חידושי חתם סופר על פסחים ה׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על פסחים ד׳ ע״ב חידושי חתם סופר על פסחים ו׳ ע״א »

1 דְּהָא אִיתַּקַּשׁ הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר לַאֲכִילַת חָמֵץ, וַאֲכִילַת חָמֵץ לַאֲכִילַת מַצָּה.

2 הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר לַאֲכִילַת חָמֵץ, דִּכְתִיב: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה״.

3 וַאֲכִילַת חָמֵץ לַאֲכִילַת מַצָּה, דִּכְתִיב: ״כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בֵּיהּ בְּמַצָּה: ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״.

4 וְאֵימָא לְרַבּוֹת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְבִיעוּר? ״בַּיּוֹם״ כְּתִיב.

5 וְאֵימָא מִצַּפְרָא! ״אַךְ״ חִלֵּק.

6 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: מָצִינוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: רִאשׁוֹן — דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, דְּאָמַר קְרָא: ״הָרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד״.

7 אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, הָכִי נָמֵי רִאשׁוֹן דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע?

8 שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״, מָה ״שְׁבִיעִי״ — שְׁבִיעִי לֶחָג, אַף ״רִאשׁוֹן״ — רִאשׁוֹן לֶחָג.

9 הָכָא נָמֵי כְּתִיב: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״רִאשׁוֹן״, ״הָרִאשׁוֹן״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִכְדַאֲמַרַן.

10 אִי הָכִי הָתָם נָמֵי, ״הָרִאשׁוֹן״ לְמָה לִי? וְתוּ, הָתָם דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן״, אֵימַר ״רִאשׁוֹן״ דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע? שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן״, מָה ״שְׁמִינִי״ — שְׁמִינִי דְּחַג, אַף ״רִאשׁוֹן״ — רִאשׁוֹן דְּחַג.

11 ״הָרִאשׁוֹן״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מֵ״רִאשׁוֹן״ וּ״שְׁמִינִי״ נָפְקָא!

12 אִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל דִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, קָא מַשְׁמַע לַן.

13 וְלָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָא וָיו וְלָא הֵא?! וְתוּ, הָתָם דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם״ — רִאשׁוֹן דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע?!

14 אֶלָּא, הָנֵי שְׁלֹשָׁה ״רִאשׁוֹן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה ״רִאשׁוֹן״, זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה ״רִאשׁוֹן״: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו, לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

15 לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו, דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר״. וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ״. וְלִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם״.

16 רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ — לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּים.

17 וְאֵימָא: כָּל חַד וְחַד כִּי שָׁחֵיט! זְמַן שְׁחִיטָה אָמַר רַחֲמָנָא.

18 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״ — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ — לֹא תִּשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח וַעֲדַיִין חָמֵץ קַיָּים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

19 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״, וּכְתִיב: ״כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, וּמָצִינוּ לַהַבְעָרָה שֶׁהִיא אַב מְלָאכָה.

20 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״ — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב — תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״, חִלֵּק. וְאִי בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ, מִי שְׁרֵי? הָא אִיתַּקַּשׁ הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר לַאֲכִילַת חָמֵץ, וַאֲכִילַת חָמֵץ לַאֲכִילַת מַצָּה! אָמַר רָבָא:

21 שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ: הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת, וּשְׁמַע מִינַּהּ: לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל וְהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ — הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

22 תָּנוּ רַבָּנַן: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ בְּכׇל גְּבֻלֶךָ״!

23 לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״ — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹי — תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

24 אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״.

25 אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּבָתֵּיכֶם. בְּבוֹרוֹת בְּשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכׇל גְּבֻלֶךָ״.

26 וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: בַּבָּתִּים עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹי. בַּגְּבוּלִין — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. מִנַּיִין לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְשֶׁל זֶה בָּזֶה?

27 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׂאוֹר״ ״שְׂאוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר שְׂאוֹר בַּבָּתִּים: ״שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְנֶאֱמַר שְׂאֹר בַּגְּבוּלִין: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״. מָה שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם.

28 וּמָה שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ.

29 אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

30 כְּלַפֵּי לְיָיא! אָמַר אַבָּיֵי: אֵיפוֹךְ.

31 רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְאַרֵישָׁא קָאֵי: שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

32 וְהַאי תַּנָּא מְיהַדַּר אַהֶיתֵּירָא, וְנָסֵיב לֵהּ קְרָא לְאִיסּוּרָא?! מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לְךָ״ ״לְךָ״ תְּרֵי זִימְנֵי.

33 אָמַר מָר: יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״. הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ!

34 לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת, הָא — דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת.

35 כִּי הָא דְּאָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: בַּעִירוּ חֲמִירָא דִבְנֵי חֵילָא מִבָּתַּיְיכוּ. כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִיגְּנֵב וְאִילּוּ מִיתְּבִיד בִּרְשׁוּתַיְיכוּ קָאֵי וּבָעִיתוּ לְשַׁלּוֹמֵי — כְּדִילְכוֹן דָּמֵי, וְאָסוּר.

36 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן — כְּמָמוֹן דָּמֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

37 שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

38 אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן — לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי,

פירוש חידושי חתם סופר על פסחים ה׳

1 איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. יל"ד לפמ"ש הר"ן במתני' דטעם ההשבתה היא משום שהוא בכרת ולא בדילי לכן החמירה תורה שיעבור בב"י ע"ש ומ"ש לעיל א"כ אכתי נימא דנהי דלאו דאכילת חמץ איתקש לאכילת מצה שיהי' בלאו האוכלו מ"מ כרת שלו איתקש להשבתת שאור מה התם ימים ולא לילות אף ה"נ ימים ולא לילות ואין לומר דמסתברא שיהי' כרת ולאו שוין ז"א אדרבא הסברא נותנת שלא יהיה בכרת כ"א ביום כיון דהשבתה וכרת תלי' זב"ז כמ"ש הר"ן ובהשבתה כתי' להדי' ימים ולא לילות מנ"ל למפיק קרא ממשמעותי' וי"ל דהא כתי' ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמעותא משמע עם הלילות כמ"ש לקמן בשם הרא"ם ז"ל וא"כ נהי דלילה הראשונה לא נפקא מהך קרא דמיום הראשון כתי' משמע משם ואילך מ"מ א"א להקישו להשבתת שאור שיהיה ז' ימים בלא לילות דע"כ כל הששה ימים עם לילותיהם קאמר א"כ ממילא אמרי' כיון דגלה לן קרא בלאווי דחמץ שיהי' מתחיל מזמן אכילת מצה ה"ה לכרת דחמץ שמתחיל אז והה"נ דהו"מ למילף בפשיטות כוון דאיתקש השבתה לאכילה וכרת דאכילה הוא ע"כ גם בלילה לכה"פ מיום הראשון עד יום השביעי וע"כ ימים דהשבתה לא למעוטי לילות אתי' אלא ז' ימים שלמים עם לילותיהן קאמר ולילה הראשונה בכלל ותו לא מידי. והנה במכילתא איתא בקרא דבערב תאכלו מצות עד יום עשרים ואחד לחדש בערב דסד"א שבעת ימים תאכל מצות ולא לילות קמ"ל עד יום כ"א לחדש היינו עם לילותיהן ומסיק בהרא"ם פ' בא דהכוונה אאיסורא דחמץ שיהי' שוה ביום ולילה דאלו מקרא דמיום הראשון עד יום השביעי לא הוה ידעי' לילה הראשונה קמ"ל הכא ולפי הנ"ל לא איצטריך דמהשבתת שאור נפקא דז' ימים עם ז' לילותיהן קאמר עכנ"ל כמ"ש החזקוני דאמצות אכילת מצה קאי שיהיה ביום ובלילה עד כ"א לחדש בערב דנהי דקי"ל דששה ימים רשות חוץ מלילה ראשונה מ"מ נהי שאינו נענש אם לא אכלו מ"מ יש לו שכר אם אכל מצה ביום ולילה ע"ש בחזקוני ולולי זה לא ידעתי לפרש הנך קראי:

2 ראשון דמעיקרא משמע. מדלא קאמר נמי מצינו מעיקרא שנק' ראשון מזה הוכיח רש"י דבלא רומי' כלל משמעותא דקרא כך הוא משא"כ תנא דבר"י דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון מ"מ ט"ו נמי נקרא ואכתי מנ"ל דראשון דהכא י"ד אע"ג ע"י רומי' דקרא מוקמי' לי' אי"ד והא דלא מפיק מרומי' דקרא לחוד משום דלי"ל הך הקישא דשאור לאכילת חמץ וא"כ הומ"ל דביום הראשון אתא לרבות לילה ופי' בכניסת יום כלעיל אלא כיון שזהו דוחק מביום נרבה לילה לכן כשמצינו בשום מקום שי"ד נקרא ראשון אמרי' שזהו י"ד ולא נדחוק בכנ"ל וק"ל ופשוט:

3 חש"מ מראשון וח' נפקא. וכן גבי לולב מדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושמחתם לפני ה' אלקיכם ז' ימים משמע דווקא לכם במדינה יום א' ותו לא ולפני ה' אלקיכם במקדש ז' ימים ומשני ויו מוסיף וה"ה בלולב כמ"ש במהרש"א אלא שקיצר במקום שהי' לו להאריך וק"ל:

4 בשכר ג' ראשון כו'. הק' בתו' איפוך אנא ולפמ"ש מהרש"א דרש"י בחומש ס"ל דרבא אתא לפרש דברי רנב"י ע"ש י"ל דהוק' לו ק' תו' הלז לכן מייתי מלא תשחט מאי תאמר כל חד כי שחיט מ"מ מוכח דראשון מעיקרא משמע דאלת"ה אלא בט"ו וקרו לי' ראשון שבזכות זה יזכו לראשון א"כ העושים פסח המבערים חמצם קודם יום ט"ו ע"כ כדי שלא ישחטו על החמץ לא יזכו לזכות הראשון דדוקא המשביתים חמץ ביום שנקרא ראשון זכו לראשון לא זולת וזה א"א שעושי הפסח יפסידו אע"כ ראשון מעיקרא משמע וכן הוא דעת הרמב"ם פ"א מה' חמץ דמייתי מלא תשחט וגם מראשון כפרש"י בחומש:

5 זכו לג' ראשון. עי' מהרש"א ח"א ולולי דבריו הייתי אומר בזכות מקרא קודש שהוא לקדש י"ט בכסות נקי' יזכו לבנין בהמ"ק שכן השוו חז"ל המבזה מועדות עם המחלל את הקדשים וגם הוא כתי' בפסח דקי"ל שעתידי' לגאול בו וחנוכת בהמ"ק העתיד בו יהי' כמשמע ביחזקאל וזהו הרמז ביום הראשון מקרא קודש ביום הזה יזכו להראשון שהוא קריאת הקדש מרום מראשון מקדשנו. ובסוכות הוא מפלת האומות כידוע אשר לא יבואו לחוג את חג הסוכות ועי' בזוהר על פסוק עשו הלך לדרכו ויעקב נסע סוכתה ע"כ אמר בו ביום הראשון שבתון פי' בזכות היום יושבת הראשון הידוע שהוא הראשון אדמוני שבת נונש שבתה מדהבה ולקיחת פרי עץ הדר כינוי לצדיק גמור כידוע שהוא שמו של משיח אשר יקראו לו ה' צדקנו ואולי בשידוע כי כשנהי' באגודה א' מגיני' אלו על אלו וכל נפש ישראל א' היא וכלם נקראי' בשמו של משיח וזהו הנה הנם שהוא הם והם הוא וזהו ע"י האגודה מד' מינים שמרמזים על צדיקים רשעים בינונים ומשיח על גביהם:

6 רבא אמר מהכא כו'. הק' בתו' הא תמיד נשחט תחלה בחצות עי' לקמן ס"ג א' מבואר דר"י ס"ל דגם תמיד של ע"פ אינו נשחט על החמץ וא"כ לק"מ ומיושב נמי ק' תו' שהק' בד"ה זמן שחיטה כו' אע"ג דאמת הוא כו' והא"ש דמ"מ בשעת הקרבת התמיד אינו ראוי' שיהי' חמץ לשום א' מישראל שיש לו חלק בתמיד ואע"ג דת"ק פליג התם אר"י מ"מ איכא למימר דרבא קאי הכא אר"י דמק' הש"ס מני' בתחלת הסוגי' תנן התם כו' ואפשר ר"מ נמי בהא כר"י ס"ל והארכתי עוד בזה אלה ששמעתי שכבר כתוב מזה בספר גבול אשר ע"כ הקצרתי:

7 זמן שחיטה קאמר. כ' תוס' סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבשתה עכ"ל ויש לעי' לר"ש דאי"ל לקמן כ"ח ע"ב דחמץ משש שעות ולמעלה מותר עד הלילה דכתי' לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ולא קודם א"כ איפוך אנא מדחזינן דלא נאסור אכילת חמץ עד הלילה מסתמא מצות השבתה בלילה היא ואפי' למאי דס"ל לרוב הפוסקים חוץ מהרז"ה ז"ל דלר"ש איכא מיהת איסור עשה באכילת חמץ מש"ש ולמעלה היינו עשה דהשבתה לבתר דקי"ל דהשבתה בי"ד אבל היא גופא קשי' מנ"ל דבי"ד קאמר דלמא בכניסת ליל ט"ו ואי משום דחזינן איסור שחיטה על החמץ לעושי פסח אדרבא נימא איפכא מדאקשה רחמנא לאכילת מצה ש"מ דמי שאינו עושה פסח מותר באכילת חמץ וה"ה שאינו מצווה על ההשבתה ועכצ"ל דרבא ס"ל כר"י שם דפליג אר"ש וס"ל דחמץ משש ולמעלה אסור בלא תאכל עליו חמץ והא דלא יליף השבתה מחצות מדגלי רחמנא איסור אכילה מחצות י"ל דקרא דל"ת עליו חמץ גופי' אינו מבואר אהי קאי דנהי דלא יליף ר"י הקישא ממצה כר"ש מ"מ אינו מבואר אי עליו אשחיטת פסח קאי או עליו אאכילת פסח קאי לכן ילפי' השבתה מלא תשחט ואח"כ נדע נמי זמן איסור אכילה וכ"כ פ"י תחלת הסוגי' דר"י גופי' יליף אכילת חמץ משש מהשבתה. ובזה א"ש מ"ש ה"ה פ"א מה' חו"מ ה"ח דהרמב"ם פסק כר"י לאסור חמץ בלאו משש ולמעלה וכ' ה"ה דנפ"ל מרבא דשמעתין ותמה עליו הלח"מ מה ענין זה לכאן דהכא בשבתה איירי והרמב"ם מיירי מלאו דאכילה ולפי הנ"ל א"ש ודוק היטב:

8 תנ"ה אך ביום הראשון וכו'. יל"ד דהל"ל כתנאי דהא כאביי נמי תני' דר' יוסי כוותי' ס"ל וי"ל לפמ"ש מהרש"א ע"פ רש"י בחומש דרבא מפרש לדרנב"י דתרוי' צריכי א"כ י"ל דלאו דוקא דלרנב"י צריכים לא תשחט אלא הה"נ לר' ישמעאל דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון ואולי לי"ל רמז דאך חץ באח"ס בט"ע אלא אך ממעט מקצת היום ולא ידענא כמה ואתא לא תשחט וגלי לן מחצות ואילך ומ"מ בין למר ובין למר היינו תנא דר"י ורנב"י לתרוי' צריכי נמי לא תשחט ואתרוי' קאי רבא וע"ז אמר תנ"ה דלא סגי בשינוי' דראשון לחוד שהרי ר' ישמעאל עצמו דמפיק לי' לעיל מראשון שנקרא י"ד איהו מפיק לי' הכא מלא תשחט אע"כ דתרוי' צריכי ומיושב נמי ק' תו' והא"ש מאי דמייתי הרי"ף מרומיא דקרא כאביי וכר' יוסי דבריתא ושביק לדרבא דהלכתא כוותי' ותני' נמי כוותי' והא"ש דכללא הוא דהלכה כר' יוסי שנימוקו עמו ע"כ יש לנו לומר דרבא לא פליג עליו אלא דמפרש דברי תנא דר"י דלעיל ואהא מייתי נמי התנ"ה אבל לא דהלכתא הכי הוא. אמנם בתוס' לעיל ד"ה ואימא כו' משמע דגרסי' ריה"ג וכן נראה שהוא בעל מחלוקתו של ר"ע ואכתוב עוד מזה לקמן אי"ה ומש"ה נראה דפסק הרמב"ם ורש"י בחומש כרבא דס"ל דאין זה סתם ר"י דנימוקו עמו אך בכל הספרים שלפנינו הגי' סתם ר' יוסי. אמנם לולי דברי הנ"ל הי' נ"ל לתת טעם אחר דצריכי תרוי' קראי דאקרא ראשון מעיקרא משמע קשה ק' התו' דלמא ההיא איבעי' להך דרשא דזכו לחד מג' ראשון ע"י השבתת שאור ואדרשא דלא תשחט קשה ק' תוס' דזמן שחיטת פסח אחר התמיד ועוד דהא האמת הוא כל חד כי שחיט אך מתרוי' בהדדי מוכח שפיר בשנניח דאי בזכות ראשון זכו לראשון ע"כ יעשה המצוה ההיא ביום שנקרא ראשון כדי שיזכו ע"י לראשון וא"כ אי נניח שע"י השבתת שאור יזכו לראשון ולעולם ט"ו קרי ליל ראשון א"כ ע"כ יעשוהו ביומו המסוגל לכך ואם יקדמוהו ליום י"ד לא יזכו לכך כמי שנוטל לולב בערב סוכות וא"כ יש לתמוה איך צותה תורה לא תשחט על חמץ וגו' וע"כ כל חד כי שחט ישבית חמצו ולא נשאר מצות אך ביום הראשון אלא למי שאינו עושה פסח ואיך יצוייר שעושי הפסח לא יזכו לראשון ומיגרע גרעי ממי שאינו עושהו אע"כ דהך ראשון לא אתא לזכות ראשון אלא מעיקרא משמע כנלע"ד נכון. אלא דלפ"ז לא שייך זה אלא לרנב"י ולא לתנא דבר"י דלדידי' ליכא למטעי כלל דלמא חד מהנך מעיקרא קאמר דהא איהו לא אמר אלא מצינו י"ד שנקרא ראשון וזה לא שייך אלא בע"פ שהוא ראשון שבו מתחילין מצות היום בעשיית פסח והוא ראשון למנין אבל ע"ס אין שום סברא שיקרא ראשון דאין לו שיווי עם שאר הימים כלל וא"כ לא שייך למ"ש לעיל דרבא קאי אתנא דבר"י אלא דמ"מ קשה עליו מיום הראשון מקרא קדש דכתי' גבי פסח דלמא י"ד קאמר והא"ש מה שהק' מהרש"א דלא מייתי מסוכות והא"ש דק' זו לא שייך לתנא דבר"י:

9 רע"א אינו צריך. הק' בפי' לשי' רשיז"ל דלאחר זמן אי' לכ"ע השבתתו בכ"ד וא"כ אי ביום הראשון בי"ט קאמר הוה אחר זמן איסורו והשבתתו בכ"ד והנה לדידי' קשי' לי עוד למאי דמפרש רש"י בשמעתין דיש לפרש אך ביום הראשון בכניסת יום הראשון שהוא סמוך לכניסת הלילה א"כ מאי מוכיח ר"ע דלמא בכניסת יום קאמר דאז מותר להבעיר עדיין וי"ל דמ"מ לא צריך אך ביום הראשון דאי לא הוה כתי' אלא תשביתו שאור מבתיכם נדע דבכניסת יום קאמר מאי תאמר ה"א שבעת ימים ולא לילות כדלעיל ז"א דא"כ יהי' זמן השבתה קודם עמוד השחר של יום ט"ו והוא י"ט וא"א לבערו בשריפה והשבתה דקודם זמן איסורו שריפה היא ולפי אותה הה"א הי' קודם עמוה"ש קודם זמן אי' וא"א לשרפו מפני שהוא יו"ט וע"כ נדע דז' ימים שלמים עם לילותיהן קאמר וקודם זמן איסורו דבשריפה הוא סמוך לכניסת י"ט וא"כ אך ביום הראשון למ"ל אע"כ למעוטי כניסת יום אלא בעצומו של יום וכמ"ש מהרש"א לקמן בר' יוסי הגלילי ומיושב הכל ודוק ועי' עוד מ"ש בזה בסמוך כי מישך שייכי אהדדי:

10 שהיא אב מלאכה. דקדק לומר עי' בתוס' לפרב"א אמנם לולי דבריו הייתי אומר ביישוב ק' פ"י דלמא רחמנא ציוה כן להשביתו בי"ט ומי יאמר לו מה יעשה ולפע"ד עי' לקמן קי"ז ע"ב תוד"ה למען כו' שכ' שלכן אומרים זכר ליציאת מצרים בקדוש כי ל"ט אבות הם נגד אותן מלאכות שנשתעבדו בפרך במצרים כי פרך בא"ת ב"ש גימט' ל"ט ע"ש בתו' וא"כ לפ"ז לא יתכן לומר שבשעת השבתת חמץ יעשה בו מלאכה בי"ט הפך ממה שרומז עליו וא"ש ולכן דקדק לומר מל"ט מלאכות שהם נגד עבודת מצרים המרומז בפר"ך משא"כ אי לא הי' אב מלאכה אלא ללאו יוצאת הי' ק' קו' פ"י הנ"ל וק"ל:

11 אב מלאכה. כ' תוס' כיון שבתחלת ביעורו אסור להנות ממנו אסור להבעיר כמו נו"נ שאין קריבי' בי"ט כו' וצ"ע לפ"ז מנ"ל לרבא דלי"ל לר"ע מתוך הא אפי' למאן דאי' ליה מתוך אסור להקריב נו"נ בי"ט והה"נ הכא ועכצ"ל דמ"ש תו' כיון שבתחלת ביעורו כו' היינו למאי דמסיק דלי"ל לר"ע מתוך ואסור להבעיר אלא לצורך וע"ז כתבו דלמא מקרי הבערה לצורך אא"כ יש בו צורך בתחלת הבערה אמנם למאי דקי"ל מתוך שהותרה וכו' בודאי דשרי' הבערה כה"ג דתחלת בעורו נמי מקרי צורך היום קצת כיון שיהי' בו צורך בסוף ולא דמי לנו"נ דלא אמרינן בהו מתוך מטעמי' שכ' תוס' לקמן מ"ו א' ד"ה לא כו' ע"ש ובשבת פ' במה מדליקין ובביצה גבי בהמה שמתה ע"ש ובזה נסתלק' קו' המג"א סי' תק"ז אמאי דפסקי' שם עצים שנשרו מן הדקל בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיק' משום דמקלי קלי איסורא ומסיק שם שאסור ליהנות מהן עד אחר שנשרפו והק' ע"ז מתוס' דשמעתין דכיון שאסור ליהנות מהם בתחלת בעורם איך מסיק' בי"ט ולפי הנ"ל א"ש דלמאי דס"ל דאמרינן מתוך בהבערה שפיר מסיק' אעפ"י שאינו נהנה מהם בשעת תחלת ההסק והוא ברור כשמש בצהרי' לפע"ד ודוק ועמ"ש בזה בחי' למס' ביצה ד' ע"ב:

12 ר' יוסי אומר אינו צריך. עי' במהרש"א וכוונת ק' היא כך דבלא אך נדע די"ד קאמר קרא דכיון דאי"ל הקישא א"כ כבר ידעי' דשבעת ימים עם לילותיהן קאמר א"כ ע"כ ביום הראשון בעצומו של יום קאמר דלכניסת היום לא צריך קרא דמשבעת ימים נפקא דעם לילותיהן קאמר ואין לומר דה"א דיבער אחר כניסת הלילה זה א"א דא"כ כבר השהה וכבר עבר וכמ"ש רש"י לעיל ברומי' דאביי ובאמת המעי' יראה דרש"י סתר א"ע בזה ממה שכ' לעיל ברומי' דאביי ולפע"ד ליישב על נכון בעזה"י דהנה כבר כתבתי לעיל דהא דפשיטא לרש"י דצריך לבער קודם זמן אי' דאל"כ הרי השהה והרי עבר הוא עפ"י שיטתו וכמ"ש מהרש"א בתוד"ה וכתי' אך כו' ולפע"ד יצא לרשיז"ל שיטה זו עפ"י מ"ש שם לעיל מזה הסוגי' גבי המשכיר בית בי"ד דבטול בלב מתשביתו נפקא לן מדלא כתי' תבערו ולא כהתוס' שם ד"ה מדאורי' כו' וא"כ כיון דהבערה ובטול מחד תיבה נפ"ל היינו תשביתו מרמז על שתיהן א"כ כי היכי דתשביתו שהוא ע"כ קודם זמן אי' דאח"כ אינו ברשותו לבטלו ה"נ השבתה שהיא הבערה היא ג"כ קודם זמן אי' עמש"ל על דבור תוס' הנ"ל דלק"מ ק' ארש"י ותבין דברי אלו ביותר ומזה הטעם כתבתי לעיל ריש הסוגי' דלרש"י יתפרש אך ביום הראשון אחציו ראשון של יום אז ישבתנו או בבטול או בהבערה. אמנם כ"ז למאי דקי"ל חמץ אסור בהנאה א"כ ע"כ אין מבטלי' אחר זמן אי' שאינו ברשותו של אדם וה"ה להבערה ששתי השבתות בחדא מתתא מחתינהו קרא משא"כ הכא דלריה"ג קיימי' כמ"ש תוס' לעיל ד"ה ואימא כו' וכבר כתבתי שכן הוא נכון עפ"י סדר תנאים שהוא מחלוקתו של ר"ע א"כ הא הוא ס"ל לקמן כ"ח ב' תמה על עצמך איך חמץ אסב"ה כל ז' א"כ לדידי' שפיר הי' אפשר לומר דגם הביטול יהי' אחר זמן אי' כיון שישנו ברשותו וה"ה להבערה שיהי' אח"ז איסורו ונהי דמהקישא הוה ידעי' דימים אפי' לילות מ"מ ה"א דיבערנו אחר כניסת הלילה וזמן ביעורו אחר זמן אי' כשי' התוס' דלריה"ג לית לן הוכחה היפך זה ולכן הוה אצטריך ביום שבכניסת היום קודם זמן אי' יבערנו ולא הוה ידעי' שום איסור בי"ד לכן אצטריך אך חלק ודוק. ועי' בסמוך אי"ה:

13 ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. פרש"י דאי השבתתו בכ"ד ישלכנה לים עכ"ל מקשי' ממה דפרש"י בביצה כ"ז ע"ב במתני' דאין קדשי' טמאים מתבערים בי"ט מגזה"כ אפי' להאכילם לכלבים דרחמנא אחשבה להבערתה ע"ש בביאור וכ"כ עוד לקמן מ"ו א' במתני' דכיצד מפרישי' ע"ש וא"כ ה"נ איך ישלכנה לים ורחמנא אחשבה להבערתה וי"ל דהכא לא שייך לומר אחשבה להבערתה כיון דאי בעי אינו מבערו אלא מבטלו בלבו והרהור מותר בשבת וי"ט וא"כ לא הקפידה תורה ולא חשיבא הבערתו להיות אב מלאכה בהשלכתו לים ואין להשיב הא ר"ע בי"ט איירי שאז א"א לבטלו שאינו ברשותו י"ל לפמ"ש לעיל דדברי ר"ע בנויים אייתורא דביום הראשון דממילא נדע שיבער קודם הכנסת היום דמאי תאמר ז' ימים ולא לילות ויבער קודם עמוד השחר הא אותה שעה הוא י"ט עמ"ש לעיל וא"כ ע"כ לר"ע לפי אותה הה"א שהי' הביעור אז הי' ג"כ שעה הראוי' לביטול דאלת"ה לימא בקיצור וכי אפשר לבער בי"ט הא בעי' שעה הראויה לביטול כמ"ש לעיל לשי' רש"י דתשביתו הוא ביטול וביעור ותרוי' בשעה א' בעי' אע"כ לפי אותה הה"א ראוי' נמי לבטל באותה שעה שאינו אסור בהנאה עדיין והדין נותן כן לפמ"ש הר"ן במתני' טעם שהקפידה התורה להשבית חמץ טפי משארי אי' משום שהוא בכרת ולא בדילי מני'. והנה בתוס' ריש מכילתין משמע דהכל תלוי במה שהוא אסור בהנאה ולפע"ד גם הר"ן לא פלט מזה דאל"כ קשה מיה"כ שהאוכלי' בו בכרת ולא בדילי ואפ"ה א"צ להשבית ועמ"ש בזה במתני' אע"כ דס"ל נמי כהתו' משום שאסור בהנאה ג"כ אלא דבטעם התו' לחוד לא ניחא לי' דהי' קשה מנדרי' וקונמ' שאסורי' בהנאה ולא בדילי לכן הוסיף לומר שחמיר שהוא בכרת ג"כ ומ"מ צריכי' נמי לאיה"נ וא"כ אי אמרי' דאין משביתי' עד היום א"כ גם בהנאה אינו אסור עד היום ויכול לבטלו ג"כ וכיון שיכול לבטלו ממילא לא אחשביה להבערתו והי' יכול לבערו בהשלכה לים אע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ובזה מיושב צחות לשון רשיז"ל שכ' מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון עי"ט אלא משום שאסור להבעיר בי"ט כו' והוא שפת יתר ולישנא שלילא והל"ל מדאמר הבערה היא אב מלאכה כו' והא"ש מדלא נפקא לי' אלא מדאסור להבעיר ולא אמר בקיצור שאין יכול לבטלו באותה שעה ש"מ שהי' ברשותו לבטלו וא"כ עדיין אינו מוכח מידי דיכול להשליכו לים דלא אחשבי' להבערתה וקשה קיצור או סתירה אע"כ אין ביעור חמץ אלא שריפה:

14 אין ביעור חמץ אלא שרפה. פרש"י דאי השבתתו בכ"ד לוקמי' בי"ט ויבערנו בד"א עכ"ל יל"ד דהל"ל בקיצור דאי השבתתו בכ"ד א"כ אסור לשורפו דכל הנקברי' לא ישרופו ומזה ראי' דס"ל לרש"י כהרמב"ם הובא במג"א סי' תמ"ה בתחלתו עמש"ל במתני':

15 הבערה לחלק יוצאת. פרש"י דה"א אי עשה ה' מלאכות בפ"א לא לחייב אלא א' ובמק"א פרש"י דהה"א היתה שלא לחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות בפ"א והסתירה מפורסמת וכבר כתבתי בזה בתכלית האריכו' בתי' למס' שבת ע' א' עש"ה וכעת נלפע"ד פשוט דבמכות כ"א ב' אמר רבא דאין חלוק מלאכות לי"ט וא"כ אי הוה אמרינן דמסברא חצונה לא הי' חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות וע"ז גלי לן לא תבערו א"כ השתא נמי בי"ט דאין חלוק מלאכות ה"נ דלא מחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות ואיך קאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה הא מ"מ יבעור בי"ט ומה בכך כיון שאינו עושה השארי מלאכות אע"כ אי"ל לר"ע מתוך דמחיי' על א' אלא דה"א בעושה חמשה נמי אינו חייב אלא א' קמ"ל לא תבערו ובי"ט דאין חלוק מלאכות אה"נ דמחייב על ה' מלאכות מלקו' א' ומ"מ חייב נמי על א' מלקות ואמר שפיר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועמ"ש בזה בחי' למס' ביצה י"ב ע"א וע"ב:

16 וש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה לצורך. כבר הארכתי בזה בחי' למס' שבת ס"פ כל הקשרי' ובדרושי לש"ש שנה זו תקנ"ו לפ"ק פה דרעזניץ ובחי' למס' ביצה י"ב ע"א ע"ש אך את זאת ראיתי להעלות כאן במה שהקשתי בימי חורפי לפמ"ש הרמ"א בש"ע סי' תמ"ה בשם מהרי"ל דיש לשרפו ביום דומי' דנותר דאין שורפי' קדשי' בלילה א"כ ה"נ נימא דלהכי אין שורפי' חמץ בי"ט דומי' דנותר ומנ"ל לרבא דלי"ל לר"ע מתוך וכעת מצאתי ק' כעין זו בפ"י בשם הרא"ש מלוניל ולפע"ד דארבא לק"מ מדאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ משום שהיא אב מלאכה הוא ולא משום דמיון דנותר ור"ע הה"נ דהומ"ל משום דמיון דנותר אלא דעדיפא מני' קאמר ועוד אדמיון דנותר הו"מ למדחי כמש"ל בשם פ"י שאני הכא ה' אמר ותהי ביום הראשון שפירושו ט"ו אבל כיון שהוא אב מלאכה א"א שיצוה ה' לחלל י"ט בהשבתת חמץ כנ"ל שנתקן נגד פר"ך של מצרי' כנ"ל וק"ל:

17 ת"ר ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כו'. הק' פ"י איפכא ה"ל להקשות לא יראה למ"ל דכבר כתי' לא ימצא שהרי לא ימצא מוקדם בקרא ולפע"ד ראיתי במכילתא פ' בא ופירשה מורי דודי ז"ל בספרו זה ינחמנו דלא ימצא ה"א שמשמרו לזמן רב אבל באקראי בעלמא ה"א דאינו עובר קמ"ל לא יראה שאפי' באקראי כגון שמשהה עצמו בביעורו נמי עובר וא"כ שפיר הק' שכבר כתי' לא יראה דכולל יותר שאפי' באקראי בעלמא אסור א"כ ל"ל לא ימצא ומשני דלא ימצא מורה לאיסור אפי' בשאינו רואהו בעינו ולמסקנא אסור אפי' באקראי אפי' אם אינו רואוהו בעין מגז"ש דשאור שאור וק"ל:

18 מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך. הק' בפ"י הא אצטריך לא ימצא שיחפש אחר החמץ למ"ד בדיקה דאורי' ותי' מלא יראה נפקא מדלא כתיב לא תראה ותמהתי על פה קדוש הא כ' הר"ן במתני' דגז"ש דמציא' ממצי' גז"ש גמורה היא לחפש בנרות דוקא א"כ אצטריך לא ימצא דוקא ולא נפקא מלא יראה והדר' ק' לדוכת' אמנה מעיקרא לק"מ דהיינו תי' הש"ס ועדיפא מני' לא מיבעי דאי לאו לא ימצא לא הוה ידעי' חפוש המטמוני' אלא דה"א דיטמין בידים והוא פשוט:

19 יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא. ופרש"י מדלא כתי' לך גבי לא ימצא ואין הכונה דלכתב לך נמי גבי לא ימצא דא"כ כל הנהי לך למ"ל אלא כיון דע"כ שדינן חד לך אלא ימצא למסקנא א"כ לכתוב אותו לך גבי לא ימצא ולא לבעי חד קרא דלא יראה לך כלל ואפי' לאביי דלא משגי הכי לקמן שדי לך אלא ימצא מ"מ מודה הוא לדינא לרבא אלא דפליגא בכוונת הברייתא אי נימא איפוך או ארישא קאי אבל לדינא הכל אמת. ועוד נלפע"ד דאי הוה כתי' לך גבי לא ימצא דהוה ידעי' מני' נכרי שכבשתו דבמצוי בעי' לך וא"כ מכ"ש שלא כבשתו ואז לא הוה בעי' כלל לא יראה לך ללא כבשתו ולכבשתו ומדלא כ' רחמנא הני ש"מ דאתא לאיסורא דקבול פקדונות. והיותר נלע"ד בזה לפמ"ש רש"י בחומש לפי גירסתו במכילתא דדרש התירא דשל נכרי ביד ישראל מדכתי' בבתיכם ע"ש וברמב"ן ולפום רהיטא הי' נראה דס"ל למכילתא דעריסותי' דגבי חלה דרשי' מני' כדי עיסת מדבר כמ"ש תוס' וא"כ עדיין לא גלי לן קרא מיעוטא דגביה בשום דוכתא ואצטריך חד לך למעוטי גבוה ואידך למעוטי נכרי שלא כבשתו ומבבתיכם ממעט נכרי שכבשתו אלא דלפ"ז הי' נגד הש"ס דילן ואיך הביאו רש"י בחומש ושבק דרשת הש"ס ועוד קשה לפי הנ"ל כיון דכתי' בבתיכם גבי לא ימצא א"כ מוכח דאפי' במצוי לך ממעוט נכרי והיינו כבשתו וכ"ש לא כבשתו ולמה לי לך למעוטי נכרי שלא כבשתו ובתחלת העיון הי' אפשר לומר דס"ל למכילתא כמ"ש הר"ן במשנתינו בשם ספרי דמפיק מלא יראה לך בטל בלבך אלא דרשיז"ל לא ס"ל הכי דכ' לעיל דבטול מתשביתו נפקא ואיך הביא זאת המכילתא בפירושו עכנלע"ד לפמ"ש לעיל בשם מכילתא דמלא ימצא לא הוה ידעי' אלא דאסור לקיימו לזמן מרובה קמ"ל לא יראה אפי' ראי' בעלמא אסור א"כ י"ל דבבתיכם אתי להתיר של נכרים לעכבו זמן מרובה אפי' ולזה לא צריך תרי קראי לכבשתו ולשלא כבשתו כיון דכתי' גבי לא ימצא ושרי' כבשתו מכ"ש לא כבשתו ואכתי ה"א דוקא כשהוא טמון מן העין כמשמעות לא ימצא אז שרי' של נכרים אבל לראות בעיניו אפי' בשל נכרים אסור קמ"ל תרי פעמים לא יראה לך להתיר בין כבשתו בין לא כבשתו אפי' לראות ואולי זהו ג"כ דעת הש"ס ודקאמר שדי לך אלא ימצא הכונה דשם כבר כתי' בבתיכם להתיר נכרי שכבשתו ממילא מפרשי' נמי לך דגבי לא יראה כאלו כתי' להדיא אפי' במצוי בעי' לך דאל"ה הוה מוקמי' לי' לשום דרשא כמ"ש תוס' והא"ש טפי דמוכח איסורא דקבול פקדונו' מדכתי' בבתיכם ולא כתי' גבולכם דכולל יותר מבתים ואי משום שריותא דשל נכרי הו"ל למכתב לך אע"כ דאתא לאורוי' איסור בקבלת פקדונו' מן הנכרי:

20 ומה שאור האמור בגבולי' שלך אי אתה רואה כו'. לפמ"ש לעיל בסמוך דכתי' בבתי' גופי' שריותא דשל אחרים כדאי' במכילתא צ"ל דיליף הכי מגז"ש דגם בבתים מותר לראות בראי' ממש של אחרים ושל גבוה אמנם ע"ד הראשון שכתבתי לעיל בסמוך שלע"ד המכילתא א"ש בלא"ה וזהו נלע"ד כונת המהרש"א ז"ל במ"ש בתוד"ה משום דכ' לך לך תרי זימני שכ' המהרש"א דאי לאו גז"ש דשאור ה"א דשריותא אקבלת פקדונו' קאי ורבים תמהו הא ע"כ איכא גז"ש לאסור הטמנה וקבול פקדונות ולא כ' תוס' אלא דלמ"ל גז"ש להתיר של אחרים והא"ש דס"ל להמהרש"א אי לאו גז"ש להתיר של אחרים ג"כ בבתים לא הוה ידעי' איסורא דקבול פקדונו' כלל דוקא השתא דאיכא גז"ש להתיר של אחרים בבתים ושדי לך אלא ימצא קשה מ"ט לא כתי' לך גבי לא ימצא ע"כ לאסור קבלת פקדונו' אבל אי לא הוה ילפי' שריותא דשל אחרים גבי בתים ה"א דלכן לא כתי' לך גבי לא ימצא משום דבבתים אסור כלל אפי' של אחרים ובגבולין שרי אפי' לקבל פקדונות מדכתי' תרי זימני לך וכמ"ש מהרש"א וא"ש וק"ל:

21 ת"ר ז' ימים שאור כו'. דע ג' קראי כתיבי א' בפ' החדש הזה לכם ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואידך בסוף פ' בא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך והשלישי בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים. וכ' רמב"ן פ' ראה שם וז"ל ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר לא ימצא בבתיכם עכ"ל וצע"ג הלא גם בפ' בא כבר כתיב ולא יראה לך שאור בכל גבולך והוא תמוה מאוד ולא ראיתי מי שעמד בזה ומצאתי במכילתא פ' בא וז"ל אי לא בא אלא ללמדך בבתים ז' ובגבולין לעולם ת"ל ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים ע"ש כן הגי' בס' זה ינחמנו ופי' בזית רענן דה"א חמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם ע"ש ועפי"ז י"ל דגם הרמב"ן לזה נתכוין דהוסיף מרע"ה ביאור במצות השאור שלא יראה בכל גבולך ז' ימים דלא כתיב ז' ימים אלא בבתים ובלא ימצא ולא בגבולין ובלא יראה. אלא דלכאורה היינו לר' יהודה דס"ל חמץ אחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל דה"א שיהי' גם בבל יראה אבל למאי דקי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר אפי' באכילה א"כ מכ"ש דליכא בל יראה י"ל בהיפוך דה"א בגבולין ליכא בל יראה אלא יום א' קמ"ל דאסור כל ז' וטעמא י"ל לריה"ג דס"ל דבמצרי' לא נאסר חמץ אלא יום א' דלאו לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום עי' לקמן כ"ח ב' א"כ ה"א ה"ק קרא לא יאכל חמץ היום והי' כי יביאך וגו' אז ז' ימים תאכל מצות אך ולא יראה לך חמץ יום א' בעלמא הכי ס"ד קמ"ל בפ' ראה דלא יראה ז' ימים בגבולין. ומזה קצת ראי' דלא כהר"ן שכ' ריש פסחים טעמא שהחמירה תורה לעבור עליו בל יראה וימצא משום דלמא אתי למיכל מיני' דהשתא אס"ד היינו טעמא איך היה אפשר לומר דליכא בל יראה אלא יום א' הלא טעמא דלמא אתי' למיכל מיני' שייך בכל הימים אע"כ ליתי' להאי טעמא. ובזה יתישב דריה"ג ס"ל חמץ מותר בהנאה מדכתיב לך ולי"ל כתיב בחמץ וכתי' בשאור וצריכי עי' פכ"ש ולכאו' ק' וכי ס"ל לריה"ג כב"ש רפ"ק דביצה שאור בכזית וחמץ בכותב' והלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה וי"ל דב"ה דס"ל התם בפ"ק דביצה דצריכי דשאור מחמץ לא אתי' דה"א שאני חמץ דראוי לאכילה זה הולך ע"ד הר"ן הנ"ל דטעמא דלא יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' וא"כ שפיר הוה סד"א דחמץ דראוי לאכילה איכא למיחש שישכח ויאכל ממנו אבל בשאור שאינו ראוי לאכילה בעינא ליכא למיחש כולי האי דאדהכי והכי יזכור שהוא פסח זהו טעם של ב"ה וב"ש לי"ל האי טעמא אבל ריה"ג בודאי ס"ל כב"ה דאי לא הוה כתי' שום קרא לאיסורא בשאור ה"א טעמא משום דלמא אתי למיכל מיני' אבל השתא דכתיב בשאור גופי' תרי קראי חד בפ' בא וחד בפ' ראה וע"כ כמכילתא הנ"ל למימרא דאיסורי' ז' ימים ולר' יוסי דחמץ אחה"פ מותר ע"כ כונת הקרא דה"א שאיננו בל יראה אלא יום א' אע"ג דחייב כרת כל ז' א"כ תו נדע שאין הטעם משום דלמא אתי למיכל מיני' ושוב לא אצטריך לך מיותר להתירא בחמץ דודאי לא נטעה לומר דוקא שאור שאינו ראוי לאכילה אתה רואה של אחרים משא"כ חמץ דע"כ לא הוה טעמא משום כן כנ"ל אע"כ לך להיתר הנאה אתי' ולעולם לא ס"ל לריה"ג כב"ש. ואיידי דאיירי אמרתי קצת ע"ד פלפול לפרש הא דאמר ריה"ג לר"י תמה על עצמך איך חמץ אסב"ה כל ז' והלשון תמה על עצמך קשה להולמו לכאורה וי"ל הנה בקרא טרם יחמץ פליגי רש"י ורמב"ן רש"י ס"ל שלא הוזהרו אז על לא יראה וכ' רא"ם הטעם כיון שלא נהג חמוצו אלא יום א' לית בי' בל יראה ואמנם רמב"ן פליג וס"ל דנהג בל יראה ע"ש ולכאורה יש להוכיח כרש"י דאלת"ה למ"ל קרא לנכרי שכבשתו ולפרש"י או כבשתו או שרוי בחצר והוה סד"א דישראל עובר על חמצו שבבית נכרי שכבשתו א"כ למ"ד פ"ק דברכות וישאילום בע"כ דמצרי' וכן משמע דעת ריה"ג במכילתא בפסוק וה' נתן את חן העם וא"כ הי' כל מצרים באותה שעה כבוש ת"י ישראל וכל אשר להם מסור ביד ישראל ואי ס"ד דעובר ב"י על נכרי שכבשתו א"כ היו מחויבים לבער חמצן של מצרים וזה לא היה וא"כ נדע מזה דאפי' גוי שכבשתו נמי אתה רואה וא"כ למ"ל לך אנכרי שכבשתו אע"כ מוכח מזה כשי' רשיז"ל שלא הי' מצוי' על ב"י במצרים. ואמנם לר"י דס"ל חמץ אחה"פ אסור מלא יאכל ולא דריש סמוכי' ולא יאכל חמץ היום ומשמע לדידי' נהג חמוצו כל ז' במצרים ממילא אפי' רש"י מודה דאיכא ב"י במצרים וא"כ תיהדר ק' לדוכתא אס"ד נכרי שכבשתו אית בי' משום ב"י היה להם לבער חמצן של מצרים אע"כ דאפי' כבשתו לא מיקרי לך וא"כ אייתר חד לך להיתר הנאה לר' יהודה והיינו תמה על עצמך כו' ובדרוש יש להאריך עוד:

22 שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הק' תוס' איך ממעטי' אחרים וגבוה מחד מיעוטא הא גבי חלה בעי' תרי עריסותיכם והנה מ"ש תוס' דלגי' עריסותיכם שיעור עיסת מדבר א"ש הוא תמוה בעיני דעכ"פ תיקשי מתרומה דלחד מ"ד דמרוח נכרי פוטר מן התורה איכא תרי דגנך למעוטי הקדש ונכרים ולמאן דמחייב מרוח נכרי' דס"ל ג' דגנך כתי' א' למעוטי הקדש ואידך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות נכרים א"כ כיון דגלי רחמנא לרבות נכרים אע"ג דממעטי' הקדש א"כ פשיטא דמהשתא בעי' בחמץ תרי מיעוטים להקדש ולנכרים דלא נילף מתרומה. ויותר יש לשמוע תי' ב' של תוס' דמהתם ילפי' דגוי והקדש חד הוא ויש להסביר כן דאי אזלי למ"ד מרוח גוי פוטר וכתי' בתרומה תרי דגנך נאמר מתרומה ילפי' בכל דוכתא דאחרים וגבוה חד דינא אית להו ובחלה בעי' עריסותיכם לשיעור עיסת מדבר ואי אזלי למ"ד בתרומה מיעוט אחר מיעוט לרבות נכרים נימא דמסברא חצונה אחרים וגבוה חד הוא ובתרומה הא דאיכא גז"ה לרבות נכרים והוה סד"א למילף כל דוכתא מתרומה לכן גילה פעם א' בחלה תרי עריסותיכם למפטר תרוי' אחרים וגבוה ושוב ילפי' כל דוכתא מחלה למפטר תרוי' כסברא חצונה כן צריכי' להסביר תי' של ר"ת בזה. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה התי' דהרי התם במנחות כתבו דמ"מ צריכים באונאה תרי קראי למעוטי משום דאיכא התם סברא טפי למעט אחרי' מלמעט גבוה משום דמחייב חומש ע"ש וא"כ ה"נ לפמ"ש הר"ן דטעם דהחמירה תורה בבל יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' א"כ איכא למימר בהקדש דמיבדל בדולי אינשי מיני' ליכא למיחש כולי האי לדלמא אתי למיכל מיני' דהרי מהאי טעמא א"צ לעשות מחיצה לחמץ של הקדש מש"ה כ"א דליכא ב"י ואצטריך לך יתירא למעוטי גבוה והדר' ק' תוס' לדוכתה. ובפ"י כ' לתרץ ק' תוס' וז"ל למסקנא דברייתא דכתי' לא ימצא ודרשי' כו' להיכא שקבל אחריות דאסור וא"כ אפי' אי הוה כתי' חד לך ומוקמי' אהקדש דמסתבר טפי כו' אפ"ה הוה ידעי' נמי דבגוי היכי דלא קיבל אחריות שרי מדאצטריך לא ימצא עכ"ל נראה מדבריו דס"ל בהקדש לא שייך שום קבלת אחריות בעולם אפי' בקנו מידו וכאשר האריך בביאור בתומי' סי' ס"ו סס"ק ע"א ע"ש. אלא דעדיין צ"ע נהי בנפקד לא שייך קבלת אחריות עכ"פ מיהו איכא קדשי' שחייב באחריותן דפליגי בהו רבנן ור"ש דמייתי ש"ס לקמן ולכאורה י"ל ולומר עפ"י מ"ש תוס' לקמן מ"ו ע"ב ד"ה הואיל כו' שהק' בהקדש נימא הואיל ואי בעי מיתשל ותי' דמיירי בחמץ שביד גזבר דליתי' תו בשאלה ע"ש והשתא ממ"נ אי דגבוה ביד בעלי' החייבי' באחריות נדרם תי"ל דהוה שלך משום הואיל אי בעי מיתשל ואי ביד גזבר תו ליכא אחריות אלא משום תורת פקדון ובהקדש לא שייך זה כמ"ש בשם התומי' הנ"ל וא"כ ע"כ לא ימצא דאתי לרבות קבלת אחריות אאחרי' קאי ושפיר תי' פ"י דממילא מוכח דהיכי דלא קבל אחריות שרי של אחרי' ואם זאת היתה כונתו ז"ל י"ל בפ"ק דביצה דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בכותבת דלי"ל צריכותא דחמץ ושאור והק' בצל"ח א"כ ס"ל לב"ש נמי כריה"ג דחמץ מותר בהנאה מיתורא דלך כיון דלי"ל צריכותא ופליגי ב"ש וב"ה נמי בהא וב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולא לשתמיט ולהנ"ל ניחא דהא ב"ש ס"ל בעלמא אין שאלה להקדש וא"כ לא שייך הואיל ואי בעי מיתשל ושפיר שייך אחריות בהקדש בקדשי' שחייב באחריותן ובבית בעלי' ואיכא לאוקמא לא ימצא אהקדש ואכתי אחרי' מנ"ל ואצטריך תלתא לך חד לגבוה ותרי לאחרי' לא כבשתו וכבשתו וק"ל. אמנם מה שנלע"ד בענין אחריות דקדשי' יבואר לקמן בדברינו אי"ה. והגאון שאג"א תי' על ק' תוס' הנ"ל לחלק בשלמא בחלה כתי' עריסותיכם למעוטי נכרי אבל עריסת ישראל חברו לא אימעוט א"כ לא אימעוט נמי הקדש עד דאיכא קרא אחרינא למעוטי הקדש משא"כ הכא ממעטי' מלך אפי' של ישראל חברו א"כ ה"ה הקדש ודפח"ח אבל היא גופיה קשי' מנ"ל למעט מלך אפי' של ישראל חברו ומ"ש מדגנך דלא ממעטי' אלא מירוח נכרי ולא מירוח חברו והנלע"ד ליישב נמי בזה מה שפרש"י אחרי' נכרים והרגיש בזה פ"י דודאי לדינא פשוט דאפי' על של ישראל חברו אינו עובר בלי קבלת אחריות ונ"ל עפ"י מה דאיתא בספרי לא יראה לך בטל בלבך ומייתי לי' הר"ן בריש מכילתין והכוונה בזה דאין יראה מלשון ראיית עין דהרי אפי' להטמין אסור אלא ראי' לב כמו לבי ראה הרבה חכמה וכמו נראה לי ורמב"ן בתורה מייתי הרבה כיוצא בזה ורצונו לא יראה בלבך כאלו הוא שלך אלא תיאשהו ובטלהו מלבך ונראה דהיינו נמי שי' רש"י לעיל מדאורי' בבטול בעלמא סגי מדכתי' תשביתו משמע השבתה בלב אין כונתו דלשון משמעות תשביתו משמע השבתת הלב דהיכא רמיזא אלא בודאי רש"י אהא דספרי סמיך אלא משום דמהתם הומ"ל היינו לענין לאו דמיד שאינו נראה בלבו בלבו שיהי' שלו אינו עובר אבל עכ"פ מ"ע להשבית החמץ איכא לכן פרש"י דהאי השבתה היינו שישביתנו באופן שלא יהי' עליו איסור לאו דבל יראה וימצא וכיון דסגי לזה שלא יהי' נראה כשלו היינו השבתה דידי' באופן דנ"ל פשוט דרש"י נמי אדרשא דספרי סמיך משא"כ התוס' שם ע"ש. והנה פשוט ומבואר כיון שהתירה תורה בבטול בעלמא שלא יהי' נראה כשלו א"כ ע"כ מוכח דאתה רואה של אחרים אפי' אחרים ישראל ובא הכתוב להורות עוד קולא אפי' איננו של אחרים אלא שאין לו בעלים כלל רק שהוא מבטלו מלבו ולא אתי' ליד זוכה רק נשאר בהפקרא מ"מ אינו עובר עליו אבל אי ס"ד דשל אחרים היינו נכרים אתה רואה אבל של אחרים ישראל עובר עליו א"כ מכ"ש של עצמו שלא יועיל בטול מלבו ולא אתי ליד זוכה ואיך א"כ כתי' לא יראה לך בטל בלבך אע"כ דזה מוכח דשל חברו ישראל נמי איננו עובר עליו וה"ה הקדש וכמ"ש שאג"א הנ"ל. והנה כ"ז לקושטא דמלתא דאיכא גז"ש שאור שאור ואסר הטמנה אפי' בגבולין וע"כ תו א"א לפרש לא יראה ראיית עין שהרי אפי' להטמין נמ' אסור אע"כ לא יראה ראיית הלב ובטל בלבך קאמר א"כ מוכח מזה דשל חברו ישראל נמי מותר וה"ה הקדש וכנ"ל אבל להס"ד טרם דאתי' גז"ש שאור שאור ה"א בגבולין מותר להטמין ולא יראה ראיית עין קאמר וממילא אין כאן שום קרא לבטול בלב ואיכא למימר אחרים נכרים ומשו"ה פרש"י בהס"ד אחרים נכרים ולאותו הס"ד ה"א באמת תרי לך חד להקדש וחד לנכרים וכמ"ש פ"י ג"כ ע"ש. ובזה נ"ל ליישב ק' תוס' דהק' כיון דע"כ שדי לך אלא ימצא א"כ למ"ל גז"ש שאור שאור וכונת קושיתם על הועדיין אני אומר בבתי' לא יטמין ולא יקבל פקדונות ובגבולין יטמין ויקבל פקדונות ובשלמא טעות דיטמין ולא יטמין יכול לטעות אבל טעותא דיקבל פקדונות ולא יקבל א"א לטעות שהרי כבר אמר גוי שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושדי לך אלא ימצא ושוב לא מצינו לאסור קבלת פקדונות בלי אחריות בין בבתים בין בגבולין זה הוא כונת קושיתם לע"ד ואמנם להנ"ל ניחא כיון דעדיין אני אומר בבתים אל יטמין ובגבולין יטמין א"כ יהי' לא יראה בגבולין כפשטי' ראיית עין ולא אימעט מאחרים אלא גוים ולא ישראל וממילא אצטריך מיעוטא לך אחרינא אהקדש ולא אייתר לך למשדי אלא ימצא. וקרוב לזה י"ל עוד עפמ"ש הרז"ה דחזינן למסקנא יש לאסור טפי קבלת אחריות הגורם לממון ממה שנאסר חמצו של גוי שכבשתו ואיך נאמר בהס"ד בהיפוך דכבשתו הוה ממש לך כמ"ש תוס' והלא אפי' דבר הגורם לממון בעלמא לא הוה כממון ואיך נחליט דכבשתו הוה ממש לך אי לאו קרא יתירא. והנה בודאי י"ל דבלשון לך הוה כבשתו טפי לך מדבר הגורם דאלו מגניב ולמסקנא דאיכא תרי לך לכבשתו מלשון לא ימצא משמע טפי קבלת אחריות שהוא מצוי בבית ושמירתו עליו משא"כ חמץ שביד הגוי שכבשתו אנינו מצוי מ"מ הסברא קשה דלמסקנא הקפיד הקרא טפי אמצוי אעפ"י שאיננו לך ולהס"ד נאמר בהיפוך וק' אהתוס' דפשיטא להו דאין סברא למעט כבשתו וי"ל דודאי קשה מאוד לאסור חמץ שביד גוי שכבשתו דמה בכך הלא אפי' חמצו של ישראל עצמו אם מבטלו בלבו ואינו נראה כשלו אינו עובר עליו אע"ג שכל שעה ושעה בידו לזכות בו מ"מ הוא אינו רוצה לזכות בו בשום אופן וא"כ חמץ שביד גוי שכבשתו אעפ"י שבידו לגוזלו ממנו אבל אין דעתו בכך איך אפשר שיעבור עליו ודוחק לומר דאה"נ דמיירי דכונת ישראל לגזול ממנו ומש"ה הוה ס"ד לאסור וקמ"ל דמותר שיהי' דעתו של ישראל לגזול ממנו וא"צ להסיח דעתו מחמצו ש"ג שכבשתו זה נ"ל עקוש ושבוש עכנ"ל ע"ד הנ"ל דכל כמה דלא קי"ל גז"ש דשאור שאור וה"א דמותר להטמין בגבולין ולא יראה הוא ראיית עין אין לנו שום פסוק שיהי' סגי בבטול בעלמא הוה סד"א לאסור כבשתו ולא אפשר לנו למעוטי כלל מלך כמ"ש דהוה ממש כשלך טפי מקבלת אחריות ומש"ה צריך למשדי לך אלא ימצא אבל למסקנא דשאור שאור ואפי' בגבולין אסור להטמין וע"כ לא יראה ראיית הלב ובבטול בעלמא סגי אין שום ה"א שיהיה גוי שכבשתו לך טפי מקבלת אחריות אדרבא קבלת אחריות גרע דלא שייך בי' בטול כמ"ש והחליט בשאג"א ויבואר לקמן אי"ה באמת לא צריך למשדי לך אלא ימצא. ועד"ז יתישב ק' פ"י דבברייתא משמע מרש"י דה"א לאסור או כבשתו אפי' אינו שרוי בחצר ואו שרוי עמו בחצר אפי' לא כבשתו וא"כ לבסוף פרש"י שדי לך אלא ימצא דאפי' במצוי בעי' לך היינו השרוי עמך בחצר מ"מ בעי' לך א"כ אכתי נימא אפי' שרוי בחצר בעי' נמי שיהי' כבשתו שהוא לך אבל כי איכא תרתי לריעותא כבשתו וגם שרוי עמו בחצר מנ"ל להתיר ולפי הנ"ל י"ל הא ודאי דבכבשתו לחוד בלא שרוי בחצר אין שום ה"א לאסור דהא אפי' בבטול בעלמא סגי לכה"פ לחמץ שאינו ידוע אך ה"א בשרוי עמך בחצר דהוה כחמץ ידוע דבחמץ שלו ממש איכא דעות דלא מהני ביטול בהא ה"א דנכרי שכבשתו הוה כשלו ושרוי בחצר הוה כחמץ ידוע לכן בעי' למשדי לך אלא ימצא דאפי' במצוי בעי' לך ממש דאין לומר דבעי' שיהיה כבשתו דזה ידעי' אפי' בלא התירא דלך דלא גרע מביטול וכנ"ל ואמנם כ"ז בהתירא דלך אך ברישא באיסירא דקבלת אחריות דבעי' נמי ריבוי' לאסור לא כבשתו וכאביי ועי' תמים דעים בהא בודאי ה"א להחמיר טפי אפי' בחדא לריעותא היינו כבשתו וקבל אחריות בלא שרוי בחצרו ואין לומר מאי מעליותא דכבשתו לא יהא אלא שלו ובטלו ז"א דבקבלת אחריות לא מהני ביטול כמ"ש לעיל בשם שאג"א מש"ה פרש"י או כבשתו או שרוי עמו בחצרו וק"ל ויעוי' עוד מזה לקמן אי"ה:

23 יכול יטמין ויקבל פקדונות וברמב"ם יטמין ויפקיד חמצו אצל גוי ונ"ל דהמפקיד חמצו אצל גוי אפי' בסתם מ"מ כיון דעכ"פ גוי מישראל בודאי חייב בפשיעה להרמב"ם דפשיעה הוה מזיק גבי שומרים וא"כ גוי שהזיק לישראל חייב כשור של גוי שהזיק שורו של ישראל שחייב לשלם מכ"ש גופו של גוי שהזיק לישראל או פשע בשמירתו דהוה כמו מזיק דחייב ונהי דגוי שהפקיד אצל ישראל כש"ח נ"ל פשוט מאוד דישראל פטור מפשיעה אפי' לרמב"ם דלא יהי' הפושע אלא מזיק ממש נמי כשהזיק את המצרי וישראל שהזיק הקדש גופי' להתוס' ב"ק ז' ע"א ליתי' אלא מדרבנן ובש"מ שם איתא פוסקים דמחייבי מדאורי' מק"ו מה הדיוט דליכא חומש באכילה חייב בנזקיו הקדש דאיכא חיוב חומש באוכל כ"ש דחייב קרן במזיקו וכ"ז לא שייך בישראל שהזיק למצרי וממילא פטור בפשע בשמירתו מן התורה ותמי' גדולה בעיני על רבותינו האחרונים שלא עמדו בזה בשמעתין ובפרט הגאון שעה"מ דפשיטא לי' בהיפוך מלשון ש"ע ח"מ סי' ש"א ע"ש ולפע"ד ליתא דהרי אפי' אי גזל וגניבת גוי אסור מ"מ הפקעת הלואתו מותר לכ"ע אי ליכא חלול ה' ואיסורא איכא בהשבת אבדת מצרי ואיך יתחייב לשלם נזקיו ע"כ ברור בעיני דמצרי שאיננו גר תושב שאינו מצווה להחיותו פטור הישראל מפשיעה לכ"ע ויבואר לקמן אי"ה. נחזור להנ"ל דעכ"פ גוי שקבל פקדון מישראל חייב בפשיעה דה"ל גוי שהזיק לישראל שחייב וא"כ לפמ"ש מג"א סי' תמ"ג כשמגיע שעת ביעור חמץ והמפקיד הי' יכול למכרו ולא מכרו ה"ל פושע כש"ח שיכול לקדם ברועי' ומקלות ואם ככה בישראל הנפקד שעכ"פ צריך לחזור אחר רועי' ומקלות היינו גוי שקונה החמץ ומ"מ מקרי פושע מכ"ש אם הנפקד גוי שהוא עצמו הי' יכול להחזיקו לעצמו ולשלם דמיו לישראל ואי לא עשה כן הרי פשע פשיעה גדולה וכבר משעה שישית נתחייב דמיו לישראל ואנינו דומה לקבול אחריות דכולי שמעתין דאלו מגניב או מתבד אבל הכא כבר חייב תשלומי אחריותו שכבר פשע ה"ל ממש של גוי ממ"נ אי לקחו לעצמו ממש הרי ה"ל חמצו ש"ג ואי לא לקחו לעצמו ופשע הרי חייב לשלם וקרוב לומר שזה הוא דעת הגאונים דמייתי הרא"ש דס"ל דאפי' נפקד ישראל חייב ופטור המפקיד מטעם הנ"ל ומכ"ש בנפקד גוי ומ"מ יש לפקפק ולומר דנהי דחייב לשלם מ"מ גוף החמץ של ישראל שהרי בנפקד ישראל כה"ג אע"ג שהחמץ נאסר עכ"פ יהי' מטעם המפקיד או מטעם הנפקד עכ"פ החמץ אסור בהנאה ואעפ"י שנאסר בהנאה אומר לו הנפקד הרי שלך לפניך ופוטר פשיעתו בתשלומי החמץ בעינו ש"מ שלא קנאו הנפקד לגמרי דאל"ה לא הומ"ל שלך לפניך ש"מ שנשאר של בעליו הראשון ומשו"ה השיג הרא"ש על הגאונים הנ"ל וה"ה בנפקד גוי נשאר חמצו של ישראל ביד גוי ונאסר בהנאה ומ"מ נ"ל היא גופי' נפ"ל מדכתיב לא יראה לך לא יהי' נראה בלבך שהוא שלך דאע"ג דלכאורה אתי' להקל דסגי בבטול בעלמא מ"מ ממילא משתמע מיניה דכל כה"ג נראה שלו וסופו לחזור אליו והגוי משמרו לתנו לו אחר הפסח ואי לאו דהוה כתי' לא ימצא לאסור הטמנה הוה מפרשי' לא יראה ראיית עין ולא ראי' הלב הי' מותר להפקיד ביד גוי מטעם הנ"ל ומש"ה כ' הרמב"ם דמדכתיב לא ימצא אסרי' הטמנה והפקדון ביד גוי ודברי כ"מ בזה אינן מבוררים לי בזה:

24 הניחא למ"ד דבר הגורם כו'. פרש"י ר"ש ס"ל הכי כו' נ"ל דרצה בזה דלא נימא דראבר"ש נמי היא דס"ל בשבוע' ל"ב א' משביע ע"א חייב דמחייב שבועה וה"ל דבר הגורם לממון וכממון דמי ומחייב קרבן שבועה ובאמת ליתי' דראבר"ש לא אמר אלא דהוה כממון אבל לא כממון שלו דאפי' יהי' לו ב' עדים על הממון שכפר זה בו אין כותבי' הרשאה אמטלטלים דכפרי' ואין יכול להקדישו נמצא נהי דהוה כממון לאפוקי דלא הוה משביע עידי איסורא אלא מקרי תביעת ממון אבל ממון שלו לא מצינו דמקרי ואינו ענין לחמץ לכן פרש"י דר"ש קאמר שמחשבו ממון שלו ובית איש קרינן בי' והכי מוכח קצת דלראבר"ש לא משני ש"ס מידי כיון דאיתי' הדר' בעינא פי' ועדיין לא מיגנב וק' הא התם נמי עדיין הדבר בספק דלמא ישבע ולא ישלם ומ"מ מיחשב לי' דבר הגורם לממון כיון שאפשר שישלם ולא ישבע אע"כ לראבר"ש בלא"ה לק"מ מיהו רש"י פי' התם דרוב אנשי' אינם נשבעים על שקר ע"ש מ"מ מ"ש הוא נכון ובצל"ח האריך בפשט על דברי רש"י הללו:

25 משום שנאמר לך לך תרי זימני. פרש"י דשלישית אצטריך בחמץ כדלקמן כ"ג א' ויש לעיין קצת דאלו משום הא הומ"ל לא יראה לך חמץ ושאור בחד לאו ולמ"ל לייחודו לאו בגופי' דהא בלא"ה לא לקי עלה דה"ל נל"ע כדלקמן צ"ה א' ומכאן ראי' לפסק הרמב"ם ז"ל דס"ל דהקונה חמב"פ לוקה דלי"ל דהוה נל"ע כמשמעו' התוספתא שהביא מל"מ פ"א מה' חו"מ ה"ג עש"ה ואולי י"ל דמש"ה מפיק ריה"ג מני' היתר הנאה דס"ל כסתמא דהש"ס לקמן דהוה נל"ע ולא הול"ל אלא לא יראה לך חמץ ושאור ולכיילי' בחד לאו כיון דלא לקי עלה אע"כ להיתר הנאה אתי' ואין להאריך כאן יותר ושם אי"ה אבארנו בל"נ:

26 הא דקבל עליו אחריות וכו'. עי' ברא"ש מביא פלוגתת ר"י ובה"ג אי אחריות דש"ח או דש"ש ואולי תלי' בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי שומר הקדש חייב בפשיעה עכ"פ או ממעיט מרעהו אפי' מתשלומי פשיעה דלמאן דמחייב הקדש בפשיעה כהרמב"ם א"כ הא אמעיט מלך אחרי' דומי' דגבוה והיינו אעפ"י שיש עליו אחריות פשיעה ואידך ס"ל כהראב"ד וק"ל ועפ"י:

27 כי הא דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כו'. הרמב"ם מפרש לי' שהיו נאנסי' מבני חילא לשלם אי נגנב ונאבד ואולי ס"ל להרמב"ם דלקבלת אחריות ממש לא צריך לא ימצא דממילא לא הוה ממעטינן מלך אלא בלא קבלת אחריות דומי' דגבוה ומלא ימצא מרבינין לאסור אפי' כה"ג שלא קבל אחריות אלא באונס ודמקשה לקמן למ"ד הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למ"ל לא הו"מ לשנויי אאנס אצטריך וכן הקשה בט"ז ולא ידעתי מה קא קשי' לי' דלמ"ד הגורם לממון כממון דמי האי נמי גורם הוא ופשיטא דחייב כה"ג:

28 בעירו חמירא דבני חילא מבתיכו. יל"ד מאי מהני מבתיכו דקאמר אי יתנו לגוי אחר הא קי"ל בש"ע סי' ת"מ אפי' אי מפקידו ביד אחר לא מהני אא"כ יקבל אחריות לדעת מג"א שם א"כ עיקר חסר והל"ל בעירו מבתיכו ויקבלו אחריות עוד יל"ד כפל ענין ברשותיכו קאי ובעית לשלומי והוא אריכות שלא לצורך וי"ל דאנהי נמי הוי ידעי איסורא בכה"ג וכבר הי' רגילי' להפקידו ביד גוי אחר והוא קבל אחריות וזה שרי' אעפ"י שהמלך חוזר תחלה עליהם מ"מ שרי כמ"ש מג"א אלא שהי' החמץ מניחים בביתם ואולי יחדו לו קרן זוית והודיעם רבא שזה לא מהני דה"ל כאלו הגוי האחר קבל אחריות על חמצו של ישראל בביתו של ישראל דלא מהני עי' היטב במג"א רסי' ת"מ והיינו דקאמר להו אפיקו מבתיכו דייקא כיון מ"מ אלו מגניב ומתבד ברשותיכו קאי וגם בעית לשלומי כדידכו דמי פי' שהחמץ קאי בביתכם וברשותכם וגם המלך חוזר עליכם הא אלו חסר א' מהתנאי' דהיינו שאינו בביתכם אלא בבית הנכרי אעפ"י שהמלך הי' חוזר עליכם מ"מ כיון שהגוי מקבל אחריות שרי וא"נ לא הי' בבית הנכרי אלא שלא הי' המלך חוזר עליכם נמי שרי אבל עתה ברשותי' קאי ובעית נמי לשלומי כדידכו דמי וק"ל:

29 הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו'. עמ"ש ט"ז סי' ת"מ פי' לדברי רבנו יונה שהביא הרא"ש בשמעתין ואעפ"י שהוא דבר שכליי מ"מ הוא נראה רחוק קצת מהפשוט אבל דברי ר"י יובנו בפשיטות דמוכיח דהאי נמי מקרי ביתו של ישראל אם הפקידו אצל הנכרי ונתן לו רשות להניחו כמו וגנב מבית איש ולא מבית הקדש א"כ אי נימא דבית ממש קאמר יהיה הגונב להדיוט המונח בבית הקדש פטור וההפך יהי' חייב וזה לא שמענו מעולם אע"כ דכ"מ שההקדש מונח נקרא בית הקדש וכן של הדיוט א"כ ה"נ כן זהו מה שנלפע"ד בפי' דברי הרריז"ל ועמש"ל אי"ה גבי למימרא דשכירות קני' ע"ש ועמ"ש תשו' ח"צ סי' קל"ט:

« חידושי חתם סופר על פסחים ד׳ ע״ב חידושי חתם סופר על פסחים ו׳ ע״א »