' אותו דשם דנעשה כבהמה טמאה זה לא מחמת גדר הקדש רק האיסור בכל המציאות ואף דשור של הקדש דעיר הנדחת מבואר ג"כ בסנהדרי' דקי"ב ע"ב ובדברי רבינו לעיל דאין הורגי' אותו בידים אף דזה הוא איסור כללי מ"מ כבר כתבתי דכיון דאין זה בגדר פרט על הבהמה מחמת שללה בכל אשר בה ג"כ אין עליה גדר פרטי שיהי' הפקעה ופנים חדשות. עכ"פ היכי דההקדש גורם לזה עדיין שם הקדש עליה כמש"כ לעיל גבי גר שנתגייר, אף דהוא כקטן שנולד מ"מ אין זה פנים חדשות לגמרי כיון דעל ידו נעשה זה אך מ"מ גרמא שרי בזה כמבו' בגמ' דתמורה שם ובד' רבי' בה' פסהמו"ק הנ"ל דיכניסום בבית, אבל גבי הני דיומא דס"ו וכ"מ ובדברי רבי' בה' ערכין בסוף שם רק נעל דלת בפניה אבל הכניסה אסור' כיון דזה רק תקנתא וגם גרם אסור מן התורה ולכך בקדושין דנ"ה ע"ב ורש"י תמורה די"ח ע"א ד"ה לא יקרב ובכורות דט"ו ע"ב נקט רק לשון כיפה וגדר הדקיה באדרוניא ולהאכיל אותם דבר שיגרום בידים למות אסור כאן ולכך רש"י דק בסנהד' דקי"ב כתב לשון ומאכילים אותו שעורים ולא כתב כן בקדושי' ובכורו' ותמורה הנ"ל ושאר מקומות ובאמת ג"כ נ"מ בהך דשחוטי חוץ אסורי' אם זה משום הך שכתב רבינו בפי"ח הלכות פסולי המוקדשי' הל' ג' לא תאכל כל תועבה או משום הך דזבחים דפ"ב ופסחי' דכ"ד כל שבקודש פסול כו' ועי' תוספות ב"ק דע"ו דסבירא להו דאינם אסורים רק משום קודש דמבואר שם דאם היו יכולים להפדות היו מותרים אחר פדיון, וע' תו' יומ' נ"ו אך מד' רבי' לא מוכח כן ועי' קדושין דנ"ז ע"ב עי"ש ברש"י ותוספות דפליגי בזה אם הוא איסור עצמיי או רק מחמת קדושה וכן נ"מ בהך דתמורה די"ב ע"א גבי היכי דהוא חולי' ועוברה קדוש קדושת הגוף דליכא לאו דשחוטי חוץ ומ"מ בודאי הולד שלה אסור ומה האיסור שלו, הרי בו לא נעשה תועבה ויהי' עליו הגדר כמו קדשים שמתו ובמ"א אבאר. אך באמת הקדושה פקע ממנו והוה כמו יוצא דופן עי' תמורה די"ז ובתוספת' פ"ג דתמורה דצריך לפדות הוולד אבל לכתחילה אסור לשוחטה בחוץ כמ"ש רבינו בהל' מעה"ק פי"ח הלי"ג, והגדר משום הך דונתצתם וגו' ואף דמלשון רש"י קידושין דף מ"ג ע"א גבי שנים ששחטו דייק שם דפטורים מחטאת דשחוטי חוץ, ובאמת י"ל דגם כרת חייב והמיעוט רק מקרבן כדדייק לשון רש"י ז"ל, וכן גבי עובר דתמורה הנ"ל לר"ש דס"ל בזבחים דף קי"ב ע"ב דהיכא דראוים לאחר זמן יש בהם ל"ת, וזה תלי' אם יש על העובר שם בהמה, ועי' חולין דס"ט ותמורה די"א ע"א וע"ב, גבי הך בעי' דשם אם הקדיש עובר באמה מעוברת אם מותר בגיזה ועבודה, וכן נ"מ גבי מעשר בהמה אם העשירי הייתה מעוברת מה יהי' הדין של הוולד למ"ד שירו משויר בתמורה דכ"ה וכ"מ, דאף דגדר מעשר בהמה לא שייך בעובר כמבואר בחולין דס"ט ע"ב וכ"מ, אך מ"מ נימא שיחול עליו גדר שלמים בגדר י"א ועי' תמורה די"ח ע"ב גבי וולד המעושרת ושם ר"ל רק שלאחר שיצאה למעשר אח"כ נתעברה, אך עי' בתמורה שם די"ג ע"ב במה דאמר שם דתמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי ועי' שם ברש"י והוא תמוה לכאורה דהא תמורה גופא בכל מקום חל על בעל מום רק דר"ל כך כגון לקוח דפטור ממעשר בהמה, או היכא דכבר עישר עליו דוודאי תמורת גופו חל עליו אבל תמורת שמו לא חל, ולא חל עליו דין של י"א רק היכי דיכול להיות מן המנוים, ועי' בירוש' תרומות פ"ו היכי דאכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש אם יכול לשלם בפירות שביעית ע"ש ואף דהוא פטור מתרומה ומעשרות וכן לפירות חו"ל וזה תלי' אם זה פטור מחמת דחו"ל פוטרו או מחמת דא"י מחייבו וכמו דחזינן דלדידן לגבי חלה אם התבואה נכנס מחו"ל לארץ חייב בחלה מה"ת כמבואר בחלה פ"ב, אבל לגבי תרומות ומעשרות אם תבואת חו"ל אף נתמרחה בא"י מ"מ מה"ת פטורה, ועי' בדברי רבינו פ"א מהל' תרומות ובהשגות שם ובירוש' פ"ה ממעשרות ה"ד, והטעם דהרי חזינן דגבי חלה נתחייבה מיד אבל בתרומה רק לאחר ירושה וישיבה כמבואר בכ"מ משום דאז גדר חו"ל לא הוי אבל גדר א"י לא הוי, ונ"מ דאם אכל חלה בשוגג יכול לשלם בתבואות חו"ל וגם גבי תמורה הוה מחלוקת אם חל על עוברין ועי' בהך דחולין דע"ה בהך דר"י ור"ל, עכ"פ י"ל דלר"ש יהי' עובר על לאו וזה יהי' תלי' אם השחיטה של בפ"ק אם הוי בגדר ד' סמנים אכשר רחמנא וע"ש בדף ע"ד וע"ה וברש"י חולין דף ס"ט ע"א ד"ה ותיבעא לך קדשים קלים בירושלים עכ"פ בזה גם גרם אסור ולכך ס"ל לרבינו כאן דגבי קוסם השואל אסור אבל בכישוף לא כתב זה דשם החיוב הוא רק בפועל ולכך גרם ליכא איסור בזה מן התורה ואתי שפיר ולמש"כ לעיל יהי' נ"מ גבי קדשים שנעשו טריפה דאז פקעה ממנו הקדוש' כמבואר בתמורה די"ז ובכורות דמ"ב וכמה מקומות אם מותר להמיתם בידים או רק גבי שור הנסקל דשם יש חיוב לבי"ד להורגם ועי' בתוספו' סנהדרי' דפ"א וזבחי' דע"א וגם משום ובערת הרע ועי' ירושלמי פסחי' פ"ב גבי פטר חמור שנגמר דינו להסקל אם עורפי' אותו או סוקל' אותו וזה תליא אם עריפה הוי מצוה או רק דין ע' בדברי רבינו פי"ב מהלכו' בכורים הל' א' ובהשגות שם ולפי הנראה לדברי רבינו שם בהלכה ו' מפרש הך דמבואר במשנה דמצות פדיה קודמת למצות עריפה ר"ל רק קודמת בזמן דהיינו דל' יום אז המצוה רק הפדיה, אבל אח"כ אין נ"מ לנו, ולכך רבינו שינה שם הלשון וכתב עריפה קודם פדיה ועי"ש בהל' ט"ז גבי גר שנתגייר וספק אם הפט"ח נולד קודם או לאחר כתב הרי זה חייב לערוף או לפדות ובגדר חיוב ועי' תוספו' בכורו' ד"ט ע"ב דמבואר שם דלמד"א פט"ח מותר בהנאה כ"ז שהוא חי אין עליו חיוב לערוף מספק עי"ש, וכן יהי' נ"מ גבי פט"ח טריפה אם שייך בו גדר פדיון עיי' תוספתא פ"א דבכורות גבי מת או נפל דאז לא שייך גדר פדיון וכן מבואר בספרי פרש' קרח פסקא קי"ח עי"ש אבל טריפה אף אם נימא דבעי העמדה והערכה כגון היכי דפדה אותו בדבר אחר ועיי' תוספו' ערכין ד"ד וסוטה דכ"ז ובמ"א אבאר זה. והנה כאן גבי חובר חבר בהל' י' פליגי רבינו ורש"י דרש"י בסנהדרי' דס"ה וכריתות ד"ג ע"ב נראה דס"ל דהאיסור רק אם חוברם בבת אחת וכן מוכח מלשון התוספתא מכות פ"ד דשם חשב גם אדם וגם נחש ועקרב ור"ל דלא נימא דסתמא יש עליהם חשש שלא יזיקו אם כן מותר עיי' שבת דק"כ ע"ב ולקמן בהלכו' שבת ועי' פסחי' ד"י ע"ב גבי בעיא דכיכר בפי נחש אם צריך להביא חבר חזינן דמותר לאמר לחבר אך אי נימא דרק שנים א"ש, ועיי' יבמו' דקכ"א ע"ב, אך לשיטת רבינו צ"ל דלאמר לאחר מותר וגם י"ל דהיינו לומר לנכרי וכמש"כ לעיל ורבינו כאן כתב דאדם שאמר עליו החבר כו' מכין אותו מכו' מרדת ודייק שם אם הוא יושב וזה ר"ל חבר שמחבר אותו כמו דאמרינן בגמרא שם צמיד ועי' בסנהדרי' דק"א לוחשין לחישות כו' ולקמן בהל' י"א, ולא כרש"י שם. ע"כ ממהדורא תניינא

6 רש"י פתח ↗

אשכחיה ר' אסי - לר' זירא:

6 רשב״א על חולין פתח ↗

חלבו דמאי אילימא חלבו של שליל. כלומר חלב הקרב של שליל, דהא דפליגי בגיד טעמיה דר' מאיר משום דקסבר חדשים גרמי ליה, ור' יהודה דאמר אינו נוהג בשליל, משום דכתיב כל בבהמה תאכלו, אבל בחלבו של שליל אפילו ר' מאיר מודה דשרי דלאו חלב מיקרי כדאמרינן לעיל חולין עה, א מה חלבו וכליות מוציא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, והא מיפלג פליגי דתניא עד, ב ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר וכו', ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי וכו', משום הכי איצטריך לאיתויי דרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, משום דאי לאו דרבי אלעזר הוה מוקמינן בתריתא ברייתא בחלב דגיד, דמר סבר אסור גיד אויר' גרים ליה ומה ומר סבר חדשים גרמי ליה, אבל בחלב דכליות כולי עלמא מודו כדאמרן מה חלב וכליות מוצא מכלל שליל. אבל מהא דאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן ודאי שמעינן ליה דמסתמא אגיד ואחלב דשליל פליגי, דאי אגיד לחודיה קאי, אמתני' הוה ליה לרבי אלעזר למימר למילתיה, אלא להכי אמרה אברייתא משום דפליגי בה בתרוייהו, ואכולה פלוגתא קאי, ומדמקשינן מהא דר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה, שמע מינה דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה, ולעיל נמי גבי מהו לגמע חלבו כלומר בבן פקועה חיה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו אמרינן אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והיינו כר' אלעזר אמר ר' הושעיא.ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אפרים זצ״ל דקיימא לן כר' מאיר בין בגידו בין בחלבו, וטעון שחיטה, והביא ראיה מדרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק בהמה המקשה חולין עה, א תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה, אלמא ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה, ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן, והא ליתא דהא ודאי בעיסקי שחיטה קיימא לן כר' יהודה וכסתמא דמתני' בפרק בהמה המקשה חולין עד, א דסתים לן תנא כותיה, ועוד דרבא דהוא בתרא אמר לעיל חולין עה, א גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתירים מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי ומדמהדר לאוקמה אליביה לכאורה כותיה סבירא ליה, ואביי נמי משמע דהכי סבירא ליה, מדשקיל וטרי אליבא דרבנן דקאמר הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ועוד דאמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, היינו משום דדחינן דר' שמעון שזורי מקמי רבנן בשהפריס על גבי קרקע, אבל היכא דלא הפריס מיהא כולהו אמוראי הכי סבירא להו דאינו טעון שחיטה, וכן שם רב אדא בר חבו הכין סבירא ליה, ואפילו רב אשי דאמר ליה זיל שחיטה שחטיה כר' יהודה ודאי סבירא ליה מדשרי ליה בשחיטה, דאילו לר' מאיר אסור אפילו בשחיטה דטריפה הוה כדפירש רש״י ז״ל וכדמשמע ודאי מלישנא דגמרא דאמר נפל עליה דובא, דאי לאו לאשמועינן דטריפה ואפילו הכי שרא ליה רב אשי בשחיטה למאי אצטריך ליה למימר נפל עליה דובא ומאי נפקא לן מינה.מכל הני ודאי נראה דקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה ולא כדברי רבינו אפרים ז״ל. והרמב״ם ז״ל והרב בעל העיטור ז״ל פסקו כרבי יהודה לענין שחיטה, כדמשמע בהדיא דהלכתא כותיה כדאמרן, ולענין חלבו וגידו פסוק כרבי מאיר, מהא דאמר ר' יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וגידו כחלבו כדאמרינן הכא שהלכו לשיטתן. וזה מן התימה דמאחר שפסקו הלכה כרבי יהודה שאינו טעון שחיטה, היאך אפשר לפסוק הלכה כר' מאיר לעיל גידו וחלבו, דהא אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא דלשיטתן הלכו במחלוקת חלב וגיד, והא בהא תליא, ואם כן אי איתא בשחיטה איתא נמי בחלב וגיד ואי ליתא בחלב וגיד ליתא נמי בשחיטה. ושאר הפוסקים כולם חדשים גם ישנים זכר כולם לברכה פסקו כרבי יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב וגיד מדאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן והא בהא תליא. והא דאמר רבי יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי לה, אפילו לרבי יהודה אמרה כמו שכתבתי שם במקומה, דהיינו טעמא דאיירי בשתלשו ממנו והוציא לחוץ קודם שחיטת אמו אבל לאחר שחיטת אמו ודאי חלבו כחלב חיה, אפילו לרבי יוחנן דמרבינא לה מכל בבהמה תאכלו, ותדע שהרי גיד לר' יהודה ודאי חדשים גרמי ליה שאם הושיט ידו למעי בהמה בחייה ותלש גיד מן העובר שבמעיה ואכלו אסור ולוקין עליו, ואלו שחטה גיד של שליל שבה מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו כדאמרינן לקמן חולין ק, ב בהדיא גבי גיד של בהמה טמאה הני מילי בטהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשילהי פירקין חולין קג, א כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור אבר בהדדי קא אתו, אלמא לרבי יוחנן איסור חלב לא חאיל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בבן תשעה חי, והא דאמרינן בריש פירקין חולין פט, ב וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדדי קא אתו, הא לא אתיא כר' אלעזר אמר ר' הושעיא כמו שכתבנו למעלה, ואפילו הכי קיימא לן כר״א, דההיא הא אידחיא במסקנא, וכן הא דאמרינן לקמן חולין ק, ב גבי בהמה טמאה נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו ההיא נמי הא אדחיה במסקנא וכיון דאידחו לא קיימא לן הכי אלא כרבי אלעזר א״ר הושעיא.ואם תאמר אם איתא דר' יוחנן לא אמר אלא בחלב שתלשו קודם שחיטת אמו, אבל חלב של שליל שנשחט אמו אף לרבי יוחנן משרא שרי, אם כן מאי קא מקשי ליה ריש לקיש מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם, והא ההיא כבשר גמור היא אפילו לרבי יוחנן, יש לומר דהכי קא אמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלית ליה תורת חלב כלל אלא בחדשים ואוירא דלידה ניחא, והיינו דמעטיה קרא מהקרבה, אלא לדידך דאמרת דאית ליה תורת חלב דחדשים גרמי ליה אלא דשרא ליה רחמנא באכילה בנשחטה אמו מכל בבהמה תאכלו לענין הקרבה אמאי מעטיה קרא והא חלב גמיר.ומיהו נראה לי דאיכא למידק דהא סתים לן תנא בגיד כרבי מאיר, וכיון דהלכו לשיטתן כדאמר ר' אליעזר, אם כן אית ליה למימר דמעיקרא סבר לה כרבי יהודה וסתם לן כוותיה בשחיטה, והדר סבר לה כרבי מאיר וסתם לן כוותיה בגיד הנשה. והוה ליה הא סתמא דגיד הנשה בתרא דהא קיימא לן דיש סדר למשנה בחד מסכתא כדאיתא בריש ע״ז ז, א אם כן ר״י דפסיק ותני כסתם מתניתין כר' מאיר סבירא ליה בחלב בן ט' חי וכר' מאיר אמרה למלתיה, ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למפסק כר' מאיר, ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאית ליה בשחיטה כרבי יהודה כדאמרה לעיל חולין עה, ב כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אסי דיתיב וקאמר דלהא שמעתא, כלומר להא שמעתא דאמרינן ד' סימנים אית ליה להאי להתירו באכילה א״ל יישר, וכן אמר ר' יוחנן, ושמא נאמר דאמוראי נינהו ואליבא דר״י, ואתיא ההיא כמאן דאמר דלא כאיל דר״י אמר הלכה כסתם מתני', וצריך עיון. ואילו היינו אומרים כדרך התוס' דהא דר״י דר״א א״ר הושעיא לא קאי אלא אחלבו לבד כמו שכתבנו למעלה בריש פרקין, הוה ניחא טפי, דלא סתרן סתמי דמתני' אהדדי אלא קיימא ככולהו סתמי דהלכה כרבי יהודה בשחיטה כסתם מתני' דבהמה המקשה ובחלבו נמי הלכה כמותו כדר' אלעזר דאמר דהלכו לשיטתן, וכיון דהא בהא תלאן וקיימא לן כוותיה בשחיטה קיימא לן כותיה נמי בחלבו, אבל בגידין לא הלכו לשיטתן כלל, והא לאו בהא תליא, והילכך קיימא לן כותיה דרבי מאיר בגידו וכסתם מתני' דפירקין דסתים ותני ונוהג, וההיא דר' יוחנן נמי אתיא שפיר, דהא תרתי סתמי הילכתא נינהו.וכ' ונראה שזו היא דעת רבינו אלפסי ז״ל שכתב למעלה בפרק בהמה המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר, אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור, ואין צריך לומר דמו דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כר' יהודה ע״כ לשון ההלכות. מדנקט רבינו ז״ל וחלבו מותר אבל דמו אסור, ולא קאמר וחלבו וגידו מותר דתרוייהו איתנהו בברייתא, משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר, אבל גידו אסור. ועוד שהביא מתני' דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל, ונראה שדעת רבינו הגדול ז״ל כמו שכתבנו כנ״ל. והשתא נמי לא דחקינן לאוקמי שתי סוגיות דלא כרבי הושעיא, דאף על גב דלא קמו להו במסנקא כדמקשינן עלייהו מדתנן נזיר מט, ב על אלו טומאות הנזיר מגלח, היינו משום דהוי סבירא ליה למימר דאיסור גיד הנשה קאים באיסור מוקדשים, אבל לא דחינן דלא ליחול איסור גיד משעה שנוצר הגיד עצמו, והשתא נמי אתי שפיר הא דטרח גמרא לאיתויי מימריה דרבי אלעזר אמר רבי הושעיא, משום דמינה ודאי שמעינן דבאיסור חלב דשליל פליגי, דאי בגיד ובחלבו לא הלכו בו לשיטתן.

7 רש"י פתח ↗

מישהא הוה שהי ליה - מנהגו של ריש לקיש כשאומר רבי יוחנן שמועה שאינו מודה לו שהה ריש לקיש שעה או שתים קודם שיחלוק עליו אולי יחזור בו ובתוך כך יצא רבי אסי ולא שמע אם נחלק עליו:

7 רבינו גרשום פתח ↗

איכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ריש לקיש לר' יוחנן ושתיק ליה עד דגמר טענתיה והדר פליג עילויה והוא נפק לברא קודם שיגמור דבריו ר' אסי ואיכא דאמר מישתא הוה שתי ריש לקיש כי אמר ר' יוחנן להא שמעתא וקודם שיגמור לשתות נפק ר' אסי:

8 רש"י פתח ↗

הפריס - עמד על פרסותיו. לת"ק כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי לחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה:

8 רבינו גרשום פתח ↗

הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו. כלומר לת"ק מצא בו בן ט' חי שחיטת אמו מטהרתו ובלבד שלא יפריס ע"ג קרקע ולר"ש שזורי אפי' בן ה' שנים:

8 דור רביעי פתח ↗

ע״ש רש״י ד״ה הפריס וכו׳, טעון שחיטה מדרבנן דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה עכ״ל, אין לפרש דחששו לאחלופי כמו בפסחים דף ע״ה דאין צולין ב׳ פסחים כאחד משום תערובות גופם, וה״ה הכא כיון דאין כאן שום היכר, דבקל ברבות הימים יתחלף באחרת, דאם נפרש כן לא נבין הפלוגתא בקלוט אי חד תמיה׳ סגי או בעינן תרי תמיה׳ וכן לא נבין הא דר״א דלא חש לדריסה בבפ״ק דמ״ש טרפה דלא חש לה כיון דאיכא חשש החלפה אלא דהכא דחיישינן שיאמרו דגם שאר בהמה לא בעי שחיטה, וכן מוכרח מלשון הרא״ש ושאר פוסקים. אבל הדבר תמוה בעיני דמהיכי תיתי ניחוש שבשביל שיתרמי לעתים רחוקים שאחד ינחור או יכה על ראש בהמה ויאכל את בשרו, שיאמרו דבטלה הזביחה והותר הנבלה אתמהה? וכי לא קרוב יותר לחשוב את האיש שאוכל נבלה. וגם למה לא חששו על תערובות גופן כמו בפסחים וצ״ע.

9 רש"י פתח ↗

לדברי האומר - חנניא הוא באותו ואת בנו לקמן חולין דף עח: דקאמר נוהג בזכרים:

9 רשב"א פתח ↗

אמר רב משרשיא בן פקוע דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. פירש רש״י ז״ל דהוה ליה כמי שאין לו סימן אחד אלא מצד אמו, והסימן האחד האחר אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה נתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והקשו עליו בתוספות דאין לשון פירושו מחוור דמה שכתב דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב, דאפילו היתה ניתרת בסי' א' אין לו סימן א', דכל אחד מן הסימנין נחשבים כאלו מחציתן שחוטין ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהייה פוסלת בו כלל לא היה שייך להתיר בזה, לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר, וחציו מצד האם אינו שחוט כלל, ואין שחיטה שייכא ביה לפי שאין לסימנין לו סימנין. ואפילו מאן דאמר ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא, מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבין שחוטין כלל, כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין כאלו נשחטו כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין חולין סט, א גבי בעיין דאיבעיא לן מהו לחוש לזרעו, משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקוע, דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנין ראוין להתיר האבר היוצא, דכשחוטין ועומדין הן נחשבין, ולפי דברי רבינו שלמה ז״ל אתיא ההיא סוגיא, דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טריפה, ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לו היתר, אלמא כטרפה משוינן לה שאין לה היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטה עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו, אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר לכולי עלמא בחצי סימניו.

9 תוספות פתח ↗

בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה - מה שפירש בקונטרס דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו ובהמה בחד סימן לא מתכשרה וגם פירש דהאי בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה יותר מזו וגם פירש דלרב משרשיא לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא והכל מגומגם דאפילו היתה הבהמה ניתרת בסימן אחד אין להכשיר דחשיב כל סימן וסימן כחציו שחוט ואין רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה ואפילו לא היתה השהייה פוסלת בשחיטה אין שייך להתיר כיון דחצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ואפילו מ"ד לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טרפה לא הויא שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין לעיל חולין דף סט. גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום ולפירוש הקונטרס כולה ההיא סוגיא דלא כוותיה וזה דוחק:

10 רש"י פתח ↗

הכל מודים - ת"ק דפליג אדר"ש שזורי ומצריך שחיטה להפריס ע"ג קרקע מדרבנן בהאי מודי:

10 רשב"א פתח ↗

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר. כלומר אפילו תנא קמא דר' שמעון ואף על פי שהפריס על גבי קרקע מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ועל ידי שיתמהו על קליטתו יזכר שהוא בן פקועה ולא אתו לאיחלופי, ואפילו רבנן דמצריכי שחיטה לבן פקועה שהפריס על גבי קרקע משום מראית הענין, הכא מודה דשרי בלא שחיטה.

10 פסקי הרא"ש על בכורות פתח ↗

גמ' מה"מ. דת"ר את זה תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה. יש לך שמעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ת"ל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ר"ש אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל שנולד מן הגמל ואחד גמל שנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל שני פעמים מאי עבדי ליה. חד לאסור את עצמו וחד לאסור את חלבו. ור' שמעון לאסור חלבו מנליה נפקא ליה מאת הגמל ורבנן את לא דרשי. ויש לדקדק מכאן דהכי הלכתא דלא דרשינן אתים דהלכה כרבנן. ואע"ג דר' אליעזר ור' יהושע שמעינן להו בברייתא דאית להו דרבי שמעון. הויא לה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם במתניתין. וסוגיא בעלמא נמי כרבנן דאמר בפרק בהמה המקשה חולין דף עה: אמר אביי הכל מודים בקלוטה בן פקועה שמותר ואמרי' נמי התם דף ע: ע"ש אלא מעתה קלוט בן פרה ליתסר. ולקמן נמי בפרק הלוקח בהמה בכורות דף כד. גבי חזיר שכרוך אחר רחל משמע דאפילו בלא מקצת סימנין מותר אלמא קי"ל כרבנן דלא דרשי אתים. ויש לדחות דאע"ג דקי"ל דקלוט שרי דרשי' אתים וטעמא דקלוט שרי מהוא טמא וחלב אסור מאת הגמל וגמל נשנה מפני השסועה כמו שפן וארנבת וחזיר אבל יש לדקדק מהא דאמר בפרק בנות כותים נדה דף לז. נקטינן אין קושי סותר בזיבה ואי משכח תנא דסותר ר' אליעזר היא והתם לעיל מינה דף לה. מפרש טעמא דר' אליעזר משום דדריש אתים וקשה מהא דאמר בכתובות דף קג. צוה רבי את בניו הזהרו בכבוד אמכם וקאמר דאשת אב הואי ופריך אשת אב נמי דאורייתא דכתיב את אביך לרבות אשת אביך וי"ל דניחא ליה לישב דרבי אליבא דכ"ע. ונראה לי דהלכה כר' עקיבא דדריש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. וכן בכולי הש"ס אמרי' אתין וגמין ריבויא וכל היכא דאמרינן האי תנא את לא דריש היינו לדרשא זו. לבר מהיכא דמייתי הך דשמעון העמסוני כי הכא. דהא ר' שמעון דריש הכא את ובפ"ק דמנחות דף יא: גבי את כל הלבונה קאמר ר"ש את לא דריש. אלא ה"ק את לא דריש להאי דרשא דמפיק ליה לדרשא אחריתא. וכהנה רבות בהש"ס ובנדה דף לז. נמי דרשינן ההוא את לדרשא אחריתא. הלכך אין קושי סותר בזיבה: הטמאין לאסור צירן. משמע הכא דציר אסור מדאורייתא מדפריך בסמוך מ"ש חלב מציר אלמא דרשא גמורה היא וכו' וכמו שכתב בס"פ אין מעמידין: א"ל רב אחא בריה דרב אשי אלא טעמייהו דרבנן משום גמל גמל ור' שמעון מאת הגמל הא לאו הכי ה"א דחלב בהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. אצטריך ס"ד הואיל ובבהמה טהורה חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כאבר מן החי ושרייה רחמנא הלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל: וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי. דכתיב ארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי לן. ואיבעית אימא מהכא לכו שברו ואכלו וגו' בלא מחיר יין וחלב. והא דביצי עוף טהור שרו אע"ג דאתי מחי נפקא לן מדדרשינן חולין דף קמ. גבי שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך וממעטינן מיניה עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא. ואע"ג דאיכא השתא תרתי דאתי מחי כגון חלב וביצים מ"מ חשיב ליה חדוש כיון שאין שניהן באין כאחד מחי בענין אחד. וכן יש לפרש נמי גבי דבש דבורים לקמן דלא דמי לחלב. א"נ כיון דכל שאר אבר מן החי אסור מיקרי הני חידוש:

11 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, שבן פקועה מותר בלא שחיטה, אפילו הפריס על גבי הקרקע. וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו של בן פקועה ובן בנו עד סוף כל הדורות. ר' יוחנן אמר: הוא מותר, ובנו אסור.

11 ביאור שטיינזלץ על מנחות פתח ↗

הא איתמר עלה הרי כבר נאמר עליה, במקומה במסכת חולין שזעירי אמר בשם ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, ואם איתא יש שלהלכה זו התכוון ר' חנינא, הוא נמי לימא גם כן יאמר כך שם בשם ר' חנינא, שהלכה כר' שמעון שזורי!

12 רש"י פתח ↗

הוה ליה בן פקועה - שנתקיים וגדל:

12 מהר"ם פתח ↗

בגמ' וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו וכו'. בספר המאור מפרש בנו ובן בנו של פקועה וגם כתב שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא ר"ל בתו ובת בתו ע"ש:

12 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

מסופר, אדא בר חבו הוה ליה היה לו בן פקועה דנפל דובא עליה שנפל דוב עליו, טרף אותו, ועמד למות. אתא לקמיה בא לפני רב אשי לשאול מה לעשות, אמר ליה לו: זיל שחטיה לך שחוט אותו קודם שימות כדי שתוכל לאוכלו, וכדין בן פקועה שהפריס על גבי קרקע. אמר ליה לו, האמר הרי אמר זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי שבן פקועה אינו טעון שחיטה, וכן היה ר' שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. ואפילו ר' יוחנן לא קאמר אמר שיש לאסור אלא את בנו, אבל איהו הוא עצמו — לא!

13 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו: רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר אמר, שגם לדברי ר' שמעון שזורי, דווקא בן פקועה עצמו מותר, אבל בנו אסור. ואולם ר' יוחנן עצמו סבור כחכמים, שגם בן הפקועה עצמו אסור.

13 רבינו גרשום פתח ↗

ר' יוחנן לדברי ר"ש שזורי קאמר. כלומר אנא לא סבירא לי דלא הוא ולא בנו יהא מותר ובנו אלא דאף לר"ש שזורי בנו אסור:

14 תוספות פתח ↗

והא אמר רבין אמר רבי חנינא הלכה כר"ש שזורי - לא מייתי לה אלא משום ולא עוד דאי לאו הכי מאי אלימא דרבין מדזעירי:

14 משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא פתח ↗

כך מסופר בתוספתא: "אמר רבי שמעון, מצאני חנניה בן כינאי בצידן. אמר לו כשתלך אצל רבי עקיבא, אמור לו, עד מתי תינוקת ממאנת? אם יאמר לך עד שתבוא שתי שערות, אמור לו והלא במעמד כלכם העיד בן שלקות ביבנה, עד שתכלכל. כשבאתי והרציתי דברים לפני רבי עקיבא, אמר לי – כילכול איני יודע, בן שלקית איני מכיר, אלא עד שתביא שתי שערות" נידה פ"ו ה"ו, עמ' 647; בבלי, עב ע"ב. הסיפור הוא גלילי, וחנניה בן חכינאי, מבכירי תלמידיו של רבי עקיבא, שנהרג גם הוא במרד בר כוכבא, נפגש עם רבי שמעון הנזכר. הנוסח "רבי שמעון" מופיע בכל עדי הנוסח, אך מתאים יותר לרבי שמעון השזורי מאשר לרבי שמעון בר יוחאי שבדור יבנה היה תלמיד מתחיל בלבד. מקור זה איננו מהווה אפוא עדות מכרעת לתקופתו של רבי שמעון השזורי, אך מהמקור הקודם ברור שהיה בוגר בדור יבנה. הדבר מסביר את אופי תורתו. מצד אחד הוא חכם מוערך ביותר שהלכה כמותו בנושאים רבים בבלי, מנחות לא ע"א; חולין עה ע"ב; ירו', דמאי פ"ד ה"א, כד ע"א, ומצד שני מבחינה כמותית נותרו ממנו רק מעט מימרות.

14 שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

מקצת השם כו' צ"ע דבפרק בהמה המקשה חולין ד' ע"ה ע"ב גרסינן א"ל רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר והא אמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רב חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו א"ל אנא כי הא ס"ל דא"ר יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ותרומת מעשר של דמאי ע"כ וכל הפוסקים פסקו דלאו כרבי שמעון שזורי דפ' המקשה א"כ ס"ל דליתא להאי כללא דכל מקום ששנה רש"ש הלכה כמותו ובהלכות קטנות כתב הרי"ף והרא"ש אהך דטועה בשם כו' הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה רש"ש הלכה כמותו וגם על הרמב"ם וטור וש"ע קשה כן שבפירוש המשנה וכן בספ"ה מהמ"א פסק דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה ובפ"א מהלכות תפילין פסק דכולו תולה מקצתו אינו תולה וכ"כ הטור וש"ע בסימן י"ג וכאן בספרי הארכתי בזה:

15 רש"י פתח ↗

במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי - ותו לא ושמעינן מינה דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה:

15 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רב אשי: אנא כי הא סבירא לי אני כשיטה זו סבור אני, שאמר רבי יונתן: הלכה כר' שמעון שזורי בדין מסוכן, ובדין תרומת מעשר של דמאי, ולא בשאר דברים כגון בדין בן פקועה.

15 תוספות על ראש השנה פתח ↗

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל הלכה כר"ש שזורי. ברוב ספרים גרסינן בהקומץ רבה מנחות ל: ושם ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן ולא יתכן כדמוכח כאן דפריך ומי אמר שמואל הכי ועוד דא"כ קשיא דר' יונתן ' אדר' יונתן לפי הספרים דגרס התם א"ר יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי דמשמע בהני דוקא כדמוכח בבהמה המקשה חולין עה: ואע"פ שיש ספרים דגרסי בההיא אמר ר' יוחנן ולא יתכן במסכת כתובות בריש פרק אע"פ כתובות דף נה.:

16 רש"י פתח ↗

היוצא בקולר - שנתחייב מיתה למלכות:

16 רבינו גרשום פתח ↗

אף המפרש בים. אף המסוכן שיש לו סכנה:

16 בית יוסף פתח ↗

אבל אמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו וכו' בד"א בבריא אבל בחולה וכו' ג"ז שם בפ' התקבל משנה בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף היוצא בשיירא והמפרש בים ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כרבי שמעון שזורי כדאיתא בפרק בהמה המקשה חולין עה: וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ופירש"י יכתבו ויתנו דאגב פחדיה עביד ולא פירש וביוצא בקולר כתב הרמב"ם דאפי' ביוצא על עסקי ממון וכתבו הרא"ש והרשב"א דהכי איתא בירושלמי ולא סוף דבר בקולר של סעה אלא אפי' בקולר של ממון שכל קולר בחזקת סכנה ויוצא בשיירא פירש"י למדברות ומשמע מדבריו שאם אינו יוצא למדברות אלא הולך מעיר לעיר שלא בדרך המדבר לא טריד. והמסוכן פירש"י חולה והרמב"ם בפ"ב כתב שהוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד וכתב הר"ן דהכי איתא בירושלמי והרא"ש כתב לשון הירושלמי מה בין חולה למסוכן חולה בדרך ארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים לו מיד הרחוקים לאחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד משמע מהכא דחולה אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי ביום ראשון שוה וזהו שכתב רבינו אבל בחולה לאחר ג' ימים או תוך שלשה ימים ונתחזק עליו החולי :

17 רש"י פתח ↗

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה - והרי הן מדומעין שאין תרומה עולה אלא באחד ומאה וכאן אין כאן אלא מאה והרי הוא הפסד גדול:

17 תוספות פתח ↗

אף בחול שואלו ואוכלו על פיו - בירושל' מפרש שאימת דימוע על ע"ה דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר כשחוזר ומתערב ובטעמא דת"ק דלא שרי אלא בשבת פליגי בירושלמי חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר מפני שאימת שבת עליו והוא אומר אמת ופריך אי אימת שבת עליו הא דתניא מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני שאין שבת עליו באימה ולמ"ד מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י עילה עולה ועוד פריך תנינא שואלו בחול לא יאכל בשבת ולמאן דאמר מפני כבוד שבת אמאי לא יאכל בשבת וקאמר לא אמרו אלא בשוגג אבל במזיד אסור דתנינא ושכח לעשרו:

17 כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

מי שאינו נאמן וכו'. משנה א' שם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר״ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו ואמרינן בפרק בהמה המקשה חולין דף ע״ה: ובפרק אע״פ ובפרק הקומץ רבה מנחות דף ל״ד דהלכה כר״ש שזורי.

1 טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

2 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: טָעוּן שְׁחִיטָה – כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, וְאִם מֵת טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא – כְּמַאן? כְּרַבָּנַן.

3 וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא. טָעוּן שְׁחִיטָה כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא, כְּרַבָּנַן.

4 הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא אִם כְּבָר מְצָאוֹ מֵת קָאָמַר, אֶלָּא לְדִידָךְ קַשְׁיָא!

5 אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי נָמֵי לָא קַשְׁיָא, אַרְבָּעָה סִימָנִים אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.

6 כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַסִּי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לֵיהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ?

7 מִשְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִשְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי וְשָׁתֵיק לֵיהּ.

8 רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וְכוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רַב כָּהֲנָא: הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

9 אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בֶּן פְּקוּעָה הַבָּא עַל בְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא – הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

10 אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּקָלוּט בֶּן פְּקוּעָה שֶׁמּוּתָּר, מַאי טַעְמָא? כֹּל מִלְּתָא דִּתְמִיהָא מִידְכָּר דְּכִירִי לַהּ אִינָשֵׁי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּקָלוּט בֶּן קְלוּטָה בֶּן פְּקוּעָה שֶׁמּוּתָּר, מַאי טַעְמָא? תְּרֵי תְּמִיהֵי מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי.

11 אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי מַתִּיר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוּא מוּתָּר, וּבְנוֹ אָסוּר.

12 אַדָּא בַּר חָבוּ הֲוָה לֵיהּ בֶּן פְּקוּעָה דִּנְפַל דֵּיבָא עֲלֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁחְטֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָאָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי מַתִּיר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּנוֹ, אֲבָל אִיהוּ לָא!

13 אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי קָאָמַר.

14 וְהָאָמַר רָבִין בַּר חֲנִינָא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בְּמִשְׁנָתֵנוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ!

15 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּי הָא סְבִירָא לִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן, וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי.

16 מְסוּכָּן, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

17 תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, דִּתְנַן: תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו.

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

הרי זה טעון שחיטה בעצמו ומותר באכילה, וכיון שיש בו שחיטה לעצמו הריהו חייב בנתינת זרוע והלחיים והקבה, שצריך לתת לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, ואם מת — טהור מלטמא במשא כנבילה, ששחיטת אמו כשהוא במעיה טיהרה אותו.

1 רש״ש פתח ↗

גמרא ואם מת טהור מלטמא במשא. לכאורה נראה למחוק תיבת במשא וכן לקמן דאטו במגע מטמא. וכמ"ק מפרש"י ואולי בא לאשמעינן דדוקא מטומאת נבלה טהור אבל לא מטומאת אוכלין דהוכשר בדם שחיטת אמו. אבל ז"א דאיך יקבל הכשר אפי' לריה"ג בעודו חי וצריך שחיטה להתירו באכילה. ועוד דאמר לקמן וכן אריו"ח ולדידי' תרי גופי נינהו ולא מתכשר בדמא דאמיה:

1 הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה פתח ↗

סעיף י' מותר לשחוט את המעוברת. אם נמצא האם טריפה דיש תקנה לולד אם כלו חדשיו דמותר לשחטו פשיטא דאסור לשחוט הולד בו ביום משום או"ב ואולם גם אם הולד טריפה נלע"ד דיש לדון דמותר לשחוט הולד דהא דקיי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה היינו משום דמהני שחיטה לטהר מידי נבילה משא"כ בזה דאף אלו מת העובר לא היה מטמא משום נבילה דלענין זה מהני שחיטת האם כדאיתא להדיא בחולין דף ע"ה ע"ב וא"כ שחיטת העובר הטריפה לא הועיל כלום וי"ל דבכה"ג לא שמה שחיטה:

2 רשב"א פתח ↗

מתקיף ליה רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר. קשיא לי והא רבא בעצמו הוא דאמר לעיל בסמוך אף לדברי המתיר מותר ד' סימנים אית ליה להאי, ויש לומר דרבה גרס הכא ולא גריס רבא, אלא שבכל הספרים מצאתי כאן וכאן רבא, ע"כ נ"ל דרבא לישנא דטעון שחיטה הוא דקא קשיא ליה, דאי להתירו באכילה בשחיטת עצמו ואף על פי שהתנו שאהנו לו סימני האם כשנמצאת כשירה, הוה ליה למימר מותר בשחיטת עצמו כדרך שאמר רבא אף לדברי המתיר מותר, ורבי אמי נמי דאמר לדברי האוסר מותר, אבל לשון טעון משמע לעולם טעון הוא שחיטת עצמו כר' מאיר, ואהדר ליה אם כן תקשי לך נמי הא דתניא רבי חייא דאיהו נמי טעון קאמר, ואמר ליה רבא דטעון דר"ח לישנא דוקא הוא וכר' מאיר, ואי משום דאינו מטמא במשא דקאמר אם כבר מת קאמר, וא"ל אף לדידי לא קשיא דלא טעון ממש קאמינא כלומר שכל בן תשעה טעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת האם כרבי מאיר, אלא לומר שאין סימני האם מועילין בשנמצאת טריפה, וחדא דאית ביה תרתי אמינא, חדא ללמד שאין שחיטת האם מועילה לו אף על פי ששחיטה שאינה ראויה בעלמא שמה שחיטה, ועוד שסימני עצמו מועילין לו בדארבעה סימנין אית ליה להאי, כן נ"ל.

3 תוספות פתח ↗

ולטיעמיך הא דתני רבי חייא כו' - תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא:

3 מנחת חינוך פתח ↗

שנצטוו ישראל לתת זרוע ולחיים וקיבה וכו'. מבואר בר"מ פ"ט מה' בכורים ובטור וביו"ד סי' ס"א ומה שבא מבואר באחרונים אין דרכי להאריך. ואכתוב בקיצור בס"ד. אחד מישראל בין איש בין אשה וכל האישים חוץ כהנים ולוים כאשר יבואר השוחט בהמה טהורה היינו אחד מג' מינים שור ושה ועז מחויב ליתן זלחו"ק לכהן והיא מ"ע מה"ת ואפי' אם אינו שוחט לאכילה רק לכלבים או לרפואה חייב ודוקא בנמצאת כשירה אבל נמצאת טריפה פטור וכן ספק טריפה פטור מספק זלחו"ק כמבואר דזה הוי ספק ממון. ואם בטריפה דרבנן חייב או פטור עיין באחרונים בפר"ח ופר"ת ופרמ"ג ואין להאריך בזה. ובן פקוע פטור ממתנות מה"ת רק בהפריס וכו' מדרבנן ע' פר"ח והפרמ"ג מביאו. ולכאורה בבן ט' חי לשיטת הר"מ דחלבו אסור דאיקרי חלב שור וכו' ע' בראשונים וביו"ד א"כ אפשר חייב במתנות ג"כ אך נראה כיון דכתיב מאת זובחי הזבח ובן ט' חי לכ"ע א"צ שחיטה א"כ פטור ממתנות. ובהמה טריפה שנמצא בה בן ט' חי בודאי חייב וזה מימרא מפורשת בחולין דף ע"ה ומשמע דבכשירה פטור ואינו מטעם שכתבתי. שוב ראיתי בפר"ח עצמו מביא תוספתא דב"פ בן ט"ח פטור שנא' מאת זובחי הזבח וזה א"צ שחיטה כמ"ש. וכוי שהוא ספק חיה או בהמה דלא הכריעו בו חכמים ע' בר"מ כאן ובטור ולפי הבנות הב"י מחייב הר"מ ליתן לכהן דנתרבה מאם וכו' וע' באחרונים וכן פסק בש"ע. וכלאים הבא מכבש ועז דשניהם מיני חיוב נינהו בודאי חייב והבא מן הצבי ותיש אם צבי בא על עז דלזרע אם בודאי חוששין א"כ חייב בחצי מתנות שנא' אם שה ואפי' מקצת שה וחייב בחלק הב' אבל חצי הב' פטור דיש ספק דילמא חוששין לזרע אב ג"כ והו"ל חצי חיה דפטור ויכול לומר אייתי ראיה דאין חוששין וכו' דספק מתנות לקולא כמ"ש. ותייש הבא על הצבי' פטור מכלום דילמא אין חוששין והו"ל כולה חיה כ"ז מבואר בר"מ ובטוש"ע ולקמן גבי לוים דהוא ספק כ' הר"ם דאם תפס הכהן לא יחזיר לשיטתו דס"ל ת"כ אין מוציאין מידו ואכ"מ והדברים עתיקים בענינים אלו. ובאלו ספיקות כגון צבי הבא וכו' על כל המתנות לא כתב הר"ם דאם תפס ל"מ מיני' ועי' בפרמ"ג שהתעורר בזה אי מהני תפיסה לדעת הר"מ והדברים ארוכים ואכ"מ. ולכאורה בצבי הבא וכו' כיון שיש לו חצי מתנות בודאי והו"ל כספק ויבם שהיבם נוטל הכל כיון דהוא ודאי בחצי עכ"פ אך ע' בתוס' בב"מ ד"ב ע"א בד"ה וזה שמחלקים שם בין ספק ויבם לדין המשנה וה"נ שוה לדין המשנה ע"ש ואכמ"ל בענינים אלו ספק ותפיסה. ואינו נוהג במוקדשין ואפי' קדשים שנפל בהם מום קבוע ונפדה דזובחין ואוכלים הבעלים מ"מ פטורים ממתנות וילפי' בבכורות דט"ו מצבי ואיל דפטורים ע"ש. ודוקא שקדם הקדשם את מומם או נפל כשהקדיש מום עובר אבל קודם מום קבוע להקדישם ונפדו חייבי' במתנות חוץ מבכור ומעשר דקדושתם חל על בע"מ ג"כ. ונראה דגם כאן אם בא זכר של פסהמ"ק על חולין וילד חייב בחצי מתנות דעל חלק הב' פטור דילמא חוששין לזרע האב. ואם זכר חולין בא על פסהמ"ק פטור לגמרי דילמא אין חוששין ופטורה לגמרי אך ע' בחולין דנ"ח ע"א בד"ה מכאן וכו' בתוס' שכתבו אף על פי דמספקא לן אם חוששין לזרע האב היינו בשניהם היתר וכו' אבל בא' מהם איסור הו"ל זו"ז גורם וכו' ומותר ה"נ דכאן דהפסהמ"ק יש בהם איסור גיזה ועבודה וחלב א"כ אם חד מיני' הוא היתר אף שצד אחד הוא איסור כיון שהוא אסור הו"ל זו"ז גורם ושרי ואפי' האם פסה"מ והאב חולין ומספקא לן א"ח כלל לזרע האב מ"מ הו"ל האב גורם היתר כמבואר בתוס' וליכא בוולד דין פסה"מ כלל לענין שום איסור גיזה וכדומה א"כ ממילא חייבת במתנות דאין על הולד שם של פסה"מ כלל. אך לפי"ז אם הי' האב והאם פסהמ"ק שנפדו יש לולד דין פסה"מ לענין איסור גו"ע ופטור ג"כ ממתנות ולא ראיתי ד"ז דולד שנולד מפסה"מ יהי' להם דין פסה"מ לענין איסור גו"ע וחלב. אדרבא מבואר בבכורות דף ט"ו דוולד קדשים שנתערבו ונולדו אחר פדיון וולד צבי ואיל נינהו והתוס' דט"ז שם כתבו להדיא בד"ה ותמורה דוולדות אינן אסורים בגו"ע דהקדשים עצמם שנפדו פקעה קדושתן ולאיסור גו"ע אין כח באיסור קל לחול על הוולדות. מבואר להדיא דהוולדות אין בהם קדושה כלל לענין גו"ע ע"ש בל' התוס' אבל לענין מתנות דצבי ואיל כתיב א"כ בין אם האב ואם שניהם פסהמ"ק בודאי פטורים אלא אם אפי' צד אחד הוא פסהמ"ק הו"ל כצד אחד חי' ולא שייך זוז"ג כיון דאין נ"מ לענין איסור דמותר בכ"ע בגו"ע כנ"ל ברור דפסהמ"ק אפי' צד אחד דינו כחי' ובהמה. ובשני צדדים פשיטא דפטור אף דלענין קדושה אינו חל לענין גו"ע מ"מ לענין מתנות למה יגרע מחיה דהולדות דינם כנ"ל. ולכאורה אם זכר מבהמת קדשים בא על בהמת חולין כיון דהולד מותר מחמת זוז"ג דאיכא איסור והיתר בטל נמי לגבי זה והו"ל חולין גמורי' ודבר זה דולד מותר מחמת זוז"ג צ"ע הרבה. שוב ראיתי בס' יהושע בחיו"ד סי' ל"ז ול"ח שפלפל בזה דולד מזכר קדשים מותר מחמת זוז"ג ע"ש באריכות ואכמ"ל בדין זוז"ג ובאתי ר"ל לענין מתנות ישמע חכם וגו'. וד"ז דצד א' פסהמ"ק אף דהר"מ לא ביאר בפי' אפשר מחמת פשיטתו כמו צבי ותייש כ"נ. ודע דד"ז דפסקינן שה ואפי' מקצת שה ובצבי הבא על התיישה חייב מקצת מתנות מחלק השיות ל"ד מחצה הכלל דהתורה גילתה דצד שיווי חייב ומשכחת לה ג"כ יותר ממחצה כפי ערך השיות חייב לפ"ע המתנות ואצייר לך כגון צבי הבא על התיישה וילדה ולד זכר דהולד הזה חצי תייש בודאי מצד האם אך מצד האב אנו מסופקים אפשר דחוששין והוי א"כ הוולד הזה מצד אמו חצי תייש ואפשר מצד אביו חצי צבי ומספק א"ח במתנות מחצי. ואם הזכר הזה גם כן בא על התיישה וילדה וולד אם כן הולד הזה מצד אמו הוי ח"ת ודאי ואי אין חוששין הוי כולו תייש וחייב בכל המתנות אך אפי' אם חוששין לזרע האב ג"כ ח"ת ודאי וא"כ הולד הזה ג' רביעי תייש וחלק הד' הוא בספק צבי עכ"פ צריך ליתן ג"ח מתנות וחלק הרביעית יחזיק לעצמו וכן עוד דורות צא וחשוב הכלל כמה חלקים שיות יש צריך ליתן כך חלקים מתנות ול"ד מחצה וז"פ. ולפחות ממחצה א"א לצייר לדידן דמספקינן אי חוששין וכו' דבבא על הצביי' אפי' תייש גמור פטור מכל אך אם נאמר דמהני תפיסה משכחת לה ג"כ לפחות והבן ואצ"ל. ואם בא תייש על הצביי' וילדה זכר דהזכר הזה פטור ממתנות מטעם ספק דילמא אין חוששין וכו' והזכר הזה בא על תיישה וילדה דהוולד הזה חייב בחצי מתנות מצדה דחצי הב' פטור דילמא חוששין וכו' ואם נשחט הזכר הזה והוולד שלו מן התיישה ושניהם ביד אדם א' לכאורה יבא הכהן עליו מב' צדדים ויאמר תן לי מהוולד הזה כל המתנות דהיא תיישה מצד האם ואין חוששין וכו' וא"ת חוששין וכו' א"כ ע"י צד האב אינו מגיע לי תן לי מהזכר ח"מ ג"כ כיון דחוששין וכו' ואביו של הזכר הוא תייש א"כ ממ"נ או מן הוולד הזה מגיע לי כל המתנות אם אין חוששין ואם חוששין לו מגיע לי מהוולד חצי ומהזכר אבי הולד חצי וע' בסוגיא ביבמות גבי ספק ויבם ובחוה"מ סי' רס"ח דדעת הש"ך אפי' נפסק הדין כבר מכל מקום בא עליו ממ"נ באדם א' והד' עתיקים ע' בקונטרס ת"כ ובאחרונים. אף דלכאורה ליכא שעבוד על הבעה"ב ולא ש"נ. ז"א דבאמת היכא דמשתרשי ליה חייב לשלם כמו אם נתערב בהמת קדשים צריך ליתן ואין פטור אלא א' ע' בר"מ וע' בראשונים ויבואר בסמוך בס"ד. א"כ כאן המתנות ודאי אצלו או חצי מבהמה זו או מבהמה זו כולו וצריך ליתן לו. אך חצי הב' נותן לו מה שרוצה הבעה"ב היינו הקטנים והכחושים והבן ובר"ל. ונותן לכהן אפי' בע"מ ואפי' פד"כ וכ"ש כמבואר כ"פ בח"ז כיון דאוכלים קדשים הרי הם ככהנים לכל הדינים חוץ לענין יוחסין עי' באה"ע סי' ה' חוץ כהן חלל הרי הוא כזר לכ"ד ואיזה חלל ע' באה"ע ואם יכול ליתן לכהן קטן או ח"ש או בע"כ הבאתי כ"פ בח"ז וע' בסי' רמ"ג בקצה"ח באריכות. ולענין אם חלל צריך ליתן מתנות או לא יתבאר לקמן בס"ד. וע' בפרמ"ג שמביא בשם כנה"ג דכהן הנושא נשים בעבירה או מטמא וכו' אין נותנים לו ופשוט דזה מדרבנן אבל מה"ת יוצא ע' בר"מ פ"ו מה' כלי המקדש וז"פ. ונותן אפי' לכהנת ויוצא ואפי' הנשואה לזר ויכול ליתן לבעל הכהנת ויוצא והפרמ"ג מביא בשם האחרונים דאם האשה גילתה דעתה שא"ר שיתנו לבעלה לא יצא אם נתן לבעל ע"ש. ואפשר ארוסה אין נותנין לארוס רק בנשואה. חללה אין נותנין לה דהוי כזרה כ"מ בר"מ וע' בס' פר"ד בדרך מצותיך דכ' דרבותא הוא ל"מ חלל זכר דל"מ לה חלל רק בנולד מפ"כ בודאי הוא כזר וה"ה חללה בכה"ג שנולדה וכו' אלא אפי' חללה שנבעלה לפסול לה דהו"ל ג"כ חללה ע' בר"מ בה' א"ב אימתי נעשית חללה אף דנולדה בכשרו' מ"מ כיון דנתחללה הו"ל כזרה ואין נותנים לה ע"ש. וכבר ציירתי בח"ז כ"פ דמשכחת לה מחצה כהן ומחצה ישראל ע"י ח"ש וחב"ח א"צ לכפול הדברים נראה דיוצא ידי נתינה ע"י צד הכהן ומתנות אין בהם קדושה ויכול לאוכלם אפי' צד הישראלית. ויכול ליתנם לכמה כהנים ובלבד שיגיע לכ"א כדי מתנה עי' בש"ע. ובמתנות טוה"נ לבעלים ואסור ליקח מעות אפי' מישראל ליתן לב"ב כהן ואכ"מ בזה. והשיעור של המתנות ואיזה זרוע ואיזה לחיים ואיזה קיבה מבואר כאן בהרהמ"ח ובר"מ ובש"ע. והכהן צריך לאוכלם דרך גדולה צלי וכו' והכהן יכול להאכילם לעכו"ם ולכלבים כי אין בהם קדושה וע' בש"ך בשם מהרש"ל. ושותפים חייבים במתנות. הלוקח בהמה מפירות שביעית חייב במתנות דהו"ל לאכלה. לעיל כתבתי בהמה טריפה פטור' ממתנות ופשוט דאם נטרפו המתנות מבליעת איסור חייב ליתנם לכהן דהתורה הקפידה דוקא על הבהמה שתהי' ראוי לאכילה ולא על המתנות אך אם נאסרו בהנאה דאינו ממון כלל לכהן א"צ ליתן כנ"פ. והחיוב על השוחט שיתן וא"י לומר הבעלים יתנו לכהן וילפינן מקרא. ומותר לאכול מבהמה קודם שהופרש המתנות דאינן טובלים דמיוחדים ומופרשים הם. ואלו הם הפטורים ממתנות כהנים וכן כהנת וכן בעלה כיון שיוצאים אם נותנים לו מכ"ש שפטור ולפמש"ל אפשר דוקא בנשואה אבל כהנת ארוסה חייב הארוס וצ"ע. לוים פטורים מספק אם איקרי עם ודעת הר"מ אם תפס הכהן א"מ מידם ודעת הרבה פוסקים דמוציאים מיד הכהן ע' והדברים ארוכים בזה. ופשוט דבעל לוי' חייב דלא שייך מכש"כ כמו כהן וז"פ. וחלל או חללה בנולדה מפסולי כהונה לא הוי אפי' בכלל לוי' ומחוייבי' ליתן וכן כהנת שנתחללה בב"ז פקעה קדושתה לגמרי והוי זרה ואינה בכלל קדושת לוי' אך לוי' שנתחללה בב"ז אכתי לוי' היא כ"כ המ"ל ומביא ראי' מבכורות גבי פדה"ב. וע' בפרמ"ג שמסופק בזה דא"ד להתם דאפשר מ"מ לא איקרי עם ע"ש. והמשתתף עם אלו הפטורים פטור אם הי' הפטור שותף בכולה או אפילו בכל שהוא פטור מכל המתנות. ואם הי' שותף בראש פטור רק מן הלחיים ונותן לכהן זרוע וקיבה ואם היה שותף ביד פטור רק מזרוע ואם הי' שותף בבני מעיים פטור רק מקיבה. ופשוט דוקא בשותף בכל הראש בכלל או בבמ"ע דקיבה בכלל אבל אם דהלחיים בכלל או בכל היד דזרוע הי' שותף בהראש חוץ מהלחיים ודאי חייב בלחיים וכדומה בזרוע וקיבה כיון דחלק החיוב הוא חייב ע' בר"מ ובש"ע. ואם כהן או א' מהפטורים מכר את הראש לישראל החייב חייב בלחיים וה"ה בזרוע וקיבה כיון דמקום חייב אצל ישראל ונראה ג"כ ל"ד כל הראש ה"ה אם מכר הלחיים בעצמם או הזרוע והקיבה צריך הישראל ליתנם לכהן עיין בש"ע. וכן המשתתף עם עכו"ם דינו כנ"ל. וחצי כהן וח"י או ח"ל וח"י כמו שציירנו כ"פ פטור דחלק הכהן והלוי שותף בכולו וז"פ. וחש"ו פטורים דלאו בני מצוה נינהו ועי' בר"מ בסוף ה' נחלות דמ"ע שיש לה קצבה האפטרופסים עושין לקטנים לחנכם א"כ ה"ה במצוה זו אך אם לא הגיעו לחינוך אפשר דאין נותנים ואפשר לחלק דגבי מ"ע כגון שופר וכו' כיון דא"ח כלל למה יוציאו מעות עבור זה אבל זה דהוא מופרש ומובדל והוא ממון כהן ועל השוחט להפריש כמבואר בש"ע א"כ הו"ל ממון כהן ומופרשין וצ"ע בזה. וע' שם בהה"מ דלמה יתרומו יניחו עד שיגדלו ויהי' הטובת הנאה שלהם וכאן יתקלקלו ובפרט שהמתנות מופרשים ומובדלים נראה דנותנים לכהן אף בחש"ו שהוא ממון כהן דהתורה זוכה להם כנ"פ וברור. והמשתתף עמהם אף אם נאמר שמתנות שלהם אין נותנין מ"מ השותף חייב בחלק שלו דהם אינם פטורים רק דאינם בני דיעה וא"א להוציא מהם והו"ל כאלו ב' שותפי' אם א' א"ר ליתן לא נפטר הב' ה"נ ב"ח הם רק דא"א להוציא מידם כאשר הבאתי בח"ז כ"פ בשם הפרמ"ג בפתיחה לאו"ח דכ' כן דהם ב"ח רק למי יצוה ע"ש. וגר שנשחטה לו בהמה ספק קודם שנתגייר או אחר שנתגייר פטור מספק דהמע"ה והאידנא דל"ל רק כהני חזקה אפשר דא"י לכופו ליתן כיון דאינו כהן ודאי וע' כנ"פ. ואם מתנות נוהגים בח"ל יש פלוגתא והרהמ"ח מביא הדיעות בקיצור וע' בטור ובב"י סי' ס"א ומה שכ' הרהמ"ח בזה"ז אינו תלוי בזמן מה"ת רק במקום בארץ נוהג גם היום מה"ת אף בזמן שאין בהמ"ק קיים ובח"ל לשיטה זו אינו נוהג אף בזמן המקדש כר"א ברה"ג כמבואר בראשונים ולשיטת הר"מ פ"א מה"ת דתו"מ אינו האידנא ואף בזמן עזרא מה"ת אף בא"י א"כ להפוסקים כר"א דמתנות א"נ בח"ל והטעם דילפי' מתרומה א"כ אף בא"י א"נ מה"ת ואף בזמן עזרא ע' בגמ' ובאתי ר"ל:

3 פרי מגדים על יורה דעה פתח ↗

ודע דנהי דאין ניתר הוולד באכילה מ"מ אם מת טהור מלטמא כמ"ש חולין ע"ה ב' דשחיטת טריפה מה שטיהרה לעצמה מהני גם לולד ואפ"ה אין קושיא האיך ניתר בשחיטת עצמו כיון דשחוטין לענין נבלה הוויין מ"מ כיון דשלמים הם לענין איסור אכילה תו אין לחוש ומה"ט היה סובר רש"י דרב משרשיא לית ליה דרבא ד' סימנים אכשיר ביה וכמו שיתבאר עוד וכ"כ התה"א ד' נז"ב ועיין בפ"ב מהל' שא"ה כמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס יעו"ש. ונ"מ לחשוד או לאיסורין מבטלין. או למומר לאכול מזה א"צ בדיקת סכין דלא חשיד אנבילה ולהר"מ אכתי נ"מ בפ"א עי' סי' ב' ועי' מ"ש בפתיחה ובסי' י"ד וט"ז אבאר עוד בעז". מזה נסתפקתי ✍נולד בין בסי' א' לב' כההיא דבעי אילפא הוציא ידו בין סי' לסי' מהו מי אמרינן דסי' א' הוה לגבי וולד כשחוט וסי' ב' יש לו ואין לו תקנה ול"ד לנתנבלה דאיגלי מלתא למפרע דלאו שחיטה כלל משא"כ האם נשחטה כהוגן ויש בזה קולא וחומרא קולא דניתר בשחיטת עצמו חומרא אם מת מטמא במשא ואם נאמר דאין לו תקנה דסי' א' כשחוט דמי לכאורה אין מטמא במשא וז"א דדמיא להא דר' ישבב ור"ע שחט א' והמתין עד שמתה הוה נבילה והודה לו ר"ע ומנדון תבו"ש שאביאנו אות י"ב לא דמי לכאן וכמו שיתבאר שם י':

4 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

השיב לו רבא: הא לא קשיא זה אינו קשה, כי אפשר לומר שר' חייא, אם כבר מצאו מת במעי אמו קאמר אמר שאינו מטמא במשא, ובמקרה זה גם ר' מאיר מודה ששחיטת אמו מטהרתו, כפי ששנינו במשנה, ויש לומר שברייתא זו כולה כשיטת ר' מאיר. אלא לדידך לשיטתך שלא תירצת כך, קשיא קשה!

5 רשב"א פתח ↗

אמר לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והכי הילכתא, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו, ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור לא קיימא לן כותיה ולא חיישינן לה כלל.

5 רבינו גרשום פתח ↗

לדידי נמי לא קשיא. כלומר כולהאדברי רבינו צריך ביאור דלר"מ האיך מטהרו שחיטת אמו מידי נבלה וצ"ע. כר"מ ומה דאמרי' אם מת טהור מלטמא במשא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא אם שחט העובר מותר באכילה ואם לא שחט העובר ושחט את אמו הועיל לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה:

5 נועם ירושלמי על ביצה פתח ↗

מתניתין ביצה שנולדה ביום טוב כו' ובגמרא עגל שנולדה ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה רבי זירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צבי' תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה: וכתב הק"ע וקשה שאני מדברית וצבי' דלאו מחמת איסור שבגופה לא היתה ראוי' לשחיטה אלא דבר אחר גרם לה ומוקצה איסור שבגופה הוא ולא שייך לומר מיגו משא"כ כאן שאיסור שחיטה שבגופה הותר אמרינן מיגו דהותר איסור שחיטה הותר נמי איסור מוקצה עכ"ל ואיפשר לומר במה שהקשו בתוס' ביצה ד' ו' ותימא והא מוכן הוא דאמרינן בחולין ד' ע"ה דבן פקועה ניתר בארבעה סימנים בשחיטת אמו או בדידי'. וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהי' מוכן כהאי גוונא ויש לומר דקאמר הגמרא אליבא דר' הושעי' דקא מיבעי' לי' התם אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנים אי נמי הואיל ולכתחילה אין לשוחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוי אשוחט בלילה אסור לכתחילה לא מיקרי מוכן וע"כ יש לומר דר' זירא סבירא ליה שיכול לשחוט במעי אמו אלא שאין ראוין לשחיטה לכתחילה משום שאינו רואה כמו בלילה וע"כ פריך ר' זירא מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת את עצמה בשחיטה דהא העגל שנולד נמי הי' מותר מתחילה ע"י שחיטה אלא דלכתחילה אין לו לשחוט וע"כ מדמי הא דמדברית שלא הי' יכול לשוחטו כל זמן שלא באו מן המדבר:

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

מסופר, כי סליק כאשר עלה ר' זירא לארץ ישראל, אשכחיה מצא אותו את רב אסי דיתיב שיושב, וקאמר ליה להא שמעתא ואמר את השמועה הזו, שאמר רב חסדא, שארבעה סימנים הכשירה התורה בבן תשעה חי. אמר ליה לו: יישר יפה, וכן אמר ר' יוחנן. שאל אותו ר' זירא: האם מכלל הדברים יש להבין דפליג שחלק עליה ר' שמעון בן לקיש שהיה יושב עמו בבית המדרש?

6 רבינו גרשום פתח ↗

דיתיב וקאמר לה. להא שמעתא דרב חסדא:

7 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר לו: לא נתברר לי הדבר, כי משהא הוה שהי ליה ושתיק ליה שוהה היה לו ושותק לו באותה שעה, ואיני יודע האם לאחר מכן חלק עליו. ואיכא דאמרי ויש שאומרים שכך אמר רב אסי: משתא הוה שתי ושתיק ליה שותה היה דבר מה ושותק לו, ואין אני יודע אם חלק עליו או לא.

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

א שנינו במשנה, שלדעת חכמים, בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה בן פקועה — הותר בשחיטתה. רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה — שחיטת אמו כשהיה במעיה מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. ושואלים: שיטת ר' שמעון שזורי היינו תנא קמא הרי זו שיטתו של התנא הראשון, דעת חכמים! אמר רב כהנא: אם הפריס עמד, הניח פרסותיו על גבי קרקע איכא בינייהו יש ביניהם. שלדעת התנא הראשון, אם לאחר שהוציאוהו ממעי אמו נעמד על רגליו — הריהו טעון שחיטה, גזירה שמא יבואו אנשים להתיר בהמות אחרות ללא שחיטה.

8 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה הפריס. עמד כו'. וכן פי' לעיל נא ב ננער לעמוד כו' ע"ש. וא"כ קשה סיומו כיון שהלך. וגם הפוסקים לא ביארו אם דוקא הלך או אפי' רק עמד:

8 ר"ן על חולין פתח ↗

וגרסינן תו בגמרא דף עה: רבי שמעון שזורי היינו ת"ק אמר רב כהנא מפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו וכבר פרשתיה במשנתינו:

9 רא"ש פתח ↗

גמ' וקי"ל כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו. והוא שלא הפריס ע"ג קרקע וחלבו מותר אבל דמו אסור. ואם הפריס על גבי קרקע חלבו ודמו אסור. וטעון שחיטה מדרבנן דלא ליתי לאיחלופי דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כרבי יהודה. ולענין דמו איתמר. אמר ר"ש בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו. לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו. ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקיימא לן כרבי יוחנן ומיבעיא לן אי פודין בו פטר חמור אליבא דרבנן כיון דאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמי או דילמא כיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין. רב אשי אמר פודין והלכתא כרב אשי: הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי. ואפילו לרבי יהודה דשרי חלבו של בן תשעה היינו כשנשחטה אמו דניתר בשחיטת אמו. אבל קודם שחיטה חלבו כחלב בהמה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. ואפילו לרבי מאיר דאסר הני מילי לאחר שחיטה ויצא חי לאויר העולם ולא כמו שפירש רש"י במתניתין דטעמא דרבי מאיר משום חדשים דאם כן בן תשעה מת היכי שרי ר"מ כולו חוץ מדמו והלא צריך לידע אמתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה. אלא ודאי אפילו מת אחר שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם ואל תתמה לרבי יוחנן כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו דאין שחיטתה מתרת חלבה י"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מוכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואילו נחתך מן הבהמה אסור. ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האיברים שפירש של בהמה עצמה. וכתבתי כל זה אף על פי שאין נפקותא במחלוקותם לענין איסור והיתר דאף לר"ל אם אינו אסור משום חלב אסור הוא משום בשר מן החי. בשביל שכתב רבינו משה ז"ל בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצא חי מפני שהוא כאבר מאמו. ואם שלמו לו חדשים ומצא חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואין טעון שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומין שאסורין בשאר בהמות ונראה שהוא ר"ל דרבי יוחנן ור"ל פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ודר' מאיר. דר' יוחנן כרבי מאיר ור"ל כרבי יהודה ופסק הלכה כרבי יוחנן. ולא נהירא כלל שיחלקו האמוראים. במחלוקת התנאים. אם לפסוק הלכה באו. לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר. אלא ודאי כל אחד ואחד אמר דבריו אליבא דכולי עלמא. והלכה כרבי יהודה דאמר חלבו מותר אפילו בבן תשעה חי: אמר רבי אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר ולדברי המתיר אוסר רבא אמר אף לדברי המתיר נמי מותר. מ"ט ארבעה סימנין אית ליה להא כל תרי מינייהו מכשר ליה: אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על הבהמה מעלייתא והוליד בן הולד אין לו תקנה. פירש רש"י דלית ליה לרב משרשיא הא דאמר רבא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא ונראה דאית ליה שפיר הא דרבא היכא דלא מתכשר בשחיטת אמו כיון דטריפה היא ולא הועיל שחיטתו להתיר עצמה אז הוא מותר בסימנים דידיה. אבל הך פקועה שטהרתה שחיטת אמו הולד נמי כשחוט דמי. ואף על גב דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה לרבנן היינו דוקא לחומרא מפני מראית עין. אבל מדארייתא כשחוט דמי ואין לולד זה אלא שני חצאי סימנים:

9 מהר"ם פתח ↗

בא"ד ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין וכו'. ר"ל אותו מ"ד דאמר לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא הודה לסוגיא דריש פרקין ובו' דמשמע דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה משום דהתם הוי כאילו כבר נשחט כו':

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ובענין בן פקועה אמר רב משרשיא: לדברי התנא האומר שחוששין בבהמה לזרע האב, כלומר, מתחשבים גם באב בהגדרת הוולד, בן פקועה שאינו טעון שחיטה, הבא על בהמה מעלייתא מעולה, רגילה — הולד של זו אין לו תקנה להתירו בשחיטה, כיון שמצד אמו הוא טעון שחיטה, ומצד אביו אינו טעון שחיטה. ושבים למחלוקת חכמים ור' שמעון שזורי.

10 רא"ש פתח ↗

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקוע דמותר. מ"ט כל מעשה דתמיה מידכר דכירי אינשי. איכא דאמרי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקוע שמותר. מ"ט כל תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ונראה דמילתא דרבנן היא והלכה אף כלישנא קמא. אדא בר חבו הוה ליה בר פקוע דנפל עליה דובא. אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה. ואע"ג דסבר כרבנן לא אסר ליה משום דרוסת הזאב. דדוקא בשחיטה גזור דילמא אתי לאיחלופי בשאר בהמות כשרואין שאכל אותו בלא שחיטה. אבל טריפות דידיה לא מפורסם כולי האי. ויש שדוחין ואומרים דלא מיטרפא בדריסת הזאב בגסה. ולא נהירא דלא על חנם נקט ונפל דובא עליה אלא להשמיענו דאין לחוש לטריפות. וכן משמע מתוך פירוש רש"י שפירש הזאב טרפה ולא היתה יכולה עוד לחיות. ומיהו נראה אם לא שחטה כראי כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה כאילו לא שחט דמי כיון דהצריכוהו שחיטה שחיטה מעלייתא בעינן ולא דמי לשאר טריפות:

10 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר אביי: הכל, כלומר, גם חכמים המצריכים שחיטה לבן פקועה שהפריס, גם הם מודים לענין קלוט שפרסתו אינה שסועה, כשל בהמה רגילה בן פקועה, שהוא מותר בלא שחיטה; מאי טעמא מה טעם הדבר? כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי כל דבר תמוה, חריג, זוכרים אותו בני האדם, שכיון שהוא קלוט, זוכרים שהוא מקרה יוצא דופן, ולא יבואו ללמוד ממנו. איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, אמר אביי: הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר בלא שחיטה, מאי טעמא מה טעם הדבר? תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי שני דברים תמוהים זוכרים אנשים.

10 רבינו גרשום פתח ↗

הכל מודים בקלוט בן פקועה לר"ש שזורי שמותר בלא שחיטה. אפי' בן ה' שנים תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי דקלוט ובן פקועה הוא ולא גזרינן דאי שרינן הא בלא שחיטה שרינן נמי דלא יהא בן פקועה. דתרי תמיהי מידכר דכירי אינשי:

11 רבינו גרשום פתח ↗

מתיר בבנו בלא שחיטה:

12 רשב"א פתח ↗

וההוא בן פקועה דהוה לאדא בר חבו דנפל עליה דובא. פירש רש"י ז"ל שטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואף על פי כן התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין דאיכא לאיחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו, וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוין בעל הגמרא להשמיענו בזה אלא חלוקתן לענין שחיטה, כלומר אם הלכה כרבי שמעון שזורי אוכ רבנן, למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא, מאי נפקא מינה. ולענין הלכות שחיטה, גם כן נראה דאינו שייך, דאפילו החליד או דרס מותר כענין שאמרו לענין טריפה כך אמרו לענין דרס והחליד שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד, והבא לימלך מלמדין אותו וצריך עיון. ולענין חלבו, הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור, מכיון שהפריס על גבי קרקע, משום דמיחלף בחלב אחר, וכן כתב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כתב בקלוט בן פקועה מכיון שהוא מותר בלא שחיטה חלבו נמי מותר דמשום דמדכר דכירי ליה אינשי.

12 תוספות פתח ↗

דנפל דובא עליה כו' זיל שחטיה - אע"ג דסבר כרבנן לא אסר משום דרוסת הזאב דדוקא בשחיטה גזרו דמיפרסמא אבל טרפות דידיה לא מיפרסמא כל כך ובקונטרס פירש נמי ולא היה עוד יכול לחיות ואפילו הכי שרי וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה:

12 פסקי תוספות פתח ↗

מאן דאסר בן פקועה שהפריס על גבי קרקע היינו דווקא בלא שחיטה אבל טרפות אין בו: ד"ה דנפל: דף עה ע"ב

13 שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

14 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

הוסיף והקשה לו אדא בר חבו: והאמר והרי אמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא לענין אחר: הלכה כרבי שמעון שזורי; והוסיף כי לא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי במשנתנו בששה סדרי משנה הלכה כמותו!

14 פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

לא בדא א"ר זעירא וכו'. כלומר אלא אין הלכה כר' שמעון שזורי בזו דלא סמכינן היכא דעירב בידים אשאלת עם הארץ אבל הלכה כמותו במשנתנו והכי איתא בפרק בהמה המקשה ובפרק הקומץ רבא:

14 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

שכח כו'. כרש"ש דפ' עולא שם ע"ש כוותיה אע"ג דבמה שאמר ולא עוד כו' אין הלכה כמותו כמ"ש בפ"ד דחולין ע"ה ב' . סה"ת וש"פ עבסה"ת ובש"ך לקמן סי' רע"ו ס"ק ז' וכן רבינו בא"ח סי' ל"ב ס"ק ע"ט הניח בצ"ע:

15 תוספות פתח ↗

אנא כי האי סבירא לי - וכן קי"ל דפסיק כאן הלכה למעשה ואהאי סמכינן להדליק בשבת בכל שמנים אע"ג דר"ש שזורי קאמר בפ' במה מדליקין שבת דף כו. בעיטרן ובנפט דוקא דאי אף בעיטרן קאמר היינו ת"ק:

15 כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים פתח ↗

השמן או הדבש וכו'. פרק ג' דטהרות רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסק כחכמים ואע״ג דבפרק הקומץ מנחות דף ל' ע״ב אמרינן דהלכה כר״ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפרק בהמה המקשה חולין דף ע״ה ע״ב סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב רבינו בפירוש המשנה כוונת אומרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה אחר זה ואחר נמחה ואחר נקפה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה אפילו בעת הקפותו לפי שהקפאתו אינה הקפאה לפי שלא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה ואף על פי שמלשונו כאן היה נראה לומר שהם כמשקה בעת שנימוחו דוקא לא בעת הקפאתם כבר אפשר לפרש דאפילו בשעת הקפאתם קאמר כמו שכתב בפירוש המשנה:

15 רש״ש פתח ↗

תד"ה אף. הא דתנינן מוצאי שבת ל"י כו'. כצ"ל:

16 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומפרטים: מסוכן מהו? דתנן ששנינו במשנה: בראשונה היו אומרים, היוצא בקולר ליהרג ואמר: "כתבו גט לאשתי", אף על פי שלא אמר "תנו" — הרי אלו השומעים יכתבו ויתנו, שבוודאי לכך היתה כוונתו. חזרו לומר — אף המפרש לים והיוצא בשיירא שאמר "כתבו" — דנים אותו כאילו אמר "תנו", ור' שמעון שזורי אומר: אף החולה המסוכן.

16 מלאכת שלמה על משנה גיטין פתח ↗

היוצא בקולר ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ויש ס"א דלא גרסי' ונתנו ואכן כן הוא בדפוס במסכת טבול יום פ"ד וצ"ע ע"כ. וכולה מתני' עד סוף סי' ו' ביד שם סי' י"ב י"ג ועיין בטור ח"מ סי' ר"נ וכתוב שם בספר הלבוש סעי' ח' והיוצא בשיירא למלחמה אכן באבן העזר סי' קמ"א סעי' י"ו לא הזכיר שם מלת למלחמה ורש"י ז"ל פי' יוצא בשיירא למדבריות וכתוב שם בב"י משמע מדבריו שאם אינו יוצא למדברות אלא הולך מעיר לעיר שלא בדרן המדבר לא טריד ע"כ: ואיתא להאי בבא במכלתין פ"ק דף י"ג ובכתובות ר"פ אע"פ ובפ' מי שמת בבא בתרא דף קמ"ו ובפ' הקומץ רבא דף ל' ובפ' בהמה המקשה חולין דף ע"ה:

17 מהר"ם פתח ↗

ד"ה אף בחול וכו' דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר וכו'. פי' משום דאינהו נמי תרומה חמירא בעיניהם וכיון שהופרש הוי ליה תרומת מעשר מפני שאימת שבת עליו פי' רבינו שמשון וכן בתוס' בגיטין מפני שחשבת קובעת למעשר והרמב"ם מפרש שם מפני שבשבת מורא שבת עליו לעשות שום עבירה ע"ש:

17 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

תרומת מעשר של דמאי, מה עניינה? דתנן ששנינו במשנה: תרומת מעשר של דמאי, שהפרישו מתבואה של עם הארץ החשוד על המעשרות, שחזרה ונפלה למקומה והתערבה עם שאר התבואה, ר' שמעון שזורי אומר: במקרה זה, לא רק בשבת התירו לשאול את עם הארץ אם עישר את תבואתו, ולסמוך עליו, אלא אף בחול שואלו, ואם אמר שהוא היה מעושר מתחילה — אוכלו על פיו.

17 רבינו גרשום פתח ↗

תרומת מעשר של דמאי. א"צ להפריש אלא תרומת מעשר אבל תרומה גדולה דחייב מיתה ובה היו מחמירין א"צ להפריש והכי קאמר תרומת מעשר שהפרישה מדמאי ונתערבה אח"כ לדמאי לא מיבעיא בשבת דיום עונג הוא כיון דאין רשאין לישב בתענית דשואלו לע"ה שקנה ממנו הדמאי הפרשת ממנו תרומת מעשר ואוכלו בשבת על פיו אלא אפי' בחול נמי שואלו ואוכלו על פיו:

חולין ע״ה ע״א » « חולין ע״ו ע״א