חידושי חתם סופר על חולין ח׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על חולין ז׳ ע״ב חידושי חתם סופר על חולין ט׳ ע״ב »

1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.

2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?

3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.

5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.

6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.

7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?

8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.

9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.

10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.

11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.

12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!

13 בַּחֲדָשָׁה.

14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.

15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.

16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.

17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.

18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.

19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.

20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.

21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.

24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי

פירוש חידושי חתם סופר על חולין ח׳

1 ליבן סכין. בס' שמ"ח כ' לאו דוקא ליבן אלא סכין רותח נמי למאי דלא קיי"ל כר"ז נמי אסור. וצריך חקירה באריכות לשון רש"י שכ' ובלשון הלועזים באדמותי' עכ"ל:

2 חידודא קודם לליבונא רשב"א כ' קודם פי' שאין הליבון שולט כלל בהחידוד ואפי' אחר זמן לא יכוה. וכן משמע מרש"י במסקנא דלא גרס בשינויי דש"ס דברזי' מיבריז דהיינו חידוד לא גרס היינו חידוד משום ליכא הבל כלל ועיי' לשון רש"י ד"ה חידוד שאני וכו' נוטה לדברי רשב"א ומ"ש רש"י וחתיכתו קודם להבלו לשון ש"ס נקיט קודם וכ' רשב"א דהוה כמו מי הקדמנו ואשלם ואין כאן כח הבל כלל לשרוף:

3 והנה הרי"ף לא מייתי הא דר"ז וכל הראשונים אמרו מסוגיא דלקמן דבעינן בדיקה אתלת רוחתא ש"מ לא אמרינן מרווח רווח. ומשמע דחידודא קודם לליבונא אית לן רק מרווח רווח לית לן. אמנם בשמ"ח כ' מסוגיא דיבמות ק"כ ע"ב דאמר רבא בסכין מלובנת וד"ה משמע דס"ל חידוד וליבון באים כאחד ע"ש ואין ראי' זו מוכרחת. מ"מ נ"ל דבהא פליגי ב' נסחאות ברמב"ם דמייתי ב"י סי' ט' ובחד נוסחא כ' שחט בסכין מלובן טריפה ובאידך כ' שחיטתו פסולה. והיינו אי אמרינן דלית לן חידודא קודם לליבונא א"כ שחיטתו פסולה ונבלה הוה. אבל אי קיי"ל חידודא קודם לליבונא רק דלית לן מרווח רווח נמצא ליכא אלא משום שניקב הושט נגד מקום שכבר שחט כמ"ש תוס' וזה לא הוה אלא טריפה כמבואר בלשון כל הפוסקים ובטוש"ע סי' כ"ו ולא הוה פסול בשחיטה:

4 ועיי' לקמן י"ז ע"ב תוס' ד"ה אבישרא וכו' שכתבו בדיקת טופרא הוא משום קנה ואין להקשות להפוסקים כר"ז ורק בפגימה חיישינן למורשה דאית לה. מ"מ בקנה דלא מיטרף אלא ברובא למה צריך אתלת רוחתא. די"ל מסתמא נשחט הקנה קודם הושט ונמצא אם הפגימה עוקרת ברובא אע"ג שכבר נשחט רובא קודם מ"מ ה"ל נטרף בין שחיטת קנה לושט ואנן קיי"ל כמ"ד יש טרפה לחצי חיות עיי' טוש"ע סי' ב' והיא פלוגתא לקמן ל"ג ע"א ע"ש. ומ"מ הרווחנו דכשאמר ר' יימר אבישרא ואטופרא צריך אתלת רוחתא לא צריך משום דמרווח רווח לא הו"מ לדחיי' שאני פגימא דמורשא אית לה די"ל משום דאכתי הוה קשי' לי' לרבי אך יימר אתלת רוחתא טופרא למה צריך דדלמא ס"ל לרב יימר אין טריפה לחצי חיות ע"כ לא הו"מ למידחי כנ"ל. ולפ"ז בעוף דסגי בסי' א' אי תפס בקנה ושחט בסכין מלובן או בפגימא מן הצד כשרה. וכ"כ פר"ח. ולפע"ד לא נ"ל דחיישינן ששרף או קרע בפגימא וחיסר ממנו ונקבים שיש בהם חסרון לא בעי רובא אלא מצטרפין לכאיסור וגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ושיעורו מועט ומיטרף קודם שנשחט רובא עיי' לקמן מ"ה ע"א וטוש"ע סי' ל"ד וק"ל. ושמעתי ממורי הגאון הפלאה זצ"ל בשמחת פורים הא דפשיטא לר"ז דחידודא קודם לליבונא ומרווח רווח דאמרינן פ"ק דמגלה קם רבה ושחטי' לר"ז ואפשר שחטו בסכין רותח שהי' מונח על השלחן בסעודת פורים וידע ר"ז והרגיש בנפשי'. והנה אע"ג דלחוכא ולשמחת פורים אמרה נ"ל הואיל ונפיק מפומי' דגברא קדישא לא יגע לריק ח"ו דודאי אי הי' שום מציאות שיחי' ר"ז לא הי' מת ע"י שחיטת רבה עד שהתפלל והחיהו שלא בטבע אע"כ לא הי' במציאות שיחי' כיון ששחט בו רוב ב' סימנים. והנה ביבמות ק"כ ע"ב הנ"ל אמר רבא בסכין מלובנת וד"ה ש"מ יכול לחיות ע"י סכין מלובן אפי' מגויד. וא"כ איך מת ר"ז הלא שחטו בסכין רותח אע"כ בית השחיטה מרווח רווח וחתך החידוד קודם כווית אש הליבון וכבר מת טרם הבלא. ורבא מיירי במגויד שלא במקום סימנים דלא רווח אלא סימנים שטבעם כך ולא שארי פצעים:

