חידושי חתם סופר על חולין ק״ל

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין ק״ל
1 מַתְנִי׳ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.
2 שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם הַחוּלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, קָדָשִׁים, שֶׁחַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת?
3 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם״ – אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.
4 כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.
5 וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
6 כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר קוֹדֵם לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד.
7 וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִקָּבֵרוּ.
8 גְּמָ׳ טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא קָדָשִׁים חַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת?
9 אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְחוּלִּין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בִּבְכוֹרָה!
10 תֵּיתֵי מִזְּכָרִים – מָה לִזְכָרִים, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז!
11 מִתְּיָישִׁים – מָה לִתְיָישִׁים, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר!
12 מִזְּקֵנִים – מָה לִזְקֵנִים, שֶׁכֵּן נִכְנְסוּ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר!
13 מִלָּקוּחַ וְיָתוֹם – מָה לְלָקוּחַ וְיָתוֹם, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין בְּמִינָן לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר!
14 בְּמִינָן קָאָמְרַתְּ? קֳדָשִׁים נָמֵי, בְּמִינָן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
15 וְיִהְיוּ חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה קָדָשִׁים, שֶׁאֵין חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק; חוּלִּין, שֶׁחַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק?
16 אָמַר קְרָא: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״, ״זֶה״ – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.
17 אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״זֶה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק? וְהָא בָּעֵי תְּנוּפָה, הֵיכָא לִינוּפִינְהוּ? אִי אַבָּרַאי – ״לִפְנֵי ה׳״ כְּתִיב,
18 אִי אַגַּוַּאי – קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה, הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
19 אֶלָּא ״זֶה״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
20 גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא דִּכְתִיב ״זֶה״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים.
21 מֵיתִיבִי: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. לְמַאי הִלְכְתָא? לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לְחוֹלְקָן בְּדַיָּינִין.
22 וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״, כׇּל הַמַּחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – אֵין לוֹ מְנָת.
23 תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: ״מִשְׁפָּט״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. יָכוֹל אֲפִילּוּ חָזֶה וָשׁוֹק דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶה״.
24 לְמַאי? אִילֵימָא לְחוֹלְקוֹ בְּדַיָּינִין – אַטּוּ חָזֶה וָשׁוֹק לָאו בְּדַיָּינִין מִיחַלְּקוּ? אֶלָּא לָאו להוציא לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין.
25 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ. אִי דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ, מַאי לְמֵימְרָא? דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.
26 תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי – נוֹטֵל, וְלִכְשֶׁיַּחְזוֹר יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
27 אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אָמַר רָבָא: תַּנָּא תָּנֵי ״יְשַׁלֵּם״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן?! וְעוֹד, מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵיקוּם וְלֹיתֵוב?
28 אֶלָּא מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, טַעְמָא דְּעָנִי, הָא עָשִׁיר – מְשַׁלֵּם.
29 אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן.
30 תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאָכַל פֵּירוֹתָיו טְבָלִין, וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל מַעְשְׂרוֹתָיו טְבָלִים, מִנַּיִן שֶׁפָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ״ – אֵין לְךָ בָּהֶן אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ.
31 הָא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ מִיהָא מְשַׁלֵּם, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! הָכָא נָמֵי
פירוש חידושי חתם סופר על חולין ק״ל
1 הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בארץ ובח"ל פירש"י משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים ועמהרש"א דבר"פ שלוח הקן מבואר דאצטריך לאפוקי מדר' אלעי ועמ"ש בזה תי"ט ובפלתי סי' ע"א כ' דסגי במאי דאשמעינן בפ' ראשית הגז דלא כר' אילעי ע"ש ודבריו צריכין ביאור דאדרבא משנה קמייתא דזרוע אצטריך לאפוקי מדר' אילעי והך דראשית הגז אייתרי. אבל היו לו לפרש דמשמע מפירש"י ר"פ שלוח הקן דר' אילעי לא יליף ונתן דזרוע ולחיים מתתן לו דתרומה אלא יליף ראשית הגז מהקישא דתרומה ע"ש והדר יליף זרוע מראשית הגז ע"ש ד"ה לבד מראשית הגז ע"ש וא"כ אי הוה תנא הכא דלא כר' אילעי עדיין ה"א מתנות מראשית הגז לא ילפינן אבל ראשית הגז מתרומה ילפינן משו"ה אצטריך קרא חולין ומוקדשין בראשית הגז וכיון דלא יליף ראשית הגז מתרומה תו לא אצטריך חולין ומוקדשים בזרוע אלא אגב. ועוד נ"ל דממשנתינו גופי' מוכח דלית לי' גז"ש נתינה נתינה מתרומה דא"כ למה לי' לתנא דמתניתין למעט מאותם דאינו נוהג במוקדשים תיפוק לי' מגז"ש מתרומה דמירוח הקדש פטור וכן ראשית הגז אינו נוהג בקדשים אע"כ לית לי' גז"ש דר' אילעי וא"כ בחולין ובמוקדשים מיותר וא"ש פירש"י:
2 פטורים מן הבכורה ומן המתנות. התם בבכורות י"ד ע"א כ' תוס' מדכתיב מאת העם ולא מקדשים ע"ש ואע"ג דאיצטריך אותם למעט קדשי מזבח תמימים ולא אימעט מאת העם משום דאי לאו מיעוטא ה"א מאת העם אפי' מאת העם לא מיבעי' קדשים דחייבי בחזה ושוק אלא אפי' מאת העם נמי קמ"ל אותם אבל קדשים שהוממו שאין בהם חזה ושוק שפיר אימעטו מאת העם וק"ל. ואין לומר ק"ו מהענינים מה חזה ושוק דליתי' בחולין איתא בקדשים מתנות דאיתא בחולין ק"ו בקדשים די"ל בכור יוכיח דאיתי' בחולין ולא במוקדשים. וכן באידך ק"ו דיליף ק"ו ממקומות חולין מקדשים לא הומ"ל:
3 איכא למיפרך מה לחולין שחייבים בבכורה נילף ק"ו מתנות ובכור ומעשר וראשית הגז ומה שאינם נוהגים בקדשים נוהגים בחולין חזה ושוק שנוהג בקדשים אינו דין שינהגו בחולין משום דאיכא למימר מה למתנות בכור וראשית הגז ומעשר בהמה שכן נוהגין בח"ל ושלא בפני הבית דין הוא שינהגו בחולין אבל חזה ושוק אפי' אי נילף שינהגו בחולין מ"מ לא ינהגו אלא בארץ בפני הבית. א"כ איכא למיפרך ולא ינהגו כלל בחולין וכי האי גוני איכא פירכא בתוס' ביבמות נ"ז ע"ב ע"ש במהרש"א. אולי י"ל שירי מנחות יוכיחו שנוהגים בקדשים ולא בחולין דא"א שיתנו כל העיסות לכהנים:
4 מלקוח ויתום ותוס' כתבו דהומ"ל כלאים וטרפה רוצה לומר מארכובה ולמטה דמותר באכילה וחייב בזרוע ולחיים ולענין מעשר הוה כטרפה כמ"ש תוס' לקמן קל"ו ע"ב ד"ה פרט וכו' ע"ש. ומשכחת עוד קפץ א' מן המנויים לתוכן דפטורים ממעשר. וכן אפי' טרפה ממש שנתערבה מן התורה כל דפריש מרובא פריש ומקריבין ע"ג מזבח ומ"ע אינו במעשר דעשירי וודאי ולא עשירי ספק:
5 זה אין מידי אחריני לא כ' תוס' תימא קאי במתניתין וכו' ר"ל דהל"ל זה משפט מאת העם אבל לא מקדשים למעט משפט זרוע מקדשים. ועיין מ"ש תוס' לעיל כ"ד ע"א סוף ד"ה זאת אשר ללוים וכו' ע"ש:
6 והא בעי תנופה וכו' צ"ל היינו למ"ד דן מינה ומינה אבל למ"ד דן מינה ואוקי באתרא נילף מק"ו מקדשים ואוקי באתרא דחולין דנאכלים בכל מקום ובלי תנופה דדיו לא שייך הכא אלא דן מינה וא"כ למ"ד אוקי באתרא לא פריך ש"ס מידי ואצטריך זה למעט חולין מחזה ושוק ומיושב מ"ש תוס' לקמן ד"ה ואיבעית אימא וכו':
7 אי אגואי קאי מעייל חולין לעזרה. צ"ע איך אפשר לעייל לגואי כל חזה ושוק של כל ישראל זובחי זבח בריחוק מקום והלא משו"ה הותר לנו בשר תאוה משום כי ירחק ממך המקום דאל"ה היו צריך להקריב הכל שלמים וא"כ איך יאכלו הכהנים חזה ושוק בפנים אפי' אי היו מותר לעייל חולין לעזרה וצ"ל דהוצרך לזה לאידך מ"ד לעיל י"ז ע"א דלא דריש כי ירחק בשר תאוה אלא לבשר נחירה ע"ש ודוחק דמ"מ איך ס"ד להעלות כל חזה ושוק לירושלים דרכי' דרכי נועם כתיב:
8 קא מעייל חולין לעזרה עמ"ש תוס' מהא דיאכלו עמה חולין ותרומה שתהיו נאכלת על השובע ורש"י פי' שם שאכלו חוץ לעזרה ושוב נכנסים לאכול שירי מנחה על השובע שמע מיני' ס"ל לרש"י כהרמב"ם אפי' אין עושין כעין הקרבה מ"מ אסור להכניס חולין לעזרה. וכ"כ מ"ל פ"ב מהל' שחיטה. וא"כ קשי' הא דלתת לתוכן תבלין של חולין מיהו י"ל דתבלין של תרומה ומע"ש שאינן חולין גמורים מותר להכניס בעזרה דלא גרע מקדשי בד"ה בב"ב פ"א ע"ב והתוס' דלא נחתו לכך משום דס"ל דליכא תרומה ומע"ש אלא בדגן תירוש ויצהר אבל רמב"ם ס"ל מעשר כל הפירות דאורייתא שייך שפיר תבלין של תרומה ומעשר שני. כמדומה לי ראיתי כן בס' אחד:
9 המזיק מתנות כהונה או שאכלן וכו' דין אוכל תרומה בשגגה דכתיב בקרא דמשלם אינו ענין לכאן דהתם התשלומין עצמו נעשים תרומה וצריך לשלם דוקא פירות והוא לו לכפרה ע"כ אפי' בעה"ב שאכל תרומת עצמו שלא בא ליד כהן צריך לשלם קודש שאכל אבל תרומה במזיד לא מצינו בקרא אלא במתניתין ומצי איירי תרומה ביד כהן ומיירי מיני' ש"ס לקמן בעה"ב שאכל טבלו:
10 בעה"ב שהי' עובר ממקום למקום וכו' נ"ל טעם פלוגתתן דלכ"ע עני הוא באותו שעה ומותר ליטול אך ר"א ס"ל עכ"פ אינינו עני אלא לשעה והוא צריך להלואה ולא למתנה ע"כ לא יטול אלא בתורת הלואה לא לשם מתנה וע"כ ישלם אח"כ ורבנן ס"ל כיון שהותר ליטול הותר כי היכי דמי שיש לו מאתיים זוז חסר דינר אעפ"י שיש לו די פרנסתו עד יום אחרון בשנה שאז יחסר לו דינר מ"מ מותר ליקח עתה לקט שכחה ופאה כמה וכמה כיון שהותר לצורך דינר הותר לגמרי ה"נ דכוותי' ור"א ס"ל הני מילי בכמות. אבל באיכות לא דלהלואה נצרך ולא למתנה אבל מודה ר"א שאם הוא עני באמת אפי' יתעשר אחר שעה כגון שאביו גוסס ומניח לו ריבואות מותר ליטול כמבואר במשנה וש"ס עירוכין י"ז ע"ב וי"ח ע"א. וראיתי בפלתי ססי' ס"א דברים שאינם ראוים לו ע"ש:
11 ולכשיחזור ישלם. ראיתי בירושלמי לפנ' זאת המשנה למי משלים לעניי אותה העיר הדא אמרה שהוא מדה"ד. ופ' המפרש דשייך למתני' דהכא לכשיחזור ישלם לעניי אותה העיר דוקא שמהם לקט. והדא אמרת שמשלם ממדת הדין דאי ממדת חסידות יכול לשלם לכל עני שירצה ע"ש ונ"ל דיצא להירושלמי כן מלשון לכשיחזור ישלם ולא אמר לכשיבא לביתו או לכשיהיו לו אלא לכשיחזור לאותה העיר שלקח ממנה ישלם לעניי העיר. ולפ"ז י"ל הא דקאמר תנא תני ישלם ואת אמרת מידת חסידות לישנא קיטא נקיט ורוצה לומר תנא תני לכשיחזור דוקא ולא לאיזה עני שירצה ועוד יותר נראה דמלשון ישלם גופי' מוכיח הירושלמי דאי יתן לשארי עניים שלא הפסידם לא שייך לשון תשלומין אלא למי שחיסר מהם ומשלם עתה חסרונם וא"כ א"ש תנא תני ישלם מוכח דצריך דוקא לאותן עניים עצמן ואת אמרת מידת חסידות וק"ל:
12 דברי ר"א כ' תוס' ללישנא קמא נמי קשי' דגילה רחמנא זה גבי מתנות כהונה וה"ה למתנת עניים וצ"ל מ"מ א"ש מ"ש תוס' לקמן ד"ה יש בו ט"ה וכו' דאי ס"ד כשאין בו ט"ה יכול לתבוע ולהוציא מיד בעה"ב א"כ לא פריך ש"ס מידי דכיון דבעיקר הדין יש חילוק דבמתנת כהונה אין יכול לתבוע מפני שט"ה לבעלים גילה רחמנא עוד קולא אחרת "זה" לומר אפי' לי"ש אין צריך להחזיר אבל במתנת עניים שאין בהן ט"ה לבעלים ויכול לתובעו אהא לא גלי רחמנא זה אע"כ כל המתנות ה"ל מתנות שאין לו תובעים:
13 ומדברי תוס' הללו מוכח דפשיטא להו דמעשר עני דמתניתין היינו מעשר עני שבגרן שאין בו ט"ה דומיא דלקט שכחה ופאה דאלת"ה לא הוכיחו תוס' מידי דילמא מקשה ממעשר עני המתחלק בתוך הבית דיש בו ט"ה. ובזה נדחו דברי פלתי שהקשה אפר"ח ע"ש סק"ד. וראיתי בס' לחם שמים על משניות דהוכיח דרמב"ם ס"ל כהר"ן דפטור אפי' לי"ש דמדכ' דלוקה אם לא נתן לקט שכחה ופאה והפסידן בביטלו ולא ביטלו ואי ס"ד איתי' בתשלומין הא לאו שניתק לתשלומין משלם ואינו לוקה. אך כ' היינו בעה"ב עצמו. אבל קיים מצותו כבר זכו בו העניים ושוב בא אחר ונטלו בודאי חייב ולא מייתי מסוגיא זו כלל כאלו היתה בהעלם עין ממנו. ואם כי סברתו נכונה אך א"כ לא פריך ש"ס מידי מבעה"ב העובר ממקום למקום דע"כ לא קאמר ר"ח אלא כשלא הוציאם בעה"ב מידו אבל כשכבר הוציאם מידו אפי' לא אתו ליד זוכה חייב לשלם וצריך לומר דפריך ממעשר עני המתחלק בתוך הבית שהבעה"ב עצמו נתנו לזה העובר ממקום למקום וא"כ יש מקום לדברי פלתי הנ"ל אך תיקשי אהתוס' ד"ה יש בו ט"ה וכו' הנ"ל וצ"ע:
14 וחכ"א עני הי' באותה שעה. והרא"ש בפי' המשנה מפרש דנפקא מיני' שהוא עני שאינו צריך לעשר וכ"כ בס' קול הרמ"ז משמי' דנפשי' וצ"ע א"כ מאי פריך דלמא רבנן פוטרים אפי' עשיר אלא קמ"ל שיש לו דין עני שאינו צריך לעשר. ועוד צלע"ג מה בין עני לעשיר לענין מעשר דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר אפי' ביד עשיר כמבואר במשנת פאה בעה"ב המחליף עם עניים אז הבעה"ב אוכל בלתי מעשר כי הוא מלקט והעני חייב לעשר מה שניתן לו מבעה"ב. גם דברי פסקי תוס' צ"ע וכן פי' המשנה לרמב"ם תרוויהו כתבו דלמסקנא נמי העני חייב לי"ש ממדת חסידות לשלם ולא משמע כן בש"ס. גם שיטת ר"ח בתוס' צ"ע כיון דעיקר הק' דחכמים לא יחלוקו על מידת חסידות א"כ מאי משני מדת חסידות שנו כאן אכתי תיקשו א"כ אפי' עני נמי וכבר הרגיש מהרש"א ונדחק. עכנלע"ד דהרא"ש לא קאי אהלקט שנוטל עתה שזה בודאי פטור מלעשר אפי' עשיר. אך לכששילם מביתו ממדת חסידות אז יש חילוק שהעשיר שאכל באיסור צריך לעשר ולשלם תבואה מעושרת. והעני שאכל בדין אלא ממדת חסידת הוא בעיניו כאלו רק לוה וחוזר ומשלם הלואתו סגי לשלם כישלוה תבואה שאינה מעושרת ומניחה במקום לקט ויבואו עניים וילקטו ופטור ממעשר. והא"ש דפריך הא עשיר חייב דאין לומר עשיר נמי פטור ונפקא מיני' לענין מעשר ז"א דלקט עולם פטור ממעשר ומסיק מידת חסידות שנו כאן בין לעני ובין לעשיר שניהם ישלמו ממדת חסידות אלא שעני אין צריך לעשר תשלומיו משא"כ עשיר ודברים אלו חסרים בדברי ר"ח שבתוס' ונתבארו בפסקי תוס' וכן דעת הרא"ש ורמב"ם הנ"ל וא"ש הכל בעה"י. יתר פי' דברי ר"ח עיין תשובת רמ"א סיק"ז פירושו השני הוא אמת דהכי קאמר ר"ח מדפליגו רבנן אדר"א ש"מ ר"א תשלומין ממש קאמר מדינא ואתשלומין גמורים מדינא דקאמר ר"א קאי רבנן דעשיר ישלם אותם ולא מיירי מלי"ש כלל. כי רבנן קאי אדר"א ועשיר לרבנן כמו שמחייב ר"א עני וכ' רמ"א שזהו נכון. ופי' קמא שהעתיקו פלתי הוא ע"ד חדוד ע"ש ומאי דנפקא לן לדינא במעשר כספים בזה"ז יבואר לקמן איזה דיבורים אח"ז ע"ש היטב:
15 מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין וכו' עתוס' פי' דקרא אמר שלא יחללו קדשי ב"י אשר עתידין להרים משמע שאינם קודש לה' עד אחר שהורמו ואמר אותן שעתידין להתקדש אחר שהורמו אותן לא יתחללו אף קודם שהורמו וא"כ מחלל הטבל חייב מיתה שהרי הכתוב קראו חילול וילפינן חילול חילול מתרומה אך עכ"פ מוכח שאינינו קודש לה' עד אחר שהורם ולא מצינו תשלומין בתורה אלא איש כי יאכל קודש בשגגה ולא נקרא קודש עד אחר הרמה כנלע"ד לפרש: