חידושי חתם סופר על שבועות כ״א

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על שבועות כ׳ ע״ב חידושי חתם סופר על שבועות כ״ב ע״א »

1 קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.

2 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קׇרְבָּן עַל שֶׁקֶר, כָּךְ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שָׁוְא; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.

3 מֵיתִיבִי: אֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא – נִשְׁבָּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם. שְׁבוּעַת שֶׁקֶר – נִשְׁבָּע לְהַחְלִיף! אֵימָא נִשְׁבָּע וּמַחְלִיף.

4 כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – שֶׁקֶר, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מִ״לֹּא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״. ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״ – עוֹבֵר בְּ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. וְאֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבָּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם.

5 אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר; דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כֹּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו, וְשֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו; חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם.

6 נִשְׁבָּע מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר קְרָא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה״ – בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.

7 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא יְנַקֶּה״ כְּלָל? אִי כְּתִיב ״כִּי לֹא יְנַקֶּה״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳״ – ה׳ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.

8 אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״לַשָּׁוְא״ ״לַשָּׁוְא״ שְׁתֵּי פְּעָמִים; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר.

9 וְהָוֵי בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: הַאי שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא! וְאֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״, וְלֹא אָכַל – הַאי מִי לוֹקֶה?! וְהָא אִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ לוֹקֶה!

10 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דְּהָוֵה הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.

11 וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: תְּהֵא בְּ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״. וּמַאי שְׁנָא? אָמַר רָבָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר דּוֹמָה לְשָׁוְא, מָה שָׁוְא לְשֶׁעָבַר, אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר.

12 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

13 זוֹ הִיא – לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי?

14 לָא, לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן – זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ לָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא; אֲבָל מִילְקָא לָקֵי.

15 אֵימָא סֵיפָא: זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי? מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי?

16 לָא; זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקׇּרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ עַל שִׁגְגָתָהּ חַיָּיב קׇרְבָּן; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.

17 הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא! רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא?! כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא, וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן, אֶלָּא לְמַעוֹטֵי ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל מִמַּלְקוֹת, אֲבָל קׇרְבָּן מִיחַיַּיב.

18 וּמַאי שְׁנָא? מִסְתַּבְּרָא, קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְהַבָּא; קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר?

19 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל כׇּל שֶׁהוּא, חַיָּיב כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דִּמְחַיֵּיב בְּמַשֶּׁהוּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן.

20 וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי אִיפְּלוֹגֵי בְּעָלְמָא, וְהַאי דְּקָא מִיפַּלְגִי הָכָא – לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב; קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָטְרִי.

21 אוֹ דִלְמָא, בְּעָלְמָא – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא – הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב.

22 תָּא שְׁמַע, דְּאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁזֶּה חַיָּיב? וְאִם אִיתָא, לֵימָא לְהוּ: אֲנָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי!

23 לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי. לְדִידְכוּ, אוֹדוֹ לִי מִיהָא, הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב! וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לָא.

24 תָּא שְׁמַע, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן, וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת – חַיָּיב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, לְמָה לִי לְצָרֵף?

25 וְעוֹד תְּנַן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.

26 וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר – וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, אִי בִּסְתָם – וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.

27 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, כָּל שֶׁהוּא נָמֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ? שְׁמַע מִינַּהּ.

28 אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ כּוּ׳. וְלָא?! וַהֲרֵי נְמָלָה! בְּרִיָּה שָׁאנֵי.

29 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

30 וַהֲרֵי מְפָרֵשׁ! מְפָרֵשׁ נָמֵי כִּבְרִיָּה דָּמֵי.

31 וַהֲרֵי עָפָר! אֶלָּא

פירוש חידושי חתם סופר על שבועות כ״א

1 גמ' ואיבעית אימא כשם שמביא קרבן כו' הנה לפי דקיי"ל דשוא ושקר בדבור אחד נאמרו כמ"ש תוס' בשם הספרי יש לומר דלהכי אתי' באמת שמביא קרבן לשעבר כלהבא והא דאמרינן לקמן כ"ו ע"א דר"ע מריבוי' ומיעוטא מפיק ליה והיינו לפום סברא דלישנא קמא דהכא דחזר בו מדיבור אחד כמ"ש תוס' ד"ה קמ"ל כו' וכדמשמע מפירש"י ד"ה ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' כוונתו דגרסינן אלא משום דחזר בו מהא דבדבור אחד נאמרו מ"מ בהא איבעיח אימא אפשר דלא חזר בו ומתורץ בזה קו' מהר"ר עזרא הנביא שהביא התוספות לקמן כ"ה ע"א ד"ה רב כו' וכן מיושב פסק הרמב"ם דפסק בכל התורה דרשינן כללי ופרטי ופסק כר"ע דמחייב בלעבר כלהבא ועי' בפר"ח י"ד סי' פ"ד וכבר ישבנו לעיל פ"ק ה' ע"א ע"ש וק"ל:

2 הא דר' אבהו לאו בפי' אתמר אלא מכללא הכא לא דייק הש"ס וכי מכללא מאי משום דנ"ל פשוט דלא שבקי' מאי דשמע רב דימי מרבו ר' יוחנן בפי' דאוכל ולא אוכל שקר הוא. מפני מה שהוכיח ר' ירמיה מדברי ר' אבהו בשם רבין אמר ר' יוחנן בהוכחה בעלמא מכללא. ואולי אלו היה שומע מפי ר' יוחנן כמו רב דימי היה משוה דברי ר' יוחנן וכן נלפע"ד פשוט דפשטי' דקרא לא תשבעו בשמי לשקר להבא משמע כמ"ש תוספות לעיל ג' ע"ב ד"ה אבל לענין כו' וריצב"א פי' כו' ע"ש ובת"כ איתא לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר אם גנבת סופך לכחש ולשקר ולשבע לשקר וכן פירוש רש"י בחומש ע"ש וא"כ מפני הך דרשא ע"כ מוכח דאלשעבר נמי קאי דע"י גניבה גורם שישבע לשקר בלעבר שלא גנב כמ"ש הקרבן אהרן שם מיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולהבא נמי קאי. ומפני דס"ל לר"י דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ואיצטרך לשוא ב' פעמים למידרש מיניה באם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר ואיזהו שקר אם שקר כפשוטו דהיינו להבא או כדרשא דהיינו לשעבר ולכאורה מסתבר דאם אינו ענין אלהבא קאי שהוא פשוטו של מקרא מאשר נאמר דקאי אלשעבר דלא אתא רק מדרשא דסמוכין לכן מדקדק רבא בפי' רבתה תורה דאלשעבר קאי ולכן שמע רב דימי מפי ר' יוחנן דלשעבר עובר משום שוא וה"ה משום שקר נמי אלא דאשמועינן רבותא דמשום שוא נמי איכא דומה למ"ש תוס' ד"ה קונמות כו' דבלהבא משום שקר נמי איכא אבל משום בל יחל נמי איכא והא"ש מ"ש הרמב"ם ברפ"א מהל' שבועות דבין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא ותמהו עליו והא"ש ולק"מ ודו"ק:

3 והנה ר' יהודה דלא דרש סמוכין בשום דוכתא כ"א במשנה תורה לא מוקי קרא דלשקר כ"א להבא לחוד ואיצטרך לשוא ב' פעמים לעיקרא דמלתא שנדע דיש אזהרה בשבועה דלשעבר ולק"מ קו' תוס' ד"ה אמר קרא רק לת"ק ומיושב קו' מהרש"א:

4 וא"ל דמ"מ קשה לר' יהודה לא ינקה ה' למה לי ז"א דלא ינקה איצטרך להורות דלא תצא מהחמורות כמבואר לקמן ר"פ שבועות העדות וביומא ס"פ יום הכפורים וממילא איצטרך נמי תיבת ה' דלא נטעי לא ינקה כלל וע"כ ק' קו' תוס' משוא ב' פעמים וזה לא קשה לר' יהודה דלא דרש סמוכים רק לת"ק ומיושב ק' מהרש"א ודו"ק:

5 תוס' ד"ה חוץ מנשבע כו' שהבהמה נמנעת מלאכול כו' וכ"כ בב"מ אבל בסנהדרין ס"ה ע"ב כ' כשבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה זהו מקרי מעשה ע"ש ובשיטה מקובצת בב"מ ולדברי תוס' דהכא משמע דזהו בעצמו מקרי מעשה במה שהבהמה מצטערת לאכול ואינה אוכלת בלא זקיפת הראש וכן משמע קצת בסנהדרין שם דקתני יצא עדים זוממין שאין בהן מעשה פי' מביאין קרבן בלא מעשה וכל קרבנות קבועות במעשה דוקא ולא מקשה מנזיר לר"א הקפר דמייתי על חטא אע"ג דלא עביד מעשה אלא ע"כ שציער עצמו מקרי מעשה ובזה א"ש דאתמר לקמן פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ולא נקט סתם שבועה שאוכל ועבר היום ולא אכל בגוונא דמתני' אלא ע"כ דזה מקרי שפיר מעשה כמו שלא אוכל ואכל ולא משכחת אלא בנשבע על ככר שלא ציער עצמו שאכל כמה מאכלים רק הככר הזה לא אכל: ובזה מיושב פסק הרמב"ם בריש הלכות שבועות דמחייב מלקות בלא אוכל ואכל ובאוכל ולא אכל ובפ"ד ה"כ פסק בהדיא דנשבע על הככר לאכלו ולא אכלו אינה לוקה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והלח"מ בפרק א' ה"ג נדחק בזה ולפמ"ש א"ש:

6 תוס' ד"ה היכן מצינו כו' ואף ע"ג דבמפרש כו' היינו קו' הש"ס דלקמן והרי מפרש ומשני מפרש נמי כברי' דמי. אלא דהש"ס לא נחית לשנויי רק לישנא דקאמרי היכן מצינו ובאמת מצאנוה במפרש וע"ז משני דמברי' לא מיירי מ"מ הקשו תוס' הכא מנ"ל לרבנן לפרש סתם אכילה בכזית דילמא סתם אכילה בכל שהוא כיון דמודים אי הוה מפרש כל שהוא חלה שבועתו וע"ז משני סתמא מפרשינן ככל אכילה שבתורה. ונ"ל דלא ידעינן בלשון בני אדם אי אכילה בכזית או בכל שהוא לכן אזלינן בתר לשון התורה דאל"ה קיי"ל בשבועות נדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הקשה במשנה למלך פרק ד' מהל' שבועות ריש ה' א':

7 א"נ י"ל דבלשון בני אדם אין אכילה פחות מכזית וכן משמע קצת בברכות פ' ג' שאכלו מ"ט ע"ב וע"ש בתוספות ד"ה ר"מ אומר כו' ע"ש נלפע"ד דהכל מדרבנן משום דלבני אדם חשיב אכילה בכזית גזרו עליו ברכת המזון ור"מ היא דמפיק ליה מקרא אע"ג דס"ל דלא חשיב בפחות מכביצה כאשר גילה דעתו בשורפו לפני הבירה ע"ש משא"כ ר' יהודה ס"ל מדאורייתא בכביצה דאכילה שיש בה שביעה בעי מ"מ מדרבנן אפשר דמודה דגזרו אכזית משום בלשון ב"א וחוזר עליו נמי לשורפו לפני הבירה וא"ש הא דאין מדקדקין עד כזית אע"ג דהלכה כר' יהודה לגבי ר"מ כמו שהקשו בתוספות הנ"ל והא"ש דמדרבנן עבדינן הכי:

8 כללו של דבר נ"ל דבלשון ב"א אין אכילה פחות מכזית והא דהוצרכו רבנן לומר דלא מצינן אכילה בתורה פחות מכזית משום דר"ע ס"ל אע"ג דסתם אכילה של ב"א בכזית מ"מ בשבועה דמדבר ומביא קרבן דחמיר דעתו אכל שהוא כמ"ש תוס' בדבור הסמוך ועי' מ"ש אי"ה לכן הוצרכו לומר דלא מצינו עונש בתורה בפחות מכזית ומסתמא אין דעתו לאסור יותר מאיסורו כמ"ש במשנה וא"כ לדידן דקיי"ל יש מעילה בקונמות בלא"ה ליתא לדר"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן דהאיכא קונמות ומאי דמשני הש"ס לקמן אין מעילה בקונמות לאו הלכתא הוא ודוקא רבנן דסתם מתני' ר"מ והרשב"א גורס להדיא דברי ר"מ במתני' דס"ל יש מעילה בקונמות כדאפיך רבינא לקמן בשמעתין הוצרך להשיב מסתם אכילה שבתורה ולטעמיה אזיל נמי דס"ל דסתם אכילה שבתורה בכזית כמו שהבאתי לעיל ממסכת ברכות משא"כ לדידן אף אי סתם אכילה שבתורה בכל שהוא כיון דבלשון בני אדם בכזית בתרייהו אזלינן בשבועות ואי משום דחמיר דלא מצינו מדבר ומביא קרבן אשכחן קונמות דיש בהו מעילה אדיבורו ובעי שיעורא שוה פרוטה וקרבן:

9 ומיושב בזה קו' המשנה למלך שם אהרא"ם דס"ל סתם אכילה שבתורה בכל שהוא ואתא הילכתא ואפקי' ממשמעותיה לענין מלקות לאוקמי בכזית והקשה מסוגי' דהכא ולפי הנ"ל א"ש ודו"ק:

10 ד"ה היכן מצינו הילכך כיון דחמיר כו' נלפע"ד הפי' כיון דחמיר אי היה נשבע שאוכל בודאי דעתו לפטור עצמו בכל שהוא כדי להפטר מחומר השבועה וכמ"ש הר"ן לקמן גבי שאוכל עפר ועי' מה שאכתוב שם אי"ה ה"ה נמי בשלא אוכל מפרשינן דעתו אכל שהוא ובזה תבין קו' תוס' לקמן כ"ב ע"א ד"ה והרי כו' והת"ח פקפק ע"ש והא"ש ודו"ק:

11 ד"ה ואי ס"ד תימה דילמא שאני הכא דגלי קרא כו'. יש לישב קושית תוס' דבע"ז ס"ד ע"א ובנזיר ל"ח ע"א ובמעילה י"ח ע"א כ' בשם ר' יקיר דכל שהו למלקות לר"ש דוקא בעינא אבל ע"י תערובות מודה דבעי שנתערב כזית דאל"ה משרת לר"ש למה לי לטעם כעיקר לא צריך דיליף ליה מגעולי נכרים דלא ס"ל דחידוש הוא ולהיתר מצטרף לאיסור לא צריך דלא שייך צירוף דהא סגי בכ"ש אע"כ דבתערובות מודה. ורבים תמהו דלא מוכיח הש"ס הכא לר"ע מידי למה לי לצרף דהא בתערובות מודה. ולפע"ד דלאו מסברא קאמר ר' יקיר הכא דמ"ש בעין מתערובות כמו שהקשו באמת תוס' עליו אבל עיקר כוונתו דר"ש לא מוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור כ"א לטעם כעיקר דמגעולי נכרים ה"א דבתערובות נמי סגי בכ"ש ולכן אתי' משרת להורות דבעי שיעורא דהרי ילפינן מהכא דבשתי' דנזיר בעי כזית מדכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל וי"ו מוסיף על ענין הראשון במסכת נזיר אם כן מוכח דבעי שיעורא ודע דמשרת ענבים היינו ענבים ששראן במים ושתה המים ומיניה יליף ר"ע בהיפך פת ששרה ביין והשתא מקשה הש"ס הכא שפיר לר"ע דע"כ אין לחלק בין תערובות לבעין אי לאו דמשרת אתי' להכי ואם כן היתר מצטרף לאיסור מנ"ל:

12 ומיושב נמי קושית התוספות דהיכן גלי קרא דאי ס"ל כר"ש ע"כ מוקמי קרא לחלק בין תערובות לבעין ודו"ק:

13 ודע דיש לנו תלי"ת אריכות בישוב דברי ר' יקיר הנ"ל באנפין שונין ובסתירת רש"י דכ' דאתי' מוכל משרת ע"ש מה שמחק בעצמו הגי' הלז בפסחים סוגיא דמשרת ובחידושי למסכת חולין סמוך לסוגיא דזרוע בשלה חברתי קונטרס לסוגיא דמשרת שם תמצא הכל על נכון:

14 גמ' ולא הרי נמלה כו' משמע דמחייבין מלקות שקיל וטרי הכא דבנמלה ליכא קרבן ואם כן מאי דמקשה מהקדש משמע דלמלקות בהקדש נמי בעי שיעורא ועל זה סמכו תוס' בקו' ד"ה אבל כו' דפשיטא דלהקדש אפי' למלקות בעי שיעורא ועי' מ"ש שם בחידושי הרשב"א ולפע"ד הוכיחו תוס' ממ"ש ודו"ק:

15 וכן מוכח ממאי דמקשה והרי קונמות והיינו ע"כ למלקות דאי לקרבן מסקינן בעי שיעורא ועוד דיש לומר לשנויי אין מעילה בקונמות דהכי ס"ל לר"מ במסקנא דאיהו תנא דמתני' אלא ע"כ דבמלקות איירי ודו"ק:

« חידושי חתם סופר על שבועות כ׳ ע״ב חידושי חתם סופר על שבועות כ״ב ע״א »