חידושי חתם סופר על שבועות כ״ד

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור שבועות כ״ד
1 בְּאִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו; בְּאִיסּוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ לָא אָמְרִינַן.
2 בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם הָכִי קָא פָטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן; דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְקׇרְבָּן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּפָטַר?
3 מִידֵּי הוּא טַעְמָא – אֶלָּא מִשּׁוּם אִיסּוּר כּוֹלֵל; רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר.
4 בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָאו וָהֵן; אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, בִּשְׁלָמָא לָאו – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֶלָּא הֵן – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
5 אֶלָּא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר.
6 אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹ.
7 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא אכל אַכְלֵיהּ וַהֲדַר אִשְׁתְּבַע ליה עֲלֵיהּ,
8 חשובי אַחְשׁוֹבֵי; אֶלָּא הָכָא מִי אַחְשְׁבֵיהּ?!
9 אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל?
10 מִידֵּי דְּהָוֵה אַאִיסּוּר מוֹסִיף.
11 וּמַאן דְּפָטַר, דְּלֵית לֵיהּ? כִּי אָמַר אִיסּוּר מוֹסִיף – בַּחֲדָא חֲתִיכָה, בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת לָא אָמְרִינַן.
12 וְאָמַר רָבָא: לְמַאן דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״ – מִיגּוֹ דְּחָיְילָא שְׁבוּעָה אַעֲנָבִים, חָיְילָא נָמֵי אַתְּאֵנִים.
13 פְּשִׁיטָא!
14 מַהוּ דְּתֵימָא: אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו אָמְרִינַן, אִיסּוּר הַבָּא מֵעַצְמוֹ לָא אָמְרִינַן; קָא מַשְׁמַע לַן.
15 מֵתִיב רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת, וְחַיָּיב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד; וְאֵלּוּ הֵן: טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהוּא נוֹתָר, מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
16 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ – חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם.
17 וְאִם אִיתָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ חָמֵשׁ – כְּגוֹן שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּמָרִים וְחֵלֶב״, מִיגּוֹ דְּחָיְילָא שְׁבוּעָה אַתְּמָרִים, חָיְילָא נָמֵי אַחֵלֶב!
18 כִּי קָתָנֵי, אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו; אִיסּוּר הַבָּא מֵעַצְמוֹ לָא קָתָנֵי.
19 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
20 בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם.
21 אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּלֵית לֵיהּ שְׁאֵלָה; שְׁבוּעָה דְּאִית לֵיהּ שְׁאֵלָה לָא קָתָנֵי.
22 הֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
23 הָא אוֹקְמִינַן בִּבְכוֹר.
24 אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי, קׇרְבָּן קָבוּעַ; קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לָא קָתָנֵי.
25 הֲרֵי טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ – דְּקׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הוּא!
26 בְּנָשִׂיא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר: נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר.
27 רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּבָעֵי שִׁיעוּר; שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַפָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר, לָא קָתָנֵי.
28 הֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
29 הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.
30 וְרַב אָשֵׁי מֵאַוֵּירְיָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי קָתָנֵי, זְדוֹנוֹ כָּרֵת; זְדוֹנוֹ לָאו, לָא קָתָנֵי.
31 וַהֲרֵי אָשָׁם, דִּזְדוֹנוֹ לָאו, וְקָתָנֵי!
