חידושי חתם סופר על חולין כ״ח

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין כ״ח
1 מַאי לָאו בְּעוֹף, דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לִדְמֵיהּ לְיָנִיכָא? לָא, בְּחַיָּה דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לִדְמֵיהּ לְלַכָּא.
2 תָּא שְׁמַע: מָלַק בְּסַכִּין, מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְהִי נָמֵי דְּכִי תָּבַר לֵיהּ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת הָוְיָא לַהּ טְרֵפָה, תַּהְנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵּי נְבֵלָה!
3 הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְגוֹ׳״? וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִצְּבִי וְאַיָּל מֵעַתָּה?
4 הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ צְבִי וְאַיָּל לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין: מָה פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בִּשְׁחִיטָה – אַף צְבִי וְאַיָּל בִּשְׁחִיטָה; וְעוֹף אֵין לוֹ שְׁחִיטָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
5 מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ … כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּושֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה.
6 אֶחָד בָּעוֹף אִיתְּמַר: רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ וֶושֶׁט אוֹ קָנֶה, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: וֶושֶׁט וְלֹא קָנֶה. רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ וֶושֶׁט אוֹ קָנֶה – ״אֶחָד״ קָתָנֵי, ״אֶחָד״ כֹּל דְּהוּ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: וֶושֶׁט וְלֹא קָנֶה – מַאי ״אֶחָד״? מְיוּחָד.
7 סִימָן: שָׁחַט, חֲצָאִין, גַּרְגֶּרֶת, פְּגִימָה, דְּחַטַּאת הָעוֹף.
8 מֵיתִיבִי: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – כְּשֵׁרָה, נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט – פְּסוּלָה, שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְנִמְצֵאת גַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה – פְּסוּלָה, וְאִילּוּ שְׁחִיטָה בְּגַרְגֶּרֶת לָא קָתָנֵי.
9 מִשּׁוּם דְּגַרְגֶּרֶת עֲבִידָא לְאִישְׁתְּמוֹטֵי.
10 תָּא שְׁמַע: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פְּסוּלָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעוֹף – עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּרִידִין, מִשּׁוּם דְּוֶשֶׁט סָמוּךְ לִוְרִידִין.
11 תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַרְגֶּרֶת, וְשָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת, וְגָמַר שְׁחִיטָתוֹ – כְּשֵׁרָה. מַאי לָאו בְּעוֹף, וּמַאי גְּמָרָהּ – גְּמָרָהּ לְגַרְגֶּרֶת? לָא, בִּבְהֵמָה, וּמַאי גְּמָרָהּ – גְּמָרָהּ לִשְׁחִיטָה כּוּלַּהּ.
12 תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. מַאי לָאו בְּעוֹף, וּמַאי גְּמָרוֹ – גְּמָרוֹ לְקָנֶה? לָא, בִּבְהֵמָה, וּמַאי גְּמָרוֹ – גְּמָרוֹ לְוֶושֶׁט.
13 תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטַּאת הָעוֹף? חוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה; הִגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה – חוֹתֵךְ סִימָן אֶחָד וְרוֹב בָּשָׂר עִמּוֹ, וּבָעוֹלָה – שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תְּיוּבְתָּא.
14 מַאי הָוֵי עֲלַהּ? מַאי הָוֵי עֲלַהּ?! כִּדְקָאָמְרַתְּ, דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת.
15 מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי רָבָא, אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא. אָמַר רָבָא: הֵיכִי נַעֲבֵיד?
16 נִשְׁחֲטֵיהּ וַהֲדַר נִבְדְּקֵיהּ? דִּלְמָא בִּמְקוֹם נֶקֶב קָשָׁחֵיט! נִבְדְּקֵיהּ וַהֲדַר נִשְׁחֲטֵיהּ? הָאָמַר רַבָּה: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים!
17 אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ: נִבְדְּקֵיהּ לְקָנֶה, וְנִשְׁחֲטֵיהּ לְקָנֶה וְלַכְשְׁרֵיהּ, וַהֲדַר לֵפְכֵוהּ לְוֶשֶׁט וְלִבְדְּקֵיהּ. אָמַר רָבָא: חַכִּים יוֹסֵף בְּרִי בִּטְרֵפוֹת כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אַלְמָא אֶחָד דְּקָאָמַר – אוֹ הַאי אוֹ הַאי.
18 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּעוֹף, הוֹאִיל וְצוֹלֵהוּ כּוּלּוֹ כְּאֶחָד, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דִּמְנַתְּחַהּ אֵבֶר אֵבֶר – לָא צְרִיךְ.
19 לְמֵימְרָא דְּטַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דָּם הוּא? וְהָתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין.
20 אֵימָא עַד שֶׁיְּנַקֵּב אֶת הַוְּורִידִין, וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט״? עַד שֶׁיִּנְקוֹב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.
21 תָּא שְׁמַע: וְורִידִין בִּשְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אֵימָא: וְורִידִין צָרִיךְ לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
22 תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הוּזְכְּרוּ וְורִידִין אֶלָּא לְהוֹצִיא מֵהֶן דָּם, מָה לִי בִּשְׁחִיטָה, מָה לִי שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה? מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בִּשְׁחִיטָה.
23 הָכִי קָאָמְרִי לַהּ: מָה לִי לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מָה לִי לְנַקְּבָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה? וְהוּא סָבַר: בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אָתֵי דָּם דְּחָיֵים, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לָא אָתֵי דָּם דְּקָרִיר.
24 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: וְורִידִין לְרַבִּי יְהוּדָה, שָׁהָה בָּהֶן, דָּרַס בָּהֶן, מַהוּ?
25 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ: אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְנַקְּבָן בְּקוֹץ וְהֵן כְּשֵׁרִין.
26 תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּעוֹף – עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּורִידִין.
27 חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְכוּ׳. אִתְּמַר: רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.
28 רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״לָא תְּשַׁיַּיר רוּבָּא״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב, הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״שְׁחוֹט רוּבָּא״.
29 סִימָן: חֲצִי, קַטִּינָא, גַּרְגֶּרֶת, פְּגִימָה.
30 תְּנַן: חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף, וְאֶחָד וַחֲצִי בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אַמַּאי פָּסוּל? הָא עֲבַד לֵיהּ רוֹב! מִדְּרַבָּנַן, דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד פַּלְגָא.
31 אָמַר רַב קַטִּינָא, תָּא שְׁמַע: חֲלָקוֹ לִשְׁנַיִם וְהֵן שָׁוִין – שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.
32 הָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם – טְהוֹרִין, אַמַּאי טְהוֹרִין? זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא, זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא!
33 אָמַר רַב פָּפָּא: תְּרֵי רוּבֵּי בְּחַד מָנָא לֵיכָּא.
34 תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַרְגֶּרֶת, וְשָׁהָה בָּהּ
פירוש חידושי חתם סופר על חולין כ״ח
1 מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר פירש"י תנא דנוחרו או עוקרו דס"ל לרש"י דשינוי בחי' וצריך ללכא שינוי דחיקא הוא כמ"ש רשב"א נוחרו לשון זכר משמע דאעוף קאי והשתא דאשכחן תנא דמתניתין נוחרו אעוף קאי וכהאי תנא ומקשה מאן האי תנא:
2 ומ"מ הקשה מהרש"א מה הי' חסר לרש"י לומר דקאי אמתניתין דמלק בסכין וכו' ולפע"ד דכיון דכל ק' הש"ס דמלק אליבא דר"מ קאי כמ"ש תוס' ד"ה תיהני לי' וכו' א"כ י"ל ר"מ לטעמי' דס"ל ילפינן שפיכה משחוטי חוץ כמ"ש תוס' ד"ה בשפיכה וכו' ע"ש ונהי למאי דלא ס"ד דאיכא תנאי נדחוק דלר"מ נמי אין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"מ כיון דפליגי תנאי בהכי נימא לר"מ דריש שפיכה היינו שחיטה כבשחוטי חוץ וא"ש מתני' דמלק בסכין. אבל אמתני' דנוחרו או עוקרו דהוא בתר מתני' דר"פ כיסוי הדם דפליג ר"מ ורבנן בשחיטה שאינה ראוי' ומשמע דהך מתני' לא תליא בפלוגתא דשפיכה משחוטי חוץ ואפ"ה ס"ל יש שחיטה א"כ מאן האי תנא. ומסיק רבי היא דלית לי' שפיכה כמבואר לקמן פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וק"ל ומיושב נמי קו' תוס' דלא מצי למימר בר קפרא היא דלמא הוא ס"ל בשחיטה שאינה ראוי' כר"מ וע"כ צריך לאתויי מרבי:
3 זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול י"ל בדקדוק לשון זה לפי מה שהשרשנו כמה פעמים דנהי כל ספק במעשה השחיטה אי נעשה כהוגן או לא אזלינן להחמיר דהרי בחזקת שאינה זבוחה עומדת ומחוסרת מעשה ההוא עד שיודע לך במה נשחטה וע"י מי מ"מ אי הספק באיברי השחיטה אי ראוי' לשחיטה או לא כגון ניקב הושט למ"ד שהיא נבלה נמצא שלא הי' הבהמה ראוי לשחיטה אין זה בכלל ספק בשחיטה דרוב בהמות ראוים לזבוח אך שאינה זבוחה אבל ראוי לזבוח. וא"כ הכא בספק נשמט הגרגרת היא כעין זה והי' לן למיזל להקל בספיקו. אך כיון שדרך להשמט ע"י מעשה השחיטה ע"י דחיית הסכין או פרכוס ונדנוד הבעל חי בשעת מתיחת הצוואר לשחיטה ע"כ הוה כספק בשחיטה והיינו חידושא דהאי מעשה ואמרו כל ס' בשחיטה פסול ועיין ש"ך רסי' כ"ה:
4 ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני כ' חי' ר"ן דה"ל לאשמעינן נשחט הגרגרת ואח"כ נשמט הושט אע"ג דלא נפיק עדיין חיותא כ"כ בשחיטת גרגרת ע"ש והיינו לדעתו לעיל דאפי' לבה"ג ה"ל שמוטה טרפה ג"כ אבל לפי שהבינו תוס' בדעת בה"ג דאינינו טרפה כלל ליתא לדברי ר"ן הללו:
5 מאי הוה עלה שאני הכא דאיכא שדרה ומפרקת. ונראה מ"מ הוה תיובתא דאיך אפשר לפרש במתני' אחד סי' המיוחד וא"כ סיפא רוב א' בעוף נמי רוב סי' המיוחד והלא סיפא בקדשים כדלקמן ובקדשים מודה דסגי בקנה אע"כ רב אדא דקאי אמתני' ואקדשים נמי אמר למילתי' הוה תיובתא. אך אולי מסברת חוץ יש לחלק ולדחוק במתני' ומייתי מאמוראי דפשיטא להו דליתי' דלא מוקמינן מתני' בתרי טעמי:
6 אמר רבא היכי נעביד עיי' פלוגתת רש"י וריב"א. והנה לרש"י גם לנקב אין לו בדיקה מבחוץ ומיקל דבדרוסה לא חיישינן שמא במקום דרוסה קשחיט. ויש תקנה אפי' בבהמה לבדוק בפנים אחר שחיטה ולריב"א בהיפוך מיקל בנקב יש לו בדיקה בחוץ ומחמיר בדרוסה שמא במקום דרוסה קשחיט ואין תקנה לבהמה ולפ"ז רבה דאמר אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים ע"כ בעוף מיירי וע"י שחיטת קנה בודק ושט בפנים וא"כ צ"ע דמרבה גופי' מוכח דלא כרב אדא בר אהבה ולא צריך לבקיאתו של יוסף ברי כר' יוחנן:
7 ומה שהקשה הר' אלחנן מר"מ היכי אכיל בישרא ולא הקשה מדרב אשי לעיל י"א ע"ב דאמר אתי' רובא משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קשחיט דילמא ע"י בדיקה די"ל אפי' בחולין דלמא במקום דרוסה קשחיט דהא כתיב כי יצוד ציד חי' ומי שמר אלו שלא נדרסו וכן וזבחת מבקרך ומצאנך דוחק שכולם נשמרו מלידה ומבטן והריון מדרוסה וא"כ שפיר מוכח משחיטה עצמה. אבל אדר"מ פריך שפיר דלמא ר"מ החמיר על עצמו ולא אכיל בישרא אלא מהמשומר מעת לידה מדרוסה ובשעת שחיטה בדקוה מחשש נקב ותירצו דיש חולי דאתי' ממילא כעין דרוסה ואין שמירה מזה ולא בדיקה ומיושב קו' מהרש"א עיי' וק"ל:
8 ועיי' בדברינו לקמן למ"ד ע"א הארכתי בדברי רבינו אלחנן אלו:
9 אמר ר"ח לא אמר רב יהודה אלא בעוף עמ"ש לעיל במתני' ועיי' טור בשם בה"ג ועיינתי בפנים בה"ג ונ"ל משמעות דבריו דהלכה כר"י בעוף וריב"ל שדר הזהרו בוורידין כר"י היינו אפי' בבהמה לזריזות וחומרא מפני שלפעמים יבוא לצלותה ג"כ שלימה. ונ"ל הא דהחמירו כ"כ דהרי רבנן לא חיישו לי' כלל ואתא ר"י והחמיר בסתם עוף משום שרגיל לצלותו כולו כא' ושדר ריב"ל להזהר אפי' בבהמה אע"ג דדם שבשלו הוא ואינו עובר עליו מ"מ נהי מעיקור הדין אין לחוש מ"מ כיון דאיסור דם הוא מטעם שעירים אשר ירקדו שם כמבואר. ומטעם קדושה כי הדם הוא בנפש יכפר ואינו ראוי להדיוט. וכל דבר שהי' בו ניצוץ קדושה או ההיפך אינו יוצא מידי ענינו לגמרי לעולם ע"כ אעפ"י אחר שבשלו אינו ראוי לא לזריקת פנים ולא לשעירים מ"מ ענינו הראשון לא בטל ממנו לגמרי ע"כ כל בעל נפש ירחק ממנו. והיינו דשלח ריב"ל ג' ענינים שנים מקרא וא' תרגום ושברי לוחות מונחים בארון וזהירת וורידין דהתרגום הוא קליפת נוגה שנאחזה בתורה ע"י שבירת הלוחות בעו"ה ואעפ"י שחזר ונתן לוחות שניות ונסתלקה הקליפה מ"מ לגמרי לא נסתלקה לכן צריך לתקנה לבטלה חד בתרי בשנים מקרא כי הקליפה לא נסתלקה לגמרי. וההיפך בשברי לוחות אעפ"י שהאותיות פרחו למעלה בשעת שבירתן מ"מ לא בטלו קדושתן לגמרי וע"כ מונחים בארון הקודש וא"כ הזהרו בוורידין כר' יהודה מטעם הנ"ל:
10 אתמר רב אמר מע"מ כרוב לאו הכא בשחיטה דוקא פליגי אלא בכל התורה כולה כמ"ש רשב"א ושחוט רובא ושייר רובא הוא לאו דוקא ופריך מתנור שחלקו לשנים. דסברא הוא כיון דבכל התורה והמצות פלגא חשיב כשלם א"כ תו לא מקרי נתוץ בדאיכא פלגא אך תי' ש"ס לחלק בין תרי רובא בחד מנא לשחיטה וכל התורה לא אוכל להסביר עד יבוא מורה ויורני: