חידושי חתם סופר על עבודה זרה ס׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור עבודה זרה ס׳
1 וְאִידָּךְ שְׁרֵי, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: עַד הברזא בַּרְזָא — חַמְרָא אֲסִיר, וְאִידָּךְ שְׁרֵי.
2 אָמַר רַב יֵימַר, כְּתַנָּאֵי: חָבִית שֶׁנִּקְּבָה, בֵּין מִפִּיהָ, בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ, וּבֵין מִצִּידֶּיהָ, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם — טְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ — טְמֵאָה, מִצִּידֶּיהָ — טְהוֹרָה מִכָּאן וּמִכָּאן.
3 אָמַר רַב פָּפָּא: גּוֹי אַדַּנָּא וְיִשְׂרָאֵל אַכּוּבָּא — חַמְרָא אֲסִיר, מַאי טַעְמָא? כִּי קָאָתֵי — מִכֹּחַ גּוֹי קָאָתֵי. יִשְׂרָאֵל אַדַּנָּא וְגוֹי אַכּוּבָּא — חַמְרָא שְׁרֵי, וְאִי מְצַדֵּד צַדּוֹדֵי — אֲסִיר.
4 אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי גּוֹי דְּדָרֵי זִיקָּא וְקָאָזֵיל יִשְׂרָאֵל אֲחוֹרֵיהּ, מַלְיָא — שְׁרֵי, דְּלָא מְקַרְקֵשׁ. חַסִּירָא — אֲסִיר, דִּלְמָא מְקַרְקֵשׁ. כּוּבָּא: מַלְיָא — אֲסִיר, דִּלְמָא נָגַע. חַסִּירָא — שְׁרֵי, דְּלָא נָגַע.
5 רַב אָשֵׁי אָמַר: זִיקָא, בֵּין מַלְיָא וּבֵין חַסִּירָא — שְׁרֵי, מַאי טַעְמָא? אֵין דֶּרֶךְ נִיסּוּךְ בְּכָךְ.
6 מַעְצְרָא זָיְירָא — רַב פַּפִּי שָׁרֵי, רַב אָשֵׁי, וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, אָסַר.
7 בְּכֹחוֹ, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי — בְּכֹחַ כֹּחוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּכֹחַ כֹּחוֹ, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי — בְּכֹחוֹ. הֲוָה עוֹבָדָא בְּכֹחַ כֹּחוֹ, וְאָסַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד.
8 הָהִיא חָבִיתָא
9 דְּאִיפְּקַעָה לְאוּרְכַּהּ, אִידְּרִי הָהוּא גּוֹי חַבְּקַהּ, שַׁרְיַיהּ רַפְרָם בַּר פָּפָּא, וְאִי תֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, לְזַבּוֹנֵי לְגוֹיִם. וְהָנֵי מִילֵּי דִּפְקַעָה לְאוּרְכַּהּ, אֲבָל לְפוּתְיַיהּ — אֲפִילּוּ בִּשְׁתִיָּה שְׁרֵי. מַאי טַעְמָא? מַעֲשֵׂה לְבֵינָה קָעָבֵיד.
10 הָהוּא גּוֹי דְּאִשְׁתְּכַח דַּהֲוָה קָאֵי בְּמַעְצַרְתָּא, אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי אִיכָּא טוֹפֵחַ לְהַטְפִּיחַ — בָּעֵי הַדָּחָה וּבָעֵי נִיגּוּב, וְאִי לָא — בְּהַדָּחָה בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ.
11 מַתְנִי׳ נׇכְרִי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוָה עָלָיו — אָסוּר, אֵין לוֹ מִלְוָה עָלָיו — מוּתָּר.
12 נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, מְדָדוֹ בְּקָנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בְּקָנֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּיחַ עַל פִּי חָבִית מְרוּתַּחַת — בְּכׇל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ.
13 גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוָה עַל אוֹתוֹ יַיִן.
14 אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דִּתְנַן: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נׇכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת״ — מוּתָּר, אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְאָסְרוּ.
15 טַעְמָא דְּאֵין מַנִּיחוֹ, הָא מַנִּיחוֹ שְׁרֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: מִלְוָה עַל אוֹתוֹ יַיִן בָּעֵינַן. שְׁמַע מִינַּהּ.
16 נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה. אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁעָלָה מֵת, אֲבָל עָלָה חַי — אָסוּר. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּדָמֵי עֲלֵיהּ כְּיוֹם אֵידָם.
17 מְדָדוֹ בְּקָנֶה וְכוּ׳. כׇּל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: יָנוּחוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ, כְּשֶׁהוּא מַתִּיר — מַתִּיר אֲפִילּוּ בִּשְׁתִיָּה, וּכְשֶׁהוּא אוֹסֵר — אוֹסֵר אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה.
18 אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּאַבָּא בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲמַר לִי אַבָּא בַּר חָנָן, הָכִי אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
19 נָטַל חָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא בְּגוֹי עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ, כָּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר בְּגוֹי אֵינוֹ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ.
20 אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אָשֵׁי: נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְהִכְשִׁירוּ. בַּחֲמָתוֹ — אִין, שֶׁלֹּא בַּחֲמָתוֹ — לָא!
פירוש חידושי חתם סופר על עבודה זרה ס׳
1 אמר רב יימר כתנאי וכו' להתוס' צ"ל דללישנא בתרא ס"ל משום חומרא דיי"נ מודה ר"ה דעד הברזא מיהת אסור אבל כרבנן לא אתי' דאפי' בטבול יום מחמרי' לאסור כלו כ"ש ביי"נ ולרמב"ם הוה איפכא דיי"נ דשמעתין קיל טובא ולהכי ס"ל דמברזא ולמטה שרי אפי' בשתי' ובטבול יום פוסק כרבנן ומ"מ ביי"נ דקיל פוסק כל"ב דר"פ ולכאורה ק' דכלישנא קמא לקולא ה"ל להורות וכמ"ש מרדכי בשם רבנו שמשון דמייתי ב"י וי"ל דרב יימר דאמר כתנאי כ"כ כלישנא בתרא ס"ל ואתי' כרבנן ונימא ע"כ לא אחמירו רבנן לפסול עולו אלא בטבול יום אבל ביי"נ דקיל סגי להחמיר עד הברזא אבל כר"י לא אתי' דמקיל אפי' בט"י וא"כ שפיר הוה כתנאי אבל ללישנא קמא דכל להדי' ברזא א"כ לא הוה כתנאי דככ"ע אתי' דכר"י ס"ל להדי' ולרבנן נמי ע"כ לא אחמרו אלא בט"י אבל ביי"נ דקיל יודו דלא אסיר אלא להדי ברזא ומאי כתנאי דקאמר אע"כ כל"ב קיי"ל ערמב"ם פ"ז ממעשר:
2 מצידי' טהור מכאן ומכאן ובתוספתא דמייתי ר"ש מסיים דעולה בא' ומאה פי' דפשיטא דהוה חיבור אלא כיון דאינו אלא דבר מועט אותו שבפי החבי' עולה בא' ומאה וכן מייתי ראב"ד בהשגות ממס' תרומות דהוה כלו חבור ובחי' למס' גטין רפ"ג דמייתי ש"ס הלוקח יין מבין הכותי' שם הבאתי דברי הר"ש דמייתי תי"ט משנה ב' פ"ז דדמאי ושם בארתי דלפע"ד אפי' אינו מתנועע אלא עומד ממקומו מ"מ הוה חבור ע"י האידים העולי' כגון ריחא מילתא דלא עדיף מפת חמה וחביות פתוחה ועיי' מס' ביצה ל"ז ע"ב שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות עי' וק"ל:
3 מעצרא דיירא ר"ת בס' הישר כ' דבתחלה דורכי' ברגל ובאחרונה כשכבר הוציאו יין מן הענבים אז מוציאים בגלגול והיינו מעצרא דיירא:
4 ר"פ שרי וכו' והרי"ף והר"ן גרסי רב אשי כמבואר בר"ן לקמן גבי אזיל מיני' ומיני' והרי"ף לא הביא הך דמעצרי דיירי דס"ל הני אמוראי לית להו כחו ואנן אית לן והקשה הריטב"א עכ"פ ה"ל להשמיענו איסורא דכח כחו ולפע"ד לפי מה שפי' רשב"ם במשנתינו ירד לבור מה שבבור אסור משום כחו זה גרע הרבה מכח כחו דהרי אפי' למשנה אחרונה דמשהתחיל למשך עושה יי"נ כ' רמב"ן דהכא כח גרוע הוא שהרי אינו דורך אלא ענבים מ"מ למשנה ראשונה דהכל מים בעלמא ורק בירידתו לבור נעשה יין וכבר בטל ועבר כחו של זה ומ"מ אסור א"כ כש"כ כח כחו ומ"מ לא מצי ש"ס למיפרך ממתני' אמאן דשרי כחו משום דאפשר לפרש ירד לבור אסור אם נוגע בו לא רק בכחו אבל מ"מ הרי"ף סמך עצמו במה דמייתי מתני' סתמא וק"ל:
5 בעי הדחה ובעי ניגוב כ' תוס' הדחה דקודם ניגוב הוא ללא צורך אמנם מסתימת רמב"ם וש"ע משמע דבעי הדחה תחלה שלא נגרום ע"י חריפות האפר להבליע עתה מה שהוא בעין אעפ"י שהאפר חוזר ומפליט מ"מ מה לנו ולצרה הזאת ע"כ ידיח תחלה:
6 נפל לבור ועלה מסקינן עלה מת וצ"ע למה תנן ועלה אדרבא ה"ל למיתני נפל לבור ולא עלה מזה נראה כמ"ש הריטב"א דעלה משוגע ומבולבל הוה כמו עלה מת, וצ"ל דטרדת נפילה לבור דומה לטרדת מדדו בקנה דאי הוה דומה לטרדת אתרוגא לא הוה צריך ר"פ למימר דמי ליום אידם עיי' לעיל נ"ט ע"ב תוס' ד"ה נקטוה וכו' ועמ"ש ט"ז בזה והנלע"ד כתבתי:
7 מדדו בקנה וכו' מדלא נקיט מדדו ביד שמע מיניה לתנא קמא אסור בהנאה דליכא למימר כמ"ש תוס' לעיל דף נ"ז ע"א ד"ה דאי משכחנא וכו' דה"ה מדדו ביד ימכר ונקט בקנה משום ר"ש דביד לא פליג ר"ש דז"א דהא ינוחו לו ברכו' על ראשו כשאוסר אוסר בהנאה וכו' א"כ ה"ל לת"ק לאשמעי' כח התירא ביד ור"ש פליג ואוסר בהנאה ביד ומתיר בשתי' בקנה אע"כ לת"ק אסור בהנאה ביד ולזה נתכוון מהרש"א שם בדף הנ"ל ואמנם ניסוך דרגל העליתי לעיל לפע"ד נהי כי ציירי' לידי' ולא מצי לנסך ביד הוה שמי' ניסוך אם נגע בלא טרדת צריכה מ"מ בלא צייני' לידי' ויכול לנסך ביד אז ניסוך דרגל לא שמי' ניסוך ודרך בזיון הוא וגרע משבידו וכמ"ש תוס' לעיל נ"ז ע"א ד"ה אי אשכחנא תנא דשרי כר"ש וכו' ע"ש:
8 נטל את החבי' וזרקו בחמתו וכו' הרמב"ם פסק דימכר וכולל ד' דיני' אלו ביחד היינו מדדו בקנה והתיז צרעה וחבי' מרותח' וזרקו בחמתו וצ"ע מ"ט פליג להו מתני' ולהגירסא זה הי' מעשה בבית שאן אפשר דג' מעשי' הראשונים היו בבית שאן אבל למאי דלא גרסי' כן כמ"ש תי"ט ק' עכנ"ל דס"ל לרמב"ם דסיפא אדר"ש קאי כי היכי דג' עובדי דרישא הי' מעשה ועבדו רבנן כשמעתיהו ימכר דלא כר"ש ור"ש מתיר ומעשה הי' כיוצא באלו שזרק בחמתו לבור והכשירו ר"ש בשתי' ומכלל דלרבנן נמי ימכר ולא התירו בשתי':
9 והנה בש"ע סתר עצמו בסי' קכ"ד סעי' י"ט בזרק חבי' בחמתו אוסר בשתי' כהרמב"ם ובסי' קכ"ה סעי' ה' פסק בזרק אבן או חפץ בחמתו מותר בשתי' ותי' ב"ח דחביו' שהוא ארוך וגדול הוה כעין נגיעה טפי מחפץ ואבן קצרים דהוה זריקה בעלמא והנה בודאי משמע כן ברמב"ם מדנקיט חביו' דבמתני' מעשה שהי' הכי הי' אבל הרמב"ם ה"ל למינקט חפץ אע"כ יש לחלק אלא מנ"ל להוציא חלוק זה מן הש"ס י"ל רמב"ם לטעמי' דפסק בגוי שמבי' ענבי' בדרדורי' לגת לכתחלה לא יעשה כן ובדיעבד שרי לגמרי וק' הלא הוא אינו מחלק בין אזיל מיני' וכשיטת הרי"ף וא"כ מ"ט לא יאסר בשתי' לכל הפחות כמו בחמתו אע"כ בחפץ קצר כמו ענבים קיל מחביו' וטרדה דהולכה לגת הוה כמו חמתו והואיל אינו ארוך כחביו' לא הוה כעין נגיעה וכהב"ח:
10 ינוחו לו ברכו' על ראשו וכו' כ' הראשונים דהוה סד"א מגעו ביין שלנו לא יאסר אלא משום חתנו' ויהי' אסור בשתי' ולא בהנאה קמ"ל כשהוא בכונה אוסר אפי' בהנאה ואני אוסיף נופך דהוה סד"א ר"ש דס"ל ס"פ הערל במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ לית בי' משום לתא דע"ז כלל וכריב"ב וריב"ב לעיל נ"ט ע"ב קמ"ל דבגוי אוסר דבר שאינו שלו: