חולין ק״ח א:י״ב-ק״ח ב:א׳

1 רש"י פתח ↗

חלב אמאי מותר - הרי חלב מעט שנבלע בבשר נעשה נבלה שהרי נאסר וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו חלב אסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל:

1 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' חלב אמאי מותר כו'. לפירוש ר"י בד"ה אמאי א"ל דהא מ"ד אפשר לסוחטו מותר ע"כ לא ס"ל סברא שכל אחד לבדו של היתר ובהצטרפן עשה הכתוב הכל לנבילה וא"כ דלמא רב דס"ל אפשר לסוחטו אסור נמי לית ליה האי סברא ואפשר לסוחטו אסור בבשר בחלב כמו בשאר איסורין דחנ"נ ואין הנאסר יכול לאסור כו' י"ל דשפיר פריך אמאי מותר חלב נבילה וכו' דלרב ע"פ דאורייתא דהא קאמר דחנ"נ ואוסרת את כל החתיכות אפילו הן אלף משום דהוי מין במינו ודו"ק:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

החלב אמאי מדוע מותר? והלא מאחר שבלע הבשר מן החלב, חלב זה שבתוכו חלב נבלה הוא, ולכשיחזור ויפלט אל שאר החלב שביורה, הריהו אוסר את כל החלב, משום מין במינו, ושיטת רב היא כדעת ר' יהודה שאין מין במינו בטל!

12 רש"י פתח ↗

בשר אסור - שנתן החלב טעם בו:

12 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

ואמור רבנן בששים דאמר ר"נ כו'. רש"י ד"ה א"ר כתב בפרק בתרא דע"ג מסקינן הילכתא כל איסורין שבתורה בששים כגון בשר בחלב כו' ולא הביא רש"י מדר"נ. והיינו כמש"כ התו' ד"ה כל. דע"כ ר"נ חולק על רבא. דמדגיד בששים ע"כ כל איסורין בעינן יותר מס'. שהרי הקילו בגיד וכדתנן כיצד משערין אותם כבשר בלפת. ובכל אסורין משערינן כבצל וקפלוט. וכש"כ לפרש"י שהוא הל"מ ע' מש"כ אות ג'. וא"כ יש להבין דברי רבינו שהביא מדר"נ. ונראה דבאמת אין אנו צריכין לכל זה. דהא דמשערינן כל איסורין בבצל וקפלוט היינו משום דא"א לידע בכמה הוא נ"ט. ע"כ שערוהו בדבר הנ"ט ביותר. דהיינו אם בשלו בשר טריפה בירק וא"א לידע טעמו. ולשער בבשר כשרה א"א. שאין טעמי כל בשר שוה ע"כ משערינן כאלו הוא בצל בירק וכן אי' בשלו טריפה בכשירה שהוא מין במינו וגזרו אטו שאינו מינו משערינן הטריפה בבצל באותו בשר כשירה. אבל גה"נ שבשלו בירק אין אנו צריכים לשער הגיד בבצל. שהרי אפשר לשער בבשר אותו בהמה שידוע דטעם הגיד מעין הבשר ולא יותר. אלא משערין כאלו הוא בשר אותו בהמה בירק. ואי בשלו במינו וגזרו אטו שא"מ משערינן כאילו הוא אותו בשר בלפת שהוא המקבל טעם ביותר. והא ודאי אי נאבד כל הבשר ולא נשתייר אלא הגיד ובשלו עם ירק ודאי משערינן בבצל וקפלוט כמו כל האיסורין. והנה התו' פסחים ד' פ"ג ב' הקשו אמאי מוקמינן מתניתין דלא כהילכתא נימא דהא דתנן ירך שנתבשל בה גה"נ היינו שמנו של גיד. ולמש"כ לק"מ דמדתני בסיפא כיצד משערין כבשר בלפת ואי שמנו קאמר הא נותן טעם יותר מבשר. ובאמת גם להתו' שכתבו דלהכי הקילו בגיד משום דגיד לא יהיב טעמא כולי האי ג"כ לק"מ. שהרי שמנו שפיר יהיב טעמא בבישול ככל האיסורים. אלא לפרש"י יש מקום קצת להקשות דכמו שפרש"י בגיד עצמו שהוא הל"מ בלא טעמא. ה"נ י"ל בשמנו מדרבנן וכך התקינו ונהגו. אבל לפי' רבינו ודאי ניחא דדינא ודאי הוא. והשתא שפיר מייתי ראי' מדר"נ לרבא: ולפעד"נ לתרץ קושית התו' עפ"י מ"ש הרשב"א ז"ל בס' תה"א והרא"ש והר"ן ז"ל דמ"ש ר"נ גיד בששים היינו שומנו של גיד ע"ש. ומעתה מיושב קושית התוס' דהא שומנו של גיד יהיב טעמא כמו כל איסורין ומש"ה הוי בששים אבל פליטת גיד עצמו הוי פחות מששים. ועפ"י דברי רבינו מיושב גירסת הרי"ף ז"ל דגריס מב"מ דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה. והקשה בחי' הריטבא ז"ל דלמה תפס שמנונית דג"ה ולא חלב ממש. אבל לפי דברי רבינו דרבא קאי על מאי דאר"נ גיד בששים א"כ א"ש מאי דתפס שמנונית דגיד. והייינו כמ"ש דר"נ מיירי בשומן הגיד. והגאון בנו"ב תנינא חיו"ד סי' ס"א כתב דמש"ה כתב הרי"ף שמנונית דג"ה משום דהרי"ף לטעמי' שפסק בסוף מסכת ע"ג כמ"ד מב"מ ל"ב ומש"ה כתב שמנונית דג"ה דלא הוי רק מדרבנן ובדרבנן מודה דבעל ע"ש. והוא תמוה. ואישתמיטתי' דברי הרי"ף ז"ל בפ' ג"ה גבי ריחא מילתא היא דפסק להדיא כמ"ד מב"מ בטל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' בסוף מסכת ע"ג דבחולין חזר בו הרי"ף ופסק בב' וג' מקומות דמב"מ בטל וכ"כ הרא"ש שם. ומה שהקשה בנו"ב שם על הרשב"א ז"ל. כמ"כ יש לתמוה על הש"ג סוף מסכת ע"ג במה שהקשה שם על רש"י ז"ל שפסק דשומן ג"ה בטל ע"ש ומה שתירץ על הרשב"א לא יעלה מזור לדברי הש"ג. אלא שיש להוכיח דעת רש"י ז"ל בחולין ד' קט"ז דאף בדרבנן ס"ל מב"מ ל"ב וכבר הוכיח כן השעה"מ פט"ו מה' מ"א ומש"ה שפיר הקשה הש"ג על רש"י ז"ל וא"ש. והארכתי בזה במ"א בס"ד אמנם ע"כ צ"ל דמיירי בשמנונית דג"ה שנתערב בשומן דהיתר. אבל אם נתערב בבשר. ל"מ למ"ד דשומן ובשר הוי מבשא"מ אלא אפילו למ"ד דהוי מב"מ. היינו דוקא בשמא אבל בטעמא ודאי לא דמי להדדי וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' צ"ח ע"ש. וא"כ מצי למיקם אטעמא. והש"ג שם הוכיח מגירסת הרי"ף ז"ל דס"ל דחלב ובשר הוי מב"מ. ולפעד"נ דאינו מוכרח וכמ"ש. מיהו בחי' הריטב"א ז"ל כתב להדיא בשמנונית דג"ה שנתערב בבשר. וצ"ל דמיירי בבשר שמן וכמ"ש הש"ך והפר"ח לפרש דברי הרמב"ן ז"ל וע' ביאורי הגר"א ז"ל שם סק"א שחולק ע"ז ע"ש ובזה מיושב מה שהקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו סי' קס"ו על הגמי"י דס' דכל דבר שאיסורו במשהו אוסר כולו אף בצלי א"כ מאי פריך הגמרא בחולין ד' צ"ו מדר"ה דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אינו למאי קושיא הא ר"ה תלמידי' דרב הוי ומסתמא ס' כרב דמב"מ ל"ב ומש"ה אוסר כולו ע"ש. ותמהני על הגרע"א ז"ל שלא הקשה על הגמי"י אלא דר"ה תלמידי' דרב הוי. ועדיפא ה"ל להקשות דהא הגמי"י כתבו כן בשם ר"ת ז"ל. ולפי שיטת ר"ת ז"ל דס' דסתם יינן בטל בששים כשאר איסורים א"כ מוכח להדיא דר"ה ס' מב"מ ל"ב כמ"ש התו' במסכת ע"ג ד' נ"ו ד"ה אבל ע"ש ואף דלפמ"ש התוס' שם בד"ה גרגותני וז"ל וי"ל דברי ר"ה הכי לפי' זה כו' א"כ אינו מוכרח. מ"מ זהו דוקא לפי מאי דס"ד דמטעם נצוק אסור אבל לפי מאי דמסיק דמיירי כשפחסתו בורו ודאי מוכח דר"ה ס' מב"מ ל"ב כמובן וע"ש בתו' ד"ה ש"מ אבל לפמ"ש מיושב קושית הגרע"א ז"ל. דהא דשומן ובשר מיקרי מב"מ היינו בשמא ולא בטעמא וא"כ למ"ד בתר טעמא אזלינן הוי חו"ב מבשא"מ. והנה התו' במסכת ע"ג שם כתבו דר"ה ס' בתר טעמא אזלינן. והוי לדידי' חלב ובשר מבשא"מ. ומיושב קושיתו וא"ש וע' תו' חולין ד' ק"ח ד"ה דאמר ובת' חתם סופר חיו"ד סי' פ"ה ותו' מסכת ע"ג ד' ע"ג ד"ה חזקי' ובלא"ה לק"מ קושית הגרע"א די"ל דהגמי"י ס"ל דחו"ב הוי מבשא"מ וע' פלתי סי' צ"ח סק"א ודו"ק מיהו אכתי צריכין אנו לתרץ קושית הגרע"א ז"ל על הרשב"א ז"ל בחי' לחולין ד' צ"ח ד"ה אמר אביי שכתב וז"ל וא"נ דההיא לא סבר לה לשמואל הכי אלא אדר"ה מקשי לר"י ור"ה כרבנן ס"ל דבין במינו בין שלא במינו בנ"ט עכ"ל והקשה הגרע"א שם מנ"ל דר"ה ס' כרבנן הא מסתמא סבר כרב דמב"מ ל"ב ע"ש שנשאר בקושיא. והן אמת דמדברי התו' דמסכת ע"ג הנ"ל אין להקשות על הרשב"א דאיהו אזיל לטעמי' דס' דגם בסתם יינן במשהו ולא כר"ת ז"ל וכמ"ש הב"י סי' קל"ד וא"כ אינו מוכח דר"ה ס' כרב. אבל קושית הגרע"א קשה. ונלפע"ד דהתוס' והרשב"א ז"ל אזלי לטעמייהו. דהנה איתא בחולין ד' צ"ח אר"ח אר"ה ביצה בס' והיא אסורה בס"א והיא מותרת. והנה יש מראשוני' ז"ל שפירשו הטעם דביצה שאני משאר איסורים. היינו משום חשיבות או בריה. וכ"ה דעת התו' שם ד"ה איבעיא וכמ"ש הש"ך סי' פ"ו סקט"ז אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו השיג עליהם דהא לא באנו הכא לבטל הביצה עצמה רק הפליטה. ע"כ הסכים הוא ז"ל לטעם הרמב"ן ז"ל דהטעם משום דבביצים יש גדולים וקטנים ופעמים שהאיסור גדול והשאר קטנים ומש"ה הוצרכו שיהי' ס"א והנה הב"י והש"ך שם כתבו נ"מ בין שני הטעמים כגון שנתבשלה הביצה בתבשיל דאי משום חשיבות או בריה ל"ש במינו ל"ש שלא במינו. אבל משום גדולים וקטנים זה לא שייך רק כשנתבשלה עם ביצים משא"כ שלא במינה. ומעתה לשיטת הרמב"ן ז"ל שהסכים לזה הרשב"א ז"ל ע"כ מיירי כשנתבשלה במינה ואמר ר"ה דבס"ב מותרות א"כ ע"כ סבר ר"ה מב"מ בטל. וא"כ נכונים דברי הרשב"א ז"ל לשיטתו ומיושב קושית הגרע"א ז"ל ונראה דזהו ג"כ דעת הריטב"א ז"ל בחי' למסכת ע"ג ד' נ"ו שהוכיח מקושית התו' שם דלא כר"ת ז"ל. וע' שעה"מ ריש פט"ו מה' מ"א ובהגהת נו"ב תנינא שם ודו"ק. ושוב מצאתי בביאורי רבינו הגר"א ז"ל יו"ד סי' צ"ח סק"ה שהביא ראי' להפוסקים דמב"מ בטל מסוגיא דביצה בס"א ע"ש והוא כמ"ש. ומזה נראה דרש"י דפסק מב"מ ל"ב חולק על הרמב"ן והתו' במסכת ע"ג ד' נ"ו שכתבו לדעת ר"ת ז"ל דר"ה ס' מב"מ ל"ב היינו משום דאזלי לטעמייהו בחולין דהטעם הוי משום ברי' וא"כ איכא למימר דר"ה מיירי שלא במינה אבל מב"מ ס"ל לר"ה דלא בטל וא"ש. ואי קשיא לר"ת ז"ל ישאר קושית הרשב"א ז"ל בחולין דמשמע דר"ה מודה בכחוש דבטל. ואמאי הא ר"ה ס"ל מב"מ ל"ב. לק"מ דר"ת אזיל לטעמי' דמפרש מ"ש ההוא כחוש הוי. היינו דכחוש אינו מפעפע וכמ"ש התו' בחולין שם משמו ז"ל וא"ש מיהו לפמ"ש לעיל לתרץ דברי הגמי"י בשם ר"ת ז"ל בלא"ה א"ש. שוב בא לידי ס' מחנה ראובן ומצאתי שהקשה ע"ד הרשב"א ז"ל בחי' לחולין ד' צ"ז ד"ה הא דאמרינן במ"ש שם ואדר"ה בלחוד הא מקשינן מיני' והקשה בס' הנ"ל מדברי התו' דמסכת ע"ג ד' נ"ו דר"ה ס' מב"מ ל"ב ע"ש. ולא הרגיש בכל הדברים שכתבנו. גם נראה שם מדבריו דאישתמיטתי' דברי הרשב"א ז"ל בד' נ"ח שכתב להדיא דר"ה ס' מב"מ בטל. ולא ראה רק דברי הרשב"א ז"ל בד' צ"ז וע' חי' הרשב"א קידושין ד' ס"ג ד"ה אמר ר"ל עוד ראיתי בס' הנ"ל שהקשה על מאי דאיתא בחולין שם ההוא דאתא לקמי' דר"ג ב"ר אמר אבא לא שיער במ"ז ואנא אשער במ"ה ופירש"י ז"ל דמיירי בח"ש. והש"ך ביו"ד סי' פ"ו השיג עליו ופי' דמיירי בביצה שנתבשלה וקליפי איסור מעלין את ההיתר ושיער רבי דבמ"ז ביצים יש ס' כנגד הביצה בלא קליפתה ע"ש וכתב בס' הנ"ל דרש"י לא פי' הכי משום דלקמן ד' ק"ח ס' רבי כר"י דמב"מ ל"ב. ומש"ה הוצרך לפרש דמיירי בח"ש ע"ש שהאריך בזה. ולא ידעתי מי הגיד לו דמיירי בביצה שנתבשלה עם ביצים אחרים דלמא מיירי בביצה שנתבשלה בתבשיל ושיער רבי דבמ"ז בתבשיל נגד הביצה בקליפתה יש ששים כנגד הביצה בלא קליפתה. ובעובדא דר"ג ב"ר הי' הקליפה עבה דמ"ה הי' ס' נגד הביצה בלא קליפתה מיהו מדברי הש"ך שם נראה דמיירי בביצה שנתבשלה עם ביצים. אבל אינו מוכרח. אלא אי קשיא הא קשיא לי דהנה בירושלמי פ"י דתרומות איתא ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר"ז רשב"א בשם ר' יוחנן אדא ב"ר גרשון ר' ביריי ר"ל ב"ר פלטא זקן א' בשם רבי ס"א אסורות ס"ב מותרות. והשתא לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דמ"ד ביצה בס"ב מותרות ע"כ ס"ל מב"מ בטל וכמ"ש. א"כ ע"כ סבר רבי מב"מ בטל. והשתא תיקשי הא רבי ס"ל בברייתא בד' ק"ח כר"י דמב"מ ל"ב. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דכתב במלחמות ה' בסוגיא דחנ"נ דמ"ש רבי נראין דברי ר"י לא דפסק כותי' רק נראין קאמר ע"ש. וא"כ לק"מ. ורש"י שם והתוס' בחולין ד' צ"ז דס"ל דרבי ס' כר"י אזלי לטעמייהו דחולקין על הרמב"ן ז"ל בטעמא דביצה וכמ"ש לעיל. ולק"מ לדידהו. אבל על הרשב"א ז"ל קשה דאיהו כתב בסוגי' דט"ח דרבי ס' כר"י. ואיהו ס' כהרמב"ן ז"ל בטעמא דביצה בס"ב. וא"כ תקשי לי' מהך ירושלמי. ונלפע"ד דהירושלמי לטעמי' אזיל דהנה הפר"ח ביו"ד סי' צ"ח כתב דביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם. שנתבשלה עם ביצים אחרים תליא במחלוקת אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא דאי אזלינן בתר שמא הוי מב"מ ואי אזלינן בתר טעמא הוי מבשא"מ. והנה במסכת ע"ג ד' ס"ו מביא אביי ראי' דבתר טעמא אזלינן מהך משנה דערלה פ"ב תבלין ב' וג' שמות כו' ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה כו' ורבא אמר לך ה"מ ר"מ כו' והנה בירושלמי פ"ב דערלה לא נזכר שם תירוצא דרבא דה"מ ר"מ היא רק מילתא דחזקי' דהכא במ"מ. ומוכח דהירושלמי ס' בתר טעמא אזלינן. וא"כ לק"מ מה שהקשינו מרבי ארבי דהא כיון דבתר טעמא אזלינן א"כ ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם עם ביצים הוי מבשא"מ וא"ש. מיהו לפמ"ש התו' שם דמ"ש חזקי' הכא במ"מ עסקינן א"ש אפי' לרבא. דלא כפירש"י ז"ל שם ע"ש א"כ אינו מוכרח לומר דהירושלמי ס' כאביי דבתר טעמא אזלינן. מיהו התו' לטעמייהו אזלי דס"ל דלא כהרמב"ן ז"ל בטעמא דביצה בס"א כמ"ש. וא"כ בלא"ה לק"מ מרבי ארבי אלא דא"כ הדרא קושית הגרע"א ז"ל על הרשב"א ז"ל דא"כ מנ"ל להגמרא דר"ה מודה בכחוש וס"ל מב"מ בטל הא מסתמא ס' ר"ה כרב רבי' ומהא דס' ביצה בס"ב מותרת אין ראי' דדלמא ס' כאביי דבתר טעמא אזלינן. אבל לק"מ דממ"נ דאי נימא דר"ה ס' בתר טעמא אזלינן א"כ ודאי א"ש דהא אי נימא בתר טעמא אזלינן הוי חו"ב מבשא"מ וכמ"ש לעיל. וא"כ אינו קשה רק אי נימא דר"ה ס' בתר שמא אזלינן להוי חו"ב מב"מ. וכתירוצא ב' שכתבו התו' במסכת ע"ג ד' נ"ו א"כ יפה כתב הרשב"א ז"ל דאי ס' ר"ה בתר שמא אזלינן א"כ מוכח מהא דס' ר"ה דביצה בס"ב מותרת דסבר ר"ה מב"מ בטל וכמ"ש. וא"כ ע"כ מודי ר"ה בכחוש וא"ש. מיהו דברי הריטב"א ז"ל בחי' למסכת ע"ג ד' נ"ו שכתבנו לעיל אינם מיושבים לפי"ז ודו"ק נחזור לענין. הנה בררנו שאין מחלוקת בזה בין רבא ור"נ ור"י אלא דר"נ מיירי בשומן הגיד ושוב מצאתי להגאון פלתי בסי' צ"ח סק"ד שהקשה כן על התו' דדלמא ר"נ מיירי בשומן הגיד ע"ש. והוי נ"ל לומר דהתוס' אזלי כאן בשיטתייהו בד' צ"ז בד"ה כוליא שכתבו וז"ל וי"ל כיון דלא אסור רק מדרבנן אינו אוסר הכוליא עכ"ל וא"כ ה"ה בשומן הגיד כיון דלא הוי רק מדרבנן אינו אוסר דבטל ברוב ול"ד לכחל דשומן הגיד קיל טפי ומש"ה ר"נ ע"כ מיירי בגיד עצמו ולא בשומן הגיד וע' תה"א להרשב"א ז"ל בית ד' שער א' וכן ראיתי להגאון בעל פמ"ג בס' ר"י שכתב דמה שתירצו התו' בד"ה כוליא הוא ג"כ תירוץ על קושית התו' ד"ה שאני. אלא שכתב שם דדוקא בצלי ומליחה ס"ל להתוס' דאינו אוסר בכוליא ובשומן הגיד וכן עיקר. ואף דמדברי הש"ך ביו"ד סי' קט"ו סקי"ז נראה דס"ל דלדברי האו"ה דגבינה בטלה ברוב ה"ה שומן הגיד בטלה ברוב ע"ש. אמנם באמת אישתמיטתי' להש"ך דברי הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות ד' פ"ב ומביאו הרשב"א ז"ל בחי' שם דשומן הגיד אינו בטל ברוב וגבינה בטל ברוב ע"ש ונראה דהתו' אזלי כאן בשיטת הר"מ שכתבו התו' דאין להחמיר בשומן הגיד מבגיד עצמו. וכיון דבגיד עצמו משערינן כבשר בלפת א"כ ה"ה בשומן הגיד ומש"ה שפיר הקשו. אבל לפי דעת רבינו והרי"ף ז"ל דשומן הגיד אוסר ככל איסורים ודאי י"ל כמ"ש דאין מחלוקת בזה. ומה שהקשה הפלתי שם על הסוברים דגיד ובשר הוי מבשא"מ מחולין ד' צ"ו ע"ש. כבר נתבאר תירוץ ע"ז בדברינו לעיל. והנה התוס' שכתבו דפליגי. נראה כונתם דס"ל דרבא פליגי אר"י. והיינו דרבא ס' דאין חילוק בין גיד לשאר איסורים. ור"י ס' דגיד בס' ובשאר איסורים יותר מס' אבל על ר"נ דסבר דגיד בששים לא פליגי. וכ"כ התו' שם ד"ה ביצה דר"נ ס' בכל איסורים בששים וא"כ אין חילוק לדידי' בין גיד לשאר איסורים וא"כ אין הכרח מדברי רבינו דחולק על התו' וע' פליתי שם אמנם קשה לי ע"ד התו' מהך ירושלמי שהבאתי לעיל דר"י ס' ביצה בס"א משמע דוקא ביצה מטעם שפירשו הראשונים ז"ל אבל בכל איסורים סגי בס' וע' ירושלמי פ"ב דערלה דגם שם ס' ר"י דבכל איסורים משערינן כאילו בצל וקפלוט ודוחק לומר דמ"ש ר"י בירושלמי בס"ב מותרת היינו בס"ב והיא ובכל איסורין סגי בס"א והיא. וע' בסוגיא דגמרא דילן. אמנם נראה דט"ס בירושלמי וצ"ל ר' יונתן דכן משמע בירושלמי שם ושוב מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל לחולין ד' צ"ח שכתב לחד פירושא דמ"ד ביצה. בס"א ל"ד ביצה אלא דס"ל כן בכל איסורים דבעינן ס"א ע"ש. ונראה ברור דכ"ה ג"כ דעת התו' ממ"ש בד"ה ביצה בס' ובד"ה ואיבעיא: ושוב לק"מ מה שהקשה בפליתי סי' פ"ו סק"ז ע"ד התו' ד"ה ביצה ע"ש. ומעתה מיושב מה שהקשתי על התו' מירושלמי ואדרבה דזה ראי' לדעתם ז"ל. דר"י דס' דביצה בס"א ה"ה כל איסורים ס"ל בס"א והיינו דאזל לטעמי' דסבר דכל איסורים כבצל וקפלוט משערינן. והוא יותר מס'. והרי"ף ז"ל ודעימי' דס"ל דמ"ד ביצה בס"א היא דוקא ביצה אבל בכל איסורים סגי בס' אזלי לטעמי' דמפרשי מ"ש ר"נ גיד בששים היינו שומנו של גיד ושוב אין מחלוקת בזה וכמו שביארתי. כ"ז מחתני שי':

12 גור אריה על דברים פתח ↗

כל דבר שתעבתי לך בשר בחלב וכו'. רש"י פירש הטעם בפרק כל הבשר חולין קיד ע"ב מפני שהבשול עצמו הוא האיסור, לכך אסור לאכול מן המעשה ההוא. ולאפוקי חוסם פי פרה ודש בה, אף על גב שהמעשה אסור להלן כה, ד, כיון שאינו אוכל האיסור בעצמו, אלא דבר הבא מכח האיסור, אינו אסור. וכן החורש בשור ובחמור להלן כב, י. וילפינן חולין קטו. משבת, דשם כתיב ר' שמות לא, יד "היא קדש", 'ואין מעשיה קדש', ואם בישל בשבת, אין הבא מכחה קדש, אף על גב שהיא קדש רש"י חולין קטו.. והקשו בתוספות שם סד"ה חורש על פירוש רש"י, דלמה לא יחשיב הבשול עצמו איסור, כמו שיחשיב בבשר בחלב. ואין זה קשיא כלל, דהא גבי שבת אין התועבה הוא הבשול מצד עצמו, אלא דלא יהיה בא מכח שבת, דהא לאחר שבת מותר לבשל. ולפיכך אין מעשה שלו תועבה בעצמו. לאפוקי בישול בשר בחלב, שהיא תועבה מצד התבשיל, דלעולם הוא אסור חולין קג ע"ב, והאיסור הוא מחמת בשול בשר בחלב, לכך הוא מתועב. ופשוט הוא:ועוד הקשו תוספות שם ד"ה כל, דצורם אוזן בכור, אפילו על ידי גוי ליתסר. ותרצו התוספות, דרחמנא שרינהו פסולי המוקדשין, דכתיב לעיל יב, טו ורש"י שם "כצבי וכאיל", ואם כן לאו תועבה הוא. והקשה הרא"ם על תירוץ זה, שמא התם כשנעשה המום מעצמו, ואז אינו אסור, אבל כשנפל על ידי גוי יהיה אסור. כך הם דברי הרא"ם. ולא הקשה מידי, משום דמצאנו דבשר בחלב הוא 'תועבה', ואסור אפילו נתבשל מעצמו – אם נפל חלב לתוך בשר ונתבשל – אסור חולין קח., ולפיכך אי הוי צורם אוזן בכור תועבה, היה אסור:אבל כך יש להקשות, דאם כן, אפילו עשה ישראל נמי לשתרי, דכיון דמצאנו דפסולי מוקדשין לא הוי תועבה כשנפל בו מום. ולפיכך יש לומר, דלכך שרי רחמנא פסולי מוקדשין, דלא נקרא זה 'תועבה'. אפילו עשאו למום הזה גוי, לא נקרא זה מעשה תועבה, דלא עשה מעשה בבכור, רק שחסרו, דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דאחרים, דהוא עשה מעשה שלפנינו, כמו בשול בשר בחלב. אבל חסרון הבכור, אין זה מעשה תועבה לפנינו, דלא הוי רק חסרון של הבכור, שאינו בפנינו. אלא אם כן היתה כוונתו להתיר את הבכור, זה נקרא מעשה תועבה, שהתורה אסרה להתיר את הבכור על ידי מום ויקרא כב, כא, והוא התיר את הבכור הזה על ידי מום, והרי הבכור שהתיר הוא מעשה תועבה, כן נראה לומר. ולפיכך גוי שצורם אוזן הבכור, אין דבר נעשה בבכור, ולפיכך מותר לגמרי. ודווקא ישראל שצרם אוזן הבכור אסור, אבל גוי לא, דלא דמי צורם אוזן בכור לשאר תועבה, דשאר תועבה – התועבה גופה קיים, ולא כן גבי בכור, דבכור קיים, אבל אין לפנינו שום מעשה:

1 וְסָבַר רַב אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר? וְהָאִיתְּמַר: כְּזַיִת בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יוֹרָה שֶׁל חָלָב, אָמַר רַב: בָּשָׂר אָסוּר וְחָלָב מוּתָּר, וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר,

2 חָלָב אַמַּאי מוּתָּר? חָלָב נְבֵלָה הוּא!

1 רשב"א פתח ↗

ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא. ואסיקנא דאפשר לסוחטו אסור, ובדין הוא שיחזור החלב שפלט מן החתיכה ויאסור את כל החלב, אלא הכי במאי עסקינן בשקדם וסלקו קודם שיפלוט בתוכו מה שבלע מן החלב. מכאן היו מדקדקין ר"ש ור"ת ז"ל דלמ"ד מין במינו לא בטיל חתיכת נבלה שנפלה בקדרה ושהתה שם עד כדי שתבלע ותפלוט הרוטב שבלעה, שאז צריך שיהא בקדרה רוטב ס' כנגד חתיכת הנבלה כדי לבטל את החתיכה שאינה מינה, וצריך שיהא בה ששים חתיכות כנגדה כדי לבטל הרוטב שבלעה וחזר בתוכה רוטב נבלה ואוסרת את הרוטב כולו שהוא מינו, והלכך עד שיהא בקדרה שני מינין, ומכל אחד ששים כנגד החתיכה א"א להתבטל למען דאית ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, ור"י ז"ל אמר דאדרבה מהכא משמע שלא כדבריהם, מדמתרצי' גדי אסר רחמנא ולא חלב, כלומר ולפיכך חלב שביורה מותר, ולדבריהם ז"ל אע"פ שלא אסרה תורה החלב מה בכך, מי גרע החלב מן המים שנבלעו בתוך הנבלה חוזרין בתוכה מים אסורין כמים של ע"ז ואוסר את המים שביורה מטעם מין במינו, וה"ה החלב שנפלט מן הבשר יהיה לו דין חלב אסור, אלא ודאי דהכי קאמר בשר אסר רחמנא ולא חלב להיות חלב נבלה, אלא רואין את החלב כמו הדבר שאסרו והוא הבשר, והטעם לפי שהחלב הנפלט מן החתיכה שאף על פי שהוא נעשה נבלה מ"מ הרי לא נאסר אלא משום שמנונית וטעם הבשר המעורב בו, ולא יהיה כח הבן יפה מכח האב, שהדבר האוסרו אינו אוסר את החלב והחלב שנאסר מחמתו יאסור את החלב שביורה, ומ"מ ודאי אסיקנא לענין בשר בחלב שהחלב הנפלט מן החתיכה הרי הוא כחלב נבלה ואוסר החלב שביורה כולו, מפני שהוא מינו, משא"כ בשאר איסורין לפי שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו, וכשנתערבו נאסרו מגזרת הכתוב, מש"ה חזרו שניהם להיות גוף אחד של איסורין, והרי זה בשר בחלב וחלב בבשר ואוסרין בשר בכל שהוא וחלב בכל מה שהוא. ותדע שהרי לוקה על חצי זית בשר וחצי זית חלב מה שאין כן בשאר האיסורין שהרי אינו לוקה על כזית רוטב שנפלט מן הנבלה עד שישתה מן המים שיהא בו כזית מטעם השמנונית הנבלע בהן מן הנבלה, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים, והילכך מים ורוטב שנפלט מן הנבלה אינו אוסר את הרוטב שבקדרה כעין רוטב של נבלה, אלא רואין אותו כדבר האוסרו, כלומר שרואין אותו כאלו הוא בשר נבלה, וכיון שיש בקדרה ס' לבטל את הנבלה, הרי הכל מותר ומשום הכי אומר רבינויצחק ז"ל שהמלח הבלוע מדם כגון שמלחו בו בשר ונתנוה בקדרה או מלח שבולע מנבלה ונתנוהו בקדרה אף על פי שטעם המלח נטעם ואינו בטל באלף, אפילו הכי אם יש ס' בקדרה כשיעור המלח הכל מותר, ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"ז שאיסורו מחמת עצמו אלא כדם שאסרו ורואין אותו כאלו כולו דם ואוסר בכמות שהיה הדם אוסר ולא יותר, מה שאין כן בבשר בחלב שהכל חזר גוף אחד של איסור כמו שכתבנו, ולפיכך אם נפל בשר בתוך חלב וקדם וסלקו קודם שיספיק לפלוט החלב שנבלע אפילו אין ביורה ששים כנגד הבשר וטעמו קפילא ואין כאן טעם בשר החלב מותר, כיון שלא נמוח שם ממשות של בשר ואין כאן אלא פליטתו, ולא ידענו כמה הוא סומכין על הקפילא להקל בפחות מששים כמו שכתבתי בפרק גיד הנשה חולין צז, א אבל אם לא הספיק וסלקו עד שיכול לפלוט החלב שנבלע אע"פ שטעמו קפילא ואין כאן טעם בשר כלל, אפילו הכי אסור משום חלב שנפלט שהוא כחלב נבלה, וכ"כ הרמב"ם הרמב"ן ז"ל.

1 תוספות פתח ↗

אמאי מותר חלב נבלה הוא - מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד מין במינו לא בטיל צריך תרי ששים ששים ברוטב לבטל טעם חתיכת נבלה וששים בחתיכת היתר לבטל רוטב היוצא מן הנבלה וקשה לר"י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא בעלמא חתיכה של היתר נעשית נבלה מדרבנן וצריך ששים כנגד כולה דמדאורייתא לא צריך ס' אלא כנגד האיסור הנבלע בה א"כ אע"ג דגדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ מדרבנן החלב עצמו נאסר כשאר איסורין דמאי שנא משאר איסורין ויאסור כל חלב שביורה אלא ודאי כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו והכי נמי רוטב הנפלט מן הנבלה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבלה שמתבטל שפיר במים שבקדרה והא דקאמר חלב נבלה הוא וקאי הכי במסקנא היינו דוקא בבשר בחלב שכל אחד לבדו היתר וכשנתבשל יחד עשה הכתוב הכל כנבלה והוא כחלב היוצא מן הטרפה ולכך לוקה על חצי זית חלב הנבלע מחצי זית שמנונית בשר אבל מים הנפלטים מן הנבלה אין נאסרין אלא מחמת טעם הנבלה המעורב בהן ואין מצטרפין ללקות עליהן משום נבלה ומכאן יש להוכיח דתבלין הבלועים מחלב או מדם ונפלו לקדרה מתבטלין בששים ואע"ג דנותנין טעם אפי' באלף מותר דאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן:

1 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה אמאי, חלב נבלה היא, מכאן הי׳ מדקדק ר״ש, דלמ״ד מב״מ לא בטיל צריך תרי ששים וכו׳, הנה הא דסגי בתרי, ס׳ הוא משום דאמרינן קמא קמא בטל, ולא חוזר וניעור, דאל״כ לא תסגי אפילו בהרבה פעמים ששים, דהא נכנס ויוצא רוטב הרבה בתוך הנבלה שנעשה איסור, וא״כ גם חד ששים למה לי והא קמא קמא בטל, אלא מאי צריך לומר, דנגד חתיכת האיסור הנראה לעיננו לעולם צריך ששים, ולא אמרינן קמא קמא בטל, משום שלא תחלוק בביטול האיסורים, בין לח ליבש, כי בלח שנפל בפ״א לא שייך קמא קמא בטל, ולכן לעולם צריך ס׳ נגד חתיכת האיסור, אבל נגד הרוטב שנבלע בחתיכה וחוזר ויוצא שאינו נראה לעינים למה לי ס׳ בכל דהו תסגי, כי קמא קמא בטל, ושאני חלב היוצא מכזית זה לתוך היורה דליכא אינן מינו כלל ולא שייך ק״ק בטל, דכל שהו מחלב מצי אוסר אבל להצריך ס׳ נגד הרוטב מנין וצ״ע לפע״ד. עוד שנית נתקשה לי טובא על שיטת ר׳ שמואל דלפי דעתו מה מהני ס׳ בחתיכות להתיר הרוטב דכיון דרוטב נאסר מצד מב״מ וצריכין לומר סלק את הרוטב והחתיכות מבטלין רוטב הנבלה, הלא החתיכות ניכרים בפ״ע, ואיך יבטלו הרוטב שבתוך הרוטב, וצ״ל דהמוהל היוצא מן החתיכות בתוך הרוטב הוא יבטל את רוטב הנבלה, אבל מנ״ל דהחתיכות יפלטו כל כך מוהל שיהי׳ ס׳ נגד הרוטב שפלטה החתיכת איסור דמאן מפיס לשער זאת, וכל זאת צע״ג ודו״ק.

12 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים על הסבר זה: והאם סבר סבור רב שאפשר לסוחטו אסור? והאיתמר והרי נאמר שנחלקו חכמים בדינו של כזית בשר שנפל לתוך יורה סיר של חלב שאין שיעור זה של בשר נותן טעם בחלב שביורה, שאמר רב כי הבשר אסור, שהרי בלע מן החלב שנתן בו טעמו, ואילו החלב מותר, מפני שהבשר לא נתן בו טעם. ואולם אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שלדעת רב אפשר לסוחטו — אסור,

12 פסקי הרא"ש על עבודה זרה פתח ↗

מתני' הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה בתוספתא קתני סכינין בהדי שפודים ואסכלאות וכן בפרק קמא דחולין דף ח. גבי סכין של עובד כוכבים דפריך תיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ומשני בשליבנה באור ותימה דבפרק כל שעה פסחים דף ל. משמע דסגי להו בהגעלה דגרס התם אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני דפיסחא היכי עבדינן להו א"ל מעלינן לקתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ומסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ויש מפרשים אידי ואידי ברותחין אחר הליבון לפי שאין יכול ללבן הברזל היטב אצל הקתא והכי קתני בתוספתא פעמים שאדם חס על סכינו ללבנו ור"ת פי' דחמץ שאני משום דהיתירא קבלע וכי קפליט ליתיה לאיסוריה בעיניה והכי משני רב אשי לקמן בשמעתין עבודה זרה עו. ואע"פ דרב אשי גופיה הוא דקאמר התם קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא שמא מחמיר על עצמו היה ולא רצה לסמוך אשינויא דידיה וכן משמע הלשון לדידי כעין חדתא עבדי ליה ואנן סמכינן אמאי דפסיק תלמודא והילכתא אידי ואידי ברותחין ומסתברא הא דמסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין כל זה מדברי רב אשי כלומר אע"פ שאני עושה ליבון אין הלכה כך כי אני מחמיר על עצמי אלא כך הלכה דברותחין סגי ובירושלמי גרס סכין תוחבו ג' פעמים בקרקע ודיו רבי בון בשם רבי יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו והוא שיהיו ניצוצות ניתזין הימנו. מתוך הירושלמי רצה ר"ת לחלק דסכין עובד כוכבים דחולין וסכינא דבתוספתא מיירי בסכינים גדולים שפעמים צולין בו בשר להכי בעי ליבון דיקא נמי דבתוספתא קחשיב לה בהדי שפודין ואסכלאות ובפסחים מיירי בסכינים קטנים ולא נהירא דההיא דירושלמי לחתוך בצונן איירי כיון דקאי אתוחבה ג"פ בקרקע ולענין צונן לא שייך לחלק בין תשמישו על ידי האור לתשמישו על ידי רותחין לכך נראה דסכינין גדולים דרך לעשות בהן גומות ובגמרא אמר דשיפה לא מהני בסכין שיש בה גומות ואפילו לחתוך בה צונן הלכך בעי ליבון דהגעלה לא מהני כי אינו יכול לנקר הגומות ואינו פולט במקום הגומות אפילו סכין קטן אם יש בו גומות בעי ליבון וסכינין ישנים הנקחים מן עובדי כוכבים היה אומר ה"ר יצחק בר"מ דבעי ליבון שדרך עובדי כוכבים לתקן בהן הפתילה בפי הנר של חלב בשעה שדולק והופכין בהן בשר על גבי גחלים ואמר ר"ת כיון דאין תשמישו לכך לא חיישי דלמא מיתרמי ועביד הכי ואפילו איתרמי דעביד כל מה דאין הישראל משתמש בו על ידי האור סגי ליה בהגעלה ברותחין דכל מה שסופו לפלוט ברותחין פולט בהגעלה ראשונה ולא נהירא כיון דתשמישו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו מידי דהוי אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה ולא אמרינן דכל מה דעתיד לפלוט דפולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו ופולט תמיד מעט מעט ואין לחלק ולומר ממה שבלע ע"י האור לא יפלוט לעולם כי אם באור דהא אמר השפוד והאסכלה של קדשים מגעילן ברותחין אלמא בליעה על ידי האור נפלטת ע"י רותחין ויראה שיספיק אם ילבן חודו של סכין לפי שרגילין העובדי כוכבים להשתמש בו באור אע"ג דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו מ"מ כיון שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור סגי בהכי:

12 תוספות על חולין פתח ↗

הוי מין ומינו ודבר אחר כו' - אומר רשב"ם דכמו שצריך שיהיה ברוטב כדי לבטל החתיכה דאיסור כך צריך נמי שיהיה ס' בחתיכה של היתר לבטל מן הרוטב כשיעור ב' החתיכות דמכיון שנבלע הרוטב בחתיכת האיסור נעשה נבלה וכשנפלט אחרי כן ממנה אוסר שאר הרוטב מפני שהוא מינו דהכי אמרינן בפרק כל הבשר לקמן חולין דף קח. גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור אמאי חלב מותר חלב נבלה היא פירוש דחלב שנבלע בבשר נעשה נבלה וכשנפלט אח"כ אוסר כל החלב מפני שהוא מינו:

חולין ק״ז ע״ב » « חולין ק״ט ע״א