5 סכין של ע"ז. עיי' פני יהושע איך מותר לשחוט ב הא רוצה בקיומא אסור והעלה דמקיימה על מנת לבטלה ע"י גוי כשיזדמן מותר. ובודאי הדין עמו בזה כאשר הוכחתי במקום אחת מדמקשה ש"ס במס' ע"ז אשיריהם תשרפון באש בביטל סגי ומאי קושיין הא עכ"פ מיוד ניסן שעברו הירדן עד כ"ט ניסן שכבשו יריחו לא הי' עמהם שום גוי לבטל האשרות הנמצאין ואותן שורפין באש אע"כ מותר לקיימן על מנת לבטלן כשימצא גוי וא"ש. אלא שצל"ע נהי שאינו צריך לבער מן העולם ולהניחם בשב ואל תעשה עד שימצא גוי לבטלם. מ"מ מנ"ל שיהי' מותר לשחוט ולעשות בו צרכו דהוה רוצה בקיומו ועיי' בחידושינו לסוגיא דשופר של ע"ז ע"ש והנה כבר נתעורר גם פ"י בלשון רמב"ם שכ' דאפי' במקלקל לא ישחוט ולא יחתוך לכתחלה. ונ"ל דלפמ"ש ת"ח דרבא דאמר השוחט אסור והמחתך מותר ושינה לשון ר"נ וה"ל למימר אסור לשחוט מסוכנת ומותר לחתוך אטמא דקיימא לקורבנא ש"מ רבא דיעבד קאמר ע"ש ונ"ל ס"ל לרמב"ם דבהא פליגי דר"נ ס"ל מקלקל מותר אפי' לכתחלה ומשום רוצה בקיומא ליכא כיון שדעתו לבטלו ע"י גוי ורבא ס"ל נהי דמותר בשב ואל תעשה מ"מ אסור לעשות בו מלאכתו וכן פסק רמב"ם כרבא. ועיי' במרדכי דפרקי' דכ' מדשני שלבנה באור ולא קאמר שטבלה וליבנה ש"מ סכין של שחיטה לא בעי טבילה ולכאורה צ"ע דלמא בשל ישראל מיירי או ששאלה מגוי ולא בעי טבילה אע"כ כנ"ל דא"כ אינו משהה ע"מ לבטלו דהא של ישראל אין לו ביטול ובשאלה מנכרי צריך להחזירו לו בעינא בלי ביטול וא"כ אפי' לר"נ הי' אסור להיות רוצה בקיומו. אע"כ שישראל הגבי' ע"מ לבטלו ע"י גוי ואע"ג שעדיין לא זכה בה ולא רצה לקנותו עד אחר ביטול מ"מ צריך טבילה כמו דעתו לשקעו בידו עיי' סי' קכ"ג:

6 מותר לשחוט בה מקלקל הוא הקשו תוס' משוחט בשבת בחוץ דלא מצי למימר במסוכנת דא"כ אינו ראוי לבוא בפנים דפרט לחולי וזקן ומזוהם וכל שאינו ראוי בפנים אינו חייב עליו בחוץ. אע"ג דמיירי בחצי קנה פגום מ"מ לא הוה מסוכן ובעל מום אינו פוסל בעוף. ועוד לא שייך תיקון במסוכנת מאהמ"ח דהא בלאה"נ הי' הבהמה מתה. ומשו"ה לא מקשו תוס' ממתני' דפרקין השוחט בשבת ויה"כ דמוקי לי' כר' יהודה ע"ש ור' יהודה ס"ל מקלקל בחבורה פטור די"ל דמיירי שהיתה מסוכנת בשעת שחיטה אפי' אי מיירי שהיתה בריאה ביה"ש מ"מ בשעת שחיטה אפשר היתה מסוכנת משו"ה מקשו מפסחים ע"ג. והא דכ' תוס' תקון כ"ש רצו בזה דהרי רש"י פי' בחי' עומדת לשלשה דברים וכו' והנה חטאת בחי' אינו עומדת לג' דברים ולא הוה ק' ק' תוס' ע"כ כ' תוס' תיקון כל דהו דהרי פשוט דגם בלא ג' דברים נמי בע"ח חשוב וע"י שחיטה בטל חשיבותו אלא עי"ז לכשיוכשר לאכילה יהי' יותר חשוב ע"כ פירש"י ג' דברים אבל הכא בחטאת שאינו אלא תיקון כ"ש להוציא מידי אמה"ח הוה קלקול:

7 והנה הרי"ף לא מייתי הך דסכין של ע"ז ומשמע מהרז"ה דקשי' לי' קו' תוס' וס"ל דסוגיא דפסחים פליגי אדשמעתין ועל זה כ' הרז"ה לחלק בין ע"ז לשבת כמו שכ' תוס'. ולפע"ד ליישב דהנה בירושלמי ס"פ האורג ומייתי לי' רשב"א שם מבואר מי שחייב חטאת חלב ומייתי לי' בשבת כיפר ומשו"ה חייב חטאת על חלול שבת ומבואר שם דאי לא כיפר לא חייב משום דהוה מקלקל ע"ש ועיי' רמב"ם פ"ב משגגות. וצ"ע הא אפי' לא כיפר הא תיקון להוציאו מידי אמה"ח לב"נ ודוחק לחלק בין קדשים בחוץ שעומדים לב"נ ובין חטאת בפנים. אבל הרי"ף ס"ל דהירושלמי פליג אסתמא דתלמודא דפסחים והירושלמי ס"ל בעי' תיקון גמור וברייתא דשחט בשבת בחוץ לא אתי' כמ"ד דפוטר מקלקל בחבורה וסתמא דפסחים ס"ל בתיקון כ"ש סגי. וס"ל לרי"ף כיון דמצינו פלוגתא בזה שוב לית לן לחלק בין ע"ז לשבת אלא נימא דר"נ ורבא דשמעתין ס"ל כהירושלמי הנ"ל ובין לשבת ובין בע"ז תיקון גמור בעינן ואנן קיי"ל כסתמא דפסחים ע"ג הנ"ל דתיקון כל שהוא נמי הוה תיקון בין לשבת ובין לע"ז:

8 ותיפוק לי' משום שמנינותא דאיסורא פירש"י שמנינותא דנבלה והקשה פני יהושע דה"ל למימר משום תקרובת ע"ז. ונ"ל דלא פסיקא לי' למיפרך ותיפוק דרוב תקרובת הוא שוחט על מנת לזרוק רק דמה לע"ז והבשר יאכלו חלב זבחימו ולא יקריבוהו ולקמן ספ"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל וס"ל לריש לקיש דלא הוה הבשר ההוא זבחי מתים דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכ' רש"י ותוס' אע"ג דמ"מ השוחט ההוא בסניף דמקריב לע"ז מ"מ הבשר לא נאסר נמצא הסכין הוא משמשי ע"ז והבשר אינינו תקרובת ע"ז ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מנ"ל למיפרך ותיפוק לי' ע"כ פירש"י משום שמנינות דנבלה:

9 ופירש"י משום בלוע ולא פי' משום שמנינות בעינא אע"ג דלקמן בשמעתין פירש"י דסתם סכין שמנונית קרוש על פניו וצריך לומר דלא הו"מ להקשות כל כך בפשיטות ותיפוק לי' משום שמנינותא דלמא נפקא לי' במקונח דסתם מקריבים לע"ז מקנחים סכיניהם יותר מחנוני דחלתי'. וסתם ישראל השוחט בסכין של תקרובות ע"ז נזהר ומקנח דמאיסי ובדלי מיני' טפי מסכין של גוי דעלמא וא"כ לא ה"ל להקשות בפשיטות כל כך ותיפוק לי'. אע"כ משום בליעה קא מקשה. ולא הומ"ל סתם כלים אינם בני יומם והיינו מס"ס ספק לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש בו דלמא בדבר הפוגם בעין דז"א דכל הנשחטים בסכין אינם פוגמים זה בזה וכעין שכ' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ג ע"ש:

10 ומיהו קשה דה"ל לשנויי שהניחו עד שנפגם ודאי ולא צריך שליבנה באור. וי"ל אפי' אינו בן יומו מ"מ אם לכתחלה במזיד משמש בו צריך המאכל כמו בן יומו קליפה או הדחה כמ"ש הג"א בשמעתין והרא"ש בע"ז פ"ב סי' ל"ה ע"ש והרא"ש מיישב בזה בשמעתין השוחט בסכין של גוים קו' תוס' ע"ש והני דכוותי' ניחא לי' לשנויי שליבנה באור דמיושב אפי' בשוחט ומחתך לכתחלה. אע"ג דעיקר הקו' מהמחתך דיעבד כמ"ש לקמן בסמוך אי"ה. והנה רש"י ס"ל דעיקר הקו' מהתירא דמחתך אטמא דקיימא לקורבנא. דרש"י ס"ל דגם לצלי בעי הדחה קמייתא וא"כ מאי קושי' מהשוחט תיפוק משום שמנוניתא די"ל ס"ל בית השחיטה צונן וסגי בהדחה. והכא בלא"ה מדיח בשלמא לקמן מיירי בסכין שאינו מקונח ושמנינות בעין וצריך שפשוף גדול ולא סגי בהדחת בשר שפיר קאמר מדיח. אבל הכא מיירי בסכין מקונח כמ"ש לעיל בסמוך ולא בעי אלא הדחה בעלמא כנוגע צונן בצונן כדלקמן פ' כל הבשר. וסגי בהדחה שמדיחין הבשר מדמו ולא הוה מקשה ותיפוק לי' וכו' אע"כ עיקר הק' ממחתך אטמא דקיימא לקורבנא. ומסתמא כבר הודחו והיתקנו לאכילה ומקשה ותיפוק לי' דבעי הדחה משום שמנינותא המובלע בסכין ובזה נ"ל כוונת הרא"ש דס"ל מחתך דרבא באטמא דקיימא לקורבנא מיירי מדיעבד אי חתך וכמ"ש לעיל בשם ת"ח. וא"כ ק' לי' מאי פריך תיפוק לי' אחר שכבר חתך הא צריך להדיח ואיך אמר מותר הא צריך להשמיענו כח דהתירא דמותר משום איסור הנאת ע"ז. אע"כ מוכח מזה דאפי' אי לא הי' מקלקל נמי הי' מותר משום ע"ז בעבר וחתך שאין זה הנאה. וצ"ל לפי"ז הא דנקט רבא השוחט בדיעב' מסוכנת אסור היינו שצריך להוליך הנאת הסכין לים המלח דבזה מודה הרא"ש כמ"ש ש"ך סי' יו"ד וק"ל:

11 השוחט בסכין של נכרים מה שהקשו תוס' מהא דמספקי' אי ס"ל לרב נטל"פ אסור בעכברא בשיכרא או מותר. הנה בפסחים למ"ד ע"א כ' תוס' דהתם בפוגם בעין והכא בפוגם ע"י לינת לילה והכא בשמעתין נ"ל דס"ל להתוס' דע"כ לרב אין חילוק בין פוגם בעין לפוגם ע"י לינת לילה. דאל"כ לא הוה פליג רב אר' יהודה נשיאה דשרא מישחא וס"ל דניאל גזר מנ"ל לרב הא. אע"כ מדשרי' דבש ש"מ ס"ל למתני' נטל"פ מותר ואפ"ה אוסר שמן ש"מ דניאל גזר ולא ס"ל לרב לחלק בין פוגם בעין לפוגם ע"י שיהוי. ומ"מ מדשמואל מוכח דסתם כלים אינם בני יומן ואהא לא פליג רב והשתא אי ס"ד דסכין דשמעתין בסתם סכין ואפ"ה אמר רב קולף ע"כ ס"ל נטל"פ אסור וא"כ אמאי מספקא לרבא בעכברא בשיכרא הא לרב אין חילוק בין פוגם בעין לפגם ע"י שיהוי כנלע"ד ליישב דברי תוס' דשמעתין ועיי' ס' באר יעקב:

12 בסכין של נכרים פירש"י סתמו אינו מקונח ומלא שמנינות נראה לי דכ' כן משום דס"ל צלי בעי הדחה וא"כ מ"ד מדיח ק' תיפוק לי' דבלא"ה מדיחין כל בשר וע"כ צ"ל משום דהכא בעי שפשוף הרבה והיינו בסכין שאינו מקונח אבל במקונח סגי בהדחה בעלמא וא"כ מ"ט דמ"ד מדיח. אע"כ באינו מקונח. ולשיטה זו י"ל הא דאמרינן איבעי' אימא ביה"ש צונן ואגב דוחקא בלע היינו אפי' בלא חיימא כל אגב דוחקא בלע כיון שהסכין אינו מקונח והשמנינות בעין. אבל לקמן מיירי שהסכין יבלע מצואר הבהמה אגב דוחקא והסכין אינו בולע אפי' משמנינות אמה"ח שבצואר שהוא בעין לולי דחיימא. והיינו דהצריך ריב"ם קליפה לאחר הניקור החלב וכו' משום דס"ל דבשר בולע מבעינא בדוחקא בלא חיימא. אך התוס' דס"ל דמיירי בסכין מקונח שהוא בן יומא דהיינו דס"ל לצלי לא בעי הדחה וא"כ מ"ד מדיח היינו דלמא לצלי בעי לי' ולא ידיח הבשר ע"כ צריך הכא להדיח משום סכין בן יומא. והנה אי אפ"ה נימא למ"ד קולף בעי קליפה משום דוחקא לפלוט מהסכין ואי ס"ד דדוחקא בלא חיימא קאמר ומהני דוחקא להפליט מהסכין כ"ש דמועיל להבליע בהסכין שמניניות דאמה"ח ואמאי קאמר לכי חיימא וע"כ דוחקא דלעיל נמי בצירוף חיימא קאמר והשתא לא מצינו כלל דוחקא בלי חיימא וא"כ מנ"ל לריב"ם להחמיר ע"כ תמהו תוס' על ריב"ם. ומה שהקשו תוס' מחורפי' דצנון ע"ש לפירש"י יש להוכיח בהיפוך דמיירי שם מסכין מקונח וע"י דוחקא לחוד בולע כמו ע"י קערה רותחת. אלא דהוה נ"ט בר נ"ט כמו דגים שעלו בקערה רותחת ע"כ יצורף לזה חורפי' דצנון והוה כטעם ממש:

13 ונ"ל אפי' לשיטת תוס' אין להוכיח מכאן דדוחקא אינו מבליע בלא חיימא די"ל שאני הכא דבחודו של סכין לא שייך בליעה ופליטה רק בצדדין כדמשמע מחי' רשב"א והשתא נהי דלא קיי"ל דיועיל מרווח רווח שלא יגעו צדדי הסכין בביה"ש דודאי נוגעים. אבל מ"מ עינינו רואות דמרווח רווח ואין כאן דוחקא דסכינא לולי דחיימא ג"כ אבל בשאר חיתוך דלאו ביה"ש כגון ניקור בשר מהני דוחקא אפי' בלא חיימא כדמוכח מצנון הנ"ל וצדקו דברי ריב"ם:

14 רותח הקשה רשב"א לבעי ס' ותי' לחד שינויי אה"נ ובכל הבהמה איכא ס' נגד שמנינות ומ"מ קליפה נמי בעי ע"ש וצע"ג הא לרב קיימי דס"ל מב"מ לא בטיל ושומן עם בשר מב"מ הוא ואכתי יאסר כל הבהמה. ויש לדחוק דשומן שעל הסכין היא מכמה מינים שור וכבש ועז דלא שוו בשמא ולא בטעמא וצ"ע:

15 ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך. דעת רבנו יונה דלכתחלה הא דבעי בליתא דפרסא. אבל איקנחו בקינוח בעלמא סגי ומשו"ה הוצרכו לומר אגב חורפא דחילתות וכו' אע"ג דסתם סכין אינו מקונח משום דסתם חנוני מקנח סכינותיו אע"ג דאינו מקנחו בבליתא דפרסא אע"כ בדיעבד סגי בקינוח כל דהו. אך שיטת הרי"ף וסייעתו נ"ל כהתוס' סתם סכין מקונח ולשיטתם איכא למימר דבעי דוקא בליתא דפרסא דאלת"ה תיקשי למ"ד מדיח תיפוק לי' שכבר הדיח הסכין דהרי בסכין מקונח מיירי והאי מ"ד ביה"ש צונן ס"ל וסגי לסכין בצונן וא"כ אמאי ידיח ביה"ש אע"כ בעי בליתא דפרסא ונהי דהסכין מקונח מ"מ בליתא דפרסא ליכא ובעי' הדחת ביה"ש:

16 ולמ"ד בחמין מ"ט וכו' דהתירא נמי וכו' פירש"י דמשום דם ליכא דאפי' למ"ד בחמין דסכין בולע שומן אבל דם אינו בולע. ולפ"ז לקמן קי"א ע"ב סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח גרסינן פי' אם לא הדיח הסכין וחתך בה רותח אסור לאכלו. משא"כ אם חתך בו צונן י"א בעי הצונן הדחה וי"א אפי' הדחה לא צריך. אך הרשב"א והר"ן מיאנו בפי' זה ע"כ כ' רשב"א דלמ"ד ביה"ש רותח בולע אפי' דם ומשו"ה לקמן בסכין מודח מיירי ואפ"ה אסור לחתוך בה רותח עד שיכשרנו הכשר גמור מפני הבלע שבסכין. ולצונן אמרי לי' בעי סכין הדחה וא"ל לא בעי אלא קנוח כ"ש. אך כל זה להבליע לתוך הסכין אך אין ביה"ש מועיל להפליט ממנו ע"כ מותר לשחוט בו כשרה והא דאמרינן בסכין של גוי קולף היינו שמנינות בעין אבל אין חום ביה"ש יכול להפליט אלא להבליע והרא"ה הקשה על זה הא כבלעו כך פלטו. ע"כ נאיד הר"ן מהנ"ל ומפרש דס"ל כהאי לישנא ביה"ש צונן אך מחמת דוחקא הוה כרותח ומבליע דם בסכין וכ"ש שמנינות. וכן בולע משמנינות בעין שעל פני הסכין של נכרים שאינו מקונח אבל אין פעולת הדוחקא פועל להפליט מן הסכין וכעין מ"ש רשב"א אלא שרשב"א כ"כ אי ביה"ש רותח ועל זה קשה כבולעו כך פלטו אי הרתיחה יכול לפעול בליעה יפעול נמי פליטה. אבל אי ביה"ש צונן רק הדוחקא פועל לזה שפיר יש לחלק כנ"ל והחילוק קל להבין. ואמנם שיטת הרא"ש דמיירי מסכין מקונח וקיי"ל קולף וע"כ פועל פליטה מהסכין ואפ"ה בסכין טרפה סגי בצונן וצ"ל דס"ל לחלק בין סכין נכרים ובין טרפה דבאקראי בעלמא ועיי' ד"מ סי' יוד בשם ראב"י וק"ל:

17 אר"י אמר רב הטבח צריך ג' סכינים וכו' ואר"י א"ר הטבח צריך ב' כלים של מים וכו' נלע"ד דצריכי תרתי דרב דמסכינים ה"א משום דוחקא דסכיני חמיר טפי אבל ב' כלים של מים לא צריך ואי אשמעינן כלים של מים ה"א משום דמים לחים מבליעים בבשר דאית בי' פילו כמ"ש סברא זו מג"א סי' תמ"ז סק"ט אבל סכינים לא קמ"ל תרוייהו. אחד ששוחט בה. דעת רשב"א משום בדיקת סכין דכשבדקו אחר שחיטה הי' מותר לשחוט בו בהמה אחרת בלא בדיקה ואם יחתוך בו בשר בנתים יתקלקל ולאו אדעתי'. אך הר"ן ס"ל הסכין דרכו לפגום בעמידתו וא"כ בלאה"נ לא ישחוט בלא בדיקה ע"כ פי' דמיירי באתרא דחללי בי' טבחי הבשר ואין הבעלים מדיחין אותו. ועתה אם יחתוך בשר בסכין של שחיטה יתלכלך בדם שעל פני הסכין והבעלים לא ידיחו הבשר שכבר הדיחו הטבח ואתי לידי מכשול. אבל לא הו"מ למימר דבעי שפשוף גדול כמ"ש ר"ן לעיל גבי שמנינית דהכא משום דם לא בעי שפשוף יותר מהדחת דם של עצמו ע"כ פי' דמיירי באתרא דחללי בי טבחי. ועיי' לשון רמב"ם יראה דרישא דג' סכינים מיירי באתרא דלא חללי בי' טבחי וא"כ ע"כ יפרש מטעם פגימה וכהרשב"א:

18 דאיב תרבא פי' אי דאיב בלע אבל אין הכרח דידוב תרבא ע"כ כ' רמב"ם דלכתחלה לא ליסחוף אבל אי סחיף לא חיישינן שמא זב ובלע. אבל מודה רמב"ם אי חזינן דזב דבעי קליפה ע' רשב"א:

19 ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב וכו' פרש"י שידע לחתום אבל לא יותר כדמוכח ממתני' דגטין פ' האומר אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים צריך שילמדו ויכתבו ויתנו. וכ' שם רמב"ם בפי' המשנה שאין מתנאי ב"ד הגדול שידעו לכתוב ע"ש ע"כ פירש"י לחתום שמם צריכים לידע ותו לא. ומיהו ה"מ בתמונת אותיות וסידור הכתיבה אבל פשיטא שצריכין שידעו לבחור לשון ערומים ולשון חכמים הן בנסחאות שטרות והן צחות לשון באגרות ושאלות ותשובות כמ"ש יש"ש בשמעתין. והר"ן פסל גט א' על שמסדריו לא הי' בקיאין בצחות לשון באגרות ולשון ההרשאה שזה מורה שמסדריו אינם ת"ח כמ"ש בתשובת הריב"ש סי' רע"א בסופו ע"ש:

20 ואידך הני שכיחי. פירש"י שכיחי בכל יום כרבנו אלי'. ובתוס' פי' בשיטת ר"ת שכיחי בי בר חבי. ועיי' הגהת מרדכי בשם ר"ת דפי' אקמייתא קאי כתב שחיטה ומילה שכיחי בכל יום חשו להו משא"כ הני בתרייתא כיון דלא שכיחי לא חשו להו. וכ"כ תוס' פ' הקומץ ע"ש:

21 הגרמה ועיקור כ' תוס' דלבה"ג אינו טרפה אלא שאין בו הכשר שחיטה ולרש"י וסייעתו טרפה הוה וכ' רשב"א בתשובה דלבה"ג שאינו טרפה כל זמן שהוא חי א"כ חלבו וביציו מותרים. והקשה בט"ז בי"ד סי' כ"ד ס"ק יוד דלקמן ס"ט ע"א מסיק בתיקו היכי דלית לי' תקנתא בשחיטה ואסר חלבו מספק ע"ש. וצ"ל דפשיטא לי' לט"ז דע"כ נשמט הסי' לא נראה מעולם שחזר והבריא דאל"ה איך ס"ל לרש"י וסייעתו שהוא טרפה הלא אית לי' תקנתא אע"כ לא נודע לנו מעולם שחזר והבריא א"כ לבה"ג נמי דטרפה לא הוי ויכול לחיות כך עכ"פ דלמא אין לו רפואה ותקנה לעולם כמו כל מחוסרי אבר שאין להם תקנה לעולם אע"פ שאינם טרפה וכיון שאינו בר שחיטה לעולם תיאסר חלבו כך צ"ל כוונת ק' ט"ז. ומ"מ נ"ל מידי ספיקא לא נפקא דלמא יכול להברות ואת"ל לא יכול להברות דלמא קיי"ל לקולא בהאיבעי' דלקמן ס"ט דכל תיקו לא הוה אלא ספיקא וה"ל ס"ס ואינינו בחסרון חכמה כי שום אדם לא ידע זה אם אין לו תקנה לאותו אבר ושרי חלבו מטעם ס"ס. ועיין ר"ן בשם רמב"ן ונוסחא שלפנינו אינו כמ"ש ב"י בשמו סי' כ"ד ומ"מ הצד השוה דאיכא השמטה דמיטרפה בי' ואיכא דלא מיטרפה כדלקמן ר"פ א"ט נדלדלו הסימנין ע"ש וס"ל לרמב"ן אי אירע כן שלא בשעת שחיטה ושוב תפס הסימן ושחטו מטהרו שחיטה כדינו ואי לא הוה טרפה מעיקרא השתא נמי שרי באכילה ואי הוה טרפה מעיקרא מטהרו מידי נבלה עכ"פ אך אי אירע כן ע"י סכין בשעת שחיטה אז בין כך ובין כך הוה נבלה ע"ש:

22 זימנין דשהה ודרס ולא ידע. הא דאמרינן ה' הלכות שחיטה הגרמה ועיקור היינו לאכול כזית בשר משחיטתו ואין ביה"ש לפנינו איכא למיחש גם להגרמה ועיקור. והכא קמ"ל אפ' ביה"ש לפנינו וניכר לנו שלא הגרים ולא עקר מ"מ לשהה ודרס איכא למיחש. אך בת"ח הקשה מ"ט לא קאמר נמי החליד כדלעיל ב' ע"ב ובתוס' שם ד"ה שמא ישהו ע"ש ולפמ"ש רשב"א אפי' למדו לו אח"כ ה' שחיטה ואמר ברי לי שלא נכשלתי באלו מ"מ אסורה דלאו אדעתי' ע"ש זה שייך בשיהוי ודרסה אבל החלדה ניהו לדידן לא ניכר ומשו"ה חיישינן בחש"ו שמא יחלידו מ"מ לדידי' ניכר ואיהו ידע ולא שייך עביד ולאו אדעתי' ומהימן עליו רק אשיהוי ודרסה חיישינן:

23 מר סבר בחזקת איסור וכו' פירש"י בחזקת איסור הראשון עומדת וכיון דבחזקת שאינה שחיטה קיימת וכו' משמע דס"ל חזקת שאינה זבוח. ולקמן בד"ה לא אמרינן שהרי בשר מן החי אינה מטמא עכ"ל משמע בחזקת אבמה"ח ומתחזקת מאיסור לאיסור כמ"ש רשב"א ביבמות פ"ד אחים וזה הוא פלוגתא בתוס' ביצה כ"ה ופ"ג דשבועות. ונראה דס"ל לרש"י דבהכי פליגי אמוראי הכא מר סבר בחזקת אמה"ח ומתחזקת מאיסור לאיסור וכיון דבאמת רוב המומחין שוחטין שפיר באומנות ידיהם רק הואיל ותלי' רובא במעשה אינו יכול להוציא מחזקתו הראשונה שהוא בחזקת אבמה"ח כמ"ש רשב"א ודי שיהי' אסור ולא יותר לאכילה אבל טומאה מנין ואידך ס"ל דהוה בחזקת שאינו זבוח וכל שאינו זבוח ומת לפנינו בלי זביחה הרי היא נבלה לא מחזקתו הראשונה אלא גם עתה אינו זבוח ומת בלי זביחה והרי היא נבלה דאין לומר בחזקתו הראשונה הי' בחזקת טהרה בחיים דז"א דמעיקרא לכך עומדת שסוף בעל חי למות וכשלא יארע בה דבר ויניחנה כמות שהיא בלי שינוי מעשה ותמות מעצמה תטמא ככל נבלה. ועכשיו שמתה ע"י מעשה השחיטה צריכין אנו לדין אם הועיל המעשה להוציאה מאותה חזקה שהיתה מוחזקת שסופה לטמאות או לא נעשה שחיטה כהוגן ונשארה במה שהיינו מחזקים אותה שסופה לטמאות. ונהי חזקת טומאה לית לה אבל גם חזקת טהרה ליכא:

24 ודע מה שהקשו תוס' בביצה ובשבועות האיכא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאיברי' עומדת צל"ע הא מבואר לקמן ק"ב ע"ב דלהך מ"ד שאינה עומדת לאמה"ח. עומדת לבשר מן החי ולאידך מ"ד נהפך הוא שעומדת לאברי' אינה עומדת לבשר. מיהו לכל מר עומדת באיסור בחיי' וכבר נתעוררתי על זה במקום אחר ואין כאן מקומו:

25 הא קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בי' ריעותא וכו' ויל"ד אכתי ה"ל למימר נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ומ"ט אמר בחזקת היתר ולא אמר הותרה ועיי' פירש"י ד"ה ונימא וכו'. ע"כ נ"ל דרמז לנו דלא הותרה ממש בלי שום ספק אלא מטעם חזקת היתר דאתי' מכח רובא דרוב בהמות כשרות וכיון דרק מכח רוב הותרה. ממילא היכי דאיכא מיעוט מצוי כגון סרכא שבריאה או ושט במקום שמלעיטין וכדומה לא הותרה וצריך בדיקה. והשתא במאי דאמר עד שיודע לך במה נטרפה קמ"ל קולא באותן טריפות דליכא מיעוט מצוי מותר אפי' איכא ריעותא בפנינו כגון בא זאב וכו'. ובמה שאמר בחזקת היתר ולא אמר סתם הותרה קמ"ל חומרא אפי' ליכא ריעותא בפנינו חיישינן למיעוט המצוי. והקשה רבנו יונה למ"ד אין סרכא בלא נקב א"כ ע"כ גם נקבים מיעוט המצוי הוא א"כ אפי' ליכא סירכא נצטרך לנפוח כל ריאה ולבדוק אחר נקבים ומבואר פא"ט דאין נופחין אלא ריאה דאושא וכדומה ע"כ כ' טעם אחר עיי' רשב"א. ונ"ל ליישב קו' זו לפמ"ש ר"ן פא"ט למ"ד אין סירכא בלא נקב ומ"מ סרכא כסדרן כשרה דהוה סתימא מעליותא א"כ כל ריאה נקיבה ליתכשר דאי הוה חיי הי' עולה סרכא כסדרן ותירץ אין כל הנקבים ראוים לסירכא ומטריפין מספיקא ולפ"ז י"ל כיון דרוב בהמות כשרות רק נקובים הם מיעוט המצוי אין לנו לבדוק ולחפש אחר הספק דלא בקיאי' אי ראוי לסרכא או לאו ודי כשרואין סירכא לפנינו וידעינן שהי' כאן נקב ועלתה סירכא שלא כסדרן. מ"מ להך סברא דגם נקבים מיעוט המצוי נהי דאין צריך לבדוק אחר הספק כנ"ל מ"מ אי אתי זאב ונטל ריאה בפנינו והחזירה כשהוא נקובה אסורה ואין ריאה בכלל בני מעים לענין זה משא"כ לטעמו של רבנו יונה כיון שבדקנו הסרכות ונמצא יפה אעפ"י שלא בדקנו אחר נקבים אי בא זאב ולקח הריאה והחזירה כשהוא נקובה כשרה. ומה שהקשו מאינקבא היכי דמשמשא ידא דטבחא יתבאר שם אי"ה. ועיי' בשלטי גבורים סביב הרי"ף פ' לא יחפור סוגיא דניפול מבדיקת הריאה ע"ש. והנה ר"י הלוי רבו של רש"י ס"ל לאסור אפי' נאבדה הריאה באונס בלא בדיקה דהחמירו חז"ל ועשאו כספק טרפה ממש וכ"כ ש"ך סי' ל"ט סק"ח דמדרבנן בעלמא קאסר לי' ומ"מ הקשה רשב"א מפרה אדומה ושעיר המשתלח היינו לפי מה שהשריש ט"ז כל מה שהתירה התורה להדיא אין כח ביד חכמים לאסור. אך לפ"ז י"ל היתר דפרה אדומה ושעיר המשתלח אינו כמפורש בקרא דדרשא כשהוא שלימה אינו מפורש בקרא להדיא. אך רש"י הקשה אתמול אכלנו מחלבה עיי' היטב ברשב"א ונראה כוונתו של רש"י ורבותיו דודאי חלב א"א לאסור דחלב שרי' כדאיתא פ"ק דכתובות מדכתיב זבת חלב ודבש וכל מה דכתיב להדי' לא מצי לאסו' ועל כרחך חלב מותר וא"כ הוי חוכא וטלולא להתי' החלב ולאסור הבשר ועל זה השיב הר"י הלוי דלא הוי חוכא וטלולא דבלא"ה מצינו היתר בחלב מה שאסר בבשר היינו דבר מן החי אע"ג דטרפה לא הותר בחלב מ"מ לא הוה חוכא וטלולא אם נאכל חלבה ולא בשרה ע"כ חלב שהותר בפירוש זבת חלב ודבש לא אסרו רבנן. ובשר שלא הותר בהדיא אסרו אם נאבדה הריאה:

26 והרשב"א הקשה היכי רמיזא היתירא דחלב בקרא דלמא משערין החלב עד אחר שנבדקה הריאה. ודבריו צ"ע בשלמא אי מיירי קרא מבהמה ידיעה י"ל שמשמרין חלבה של כל בהמה עד שתבדק הריאה. אך כתיב זבת חלב ודבש ופירש"י חלב זב מן העזים ודבש מן התמרים ונעשה נחל שוטף כמבואר רפ"ק דמגלה ולא שייך בדיקת בהמה ידיעה ואפ"ה שרי' רחמנא וצ"ל דס"ל לרשב"א מהתערובת הזה בלא"ה אין ראי' להתיר די"ל כיון דרוב בהמות כשרות רק מיעוט המצוי א"כ אפי' למ"ד מב"מ לא בטיל אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ודבש רבה עליו ומבטלו ולמ"ד טע"כ דאורייתא י"ל סלק שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו שזהו שיטת רשב"א בי"ד סי' צ"ח ועש"ך שם סק"ח. ורק אי משכחת תנא דס"ל תרי חומרי מב"מ לא בטיל וגם טע"כ דאורייתא. כנ"ל לפרש דברי רשב"א:

27 וחתני הרבני המופלג מו"ה יוסף גינס ני' אמר די"ל ק' רש"י אתמול אכלנו מחלבה. דחז"ל שחשו למיעוט סירכות המצוי א"כ כל בהמה בחיי' עומדת בספק זו מדרבנן ויצאה מחזקתה מחיים בשעה שהיתה בחזקת אמה"ח או אינה זבוח ויצאה מאיסור לאיסור וסברא זו איתא ברמ"א וש"ך סי' נון ע"ש ותינח באיסור בשר אבל חלב דלא שייך אמה"ח ולא אינו זבוח. משום מיעוט המצוי לחוד לא גזרו לולי חזקת איסור הנ"ל ואולי יש להמתיק זה בכוונת ר"י הלוי אלו דבריו ונכון הוא וראוי לאומרו:

28 א"ל אין חוששין. שמא במקום נקב נקוב. משמע שלא שאל ולא השיב לו אלא אנקבי' שבמקום שיניו ומ"מ הוכיחו תוס' דה"ה אפי' שלא במקום שיניו מדתלינן בטבחי. אך היא גופי' מנ"ל לש"ס דתלינן בזאב דלמא בזאב לא תלינן אלא במקום שיניו. וי"ל מאידך דר"ה שמעינן לי' דאמר עד שיודע לך במה נטרפה הא כל שלא יודע לך ספיקו להקל היכי דאיכא מידי לפנינו למיתלי בי'. ובזה יש ליישב קו' פני יהושע אבעל האיבעי' אמאי לא פשיט לנפשי' להחמיר מברייתא דראה ציפור שהרי הוא בעצמו הקשה קו' זו לר"ה. ולפע"ד י"ל דבודאי לא חיישינן שמא יקרה נחש במקום זה כי היכי דמותר לאכול פירות בלילה ולא חיישינן שמא יש בו ניקור נחש כדאיתא להדיא וכן פסק הרמב"ם פי"ב מרוצח. ה"נ לית לן למיחש הואיל וציפור ניקור שמא גם נחש נקר זה לא אמרינן ודלא כפירש"י וכי היכי דלא אמרינן הכא שמא במקום נקב שן זאב הי' כבר נקב קוץ זה לא אמרינן דלא מחזיקין מזה לזה. אך הכא בציפור חיישינן שמא כי היכי דהציפור נקר עתה שמא כבר לפני שעה נקר הציפור. והי' מגולה ביני לביני והוא בכלל גזירת איסור גילוי. והוא איסורא דרבנן שהרי אפי' בזה"ז דליכא נחשים הי' ראוי לאסור גילוי משום דהוה דבר שנאסר במנין עמג"א רס"י תס"ח. ובזה א"ש מה שנתקשה פ"י מה עלה על דעתו וכו' לא ידע דחמירי סכנתא שהרי גוף גזירת גילוי הוא מחשש מיעוטא אע"כ חמירא סכנתא ולהנ"ל ניחא לא מסכנתא פריך אלא מחשש איסור גילוי דרבנן פריך ולכן לא הוה ק' לנפשי' כנ"ל:

29 אך מדאמר ר"ה בשמעתין עד שיודע לך במה נטרפה לרמז לנו אפי' איכא נקבים הרבה שלא במקום שיניו נמי תלינן להקל דנשך והדר ונשך כדי להחזיק בחזקת היתר. א"כ קשה מראה ציפור הי' לנו לאוקמא בחזקתו ולא לחוש שכבר נקר הציפור לפני שעה. ומ"מ משני שאני סכנתא פי' איסור דרבנן שגזרו משום סכנתא לעשות משמרת למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם ולא תשים דמים בביתיך אותן איסורים חמירי מסייגים וגדרים שעשו לאיסור תורה:

« חידושי חתם סופר על חולין ז׳ ע״ב חידושי חתם סופר על חולין ט׳ ע״ב »