חידושי חתם סופר על חולין ל׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין ל׳
1 סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד.
2 וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָמֵי לִפְלוֹג כְּגוֹן דִּשְׁחַט חַד גַּבְרָא בִּשְׁנֵי סוּדָרִים, דְּסוּדָר קַמָּא לָא מְטַמֵּא, וְסוּדָר בָּתְרָא מְטַמֵּא. אֶלָּא בִּפְסוּלָא דְּפָרָה קָא מַיְירֵי, בְּהֶכְשֵׁרַהּ לָא קָא מַיְירֵי.
3 מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: וּבַמּוֹעֵד לִשְׁמוֹ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב.
4 וְהָוֵינַן בָּהּ: טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הָא סְתָמָא – פָּטוּר.
5 וְאַמַּאי פָּטוּר? פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ: פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בָּעֵי עֲקִירָה.
6 וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא, נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרוּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵתִים, דְּנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, דִּסְתָמָא לִשְׁמוֹ קָאֵי, וְהַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה, הָא אַחֵר לָא בָּעֵי עֲקִירָה.
7 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – אִיפְּסִיל לֵיהּ מִתְּחִלַּת שְׁחִיטָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – כֵּיוָן דִּשְׁחַט בֵּיהּ פּוּרְתָּא אִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח, אִידַּךְ כִּי קָא שָׁחֵיט שְׁלָמִים קָא שָׁחֵיט!
8 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דְּאִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח, מִדְּמֵי פֶסַח מִי אִידְּחִי?
9 וְכִי תֵּימָא, בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְהָתְנַן: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכׇל דְּבָרֶיהָ.
10 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת, וְלֵיכָּא.
11 וְאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִנַּיִן לַשְּׁחִיטָה שֶׁהִיא מְפוֹרַעַת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.
12 מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִילּוּ אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!
13 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְׁנָתֵינוּ בְּסַכִּין אֶחָד וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
14 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתָנֵי עֲלַהּ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְרְפוּ זֶה עַל זֶה? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּשְׁתֵּי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – שַׁפִּיר, מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא סָמְכִי אַהֲדָדֵי, וְהַאי לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוּבָּא וְהַאי לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוּבָּא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין.
15 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסַכִּין אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, הַאי ״אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִטְרְפוּ זֶה עַל זֶה״ – ״שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
16 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אָבִין, תְּנִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין
17 שֶׁמָּא יִדְרוֹסוּ זֶה עַל זֶה.
18 מֵתִיב רַבִּי אָבִין: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַטָּה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַעְלָה, אוֹ אֶת הַוֶּושֶׁט לְמַעְלָה וְאֶת הַקָּנֶה לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אַמַּאי? וְהָא לֵיכָּא שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת!
19 הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בִּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוֹס.
20 הָהוּא תּוֹרָא דְּאִישְּׁחַט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, עָל רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא שְׁקַל מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ מִשְׁנָתֵינוּ בִּשְׁנֵי סַכִּינִין וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
21 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן וּפְסָקוֹ – פְּסוּלָה, תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה.
22 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אוֹ שֶׁהֶחְלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ – רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה.
23 אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, דְּלָא קָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה, אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, דְּקָעָבֵיד כְּדֶרֶךְ שְׁחִיטָה – אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
24 תַּחַת הָעוֹר – כְּשֵׁרָה, בֵּי רַב אָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר – אֵינִי יוֹדֵעַ.
25 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְבֵי רַב, דְּאָמְרִי: תַּחַת הָעוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ, תַּחַת מַטְלֵית מַהוּ? תַּחַת צֶמֶר מְסוּבָּךְ מַהוּ? תֵּיקוּ.
26 בָּעֵי רַב פָּפָּא: הֶחְלִיד בְּמִיעוּט סִימָנִים מַהוּ? תֵּיקוּ.
27 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, אֲפִילּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת – פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר – כְּשֵׁרָה.
28 הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁין בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ, אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ בְּאִיזְמֵל – כְּשֵׁרָה.
29 גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.
30 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁחַט״ – אֵין ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא וּמָשַׁךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״זָהָב שָׁחוּט״, וְאוֹמֵר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.
31 מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא ״זָהָב שָׁחוּט״ שֶׁנִּטְוֶוה כְּחוּט הוּא, תָּא שְׁמַע: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״.
32 רָבָא הֲוָה בָּדֵיק לֵיהּ גִּירָא לְרַבִּי יוֹנָה בַּר תַּחְלִיפָא, וְשָׁחַט בֵּהּ עוֹפָא בַּהֲדֵי דְּפָרַח. וְדִילְמָא עָבִיד חֲלָדָה? חֲזִינַן
פירוש חידושי חתם סופר על חולין ל׳
1 דנדחי' לפסח שני וכו' דע דאע"ג דכ' תוס' לעיל כ"ח ריש ע"ב דאפי' הפרדת העור אין לך מום גדול מזה מ"מ מום עובר הוה עד דשחיט רובא דקנה ועשה מעשה טרפה או משהו בושט וכיון שהמום עובר עדיין חזי לפסח שני דעד אז יתרפא ויהי' ראוי לפסח שני עד דפגע במעשה טרפה וק"ל:
2 הקשה תלמידי הותיק הב"ח הר"ר זעליגמאן דאליטשין שי' א"כ לעיל כ"ח ריש ע"ב שכ' תוס' בשם הר"ר אלחנן דק' ש"ס פסח וקדשים מאי איכא למימר דא"א להפריד העור משום מום דלמא זמן רב קודם שהקדיש והקריב הפריד ובדק ושוב כשנתרפא הקריב וסמך אחזקה כיון שעכשיו נתבררה החזקה שעה א' אחר הבדיקה שאבר זה שלם הוא שוב מוקמי' אחזקה אפי' אי לא אזלינן בתר רוב כמבואר בתוס' לעיל י"א ע"א ד"ה אתי' וכו'. ואמר תלמידי הרבני המופלג מוה' מנחם פרויסטיץ כ"ץ דעכ"פ בקדשים א"א דאיכא בכור דקדוש מרחם ואסור להטיל בו מום אפי' מום עובר. ואמר תלמידי חתני הרבני המופלג מוה' דוד הרש ני' א"כ מפסח נמי לק"מ דפסח מצרים היכי משכחת לי' דכתיב בי' תמים והי' מקחו מבעשור וא"א לסמוך שיתרפא בימים מועטים כאלו מאי תאמר עכ"פ תקשי למ"ש תוס' לעיל י"ב ע"א ד"ה פסח וכו' דר"מ מדרבנן הוא דחייש וליכא לאקשויי מפסח מצרים שהוא מן התורה י"ל רבינו אלחנן לא ס"ל כתוס' הנ"ל אלא אה"נ מבשר תאוה לא פריך דבדיק לי' וכמ"ש רבינו אלחנן ונכון הוא:
3 האמנם אין רחוק מדעתי דבדיקת ושט מבחוץ אינו מועיל אלא להחזיק שאין נקב מבחוץ אבל אפשר שיהי' קוץ תחוב בפנים עד עור החצון דהרי כל הני חיוי' ברייתא קוצי אוכלין ואם יהי' כן א"כ החזקה עשוי' להשתנות כל רגע דאוכלה בי' ופעי' בי' והקוץ שתחוב עתה עד עור החצון לאחר שעה יבריא ויצא לחוץ. אלא כיון דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות כשרות ולא הבריא לחוץ לא חיישינן להא אפי' בנמצא קוץ כדלקמן פא"ט. אבל אי לא אזלינן בתר רובא רק בתר חזקה א"כ במה שבדקנו עור החצון ולא ראינו נקוב אין חזקה שלא תחוב קוץ בפנימי עד סמוך לחצון ועשוי להשתנות ע"י נדנוד דאכלי' ופעי בי' וא"כ אין כאן חזקה מבוררת. והא דלא כ"כ תוס' לעיל י"ב ע"א ד"ה אתי' וכו' הנ"ל היינו משום דבאותו הס"ד עדיין לא אסיק דאתי' משחיטה עצמה ודלמא במקום נקב קשחיט והוה ס"ד דאפי' פרה דבעי' שלימה היינו דא"א לבדוק בקרום של מוח ושדרה וכדומה אבל סימנים יכול לבדוק בפנים אחר שחיטה דרך בית השחיטה ולמקום נקב קשחיט לא חייש באותו שקלי וטרי' ע"כ הוצרך תוס' לומר אפי' לאותו הה"א מ"מ כל חזקה שאינה מבוררת לא הוה חזקה אבל למסקנא י"ל כנ"ל וק"ל:
4 שחט בשנים ושלשה מקומות לרש"י הראשון חתך והשני שחט והשלישי חזר וחתך ולא שחט פי' חתך היא פחות מרוב והאמצעי שחט הרוב וחיישי שהחתיכות ירווחו וידחקו על מקום שזה שחט ולא ירווח ולא יהי' מפורעת דאפי' למ"ד דפליג אדר"ז דליבן סכין ואבדיקות תלת רוחתא משום דלית לי' מרווח רווח כ"כ שלא יגעו הצדדים בצידו של סכין אבל לא יכחיש אדם דדרך חתוכו של סימנים להיות מרויח והולך. והקשו תוס' מאי פריך ש"ס דלמא מיירי כל א' מהם שחט רוב וממ"נ איזה מהם שיגבור על אידך יהי' עכ"פ א' מהשחיטות מרווח בודאי למאי דמסיק מברייתא דשמא יסמכו זע"ז ושום א' לא ישחוט רובו לק"מ קו' תוס' דאדרבא אי ס"ד בעי' שחיטה מפורעת וא"כ אדרבא שום א' לא יסמוך על חברו דהא בעי' ששניהם ישחטו כל א' רוב אבל ק' תוס' להס"ד דלא ידע מהברייתא לא הי' צריך לדחוק בשני סכינים ואדם א' אלא אפי' בשני ב"א הומ"ל ולזה עוררני תלמיד א':
5 וי"ל דמייתי מחץ שחוט לשונם מרמה דבר ע"ד דאחז"ל האי תגרא דמיא לבדקא דמיא כיון דרווח רווח א"כ מדמדמה לשון מרמה שלהם לשחיטה ש"מ שחיטה נמי בעינן דרווח ורווח לאפוקי בשנים ושלשה מקומות לפירש"י. והנה לשיטת רש"י א"ש דמייתי לכאן הך דיני חלדה דשייך שפיר להכא דאי לא מרווח בה"ש הוה כעין חלודה כמ"ש תוס' לעיל כ' ע"ב ד"ה מפני שהוא מחליד וכו' ע"ש:
6 אך לשאלתות ולר"ח צ"ל כיון דמיירי ששחט הסי' בהיקף דמשמע ששחט למטה ומכ"ש לר"ח שחט סי' א' למטה הוה כעין חלדה וער"ת בס' הישר. ולקמן ע"ב תוס' ד"ה החליד וכו':
7 בי רב אמרי תחת העור איני יודע ונראה דבי רב מסופקי' בהא דביצה וי"ו ע"א שתיק רב אי שתיק דלא אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא כתי' תוס' שם ד"ה וכי מה בין זה וכו' או דלמא משום דבטן האם הוה כעור והוה חלודה וק"ל:
8 תחת מטלית תחת צמר מסובך משמע את"ל מטלית הוה חלודה משום דצריך למכה שבגופה. אבל צמר לא והיינו דלא כרמב"ם דאפי' טליתו חופה על הצוואר הוה חלודה מיהו ברא"ש הגירסא בהיפוך תחת צמר מסובך והדר מטלית וכ' הרא"ש צמר עומד לגזוז וכאלו כבר גזוז וא"כ לפ"ז י"ל צמר קדשים דאסור בגיזה ועבודה פשיטא דהוה חלודה לכ"ע אפי' טפי מעור חולין דנהי דאינו דומה לפשוט מחיים מ"מ יכול לפשוט כרצונו ממקום שחיטה ולא הוה גופי' משא"כ צמר קדשים ומיושב קו' תוס' בכורות כ"ד ע"ב ד"ה השוחט וכו' אפירש"י התם וק"ל:
9 החליד במיעוט סימנים מהו מתוך ס' הישר לר"ת הבנתי דהי' ק' לרש"י דה"ל למימר החליד תחת מיעוט סי' אע"כ לא מיירי שהחליד תחת מיעוט הסימן ושחט סי' אחר אלא אותו סי' עצמו שחט מיעוטו בהחלודה והיינו במיעוט בתרא או שטלה עליו טלית ושחטו. או הכניס סכין תחתיו ופסקו ממטה למעלה. ולר"ת ק' על זה אי איירי שטלה עליו טלית ה"ל למימר לאמרי בי רב החליד במיעוט סי' מהו ואי מיירי ממטה למעלה א"כ לא שייכי בסוגיא דבשמעתין דמיירי במעלה למטה ע"כ פיר"ת שתחב במיעוט סי' קמא ושחט רוב הסימן ממעלה למטה וזה המיעוט כיסה על הסכין והא דלא אמר תחת הסימן כמו תחת העור ותחת צמר משום דבסימנים איירינן בין סי' לסי' לעיל אין דרכו לפרש תחת הסי'. וה"ה דאיבעי' לי' נמי אי פסק אותו מיעוט הסי' ממטה למעלה אך עיקר האיבעי' דשמעתין לא מיירי ממטה למעלה והיינו ששחט רוב הסי' בהחלדת המיעוט על הסכין:
10 ושוב כ' ר"ת דלפ"ז שיהה במיעוט סי' נמי פירושו במיעוט קמא דבתר דהודה ר"ע לר' ישבב היינו בפסיקת רוב בין בקנה בין בושט אבל ניקב הושט לא הוה אלא טרפה וא"כ יש להסתפק אי שחט מעט ושהה וחזר לשחיטה הוה הכל מעשה שחיטה ומותר אפי' באכילה או דלמא גמירי שיהוי ואי גמר שחיטה אינו מטהרו אפי' מידי נבלה וגרע משאר טרפה. ולפ"ז בעוף דהכשרו בסי' א' אי ס"ד אין שיהוי במיעוט ולא גמירי שיהוי אלא בתר ששחט רוב ועשה מעשה נבלה ושוהה בין סי' לסי' א"כ ליכא שיהוי בעוף והא דאמרינן בהמה לעוף היינו לכתחלה א"נ מדרבנן ונלע"ד האי א"נ דבס' הישר ט"ס הוא דאין שום פסול בשיהוי דעוף אפי' מדרבנן אלא כצ"ל לכתחלה ומדרבנן אבל בדיעבד אינו פוסל וגם תוס' דשמעתין דכ' מדרבנן היינו לכתחלה ולא צריכים לדברי מהרש"ל ומהרש"א ע"ש ודעת הראב"ד כפירש"י במיעוט בתרא אך מדרבנן דמאן מוכח ויודע ששהה יותר מרוב ומדאבעי' לי' בדרבנן פסקינן תיקו לקולא וע"ש בכ"מ שלא הבין כן וצ"ע:
11 ובס' אהל דוד הקשה לר"ת תפשוט דיש שיהוי במיעוט קמא דאי ס"ד אין שיהוי וא"כ אין שיהוי בעוף וא"כ למה לי דכ' רחמנא מיעוטא זאת תורת הבהמה דלא לתכשר בהמה בסי' א' לעיל כ"ז ע"ב לר"א ע"ש תיפוק לי' אי גם בהמה סגי בסי' א' א"כ גם בבהמה לא שייך שיהוי כלל א"כ הל"מ דשיהוי למה לי אע"כ מדאצטריך הל"מ ש"מ בהמה בשני סי' ויש שיהוי בין סי' לסי' והנה בפשיטות י"ל דמנ"ל דמדאצטריך הל"מ ש"מ ב' סימנים בבהמה דלמא ה"א יש שיהוי במיעוט סי'. והשתא דכתיב זאת להורות דבהמה בשני סי' הא דאמרינן אין שיהוי. ועוד דלמא ה"א מדאצטריך ש"מ בהמה בעי סי' שלם סי' א' בעוף סגי ברוב ובבהמה בעי' כל ולא אמרינן רובו ככולו וכרבנן דריבר"י לעיל י"ט ע"א: ושייך שיהוי בתר ששחט רוב ועשה מעשה נבלה לר"ע אחר שהודה. ושהה ושחט כולו פסול דנהי דמעשה נבלה הוה ברובה מ"מ שחיטה בעי כולו כמו דלקושטא דמילתא הוה מעשה נבלה בפסיקת רוב סי' א' ולהכשר שחיטה בעי ב' סימנים ולהכי פוסל שיהוי בין סי' לסי' היינו בין מעשה נבלה לגמר שחיטה. ה"נ ה"א השוהה בין רוב לכלו פוסל ולעולם בסי' א' סגי משו"ה בעי' מיעוטא להדיא: