חולין מ״ג א:י״ג-מ״ג ב:א׳

1 רש"י פתח ↗

לספק דרוסה - כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן חולין דף נג: דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן:

1 רא"ש פתח ↗

ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום דסופו ליפסק. ואמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה כיון דדם אדום וגם וושט מבחוץ אדום לא מינכר עד דבדיק ליה מבפנים שהוא לבן. תמיה לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ היאך מכשרינן ליה ע"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוה מצי למיבדקיה מבחוץ היו מוצאין הארס וסופו לקלקל לפנים. ודוחק הוא לומר דהא דאמר לקמן עד האדימו הסימנין עצמן ר"ל שיאדימו מבפנים. דהא מדקאמר עד שיאדיס בשר כנגד בני מעיים משמע דהאי דקאמר סימנים עצמן אתא לאפוקי שאם האדים העור והבשר כנגד הסימנים אין לחוש. אבל מכל מקום אם האדימו הסימנין עצמן אפילו מבחוץ טריפה. ועוד אי לא מטרפי סימנין באדמומיות שמבחוץ מאי קאמר הכא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ונפקא מינה לספק דרוסה ואפילו אם יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי וצריך לומר דהקלו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר. וגם יש לומר דרוב פעמים איפשר שיהא ניכר טיפת דם הארס אף על הוושט מבחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לסמוך על בדיקת חוץ לפי שהחיצון אדום ופעמים שאין ניכר וצריך לבודקו אף מבפנים כי הארס נתקלקל לפנים ולא נשאר מבחוץ אלא רושס אדמומית של הארס ואותו אינו ניכר מחמת אדמומית הוושט. אבל בעוד שלא נתקלקל הארס ועבר לפנים טיפת דם הארס ניכרת יפה בעודה מונחת על הוושט. וספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה בדק מבחוץ ועשה כאילו לא היה רוצה לבדוק יותר לחדודי לאביי: ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה בדיק מאבראי. א"ל אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אפכיה ודדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דמא וטרפיה ורבה לחדודי דאביי הוא דבעיא:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

לענין ספק דרוסה על ידי צפורני חיה טורפת, שצריך לבדוק אם הוושט האדים מחמת הדריסה, שבודקים דווקא מן הצד הפנימי שהוא לבן. מסופר,

13 רש"י פתח ↗

אינו קרום - ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות דף עו. בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן חולין דף נ. דההיא סתימה מעיקרא היא:

13 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ד ואמר רבה: קרום שעלה מחמת מכה בוושט, כלומר, אם היה נקב בוושט, שעושה אותו טריפה, ונסתם על ידי קרום של גלד — אינו נחשב כקרום, להוציאו מכלל טריפה. ואמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ לברר אם הבהמה טריפה, משום שהעור החיצון הוא אדום ואין אדמומית הנובעת מפגיעה ניכרת בו, אלא בדיקתו היא רק בפנים, שהעור שם לבן. למאי נפקא מינה למה, לאיזה מקרה יוצא מכאן לפסיקת ההלכה?

13 רבינו גרשום פתח ↗

למאי נפקא מינה לספק דרוסה כלומר דריסה כמין טיפה של דם והוושט אדום ולא מינכרא דם של דריסה:

1 וְאָמַר רַבָּה: קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בַּוֶּושֶׁט, אֵינוֹ קְרוּם. וְאָמַר רַבָּה: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ, אֶלָּא בִּפְנִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

2 לִסְפֵק דְּרוּסָה.

1 רשב"א פתח ↗

למאי נפקא מינה לספק דרוסה. דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ מינה מנא ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש"י ז"ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה בהא דמא בהאדמה כדלקמן חולין נג, ב, אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו איירי וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש"י ז"ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעל י התוס' ז"ל, גם במקצת פרש"י ז"ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל ריש פרק השוחט חולין כח, א גבי אווזא דרבה עיין בדקדוקי סופרים דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה.ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז"ל. ואף על פי שאין דעתו של רש"י ז"ל נראית כן, שהוא ז"ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ"ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.

1 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' לספק דרוסה. אף אם ודאי דרוסה יש לה בדיקה כמ"ש התוס' לקמן חולין דף נ"ג ע"ב בד"ה דרוסה שאמרו אפ"ל קצת הא דלא נקיט לודאי דרוסה דא"ל בזה אין לה בדיקה אלא מבפנים דאף שאינו רואה ריעותא מבפנים יש לחוש שמא אילו הו"ל בדיקה מבחוץ היה ניכר בהאדים מבחוץ לחוד נמי מיטרפא וכמ"ש הרא"ש אבל בספק דרוסה הוי קצת כעין ס"ס ולא חיישינן כולי האי ולפ"ז צ"ל דודאי דרוסה דיש לה בדיקה דוקא כשיודעין ודאי שלא נדרס כנגד הסימנים *ס גם י"ל כיון דסימנים קשין הן אצל דרוסה אין חוששין כ"ז שאינו נראה לעינים *ע ועיין כאן באשר"י באורך שהוכיח דבהאדים עור החיצון גרידא מיטרפא דאי לא"ה מאי נ"מ במה דאמר אין לושט בדיקה מבחוץ לספק דרוסה אפילו יש לו בדיקה למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי י"ל שפיר עד שיאדימו ב' עורות *פ ושלא תסבור כי אינו נראה מבחוץ סגי וא"צ לבדוק יותר מבפנים לזה אמר וושט אין לו וכו' וכשבא לבדוק בספק דרוסה אף שאינו רואה ריעותא בסימנים מבחוץ עליו לבדוק מבפנים:והומ"ל לספק נקובה לפי' רש"י דנקב אינו ניכר מבחוץ וכמ"ש התוס' לעיל באורך בהשוחט חולין דף כ"ח ע"א בד"ה אתא כי ממסמס כו' וא"ל דלא הומ"ל לספק נקובה אלא מבפנים וכו' דאף שבודק מבפנים וניכר ניקב זה בלא זה כשר *צ משא"כ בדרוסה שבא מחוץ לפנים. דהא נ"מ שפיר כדלעיל בהשוחט בעובדא דבר אווזא דממסמס קועי' דמא וכו' נשחטיה והדר נבדקיה וושט אין לו כו' וק"ל:

1 רשב״א על חולין פתח ↗

אלא לפרסומי מילתא דאסורה. כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש״י ז״ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ״ל עכ״ל. ובתשובת הראשונים ז״ל משום דהני עופות איידי דנקיטי דקטיני לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז״ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא. ונ״ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי מי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בדוקה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז״ל הלכות שחיטה דין דריסה אות ו הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן חולין נז, א שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז״ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל חולין מח, א ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים נא, ב אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו. ומיהו רש״י ז״ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל. ורבותינו בעלי התוס' ז״ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה דמצריך בדיקה דהא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז״ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין חולין מג, ב גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז״ל דנראה שגם רבינו שלמה ז״ל לא נקט ספק דרוסה אלא משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ״מ גבה וכרסה ולא מה ומה שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז״ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב לחללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.

13 רא"ש פתח ↗

גמ' אמר רבה שני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. למה לי למימר החיצון אדום והפנימי לבן. דאי חליף טריפה. ואם שניהם אדומים או שניהם לבנים כתב בעל העיטור ז"ל דמיסתבר דכשר דאחד מהן לקה וחבירו מגין עליו והוה ליה כנקב זה בלא זה ואיכא מאן דאמר דטריפה וכן נ"ל דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עלוהי אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ואם נקבו זה שלא כנגד זה טריפה. דכיון דאכלה ביה גמדא ליה ופשטה ליה זימנין דמתרמי בהדי הדדי:

13 מצודת ציון על יחזקאל פתח ↗

וקרמתי. מלשון קרום כעין קליפה ובדרז״ל קרום שעלה מחמת מכה חולין מ״ג:

13 רי"ף פתח ↗

אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה דף מג: לספק דרוסה דכיון דדם אדום הוא וושט מבחוץ נמי אדום הוא לא מינכר הילכך בעי בדיקה מבפנים שהוא לבן:

« חולין מ״ב ע״ב חולין מ״ד ע״א »