חולין ב׳ ב:י״ד-ג׳ א:א׳

1 רש"י פתח ↗

חרב הרי הוא כחלל - טומאות של מת הראויות לטמא כלי כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו ואם נגע במת הוי אבי אבות הטומאה ואם בטמא מת נגע הוי אב אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים והאי סכין נעשה אב. והאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ללמדנו שחרב הרי הוא כחלל, כלומר, שכלי מתכת הנוגע במת הריהו מטמא כמת עצמו. וכיוצא בזה, אם נגע הכלי באדם שנטמא במת, שהוא אב הטומאה — הריהו טמא כמוהו. ואם כן, הטמא שאב הטומאה הוא, כשהוא שוחט בסכין — לטמייה שיטמא את הסכין, ואזל ותלך הסכין וטמיתיה ותטמא את הבשר!

1 ר"ש משאנץ על משנה אהלות פתח ↗

והמנורה טמאה. משום דפרחה יוצא ואם תאמר למאי דמוקי לה בתוספתא במנורה של מתכת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהורה והלא חרב הרי הוא כחלל חולין דף ג. ויש לומר כגון דליכא מת בבית אלא חרב בעלמא שעל ידו מטמא ואין עושה חרב אחר כחלל כדפרישית בפ"ק: ובהא

14 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

לגופם של הדברים שואלים: האי זה הטמא שעוסקים בו במשנה, דאיטמא במאי שנטמא במה? אילימא דאיטמי אם תאמר שנטמא במת, מה יועיל שישחט בסכין ארוכה? הלוא "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב" במדבר יט, טז אמר רחמנא אמרה התורה,

14 חידושי חתם סופר פתח ↗

בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל לפיר"שי הוא שפת יתר ולפע"ד ליישב דהש"ס רצה להקשות בין אחולין ובין אקדשי' והנה בחולין הק' כפשוטה דמטמא הבשר אפי' כשמפרכסת אבל מקדשים לק"מ דמפרכסת הרי הוא כחי אך קשה פשיטא דלא ישחוט לכתחלה להכניס כלי טמא לעזרה ועיי' במשנה דשקלי' פ"ח משנה וי"ו ז' דאיכא למ"ד מותר להכניס ולד הטומאה למקדש משו"ה אמרי' חרב הרי הוא כחלל וה"ל אב הטומאה מיהו לא קי"ל כהך מ"ד וכדאמר שמואל בהדי' סוף עירובי' ולמאי דמחלק התם בין יש לו טהרה במקוה לאין לו טהרה א"ש ואין כאן מקום להאריך בזה עיי' וק"ל.

1 הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,

2 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!

1 רשב"א פתח ↗

אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל. ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך דהאי להאי טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים יד, א בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור נראה לי דצריך לומר טמא, וכן שנינו במסכת אהלות פ"א, ג ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:

1 רשב"א על בבא קמא פתח ↗

גמרא: הכי גרסינן: דאלו אב מטמא אדם וכלים. ול"ג אדם ובגדים דכל דוכתא לא נקט בגדים אלא במת דמטמא אדם לטמא בגדים כלומר בגדים שהוא לבוש ותולד' אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא וא"ת זמנין דמטמא אף אדם וכלים וה"ז כיוצא בו כדאמרינן חולין ג, א חרב הרי הוא כחלל כבר תירץ ר"ת דמ"מ אותו כלי מתכות אינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו וכדאמרינן בפ"ק דפסחים .. .. כלי מתכות אי נגע בדיקריב בדיקרב טהור וכן שנינו במסכת אהלות פ"ק ד' טמאים במת ג' טמאים ט"ז ואחד טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב.

1 אור החיים על בראשית פתח ↗

וְאִם תֹּאמַר: לָמָּה יָחוּשׁ לְהַחְלָפַת בְּגָדִים, וַהֲלֹא אֵין אָדָם וְכֵלִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה, וּבְגָדִים אֵלּוּ לוּ יְהֵא שֶׁנָּגְעוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ, אֵינָם נַעֲשִׂים אַב הַטֻּמְאָה וְאֵינָם מְטַמְּאִים אָדָם? יֵרָאֶה, כֵּיוָן שֶׁמָּצִינוּ קְרִיאַת שֵׁם לַעֲבוֹדָה זָרָה מֵתִים, דִּכְתִיב תהילים ק״ו:כ״ח ״וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, וּמָצִינוּ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה חולין ג. חֶרֶב הֲרֵי הוּא כְּחָלָל, וְכָתַב הָרַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ה׳ מֵהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כֵּלִים וְכוּ׳ וּבְגָדִים, עַד כָּאן, אִם כֵּן נַעֲשׂוּ הַבְּגָדִים כְּטֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ, וְלָזֶה יְצַו הַצַּדִּיק לְהַחְלִיף הַבְּגָדִים.

14 המאור הקטן על חולין פתח ↗

דף ב ע"ב האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי היא כחלל וכו'. פי' אלומי הוא דקא מאלים ליה לקושיא כלומר דאזיל סכין וטמיתיה לבשר ושוייה ראשון ואי נמי לא הוה ליה חרב כחלל מ"מ קשיא דהא אי נמי מטמיא סכין לבשר ומשויא ליה שני הרי שני פסול בחולין גרידא וכ"ש בחולין שנעשו על טהרת הקדש וה"ר יוסף בן מיגש ז"ל האריך במגילת סתרים שלו בענין הזה ללא צורך. ואסיקנא דאיטמי בשרץ ומלתא פסיקתא קאמר דלא משכחת ביה לעולם בשרץ דמטמא ליה נברא לסכין משום דהוה ליה ולד הטומאה ואין ולד הטומאה מטמא אדם וכלים וה"ה לטמא שנטמא בטמא מת דלא אמרי' חרב הרי הוא כחלל עד שיגע כלי של המתכת במת עצמו או במי שנגע במת דהוה ליה אב הטומאה כי ההיא דאמר בפסח ראשון בגר שנטמא בטמא מת ואוקימנא בנר של מתכת אבל אי נגע הכלי של המתכת בדיקרב במיתא שלא בחיבורין טהור הוא:

14 חידושי רמב״ן פתח ↗

אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו'. יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא אצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא' מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק ד' ג טמאים במת ג' טמאים א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים יד,א אמרי' בגד בנר שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת אלא דמשכחת לה אי נגע דיקרב בדיקרב טהור טמא. ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד'.והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן, כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.

« חולין ב׳ ע״א חולין ג׳ ע״ב »