פירוש חידושי חתם סופר על שבועות כ״ד
1 תוס' ד"ה האוכל נבלה ביוה"כ כו' מה שהקשו תוס' למ"ד לאו לאיברים עומדת עי' מסכת חולין ק"ב ע"ב ס"ל לרש"י דלכ"ע לבשר מן החי עומדת ועי"ש בתוס' ד"ה שאין כו' ובחידושינו שם ומה שהקשו עוד כי מתה פקע איסור אמ"ה עי' בחולין ט' ע"א מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומ"ש בחידושי הרשב"א שם דמוחזקת מאיסור לאיסור נשארה בחזקתה הראשונה וכה"ג כ' במסכת יבמות ל"א ע"ש וק"ל ואין להאריך בכאן:
2 ד"ה אלא הן היכא משכחת לה כו' עי' מ"ש מורי נ"י בספר כתובה בקונטרס שבת אחים בחידושי א"ע סי' קי"ח סט"ו ומ"ש בנו ידידי הרבני מה' צבי הירש נ"י בק"א שלו לישב קו' הריצב"א וקושייתם כבר הקשה פר"ח באו"ח סימן תפ"ה ועי' בחק יעקב שם סק"ב. ולא יכלתי לעמוד על דבריו שכ' שהש"ע מחולק על הריצב"א ולא ראיתי מזה שום רמז שדברי השו"ע הן הנה דברי הירושלמי בעצמו והפי' שסובל לשון הירושלמי ה"נ לשון השו"ע וצ"ע:
3 והנה במשנה למלך פרק ה' מהל' יסודי התורה נסתפק אי יוצאין באכילת מצה שלא כד"א דשאני מצות אכילה מאזהרת לא תאכל ע"ש ואם כן יש לישב קו' הריצב"א דלהכי חייב באוכל מצה דה"ל למיכל שלא כד"א ולא נשבע כלל לבטל המצוה דנשבע שלא יאכל כוונתו דרך אכילה דוקא משא"כ בסיפא בשלא יאכל מצה בליל פסח דסיפא מדפרט ליל פסח דעתו אכל שיוצאין בו בלילי פסח דמשום הכי מותר בבציקות של נכרים ומצה עשירה כמ"ש הריב"ש ועי' ביו"ד ס"ס רט"ו ועי' תשובת מהרי"ט ח"ב השייכים ליו"ד סי' מ"ז באריכות ואם כן ה"ה נמי דאסור בשלא כד"א דה"ל כמפרש ולק"מ קו' הריצב"א:
4 ואולי אי הוה ס"ל לחלק בין מצות אכילה לאזהרה שלא תאכל אם כן ה"ה בשבועה נהי בנשבע שלא יאכל בעינן הראויה לאכילה מ"מ בנשבע שיאכל הכל בכלל ועי' תוס' סוף פרקין ד"ה שבועה כו' והו"מ לשנויה הכי בקיצור דהן משכחת ליה בשכ"א ועי' גי' הר"ן באמת בכה"ג:
5 מיהו מאי שהקשו תוס' דה"ל להירושלמי למינקט רבותא טפי בנשבע שלא לאכול בלילי פסח ובשארי הלילות יש לומר דבכולל גם שאר הלילות א"כ אוסר עצמו נמי במצה עשירה ובציקות נכרים דחזינן דאין דעתו דוקא אמאי שיוצאין בו שהרי אוסר גם בשאר לילות ואפשר דפרט נמי לילי פסח לאסור אפי' שלא כד"א ואם כן לילי פסח גופא מיקרי כולל סתם שכולל שארי מצות עם מצת מצוה ודו"ק:
6 והנה תי' הר"י לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה פשוט כוונתו כיון דיש לפנינו ב' מצות הא' קיום שבועתו והב' מצות ה' לאכול מצה או שלא לאכול נבלה ומי נדחה מפני מי אמרינן לעולם שב ואל תעשה עדיף שב ואל תאכל מצה אף ע"פ שנדחה מצות ה' ית' ולא תקום לעבור על שבועתך וכן שב ואל תאכל נבלות ודחה שבועתך ואל תקום לעבור על אזהרת ה':
7 ודע דלפע"ד לולי שבעלי תוספות שהמה תלמידי הר"י והריצב"א לא נחתו לכך הייתי אומר שמעולם לא פליגי הר"י והריצב"א ולענין אכילת מצה כ"ע ל"פ דאין חילוק בין כולל סתם לכולל מפרש וכדמוכח בירושלמי שאינו מחלק בכך כמו שהקשו בתוס' רק בענין אכילת נבלות הוא דמחלקינן והדין נותן במפרש שאוכל נבלות ושחוטות א"כ א"נ אכל כזית שחוטה לא יצא עדיין ידי שבועות עד שיאכל ג"כ כזית נבלה ואמרינן ליה שב ואל תעשה ולא חיילי שבועה אנבלה משא"כ בנשבע סתם שאוכל ואירע לו שאכל נבלות אמרינן שיצא ידי שבועתו בזה לכ"ע והר"י מודה בזה. והשתא לק"מ מה שהקשו תוס' לקמן מתוספתא דנשבע שאוכל ואכל פגול נותר וטמא דכה"ג הר"י מודה כנ"ל. ונלפע"ד דמשו"ה פי' רש"י דאיתא בהן בדבר היתר ולא פי' בדבר איסור ודחקו תוס' לקמן משום ר"ש פי' כן ולפי הנ"ל פשוט הוא דבנשבע שאוכל ואינו מצוי לו כ"א נבלה לא אמרינן קום אכול כ"א כשאירע שאכל יצא בזה ואם כן לא הוה ממש איסור בהן כ"א בדבר היתר דאמרינן לו קום אכול. ונלפע"ד דגם היש גורסין סוברים כך ומשום דדחיקא להו למימר איתא בהן בכה"ג משום דליתא ממש בדבר איסור לכן גרסו אלא משכחת כדרבא בנבלה מוסרחת אבל מודים הם דנבלה לאו עפר מיקרי דראויה לאכילה ואריה רביעה עלה דאל"ה ק' ממסקנת הש"ס לעיל כ"ב ע"ב אלא תפשוט דבעי רבא כו' אלא ע"כ הני י"ג לא נאדו מפירש"י אלא משום דס"ל דסתם לא אוכל ליתא בהן לענין דבר איסור כנ"ל ברור ודו"ק היטב בכל זה:
8 ולפע"ד הא דלא פירש"י כגירסתם לאו משום דלא מקרי אכילה בכה"ג דמוסרחת דהרי להרמב"ם שבועה שאוכל ואכל עפר יצא ידי שבועתו דמחלק בין שלא אוכל לשאוכל אלא משום נהי דאכילה מיקרי מ"מ נבלה לא מקרי דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ולהדיא אמרינן במנחות כ"ג ע"א דנבלה מוסרחת מיקרי שחוטה ע"ש:
9 והנה הראב"ד ז"ל פי' לחלק בין נשבע קודם פסח מהני כולל משא"כ בנשבע בלילי פסח שכבר חל עליו חובת מצה אפי' כולל לא מהני ועי' בחק יעקב ואם כן בנבלה דלעולם מוטל איסורו עליו אינו חל לעולם: ויש להסתפק במופלא סמוך לאיש שאינו מוזהר על הנבלה ונשבע עליה מה דינו לכשיגדיל א"נ ישראל במלחמה דשרי כתלי דחזירי ונשבע לאכול מה דינו בשובו ממלחמה דהרי נשבע קודם חול האיסור וכן הנודר מן היין מפסח ולהלן ושוב נשבע עליו שישתנו וכיון שחל השבועה קודם חול האיסור מה דינו ויש להסתפק ולהתיישב בכל זה ודוק. ועי' בש"ך חו"מ סימן ע"ג ס"ק י"א:
10 ד"ה אלא כדרבא כו' דכמה שקצים ורמשים איכא כו' וכ' המהרש"א דשקצים ורמשים דמציעתא משכחת במוסרחים טפי דאז איתא בהן וצ"ע בע"ז ס"ח ע"ב מאי דהוה בעי רב ששת למימר אליבא דרב וע"ש תוס' וה"נ אליבא דרב ושמואל ור' יוחנן קיימי' וצ"ע:
11 בא"ד וע"ק לר"י מדתני' בתוספתא דשבועות עי' במהרש"א דבעי למימר דריש לקיש מודה בכולל סתם דמהני אפי' באיסור הבאה מעצמו ולפ"ז נ"ל הא דלא מוקי מתני' בכולל סתם וכר' יוחנן משום דקשה מ"ש רישא דס"ל לר"ל דנבלה מקרי אינה ראויה לאכילה כעפר ולכן נמי לקמן מקשה לרבא משכחת לה חמש בשבועה אתמרים וחלב ולא מקשה נמי לריש לקיש דמשכחת בנשבע סתם שלא אוכל ע"כ משום דבכה"ג הוה חלב כעפר ואינו חל אפי' בכולל אבל בתוספתא דמיירי בשבועה שאוכל דאז יוצא באוכל פגול משום דבשבועה שאוכל אפי' עפר מהני כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם כצ"ל דעת המהרש"א:
12 אבל קשה מש"ס דלעיל כ"ב ע"ב אלא תפשוט כו' ודו"ק:
13 והקו' הראשונה יש לישב קצת דודאי איכא שרצים דמאיסי טובא ואהנהו קאמר שם בע"ז דחידוש הוא מיהו איכא נמי דלא מאיסי ועולה על שלחן מלכים כמשמע שם ובסיפא דמתני' דהכא איירי סתם אפי' אי אכל הנהי דמאיסי אשתו אסורה וכן מדייק לשון התוס' דכמה שקצים ורמשים איכא כו' ומ"מ במיצעתא בנשבע שלא לאכול שקצים ורמשים סתם איתא בשאוכל הנהי דלא מאיסי ונסרחו כך יש לישב אבל קו' השניה צ"ע:
14 גמ' אמר רבא מ"ט דמאן דאמר איסור כולל כו' לפמ"ש לעיל יובן היטב דמ"ד איסור כולל ס"ל דהיינו מוסיף כיון שעי"ז נאסר בחצי שיעור ואידך ס"ל בשתי חתיכות לא אמרינן פי' כיון דעכ"פ איצטרך צירוף חתיכה השניה לא הוה מוסיף עי' מ"ש לעיל באר היטב ועפ"ז הטעם יוצדק אידך מימרא דרבא דאפי' בשני האיסורים באים ע"י עצמו מ"מ שייך האי טעמא דמוסיף השני על הראשון לענין צירוף חצי שיעור כנ"ל משא"כ אי הוה טעמא דמ"ד איסור כולל מגז"ה כדמשמע בפ' כל הבשר ריש סוגיא דפרה ורחל אם כן הוה מצינן לחלק דבאיסור הבא מעצמו חייל ואפשר משום דקיל ואיתנהו בשאלה:
15 ודע מה שדחקו עצמם התוס' למצוא הן בתנאים תמוה לי דמדוע ליתא בהן שיתיר שבועה הראשונה ויקיים השניה. וק"ל:
16 תוס' ד"ה יש אוכל אכילה אחת וכו' אלא משום שהוא חמור על קל עכ"ל. נלפע"ד דהוצרך הש"ס דהתם לכך משום דאל"ה לא ברירא כולי האי דתיחול קדשים אחלב דחמיר שהוא בכרת משא"כ קדשים דליכא כרת כ"א בנטמא אבל בלא"ה לא ומ"ש תוס' לקמן ד"ה מיגו כו' דחלב קיל לאו כ"ע היא דבפלוגתא שנויי' ס"פ גיד הנשה ע"ש היטב ולהוציא די כל הדיעות מסיק בכריתות דקדשים נמי חמיר שאסור בהנאה:
17 ועיין מה שהקשה המהרש"א ממה שפי' רש"י שם להדיא דהוה איסור מוסיף. וזהו שיטת רש"י בחולין ק"א ע"א וע"ב דאיסור חמור הוה איסור מוסיף והכא רוח אחרת אתו. ונלפע"ד משום דקשה ליה בשמעתין מי דחקי' לאוקמי' מתני' בכולל שחוטה עם נבלה ולא מוקמה במפרש נבלה לחוד ואפ"ה חיילי שבועה משום דחמיר שמחייב קרבן וכבר כתבתי בזה לעיל ובאמת יש לישב קו' זו דמאן לימא לן דשבועה חמיר דלמא נבלה חמיר שאינו בשאלה וכה"ג אמרינן התם בחולין ק"א ע"א דטומאת בשר חמורה מטומאת הגוף משום שאין לו טהרה במקוה ע"ש. אבל רש"י נראה דהוה ס"ל דסוגיא דהכא לית לה הא דאיסור חמור מקרי מוסיף:
18 ועוד נלע"ד דאי הוה ס"ל להמקשן דחמיר מוסיף אם כן כולהו דחשיב ה"ל מוסיף דקדשים אסורים בהנאה ויו"כ נמי חמיר מחלב דהותר מכללו כמ"ש תוס' ד"ה מגו כו' ובנטמא ביו"כ חייל אכולהו משום דחמיר דאסור אפי' בנגיעה וא"כ מאי מקשה דלמא שבועה לא חייל משום דלא חמיר ולית ליה כולל בקל אלא ע"כ לא חשיב הכא חמיר כ"א כולל ודו"ק. וע"ש בחולין ק"ג ע"א תוס' ד"ה מר סבר ר"י כו' ופירש"י ד"ה מר סבר חיילי כו' דלחד לישני ס"ל לר' יוחנן מוסיף לחוד חייל ודוק משא"כ לשאר הסוגיות חמיר מיקרי מוסיף מדאמרינן בכריתות אקדשא איתוסיף כו': והא"ש נמי הא דפירש"י דאין עירוב והוצאה ליו"כ נגד הש"ס דכריתות עי' בחולין ק"א ע"ב שם פירש"י למאן דלית ליה איסור בת אחת אם עשה מלאכה בשבת לא מחייב שתים אלא משום דשבת הוה מוסיף על יו"כ לענין חיוב סקילה ויו"כ כולל לענין שבת באיסור אכילה ע"ש דמשמע דרבא דמשתעי התם לית ליה איסור בת אחת כ"א בגוונא הנ"ל והיינו אי ס"ל דאיסור חמור מוסיף הוא לא נעשה שבת מוסיף אי"כ בסקילה אבל בסוגיא דהכא דמוכח דאית לה דחמור לאו מוסיף הוא לא מחייב בשבת ויו"כ כ"א חדא וע"כ לאו לאפושי חטאת אתא:
19 והא דלא כ' רש"י התם בחולין דשבת נעשה מוסיף על יו"כ לאסור הוצאה ומיגו דחייל אהוצאה חייל נמי אשארי מלאכות משום דלמסקנא רש"י נמי ס"ל כסוגיא דכריתות דלא כרפרם ולא פי' כן רק לפום סוגי' דהכא ועי' במסכת שבת ק"ב ע"א מה שפי' רש"י שם ובתוס' ד"ה ר' מאיר כו' ובחידושנו שם. ובקונטרס הראשון אשר לי:
20 ד"ה שלא אוכל תמרים וחלב כו' דמשמע נמי חלב שעל הקבה כו' הא דלא כתבו נמי בחלב סרוח משום דא"כ ה"ל לשנויי דבסרוח לא מיירי וכן צריכין לומר למאי דלא מקשה נמי לריש לקיש דמשכחת ליה בנשבע שלא לאכול חצי שיעור חלב וע"כ צ"ל בח"ש לא קמיירי אבל לר' יוחנן דמצי איירי בשיעור שלם ואינו סרוח קשה שפיר ואפ"ה משני לקמן נהי דהשתא ליתא בחצי שיעור מ"מ כיון דאיתא נמי בחצי שיעור לא איירי ביה וק"ל:
21 בא"ד ותימא אמאי לא פריך נמי לר' יוחנן מהכא. הנה צריכין להבין לפי קושי' הש"ס דמשכחת לה בכולל תמרים עם חלב אתמהא אתמרים גופייהו היכי חייל הא ה"ל יו"כ אע"ג דשיעור אכילה דשבועות בכזית ודיו"כ בכותבות דהיינו ב' זיתים מ"מ למ"ש תוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה דמוקי כו' דחצי שיעור נמי הוה מושבע ועומד ולפחות ליתא בהן אם כן אי"כ גופיה היכי חייל וע"כ בכולל יו"כ עם שאר הימים אע"ג דכ' תוס' לקמן בסמוך דלא חייל כולל אחמור ויו"כ חמור הוא שבכרת מ"מ כיון דכזית לענין יו"כ מיחשב ח"ש לא הוה יו"כ חמור לענין זה. יהיה איך שיהיה מאי פסיקא להקשות דלמא חדא כולל אמרינן ב' כוללים לא אמרינן דמגו דחייל אתמרים בשאר הימים חייל נמי ביו"כ ומגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב וצריכין לדחוק כשם דחייל איסור הבא ע"י עצמו על איסור הבא ע"י עצמו בחדא כולל דהיינו תאנים וענבים על שבועות תאנים ה"נ ליחול איסור הבא ע"י עצמו על איסור הבא מאליו בתרי כוללים. והא"ש דלא מקשה לר' יוחנן כ"א לרבא דמחייב אפי' בשני איסורים באים ע"י עצמו ודו"ק:
22 גמ' כי קתני מידי דלית ליה שאלה. אין לפרש משום דאי בעי שאיל על נדרו ולא מחייב הך חטאת דאכתי משכחת ליה בנשבע על כזית תמרים וכזית חלב המונחים עתה לפניו דבלא"ה איירי באוכל כזית תמרים עם החלב כדמסיק בכריתות משום דיוה"כ בעי ככותבת ע"ש ואוכלם ולא נשתייר מידי דהשתא תו לא מצי שאיל כיון דליכא מידי בעולם וא"ל דבכה"ג לא חייל איסור הבא ע"י עצמו דהיינו השבועה על חלב הקדש דהוה נמי איסור הבא ע"י עצמו ולא מצי איירי בכולל ונשבע על חלב סתם ואם כן ע"כ נשתייר חלב בעולם ומצי שאיל על שבועתו ז"א דהא לרבא קיימינן דס"ל דשני איסורין הבאים ע"י עצמו חיילי אהדדי אלא ע"כ כוונתו דלא חשיבי מידי דשייך ביה שאלה כמו דמשני איסור הבא מעצמו לא קחשיב בלי טעם כלל והא"ש דלא משני הש"ס הכא בהקדש לא מצי שאיל כיון שכבר נזרק הדם כמו שכ' המהרש"א בשם תוס' דכריתות ז"א דהא בשבועה נמי משכחת כה"ג כנ"ל ואפ"ה לא חשיב מידי דשייך ביה שאלה בעולם וע"כ מוקי ליה בבכור והא"ש בכריתות לא קאי אליבא דרבא דאית ליה ב' איסורין הבאים ע"י עצמם שפיר משני תוס' כנ"ל הקצרתי ודו"ק:
23 ובפשיטות טפי איכא למימר משום דהכא אזיל הש"ס לרבא ואיהו ס"ל לקמן כ"ח ע"א דאכלו כולו אין נשאלין עליו והתם מצי קאי לאמימר דפליג עלייהו לקמן ע"ש ודו"ק:
24 גמ' הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה פי' הרי הקדש דחל הקדישא אפי' אכל שהוא ומשני דמ"מ בעינן שוה פרוטה דבלא"ה לא מקרי כסף וכתי' ונתן הכסף וקם לו וע"ז מקשה תוס' דה"ל לשנויי הא אוקימנא בבכור שאינו מקדישו כלל והת"ח הבין דבעינן שוה פרוטה אמעילה קאי ולא אתחלת הקדש ולכן מגיהה בתוס' לאין צורך וק"ל: