חידושי חתם סופר על חולין קכ״ז

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין קכ״ז
1 תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כׇּל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרֵץ.
2 אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא ״הַשּׁוֹרֵץ״ – יָכוֹל כׇּל הַמַּשְׁרִיץ יְטַמֵּא, שֶׁאֵין מַשְׁרִיץ לֹא יְטַמֵּא? אוֹצִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, שֶׁאֵין פָּרֶה וְרָבֶה.
3 וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה – כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ חוּלְדָּה, אַף עַכְבָּר – כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר, אָבִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה.
4 אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: מָה חוּלְדָּה פָּרָה וְרָבָה, אַף עַכְבָּר פָּרֶה וְרָבֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשֶּׁרֶץ״.
5 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא ״בַּשֶּׁרֶץ״, לְאֵתוֹיֵי עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כֹּל שֶׁהוּא שׁוֹרֵץ, וַאֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, וְאִי מִשּׁוּם ״עַל הָאָרֶץ״ – עַל הָאָרֶץ יְטַמֵּא, יָרַד לַיָּם – לֹא יְטַמֵּא.
6 אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּשַׁוִּיתֵיהּ לְיָם מְקוֹם טוּמְאָה, מָה לִי הָכָא, מָה לִי הָכָא.
7 וְהַאי ״עַל הָאָרֶץ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה!
8 תַּרְתֵּי ״עַל הָאָרֶץ״ כְּתִיבִי.
9 תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַצָּב לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא הֶעָרוֹד, וְכֵן הַנְּפִילִים וְסָלָמַנְדְּרָא.
10 וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, אוֹמֵר: ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״! יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה. שֶׁבַּיָּם – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת בַּיַּבָּשָׁה לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת.
11 יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאוּר, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר. שֶׁבָּאוּר – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבָּאֲוִיר – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״.
12 תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם, חוּץ מִן הַחוּלְדָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה? ״הַאֲזִינוּ כׇּל יֹשְׁבֵי חָלֶד״.
13 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בִּיבְרֵי דְּנָרֶשׁ אֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב.
14 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשַׁמְתָּא נָרֶשׁ, תַּרְבֵּיהּ מַשְׁכֵּיהּ וְאַלְיְתֵיהּ. ״אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה׳״ – אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא אָבָה נָרֶשׁ שְׁמוֹעַ דְּבַר ה׳.
15 אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: נַרְשָׁאָה נַשְּׁקָיךְ – מָנֵי כַּכָּיךְ; נְהַר פְּקוֹדָאָה לַוְיָיךְ – מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזֵי עֲלָךְ; פּוּמְבְּדִיתָאָה לַוְיָיךְ – אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ.
16 אָמַר רַב הוּנָא בַּר תּוֹרְתָּא: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לַוַּועַד, וְרָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַצָּב, לְיָמִים יָצָא עַרְוָד מִבֵּינֵיהֶם.
17 וּכְשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד, אָמַר לִי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם הֵבִיאוּ בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי, אַף אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶם בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי.
18 וְהָאָמַר מָר: כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה, וְכֹל שֶׁאֵין תַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – אֵין יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה.
19 אָמַר רַב: נֵס בְּתוֹךְ נֵס! הַאי פּוּרְעֲנוּתָא הוּא? מַאי נֵס בְּתוֹךְ נֵס – לְפוּרְעָנוּת.
20 מַתְנִי׳ הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.
21 נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.
22 מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.
23 גְּמָ׳ טוּמְאַת אֳכָלִין – אִין, טוּמְאַת נְבֵלָה – לָא.
24 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמַעֲלִין אֲרוּכָה – אֲפִילּוּ טוּמְאַת אֳכָלִין נָמֵי לָא לִיטַּמּוּ, וְאִי דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה – טוּמְאַת נְבֵלָה נָמֵי לִיטַּמּוּ!
25 לְעוֹלָם, דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה, וְשָׁאנֵי טוּמְאַת נְבֵלָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״כִּי יִפּוֹל״, עַד שֶׁיִּפּוֹל.
26 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּמְעוֹרִין בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, יָכוֹל יְטַמְּאוּ טוּמְאַת נְבֵלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִפּוֹל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל, וַאֲפִילּוּ הָכִי טוּמְאַת אֳכָלִין מְטַמּוּ.
27 מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּאֵנִים שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן – מְטַמְּאוֹת טוּמְאַת אֳכָלִין, וְהַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת.
28 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: יְרָקוֹת שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן, כְּגוֹן הַכְּרוּב וְהַדַּלַּעַת – אֵין מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין; קְצָצָן וְיִבְּשָׁן – מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין.
29 קְצָצָן וְיִבְּשָׁן, סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּעַל מְנָת לְיַבְּשָׁן.
30 טַעְמָא דִּכְרוּב וְדַלַּעַת הוּא, כֵּיוָן דְּיִבְּשָׁן לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ, הָא שְׁאָר פֵּירוֹת מְטַמְּאִי.
31 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיִבְּשָׁן הֵן וְעוּקְצֵיהֶן – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו – בְּלֹא עוּקְצֵיהֶן.
32 לְעוֹלָם הֵן וְעוּקְצֵיהֶן, וּקְצָצָן עַל מְנָת לְיַבְּשָׁן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.
33 תָּא שְׁמַע: אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּירוֹת – הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין, יָבְשׁוּ – הֲרֵי הֵן כִּמְחוּבָּרִין. מַאי לָאו: מָה תְּלוּשִׁין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן, אַף מְחוּבָּרִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן?
34 מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא.
35 נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה וְכוּ׳. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?
36 אָמַר רַבָּה: בִּבְהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר אֵין בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר, וּמָר סָבַר בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר.
37 אַבָּיֵי אָמַר: בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָמִיפַּלְגִי.
38 מָר סָבַר: אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וּמָר סָבַר: אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.
39 וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָא מִיפַּלְגִי.
40 דְּרַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר: מִי אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ?
41 וּרְמִינְהוּ: אוֹכֶל שֶׁנִּפְרַס וּמְעוֹרֶה בְּמִקְצָת,
פירוש חידושי חתם סופר על חולין קכ״ז
1 השורץ כל מקום ששורץ. האי דרשא לא קאי לקושטא דמילתא דממ"נ שרץ שבים אימעוט מעל הארץ. ושביבשה אפי' ירד לים טמא א"כ השורץ לא אתי' מידי. אלא דאי לאו קרא ה"א דעל הארץ ממעט ירד לים. ועכבר של ים טמא ביבשה. וע"י השורץ נשמרנו מטעות זה. אבל באמת דרשא דהשורץ אינו במציאות כלל. אבל למאי דדרשינן השורץ כל המשריץ א"ש טפי ע"כ כ' תוס' דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ. ועיין רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' כ"ג דיש ברי' שיש לה כנפיים והולכת בארץ וגדלה במים ולוקה עליו משום שרץ עוף ושרץ הארץ ושרץ המים. אלא שאינינו משמנה שרצים הללו שאותן הגדלים ביבשה אינם בים וכן בהיפוך:
2 מה לי הכא ומה לי הכא כ' מהרמ"ל דרש"י לעיל לא פי' כן ולק"מ דלעיל ה"א עכבר שבים טמא לא משום שגדל בים אלא משום ששמו עכבר כמו חולדה כל ששמו חולדה ולא מקומו גרמה לי'. אלא שמא כחולדה. וחולדה גופא אינו אלא ביבשה א"כ גם עכבר אפי' שבים אינו טמא אלא ביבשה וים אינינו מקום טומאה אלא בתר שמא אזלינן. אבל השתא במסקנא כל ששמו חולדא אתי' לחציו עפר וחציו בשר ומריבוי דבשרץ ושבים נימא דנפיק מכל שמשריץ אפי' עכבר שבים ומקומו גרם לי' טומאה. א"כ כיון דשויתי' מקום טומאה מה לי הכא ומה לי הכא:
3 תרתי על הארץ כתיבי עיין פירש"י דבנזיר רמי כתיב השורץ בכל מקום שמשריץ וכתיב על הארץ פי' דסמיך אתרתי על הארץ א"כ חדא למעוטי עכבר של ים. ואידך למעוטי שיבשה שירד לים וא"כ ק' השורץ ומשני הא בטומאה ודאי הא בטומאת ספק והן הנה דברי תוס' ד"ה מה לי הכא וכו' ואולי גם המהרש"א נתכוון לזה:
4 ערוב ובן הנפילים וסלמנדרא עפירש"י שנעלה ע"י כשפים ובשלהי חגיגה לא פי' כן וגם ק' להלום שהמכשפים יכולין לבריאת ברי' חדשה וגם ק' שקרא בא לרבות ברי' שע"י כשפים שלא בטבע עכנלע"ד דודאי בר' היא שביסוד אש כדמשמע בשמעתין והיא גדולה בהרים המרוקים אש הידועים והמכשפים חוברי חבר שרגילים לאסוף בריות ולחברם כשרוצים להוציא הסלמנדרא מיסודו והרי הגדלים באש כשפורשים לאויר מיד מתים ע"כ צריכים המכשפים להכן להם מקום חם כמו יסוד אש שיהי' דרים שם כמו שמכונים כלים מלאים מים לדגים שמוציאים מים ליבשה כן מכינים המכשפים כבשן שהוסק ז' שנים בעצי הדס שאז חמימתו קרוב ליסוד אש ולשם מחברים הסלמנדרא ממקומו להביא לכאן ופרים ורבים שם ומדמם מושחין בני אדם ואין אש שולט בהם:
5 והתם בחגיגה קאמר אין אור של גהינם שולט בת"ח ק"ו מסלמנדרי' ושוב קאמר פושעי ישראל אין אור של גהינם שולט בהם ק"ו ממזבח הזהב ע"ש ומקשים א"כ מה בין ת"ח ובין פושעי ישראל. ואני אומר דדבר גדול ומוסר השכל קמ"ל דהנה סלמנדרא אין אש שולט בו בטבע הוא ולא בנס וה"נ ת"ה ע"י תורה שכולה אש ניצל בטבע לא בנס. אכן מזבח הזהב שלא הי' אפשר לסוכו בסלמנדרי' שהוא דבר טמא ע"כ ניצל בנס וה"נ פושעי ישראל שאינם בני תורה וא"א להנצל בטבע שהרי אינם בני תורה ע"כ ניצל ע"י מצות בדרך נס שהמצות ג"כ כמו דינר זהב כדכתיב כנפי יונה נחפה בכסף ואברותי' בירקרק חריץ. ואלו היו יכולין להציל עצמם בטבע ע"י התורה שהוא כמו דם סלמאנדרי' לא הי' הקב"ה עושה להם נס נס וממנו יקחו מוסר ת"ח שאינם הגונים כדואג שתורתו משפה ולחוץ ושלא לשמה שאינו ניצל בתורתו. אז גם מצותיו אינם מגינים עליו כיון דהי' יכול להציל עצמו בטבע בסלמנדרי' היינו בתורה ולא הציל עצמו בזה. גם נס לא יעשה לו ועליהם אמר דהע"ה ואתה אלקים תורידם לבאר שחת וגו' ואני אבטח בך:
6 ארץ ארץ וכו' י"ל דבעלי תלמוד נקראו שמים בפסוק האזינו השמים. ולעומתם בעלי משנה נקרא ארץ ראשון ובעלי מקרא ארץ שני ובעלי דרך ארץ יקרא ארץ שלישי. ועל שלשתן אמר ירמי' ע"ה ארן שמעו דבר ה' זו הלכה. אבל נרוש שאינם לא במקרא ולא במשנה ולא במשנה ולא בד"א לא אבו שמוע דבר ה' ולא כיללם ירמי' בקריאתו:
7 נס בתוך נס פי' שהולידו זו מזה שאין עיבורן שוה. ונס שני שהולידו מין שאין לו שום דמיון לאביו ולאמו לא כשאר כלאים שנדמה קצת. כי ערוד אינו דומה לא לנחש ולא לצב אלא מין ארסיי מחודש והמציאו הקב"ה לפורענותן של רשעים שזהו קיומו של עולם כמנכש שדהו לקיים הזרעים. והיינו להעביר גילולים מן הארץ כדי לתקן עולם במלכות שדי. והיינו ה' איש מלחמה ה' שמו כי ענין מלחמה הירוס ופירוד וענין שם הוי' ית"ש הוא המהוה כל ההויות כולם א"כ איש מלחמה והוי' שני הפכים אלא כי היינו הך כנ"ל כי המלחמה בשונאי ה' היא הוית העולם ע"כ ה' איש מלחמה ה' שמו. וע"כ בהלל הגדול כו' כי לעולם חסדו. יוד הראשונים מדברים מבריאת העולם והוייתו וקיומו אמנם האחרון שבהם הוא למכה מצרים בבכוריהם כל"ח כי הוא זה שייך לקיום העולם:
8 האבר והבשר המדולדים בבהמה מיירי שחשב עליהם להאכילם לנכרי רשיעא האוכל אמה"ח כמ"ש תוי"ט ע"ש:
9 הוכשרו בדמיה עיין לעיל ע"ג ע"ב תוס' ה"ה הוכשרו וכו':
10 כי יפול עד שיפול לפירש"י היינו קרא כי יפול מנבלתם תרתי כתיב חד לשרצים וחד לבהמה שאינו נקרא מת עד שיפול אבל מדולדל אע"ג דבכל התורה רובו ככלו וגם אינו יכול לחזור ולחיות אפ"ה כיון דמעורה מעורה. אמנם הא דמיתה עושה המחובר כניפול מקרא אחר נפקא מדכתיב אשר יפול מהם במותם ומדיוקא במותם דייקינן שחיטה אינו עושה ניפול. אך תוס' מיאנו בזה דמלשון כי יפול מנבלתם לא משמע שיפול אבר אלא מנבלת השרצים יפול על דבר אחר ע"כ כתבו תוס' הכל נפקא מקרא וכי יפול מהם במותם דלשון מהם משמע מקצת מהם היינו אבר מהם יפול במותם שמיתה עושה ניפול ולא שחיטה ומדאצטריך קרא ש"מ בחייהם אינו ניפול דכיון דמעורה מעורה. אלא שצ"ע לתוס' דלמא לעולם רובו ככלו וקרא אשמעינן במחובר רובו או מחצה על מחצה וקמ"ל אפ"ה מיתה עושה ניפול אבל מנ"ל בנפסק רובו ומדולדל כחוט השערה שלא יהיו כניפול אפי' מחיים. לרש"י ניחא דלרובו ומחציתו לא צריך קרא כי יפול מנבלתם שאינו מטמא עד שיפול פשיטא כיון שאין רובו מדולדל אע"כ אפי' רובו מדולדל נמי כמחובר עד שיפול ממש. ושוב כתיב וכי יפול מהם במותם לומר מיתה עושה המחובר כניפול ואין לחלק בין רובו למיעוטו כיון דבחיים הכל הוה כמחובר והמיתה עושה ניפול וא"ש אבל להתוס' ק' דלמא קרא ברובו או מחציתן מחובר עושה מיתה ניפול וקודם מיתה הוה מחובר אבל רובו נפסק אפי' קודם מיתה הוה כתלוש. וצ"ל דפשיטא להתוס' כל שמחציתו מחובר יכול לחזור ולהחיות וזה בודאי אין שום סברא דכשיכול לחזור ולהחיות שיהי' כתלוש לענין אמה"ח:
11 לימא מסייעא לי' וכו' כ' תוס' בסוף ד"ה וכו' דצמקו הוה כמדולדלים עכ"ל לפמ"ש תוס' לקמן קכ"ח ע"ב ד"ה ר' יהודה דצמקו לא הוה אפי' כמעורה. ומבואר לקמן קכ"ט ע"ב בש"ס דמעורה ומדולדל הכל חד א"כ הוה צמקו טפי ממדולדל ומכח כ"ש אתאינן עלה אם אפי' במדולדל מטמא טומאת אוכלין כ"ש בצמקו דאפי' ר' יהודה מודה. אך צל"ע הא אמרינן בשמעתין אילן שנפשח הוה כתולש לכל דבריו וביבשו הוה רק כתלוש לענין אוכלין ולא לענין שבת הרי קמן דנפשח עדיף מצמקו וצ"ע לכאורה. וצ"ל לענין שבת היינו טעמא כיון שלא צמקו עוקציו הרי תולש העיקץ מלחובר והפרי עצמה שצמקו הוה אוכל טפי משנפשח. אבל העוקץ שלא צמק הוה מחובר ואה"נ כשצמק גם העוקץ הוה כתלוש לענין שבת טפי מנפשח ועיין ערובין ק' ע"ב בש"ס הא מניתר פירי פירש"י גזר אטו אילן לח ולא פירש"י משום פירי גופי' די"ל דמיירי שכבר יבשו גם עוקציו ועמ"ש תוס' בשבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר וכו':
12 יבשו הרי הן כמחוברין רמב"ם פי' יבשו לא שבשלו כל צרכן אלא שמחמת יבושות האילן יבשו הפירות שבו. וכן כוונתו ג"כ בהל' שבת פ"ח הל' ד' שכ' תאינה שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיהן משמע תרי מילי קאמר יבשו באיביהן היינו מחמת שנתבשלו כל צרכן וכן אילן שיבשו פירותיו פי' שיבשו מליחות שנסתלק ליחות האילן והפירות לא נתבשלו וס"ל דין א' להם והש"ס מדמו להו אהדדי. וכן הבין הראב"ד פ"ב מטומאות אוכלין אלא שס"ל דכל שלא נתבשלו כל צרכן אעפ"י שיבש האילן הרי הן כמחוברין ע"ש ותבין. ועמ"ש תורת חיים שלא הבין כן:
13 אם אוחז בקטן וכו' עיין לעיל בתוס' קי"ח ע"ב ד"ה אין יד וכו' וכ' חי. ר"ן שם דמזה נלמד לפרוסת המוציא שיאחז בקטן וגדול עולה עמו. ועיין פסקי תוס' שנדפסו ר"פ הזרוע שייכים לכאן. והנה תוס' דשמעתין כ' דבמשנה שלפנינו הגי' מהופך וכ' תי"ט די"ל מוחלפת השיטה כבעלמא דלא כפירש"י והמשנה שלפנינו כמו שהיפכה ר' יוחנן. והנה ג' מחלוקת בדבר לר"מ אפי' בכל התורה סגי אוחז בגדול ולר' יהודה אפי' בטבול יום בעינן אוחז בקטן ור"ש י"ל לא פליג אלא בעלמא אבל בט"י מודה ר"מ:
14 ובהג"ה מיי' מייתי לי' ב"י בא"ח רס"י קס"ז לענין המוציא פסק שיאחז בקטן והגדול עולה עמו משום ר"ש דמשנתינו ס"ל והלכתא כוותי' כלפי ר"מ וצ"ע אי הגי' במס' ט"י כמו שהיא לפנינו א"כ אדרבה ר' יהודה פליג אפי' בט"י והלכה כר"י נגד ר"מ ור"ש. וצ"ל דהוה מסופק בגירסת משנה דט"י. וכ' ב"י גם דרבינו ברוך פליג גבי מוציא כיון דצריך לחתוך ולבצוע אין חילוק בין עולה עמו או לא וכ' ב"י אין בדבריו טעם ובתשובת שער אפרים ס"י א' רצה להטעים דברי רבינו ודבריו צריכין תבלין ובא אחריו נכדו הגאון חכם צבי בתשובה וגם דבריו אינם מובנים. והנלע"ד להעמיס בכוונתם כך כיון דקיי"ל לעיל ע"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה חבורי אוכלין וכו' דכל העומד לחתוך כחתוך דמי באוכלין העומדים לחתוך לכ"ע א"כ בככר שרוצה לברך המוציא הכל כחתוך דמי ולא ימצא פת שלם בעולם וכולם חתוכים ואין הקפידא אלא שיהיו נראים כשלימים אעפ"י שלדינא הם כחתוכים א"כ לענין זה כך לי עולה עמו או אינו עולה עמו. אך מ"ט לא נימא בשמעתא דילן דאבר המדולדל כחתוך דמי כיון שהבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן עכ"פ ועומד לחתוך כמ"ש תוס' הנ"ל ומ"ט לא נימא גם בשמעתין כחתוך דמי ומה לי עולה עמו או לא עולה עמו בזה נחית שער אפרים לחלק ולא הבנתי ע"ש:
15 המשתחוה לדלעת. י"ל פי' ב' של רש"י נמי האיבעי' הוא אי אוכל חשוב הראוי להאכילו לאחרים יעשה יד לאוכל האסור בהנאה שהוא עץ בעלמא ומיושב ק' תוס':