חידושי חתם סופר על ביצה כ״ה

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור ביצה כ״ה
1 חוּץ לַתְּחוּם — אָסוּר. וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה — מוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.
2 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַסּוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ דָּגִים — מוּתָּרִין.
3 אָמַר רַב חִסְדָּא, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמוֹד: חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — אֵינָהּ צְרִיכָה זִמּוּן. אָמַר רַב נַחְמָן: נְפַל חַבְרִין, בְּרַבְרְבָתָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמוֹד: חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — אֵינָהּ צְרִיכָה זִמּוּן. אָמַר רַב נַחְמָן: נְפַל בַּר חַבְרִין בְּרַבְרְבָתָא.
4 הָתָם לָא קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, הָכָא קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה.
5 וְלָא בָּעֲיָא זִמּוּן? וְהָתַנְיָא: חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — צְרִיכָה לְזַמֵּן, וְצִפּוֹר דְּרוֹר — צָרִיךְ לִקְשׁוֹר בִּכְנָפֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף בְּאִמָּהּ. וְזוֹ עֵדוּת שֶׁהֵעִידוּ מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. תְּיוּבְתָּא.
6 וּמִי בָּעֲיָא זִמּוּן? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שֶׁהִזְמִינָן בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן — שֶׁאֲסוּרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה, וְצִפֳּרִים שֶׁקִּנְּנוּ בִּטְפִיחִין וּבְבִירָה. אֲבָל אֲווֹזִים וְתַרְנְגוֹלִים וְיוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת וְחַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — מוּתָּרִין, וְאֵין צְרִיכִין זִמּוּן. וְצִפּוֹר דְּרוֹר צְרִיכָה לְקַשֵּׁר בִּכְנָפֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף בְּאִמָּהּ.
7 וְהַמְקוּשָּׁרִים וְהַמְנוּעֲנָעִין, בְּבוֹרוֹת וּבְבָתִּים וּבְשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת — מוּתָּרִין, וּבְאִילָנוֹת — אֲסוּרִין, שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. וְהַמְקוּשָּׁרִין וְהַמְנוּעֲנָעִין — בְּכׇל מָקוֹם אֲסוּרִין, מִשּׁוּם גָּזֵל.
8 אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: הָא בַּהּ, הָא בְּאִמַּהּ. אִמַּהּ בְּזִמּוּן סַגִּי לַהּ? צֵידָה מְעַלְּיוּתָא בָּעֲיָא!
9 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּדִידַהּ. הָא בְּגִנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר, הָא בְּגִנָּה שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה.
10 מַתְנִי׳ בְּהֵמָה מְסוּכֶּנֶת — לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כְּזַיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ כְּזַיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ.
11 שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה — לֹא יְבִיאֶנָּה בְּמוֹט וּבְמוֹטָה, אֲבָל מֵבִיא בְּיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים.
12 גְּמָ׳ אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּעוֹלָה, וְהוּא הַדִּין לְקַצָּבִים. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר קוֹדֶם הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ.
13 לְאַפּוֹקֵי מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אִילֵּימָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ — בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה.
14 נִשְׁחֲטָה — בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה.
15 וְהָאֲנַן תְּנַן מַתְנִיתִין כִּדְרַב הוּנָא! דִּתְנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ כְּזַיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. מַאי לָאו, מִבֵּית טְבִיחָתָהּ מַמָּשׁ?
16 לָא: מִמָּקוֹם שֶׁטּוֹבַחַת אֲכִילָתָהּ.
17 וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מְקוֹם טְבִיחָתָהּ מַמָּשׁ. אֶלָּא, רָמֵי בַּר אַבָּא
18 אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לַן.
19 כִּדְתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו. וְאִם אָכַל — הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. כַּיּוֹצֵא בוֹ: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה — הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת — הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן, שְׁנַיִם — דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שְׁלֹשָׁה — מִגַּסֵּי הָרוּחַ.
20 וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: חֲצוּבָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא.
21 נְטִיעָה — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָּבַיָּא וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת.
22 תּוֹרְמוֹסָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשָׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳ וְלֹא עֲבָדוּהוּ״.
23 מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ?! וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא עֲבָדוּהוּ״ — אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִילּוּ כַּתּוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי.
24 תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דָּת אֵשׁ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ — אֵשׁ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בִּפְנֵיהֶם.
25 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן: יִשְׂרָאֵל בָּאוּמּוֹת, כֶּלֶב בַּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צָלָף בָּאִילָנוֹת.
26 שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה — לֹא יְבִיאֶנָּה בַּמּוֹט. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין הַסּוֹמֵא יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ, וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ. וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא — אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה.
27 אִינִי?! וְהָא שָׁלַח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ וְהָיָה יוֹצֵא בִּגְלוּדְקֵי שֶׁלּוֹ, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמַר: אִם רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — מוּתָּר.
28 וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי אַחַי שָׁקְיָא, דְּאָמַר: אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְרַב הוּנָא מֵהִינֵי לְשִׁילֵי וּמִשִּׁילֵי לְהִינֵי. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא! הָתָם כִּדְאָמַר טַעְמָא: אִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — מוּתָּר.
29 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְחָמָא בַּר אַדָּא שְׁלִיחַ צִיּוֹן: כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם, אַקֵּיף וְזִיל אַסּוּלָּמָא דְצוֹר, וְזִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וּבְעִי מִינֵּיהּ: כִּסֵּא, מָה אַתּוּן בֵּיהּ?
30 אַדַּאֲזַל לְהָתָם, נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זְרִיקָא, אֲמַר לֵיהּ: כִּסֵּא מָה אַתּוּן בֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַמֵּי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף. מַאי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף? אָמַר רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בַּאֲלוּנְקִי.
31 אִינִי?! וְהָא רַב נַחְמָן שְׁרָא לַהּ לְיַלְתָּא לְמִיפַּק אַאֲלוּנְקִי! שָׁאנֵי יַלְתָּא דִּבְעִיתָא.
32 אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא מְכַתְּפִי לְהוּ בְּשַׁבְּתָא דְרִגְלָא מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא.
33 מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֵרֵד מוּמְחֶה וְיִרְאֶה,
פירוש חידושי חתם סופר על ביצה כ״ה
1 בהמה מסוכנת לא ישחוט וכו' ר"ע אומר כזית חי מבית טביחתה בשיטה מקובצת מוכיח מכאן דלאומצא לא בעי מליחה דאלת"ה כיון דשיעור מליחה כשיעור צלי א"כ מה בין שיעורא דר"ע לדת"ק דדוחק לומר שיעורא דהכנת עצים ואש איכא בינייהו. והנה הרמב"ם ס"ל דלאומצא בעי מליחה. וצ"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דחולין אהא דאמרי' הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטה ע"ש דהוכיח דבשר ממקום בית שחיטה צריך מלח ושיהוי במלח אפי' לצלי ואהא קאמר התם מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה דכיון שהוא מלוכלך בדם הרבה גם לצלי צריך מליחה ע"ש וא"כ לק"מ דלת"ק כזית צלי בעי שיעור מליחה וצלי'. ולר"ע חי סגי בחד שיעורא דמליחה. ולמאי דבעי לפרושי מקום שטובחת אכילתה היינו בני מעי' פשיטא דלק"מ דהני לא בעי מליחה כלל דהא קיי"ל אין מחזיקי' דם בבני מעי'. אדרבא יש מכאן קצת ראי' לשיטה הנ"ל דאלת"ה להס"ד דמקום שטובחת אכילה מאי שייכות לכאן לענין י"ט הא כל שוחט בעי הפשט וניתוח. אע"כ להורות נתן דיאכל ממקום דלא בעי מליחה חי וסגי בזמן קצר:
2 הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבי' וכו' אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וכו' עיי' פני יהושע ולפענ"ד לא נסתפקו מעולם דאזלי' בתר רובא ולא בדקי' אחר י"ח טריפו' ואדרבא נפקא לן כן מרישא של עולה ואיך נילוף מהפשט וניתוח דעולה ההיפוך מזה אלא ידוע קי' רש"י אתמול אכלנו מחלבה ואיך נחוש לה השתא אחר שחיטה ונבדוק הריאה ותי' הראשונים השתא דנשחטה לפנינו והריאה גלוי לפנינו וסופינו למצוא בה סירכות ונבוא להטריף למפרע אין ראוי לאכול על הספק. ונראה זה יש ללמוד מהפשט וניתוח דעולה דאע"ג דסמוך ארובא ברישא של עולה מ"מ אין רשות להקטיר שום אבר ממנו עד אחר הפשט וניתוח דכיון שסופנו להפשיט ולנתוח ואם יהי' בה שום טריפו' נמצאהו יהי' מגונה מה שהקרבנו תחלה איברי טריפה לגבי מזבח וה"ה לקצבי' אלא שהש"ס מסופק אם זה הוא מדינא דאין חזקת כשרות אלים כל כך והיכי דאיכא לברורי בנקל צריך לברורי מדינא ודלא כר"ה דמשמע שחזקה גמורה היא אפי' איכא ריעותא כגון זאב שנטל בני מעים והחזירם נקובי' נמצא רמי בר אבא דלא כר"ה או דילמא אורח ארעא בעלמא הוא שיהי' מגונה ורעבתנותא להכניס עצמו בספק שעתיד לידע אחר שעה:
3 נטיעה מיקטע רגלי' דקצבי'. עיי' במדרש שהבי' חי' רשב"א פ"ק דחולין מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא הי' יכול להמתין שעה א' מלאכול מעץ הדעת וישראל שוחטין בהמה ממתיני' עד אחר הפשט וניתוח וכן החתן ממתין על טהרת הכלה וספירת נקיים ע"ש והנה באותו דבר שכבר נכשל ויש אחיזה ליצה"ר קשה להשמר ממנו ע"כ רשעי ישראל קצבי' ובועלי נדות יוסרו ע"י צדיקי ישראל שממתינין ג' שנים על פירות הנטיעה והוא אותו חטא עצמו שנכשל אדה"ר בפרי אילן והמה נזהרים בה ויקחו מוסר קצבי' ובועלי נדות: מפני מה כו' ועיין מה שנדחק פני יהושע במה שהחזיר התורה על כל האומו' לפע"ד מעיקרא לא הי' ראוי אלא לישראל אלא שיתרעמו לומר אלו נתת עוד לאיזה אומו' לא היינו יחידי' בעולם ולא היינו צריכי' לעדות שלנו ע"כ עשה את שלו והחזירה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל וע"כ ישתמשו ישראל בעזות שלהם אשר עד כה ברכנו הי"ת כדכתי' ה' עוז לעמו יתן וברכת ה' היא. לא יוסף עצב עמה:
4 ואין יוצאי' בכסא א' האיש וא' האשה. לפע"ד גי' הרמב"ם הי' אחר האיש ואחר האשה אחר בריש ולא אחד בדלית ועמ"ש ב"ח א"ח סי' תקכ"ב. ורי"ף ורמב"ם לא מייתי הך דינא לענין שבת מזה שפט נב"י קמא חא"ח סי' י"א דוקא לצאת בר"ה מיירו שמעתין ודוקא בי"ט אבל בשבת פשיטא דאסור לצאת בר"ה ובעיר המעורבת לכ"ע מותר אפי' בשבת ודלא כמג"א סי' ש"א. ומיהו בנב"י תנינא כ' דלכתף אסור אפי' בעיר המעורבת דמחזי כרוצה לצאת למרחקי' כדמשמע מלשון רש"י ד"ה אלונקי ע"ש וא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי לא מייתי לי' רי"ף ורמב"ם לענין שבת. ועיין עוד לשון רש"י ד"ה מכתפי' להו בבהמ"ד עד מקומם עכ"ל משמע אבל לא ברחוב העיר אפי' מעורבת. ומ"מ העולם נוהגי' להקל בעיר המעורבת אפי' בשבת לשאת בכסא פאטשעז"א ומידי דרבנן הוא:
5 בכור שנפל לבור מלשון רש"י וכל הפוסקים וש"ע סי' תצ"ח סעיף ט' יש להבין קצת דבזמן שבהמ"ק קיים אפי' חוץ לירושלים. מ"מ ליכא בראי' מומין משום תיקון משום דגם בתמימותו ראוי' עכ"פ לאכילה ע"י הקרבה ולא מיבעי בירושלים דאפי' בי"ט ראוי' להקריבו ולצאת בו ידי שלמי שמחה. אלא אפי' בגבולין נמי כיון דעכ"פ ראוי' להקרבה בלי מום אין זה תיקון מה שמתירו לאוכלו במומו ודוקא בזה"ז שאין לו שום תקנה כ"א לאוכלו במומו זה מיקרי תיקון כנ"ל מלשונם. ומ"מ צ"ע קצת נהי דראיי' מומין בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים תיקון לא מיקרי מוקצה בין השמשות מיהא הוי וצ"ע קצת: