חידושי אגדות על סוטה י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« חידושי אגדות על סוטה י״א ע״ב חידושי אגדות על סוטה י״ג ע״א »

1 דַּיְקָא נָמֵי דִּכְתִיב ״הַקְּנִזִּי״. שְׁמַע מִינַּהּ.

2 ״עֲזוּבָה״ — זוֹ מִרְיָם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ עֲזוּבָה — שֶׁהַכֹּל עֲזָבוּהָ מִתְּחִילָּתָהּ. ״הוֹלִיד״ — וַהֲלֹא מִינְסָב הֲוָה נָסֵיב לַהּ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדָהּ.

3 ״יְרִיעוֹת״ — שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לִירִיעוֹת.

4 ״וְאֵלֶּה בָּנֶיהָ״ — אַל תִּקְרֵי בָּנֶיהָ אֶלָּא ״בּוֹנֶיהָ״, ״יֵשֶׁר״ — שֶׁיִּשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ. ״שׁוֹבָב״ — שֶׁשִּׁיבֵּב אֶת יִצְרוֹ, ״וְאַרְדּוֹן״ — שֶׁרָדָה אֶת יִצְרוֹ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: עַל שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְוֶרֶד.

5 ״וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה״. ״אַשְׁחוּר״ — זֶה כָּלֵב, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״אַשְׁחוּר״ — שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת. ״אֲבִי״ — שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב, ״תְּקוֹעַ״ — שֶׁתָּקַע אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

6 ״הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים״ — נַעֲשָׂה מִרְיָם כִּשְׁתֵּי נָשִׁים. ״חֶלְאָה וְנַעֲרָה״ — לָא חֶלְאָה וְנַעֲרָה הֲוַאי, אֶלָּא בַּתְּחִילָּה חֶלְאָה, וּלְבַסּוֹף נַעֲרָה.

7 ״וּבְנֵי חֶלְאָה צֶרֶת וְצֹהַר וְאֶתְנָן״. ״צֶרֶת״ — שֶׁנַּעֲשֵׂית צָרָה לְחַבְרוֹתֶיהָ. ״צֹהַר״ — שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין כַּצׇּהֳרַיִם, ״אֶתְנָן״ — שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ.

8 ״וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזַר: בַּתְּחִילָּה ״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״, וּלְבַסּוֹף ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״, וּלְבַסּוֹף אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר.

9 ״וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי״. לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ.

10 תָּנָא: עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה הָרָשָׁע ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״, אָמַר: לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִין, עָמַד וְגֵירַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כּוּלָּן וְגֵירְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן.

11 אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵירָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵיבוֹת. פַּרְעֹה לָא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְעוֹלָם הַבָּא.

12 פַּרְעֹה הָרָשָׁע — סָפֵק מִתְקַיֶּימֶת גְּזֵירָתוֹ, סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּימֶת. אַתָּה צַדִּיק, בְּוַדַּאי שֶׁגְּזֵירָתְךָ מִתְקַיֶּימֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקׇם לָךְ״. עָמַד וְהֶחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כּוּלָּן וְהֶחְזִירוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן.

13 ״וַיִּקַּח״. ״וַיַּחְזִיר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: שֶׁעָשָׂה לוֹ מַעֲשֵׂה לִיקּוּחִין — הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְּדִין לְפָנֶיהָ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״.

14 ״אֶת בַּת לֵוִי״. אֶפְשָׁר בַּת מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָוְיָא וְקָרֵי לַהּ ״בַּת״, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵידָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם״ —

15 לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם, וְאֵין הוֹרָתָה בְּמִצְרַיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי נַעֲרוּת.

16 ״וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן״. וְהָא הֲוָת מִיעַבְּרָא בֵּיהּ תְּלָתָא יַרְחֵי מֵעִיקָּרָא! אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: מַקִּישׁ לֵידָתָהּ לְהוֹרָתָהּ: מָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בְּצַעַר — אַף לֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בְּצַעַר. מִכָּאן לְנָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ בְּפִיתְקָהּ שֶׁל חַוָּה.

17 ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״. תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב״ שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״טוֹבִיָּה״ שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: הָגוּן לִנְבִיאוּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: נוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹר. כְּתִיב הָכָא: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״.

18 ״וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים״ — דְּלָא מְנוֹ מִצְרִיִּם אֶלָּא מִשָּׁעָה דְּאַהְדְּרַהּ, וְהִיא הֲוָת מִיעַבְּרָא בֵּיהּ תְּלָתָא יַרְחֵי מֵעִיקָּרָא.

19 ״וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ״. אַמַּאי? תִּצְפְּנֵיהּ וְתֵיזִיל! אֶלָּא, כֹּל הֵיכָא דַּהֲווֹ שָׁמְעִי מִצְרָאֵי דְּמִתְיְלִיד יָנוֹקָא, מַמְטוּ יָנוֹקֵי הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁמְעִינְהוּ וּמְעַוֵּי בַּהֲדַיְהוּ, דִּכְתִיב: ״אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים וְגוֹ׳״.

20 ״וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא״. מַאי שְׁנָא גּוֹמֶא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיכָּן לְצַדִּיקִים שֶׁמָּמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִגּוּפָן. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל.

21 רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דָּבָר רַךְ, שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי דָּבָר רַךְ וּבִפְנֵי דָּבָר קָשֶׁה.

22 ״וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת״, תָּנָא: חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע.

23 ״וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף״, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יַם סוּף. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר:

24 אֲגַם, כְּדִכְתִיב: ״קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ״.

25 ״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאֹר״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מְלַמֵּד שֶׁיָּרְדָה לִרְחוֹץ מִגִּלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִם רָחַץ ה׳ אֵת צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳״.

26 ״וְנַעֲרֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלִיכָה זוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מִיתָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת״.

27 ״וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּיבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף״, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא בָעוּ לְאַצּוֹלֵי לְמֹשֶׁה, אָמְרוּ לָהּ: גְּבִירְתֵּנוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵירָה, אִם כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ — בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ מְקַיְּימִין אוֹתָהּ, וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל גְּזֵירַת אָבִיךְ? בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע.

28 ״וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: יָדָהּ, וְחַד אָמַר: שִׁפְחָתָהּ. מַאן דְּאָמַר יָדָהּ — דִּכְתִיב ״אַמָּתָהּ״. וּמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ — מִדְּלָא כְּתִיב ״יָדָהּ״.

29 וּלְמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ, הָא אָמְרַתְּ בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע! דְּשַׁיַּיר לַהּ חֲדָא, דְּלָאו אוֹרְחַהּ דְּבַת מַלְכָּא לְמֵיקַם לְחוֹדַהּ.

30 וּלְמַאן דְּאָמַר יָדָהּ, לִיכְתּוֹב ״יָדָהּ״! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִישְׁתַּרְבַּב אִישְׁתַּרְבּוֹבֵי. דְּאָמַר מָר: וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַמָּתָהּ שֶׁל בַּת פַּרְעֹה, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשִׁינֵּי רְשָׁעִים, דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּיקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״, אֶלָּא ״שֶׁרִיבַּבְתָּה״.

31 ״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד״. ״וַתֵּרֶא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ.

32 ״וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה״. קָרֵי לֵיהּ ״יֶלֶד״, וְקָרֵי לֵיהּ ״נַעַר״. תָּנָא: הוּא יֶלֶד וְקוֹלוֹ כְּנַעַר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן, עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם. אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ חוּפַּת נְעוּרִים בַּתֵּיבָה, אָמְרָה: שֶׁמָּא לֹא אֶזְכֶּה לְחוּפָּתוֹ.

33 ״וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״. מְנָא יָדְעָה? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל.

34 ״זֶה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַבְּאָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ — זֶה נוֹפֵל, וְאֵין אַחֵר נוֹפֵל.

35 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים״: צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מָה צוֹפִין, מְהַגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מָה מְהַגִּים.

36 רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה, עָמְדוּ וְגָזְרוּ: ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. כֵּיוָן דְּשַׁדְיוּהּ לְמֹשֶׁה, אָמְרוּ: תּוּ לָא חָזֵינַן כִּי הָהוּא סִימָנָא, בַּטִּלוּ לִגְזֵירְתַּיְיהוּ. וְהֵם אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעַל מֵי מְרִיבָה הוּא לוֹקֶה.

37 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ״ — הֵמָּה שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר מֹשֶׁה: ״שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וְגוֹ׳״, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם.

38 רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה — יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?

39 רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה — יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?

40 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ תְּלָתָא יַרְחֵי. דְּאָמַר מָר: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד מֹשֶׁה, וּמִשִּׁבְעָה בַּאֲדָר וְעַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן תְּלָתָא יַרְחֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

41 אוֹתָהּ שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת הָיְתָה: רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וְרוּבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן, וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם.

42 ״וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיּוֹת״. וּמַאי שְׁנָא מֵעִבְרִיּוֹת?

43 מְלַמֵּד שֶׁהֶחְזִירוּהוּ לְמֹשֶׁה עַל כׇּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן, וְלֹא יָנַק, אָמַר: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה יִינַק דָּבָר טָמֵא? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְגוֹ׳״. לְמִי יוֹרֶה דֵּעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה — ״לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדַיִם״.

44 ״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: ״הָעַלְמָה״ — שֶׁהֶעֱלִימָה אֶת דְּבָרֶיהָ.

45 ״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִתְנַבְּאָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה מִתְנַבְּאָה, ״הֵילִיכִי״ — הָא שֶׁלִּיכִי. ״וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא דַּיָּין לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחְזִירִין לָהֶן אֲבֵידָתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין לָהֶן שְׂכָרָן.

46 ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וְגוֹ׳״. אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת מֹשֶׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן,

פירוש חידושי אגדות על סוטה י״ב

1 גמ' כל הנושא אשה לש"ש מעלה כו'. שהרי כשנשאה עזובה הוה ונשאה שלא לשם יופי כדקרי לה יריעות אלא לבנים נשאה שבדק באחיה דרוב בנים הולכין אחר אחי האם וה"ל כאילו הולידה מחדש שכבר נאמר בה ותמת עזובה דהיינו שנצטרעה כאילו מתה ומשנתרפאה הרי כאילו הולידה וק"ל:

2 יריעות שהיו פניה כו'. דלפי פשוטו שאמר הוליד את עזובה ואת יריעות גו' היינו ששניהם הוליד ובנותיו היו אבל השתא דאת עזובה ע"כ היא אשתו מרים כדלעיל ע"כ ואת יריעות נמי מתפרש על אשתו וליכא לפרש על אשתו אחרת ששמה יריעות שהרי לא נמצא בה בשום מקום שמתה דהיינו שנצטרעה ושהוא נשאה כאילו הולידה כמו שכתוב גבי עזובה ולזה דרשו דההיא עזובה אשתו היא בעצמה יריעות ונקראת כן על שם שהיו פניה דומות ליריעות ועוד קצת ראיה דזו היא עזובה זו היא יריעות מדכתיב ואלה בניה גו' אם ב' בנותיו היו או ב' נשיו ה"ל למכתב ואלה בניהם ואם על אחת מהן קאי אין זה מוכרע ולזה אמר אל תקרי בניה אלא בוניה כו' דכיון דהיא עזובה היא יריעות והיא מרים אי בניה ממש קאמר ישר שובב גו' הכתוב השני דכתיב ביה ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת שהיא ג"כ מרים ותלד לו את חור הוא סותר זה דהו"ל למחשביה גם הכא בבניה וע"כ דרשו מיניה דלא הוזכרו כאן בניה כלל אלא בוניה שהאיש הוא בונה את האשה כדאמרינן פ' כ"ג אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ואישה זה נקרא ישר על שם שישר עצמו בענין זה בעצמו שנשאה לש"ש וכן יש לפרש ששיבב את יצרו וכזב ביצרו שלא נשא אשה לשם נוי אבל רש"י פי' לענין מרגלים ע"ש. ואמר וא"ד על שהיה פניה דומות לורד. היינו אחר שנתרפאה:

3 ולאשחור אבי תקוע גו' אשחור זה כלב גו'. מדכתיב ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור גו' כיון דגם הוא בן חצרון אמאי לא חשבי' בהדי בנים של חצרון דכתיב ביה ובני חצרון גו' את ירחמיאל ואת רם ואת כלובי ולא ניחא להו לפרש כפירש"י שם דאשחור נולד לחצרון אחר מיתתו וע"כ דרשו דאשחור זה הוא כלב שנזכר בכלל בניו של חצרון אלא שנקרא כן על שהושחרו כו' גם בזה פירש"י לענין מרגלים ויש לפרשו על ענין זה בעצמו שהיה מבקש רחמי שמים על רפואתה. ואמר נעשה מרים כב' נשים כו'. דכיון דאשחור זה כלב ולעיל לא חשיב הני נשים אלא עזובה ואפרת דרשו דגם אלו שמות נשיו הן בעצמם שמות אשתו מרים שזכר לעיל וקראה כן ע"ש שבתחלה חלאה ולבסוף נתרפאת ונעשית נערה וכה"ג אמרינן לקמן ביוכבד שקראה בת לוי על שחזרה לנערותה ובזה יש לכוין המקרא ויעש להם בתים שאלו ב' המילדות זכו ונעשו לבת שחזרו לנערותן וכמו שיאמר מן מס מסים מן פת פתים כך יאמר מן בת בתים בל' רבים. ואמר ובני חלאה צרת גו' צרת שנעשית צרה כו'. דכיון דזו נערה זו חלאה וכבר חשב בני נערה שם אמאי חשיב את אלו בנים לחלאה ולחשבה נמי גבי נערה וע"כ דרש דלאו בני חשיב הכא אלא אחר שנבנית חלאה ונתרפאת נעשית צרה כו' ודו"ק:

4 ג' גזירות גזר פרעה. פי' בתחלה משום פן ירבה גזר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו בסתר ולבסוף כשלא עשו כאשר דבר אליהן גזר להושיב שומרים להשליכן ליאור כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' והיינו דנתחכמה לו בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כו' כדאמרי' לעיל ולבסוף כשא"ל אצטגניניו שהיום נולד בן המושיען גזר אף על עמו אמנם יש לדקדק בזה דכל הבן היאורה גו' בתר ויצו פרעה לכל עמו הוא דכתיבא ומשמע שהוא קאי אגזירת כל עמו וכ"ה בהדיא בש"ר כל הבן של ישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן הילוד בין יהודי בין מצרי כו' דמויצו לכל עמו לחוד לא הוה מוכח מידי דאימא דצוה לכל עמו להשליך בני ישראל ליאור והשתא מנא להו דכל הבן הילוד גו' ויצו פרעה לכל עמו גו' הם ב' גזירות ולהקדים המאוחר דהיינו דכל הבן הילוד גו' היא גזירה שניה ויצו פרעה לכל עמו גזירה ג' ויש ליישב דסמכו עצמם לומר גזירה שניה מדכתיב הבה נתחכמה לו דהיינו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו' וב' גזירות ראשונות היו משום פן ירבה והיה כי תקראנה גו' והרא"ם כתב אהא דאמרינן שאמרו אצטגניניו דאי משום מיעוט זכרים ליכא פ"ו יותר היה לו להרוג הנקבות כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא ב' גזירות ראשונות אם בן הוא והמתן גו' וכל הבן הילוד היאורה גו' לא אמרו לו עדיין אצטגניניו כלום ואעפ"כ לא גזר אלא על הזכרים כמפורש בקרא אם בת היא וחיה וכדאמר בהדיא בשמעתין וכבר אמרו בש"ר טפש היה המלך דהי"ל להרוג את הנקיבות כו' ע"ש אבל למדו לומר שהיה שם גזירה ג' ע"י אצטגניניו מדכתיב ויצו גו' כל הבן הילוד גו' בין יהודי בין מצרי כו' כמ"ש בהדיא בש"ר וכ"ה בתוס' לקמן דגזירת אם בן הוא והמתן לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם עכ"ל והא דלא מספיק להו גבי גזירה ג' משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו דעתיד ללקות במים היינו משום דלא בטלה אותה גזירה שלישית עד שהושלך ליאור שחשבו האצטגנינים שאז היה נלקה מושיען כדאמרינן לקמן ומזה יתיישב שלא עברה בת פרעה גזירת אביה שאחר השלכתו שאמרו האצטגנינים שכבר נלקה מושיען בטלה הגזירה ורש"י בחומש כתב כך שראו אצטגניניו אקרא ואם בן הוא והמתן גו' וזה אינו לפי הסוגיא דשמעתין דגזירה ראשונה ואם בן הוא והמתן גו' לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודו"ק:

5 וילך איש גו' להיכן הלך כו'. עי' פי' הרמב"ן בחומש בזה:

6 שהלך בעצת בתו. סמכו עצמם אהא דאמרי' לקמן שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן כו' וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ ע"ש ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר שהחזירה ע"י דבורה של מרים קשה גזירתך כו' ואימא דמשום נבואתה זו שא"ל עתידה שתלד בן כו' החזירה וי"ל דמשום נבואתה לא היה צריך להחזירה דהא ודאי היה יודע עמרם בעיבורה של יוכבד דהות מעוברת כבר ג' חדשים כדלקמן שהוא הכרת עובר אלא ע"כ החזירה מטעם שא"ל קשה גזירתך כו' ושע"י חזרתו יחזירו גם אחרים נשותיהם וק"ל:

7 לשוא אנו עמלים כו'. כענין שאמרו ואת עמלנו אלו הבנים גו' וק"ל:

8 א"ל בתו קשה גזירתך כו' עמד והחזירה כו'. ולא סגי להו למימר שהחזירה ע"י נבואתה עתידה אמי שתלד בן כו' דכיון דכבר נתעברה ממנו ג' חדשים כדלקמן שזו כדי הכרת עובר לא היה צריך לו להחזירה והענין מבואר שזכרה ג' דברים נגד ג' גזירות שגזר פרעה כדאמרינן לעיל שבתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת גו' ע"ז א"ל שקשה גזירתך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואת גזרת אף על הנקבות ושגזר בשניה כל הבן הילוד היאורה גו' לא גזר אלא על הגוף בעוה"ז אבל יחיו לחיי עוה"ב כדאמרי' בהנזקין אשיב ממצולות ים אלו שנטבעו בים ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ושגזר בשלישית אף לכל עמו זו הגזירה ספק שתתקיים שהם המצרים עצמם יבטלוה בעבור בניהם אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת שנאמר ותגזר אומר וגו' ודו"ק:

9 ויקח ויחזיר מבעי ליה כו'. דכיון דע"כ פירש ממנה כדלעיל מדכתיב וילך ע"כ נשואין שניים היו ומאי ויקח דמשמע לקוחין ראשונים אלא שעשו לה מעשה ליקוחין כו' ואהרן ומרים היו מרקדין וכו' עי' ברשב"ם פרק י"נ וברמב"ן ואע"ג שידעו שכבר מעוברת ג' ירחים מ"מ היו שמחין בחזרתה שלא יהיה נולד בן המושיען בהיותה גרושה ואמרה אם הבנים שמחה פי' הפסוק משיב עמרם העקרת שנתעקרה מביתו להחזירה שם ואז אם שהיא יוכבד והבנים אהרן ומרים שמחה ונסמך לזה בצאת ישראל ממצרים גו' אז נעשה זה וק"ל:

10 את בת לוי אפשר בת ק"ל כו'. מבואר באורך פ' יש נוחלין ע"ש:

11 והא הות מעברא כו' מעיקרא כו'. דבחד ענינא לית לן למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה וע"כ דרשו שע"כ נכתב כאן כאילו לא היתה מעוברת כבר שלא היה לה צער עיבור ומיהו מסמיכות שמעי' שגם לידתה שלא בצער היה וק"ל:

12 ר"מ אומר טוב שמו כו'. טוב ממש בקטן כזה לא שייך לראות בו ואם נפרש בו מל' יפה כמו כי טובות הנה איננו טעם על שהצפינה אותו וכי צדקת כיוכבד אי לא היה יפה לא הצפינהו וע"כ דרש בו ר"מ טוב שמו ששם משה נתנה לו בת פרעה אבל עיקר שמו טוב והיתה דייקא בשמו כי בהוולד לה אהרן ומרים נתוסף הגלות מרים ע"ש וימררו את חייהם אהרן ע"ש השלכת יאור אבל בשם משה ראתה כי טוב הוא שע"י יבא טובה וגאולה לישראל ור"י הוסיף בענין זה בעצמו:

13 טוביה שמו. בנוסף לו שם י"ה המשותף בשמו כמו שם ישראל והרמז בו שם טוב באמצע וי' של כי מלפניו וה' של הוא מאחריו. ור' נחמיה שאמר הגון לנבואה עי' פירש"י וצ"ל שע"י בתה מרים ראתה זאת כי יוכבד לא נחשבה בכלל ז' הנביאות בפ"ק דמגילה. ושאמר שנולד כשהוא מהול. כי הערלה הוא דיבוק היצה"ר שנקרא ערל גם רע ובהפך בהסרת ערלה נקרא טוב. ושאמר שנתמלא הבית כולו אורה כו'. הוא חידוש נפלא והוראה על שעתיד לדבר עם השכינה פה אל פה שעל ידי זה יהיה קרן עור פניו וק"ל:

14 ותצפנהו ג' ירחים דלא מנו לה כו'. פירש"י ומהכא נפקא לן והיינו מדהיתה יכולה להצפינו עד ג' חדשים היינו משום דלא מנו לה כו' ורש"י בחומש תפש לו דרך אחרת ע"ש וברא"ם ואין כאן מקום להאריך ובספר פענח רזי כתב דהא ודאי מצרים נמי הוו ידעי דיולדת לז' יולדת למקוטעין ובדקו אחריה לו' חדשים משעה דאהדרה והיא הות מעברה ג' חדשים מעיקרא וילדתו לז' מקוטעים דהיינו לג' חדשים משעה דאהדרה וע"כ יכלה להצפינו ג' חדשים מיום לידתה אותו עד ו' חדשים משעה דאהדרה כך תוכן דבריו וכה"ג כתב החזקוני ע"ש:

15 ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה כו'. פירש"י שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו כו' עכ"ל היינו מסברא אבל ממה שהיתה יכולה להצפינו ג' חדשים אין ראיה דג' חדשים הראשונים לא בדקו אחריה כדלעיל לא מנו כו' ושאמר דהוו שמעו מצראי דאתיילד כו' לאו דוקא אלא שהרגישו שעת לידתה כי הכא במשה דכבר נולד מקודם זה ג' חדשים אלא שהרגישו בה לסוף ט' שהולידה לפי דעתם וק"ל:

16 אחזו לנו שועלים גו'. מפורש בשיר השירים רבה מלת שועלים כו' א"ר ברכיה שועלים קדמאה מלא תנינא חסר שעלים כו' שירדו לשעלו של ים וע"ש ערמתם בהבה נתחכמה לו להשליכם ליאור משלן לשועלים כו' וע"ש ודו"ק:

17 תבת גומא מ"ש גומא אר"א מכאן כו' וכה"ג אמרו בפ' ג"ה גבי יעקב שנשתייר על פכין קטנים וצ"ל הכא שהיה משתמר גם בגמא אלא שיותר היה משתמר בעצים אחרים ומדהזכיר בקרא שהיה גמא לאשמעי' מכאן לצדיקים כו' דאל"כ אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכ"ש ממון וק"ל:

18 בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים כו'. מדהוצרכה לב' מינים חמר וזפת אמרו דודאי חמר מבחוץ אינו דבר מתקיים במים מבחוץ ובתבת נח שהיה זפת מבפנים ומבחוץ אע"ג דג"כ צדיק היה י"ל כיון דתשמיש רב היה שם לכל מין ומין לא היה די בחומר מבפנים שאפשר שיתפרק ע"י שימוש רב כזה ועי"ל שכוונו הכא לומר שלא יריח כו' ע"ש שהשכינה היתה עמו כדלקמן ותראהו ותרא מיבעי ליה כו' ובזה יתיישבו דברי רש"י בחומש פ' נח והרא"ם כתבו שם דרך אחרת ע"ש:

19 וכתבו התוס' פי' רבי בשם רשב"ק דזה וזה תוך התבה והחמר היה מכסה הזפת אבל מבחוץ לא זפתה שלא ירגישו כי הגמא דומה לקנה היאור ולא יבחינו כו' עכ"ל וקצת ראיה שהגמא דומה לקנה כמו שפי' התרגום קנה וסוף קנה וגמא אך קשה לדבריו דא"כ מאי קאמר לעיל מ"ש גמא כו' דהא איכא למימר שלקחה גמא שלא יבחינו התבה תוך קנה היאור ויש ליישב דשאר עץ נמי דומה לגמא אלא לאפוקי זפת קאמר ודו"ק:

20 ותשם בסוף רא"א ים סוף כו'. זה המעשה במצרים ביאור ולפי הכתובים שים סוף לאו במצרים ואפשר שמן ים סוף נמשכים יאורים במצרים וע"כ קראו סוף ובש"ר ים סוף שים סוף מגיע עד נילוס. ושאמר רשב"ן אגם דכתיב קנה וסוף. האי קרא נמי במצרים כתיב אלא דכריתה לא שייך בים סוף אלא באגם דומיא דקנה דנקט גביה ופירש"י סוף ערבה דקה עכ"ל ובתרגום קנה וסוף קנה וגמא עכ"ל:

21 לרחוץ מגלולי אביה. פירש"י לרחוץ לטבול לשום גיורת עכ"ל אבל לפי' לא ה"ל לאתויי האי קרא אם רחץ ה' גו' דלא איירי ברחיצה ממש וטפי הו"ל לאתויי מכמה מקראות דכתיב רחיצה גבי טבילה ועוד למה לא נאמר דלרחיצה בעלמא ירדה אלא שזו הרחיצה נאמרה למשל על רחיצת עצמה מגילולי בית אביה ודרש ליה מדלא כתיב לרחוץ בתוך היאור אלא על היאור להורות שלא היה זו רחיצה ממש ובהא קמשתעי נמי קרא דאם רחץ ה' גו' משל על השבים ומתנקים שהיו מלוכלכים בנות ציון בגלולי ע"ז ואהא מייתי לה פ"ק דמגילה אמאי קרי לה יהודית שכפרה בעבודת כוכבים כו' ע"ש וק"ל:

22 אין הליכה זו אלא לשון מיתה כו'. דאל"כ ל"ל למכתב ונערותיה הולכות כפירש"י בחומש. ודמייתי הכא ותרא את התיבה גו'. הפסיק הענין ובש"ר לא מייתי האי קרא כלל אלא דע"כ בתר ותרא את התיבה גו' שראו נערותיה שבאתה להצילו כו' א"ל גבירתנו כו' וכאילו כתיב ונערותיה הולכות למיתה בתר ותרא את התיבה גו' אלא דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לכך הקדימו דהיינו שהיו נערותיה הולכות על שפת היאור קודם שראתה את התיבה גו' ולמדו לומר שבא גבריאל וחבטן כו' שבמיתה זו מתו מדכתיב הולכות על יד היאור שפירושו לפי הדרש הולכות למיתה בקרקע שעל שפת היאור שבא גבריאל וחבטן לה:

23 מ"ד ידה דכתיב אמתה. אע"ג דטפי אית לן לפרש כמשמעה אמתה מלשון אמה שפחה כדקאמר מ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה הכא ע"כ ליכא לפרושי הכי דהא שפחותיה מתו ולא מסתבר ליה למימר דשייר חדא וה"ק ידה דכתיב אמתה וכיון דשפחותיה מתו כבר ע"כ דליכא לפרש אלא ידה גם רש"י בחומש פי' לפי פשוטו אמתה שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד כו' עכ"ל דהכי מוכח נמי מתוך שמעתין דאמתה שפחתה הוא יותר פשוטו משנפרש אמתה ידה והרא"ם האריך בזה לפי' רש"י ואין צורך:

24 דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה כו' וכן אתה מוצא בשיני רשעים כו'. מבואר פ"ק דמגילה ע"ש:

25 ותפתח ותראהו כו' ותרא את הילד גו'. דכינוי ותראהו הוא מיותר רמז דקאי הכינוי על השכינה ובספר בחיי כינוי ותראהו ה' ו' חצי האחרון מהשם רמז לשכינה עכ"ל:

26 קרי ליה ילד וקרי ליה נער כו'. גם שמצינו שהילד מיום הולדו נקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד גו' וכתיב ויבקש דוד את אלהים בעד הנער מ"מ הכא לא הו"ל לשנות לקרותו נער כיון דכבר קרי ליה הכא ילד ורש"י בחומש הביא הך דרשה דר"י שהיה קולו כנער וטען עליו הרמב"ן וכבר דחו זה ואמרו א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום ועוד כו' ע"ש והאריך הרא"ם להשיב על דבריו ע"ש ומדבריו נראה שהנער כשר לעבודת השיר של הלוים וכן נראה מפירש"י בשמעתין וקשה דהא לכל הדעות לא נקרא נער רק עד שלשים כמ"ש הרא"ם בעצמו פ' וישב ועבודת הלוים לשיר אינן מתחילין אלא משלשים שנה ואילך ולולי פירש"י היה נראה לפרש מה שאמר עשיתו למשה בעל מום לאו משום דלוי היה אלא כל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בעל מום וכיוצא בזה איש שקולו דק כאשה נקרא בעל מום וסריס וכן להיפך באשה שקולה עב תקרא בעלת מום ואילונית ור"י לא היה חש לדברי הר"ן דהתם ודאי שינוי ברייתם הוראה על מומם אבל הכא קולו כנער מורה על מעלתו וגבורת לבו:

27 שעשתה לו אמו חופת כו'. הזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכדאמרינן שטפחה אביה על כו' וק"ל:

28 מילדי העברים מנא ידעה כו'. פי' למאי דקאמרינן לעיל דגם המצריים היו בגזירה שלישית מנא ידעה שמילדי עברים הוא וקאמר שראתה אותו מהול ואפילו למ"ד שנולד כשהוא מהול בת פרעה חשבה שהוא נימול כי הנולדים מהול הם מועטים ולמ"ד דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ניחא טפי שיש להכיר בין הנימול ובין הנולד מהול וק"ל:

29 זה אר"י כו' זה נופל ואין כו'. ובש"ר זה מהו זה זה נופל כו' ונראה לפרש דה"ק מהו זה דלפי הלשון לא הו"ל למכתב מילדי העברים זה אלא מילדי העברים הוא אבל זה למיעוט אתי זה נופל כו' וכה"ג דרשינן בפרק בן סורר בננו זה פרט לסומין מדהו"ל למכתב בננו הוא וכתב זה למעט אתי:

30 המצפצפים והמהגים כו'. מפירש"י נראה שהוא מלשון צפצוף כעופות לפי הדרש אבל ממה שאמרו צופים ואינן יודעין כו' נראה שהוא מלשון השקפה והבטה כמו ויראו הצופים והקמותי עליכם צופים שהם חוזים ומתנבאים ואין יודעין מה מתנבאים ומלת מצפצפים כפול על כוונה זו שהם צופים ואינם צופים או שהכפול מורה על המיעוט בדבר כמו ירקרק אדמדם:

31 ראו שמושיען של ישראל כו' גזרו כל הבן הילוד גו'. היינו גזירה שלישית דקאמר לעיל דגביה כתיב ולעיל דנקט האי קרא בגזירה שניה לישנא דתלמודא הוא וסמך עצמו בגזירה שניה אהבה נתחכמה לו גו' כמ"ש כל זה לעיל וק"ל:

32 כיון דשדייה למשה אמרו תו לא חזינן כו'. שזה היה סימן הלקייה שהשליכוהו ליאור אז ומה שהוצרכו לומר שאינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה דלא מסתבר להו למימר שסימן הלקייה לא יורה אלא על השלכתו ליאור לחוד שלא היה אלא לפי שעה ועוד שיצא מזה תשועה לישראל אלא שהיה זה ג"כ סימן לעתיד על מי מריבה שהיא לקייה גמורה והן לא היו יודעין ועיין לזה פירש"י הכא וק"ל:

33 המה מי מריבה כו' המה שראו כו'. מלת המה הוא כמיותר לדרוש מיניה המה מי מריבה הנזכרים במקום אחר כו' כפירש"י בחומש ובחטא מי המריבה פירש"י בחומש על שהכה הסלע ולא דבר אליו אבל בפרק חלק פי' על שאמר להם שמעו נא המורים גו' ועיין במפרשים וק"ל:

34 ת"ר אלף רגלי וגו' בשבילי נצלתם כו'. נראה שדרשו כן ממלת רגלי שהוא נקוד בחירק הלמ"ד דלפי פשוטו הו"ל לינקד הלמ"ד בציר"י רגלי וק"ל:

35 בשבילי נצלתם כולכם. כתבו התוס' תימה דאדרבא בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה י"ל שהוא היה הראשון המושלך כו' עכ"ל ע"ש דבריהם תמוהים דהא ודאי הא דאצטגנינים הוא גזירה שלישית היה לכל עמו אבל גזירת השלכת בני ישראל ליאור היה כבר בגזירה שניה משום פן ירבה גו' גם מ"ש בתירוצו שמשה היה הראשון המושלך ליאור זה סותר כמה מדרשות שהוזכר בהו שכבר הושלכו רבים מבני ישראל ליאור וכבר כתבנו בזה לעיל דגזירה שניה לא בשביל משה היה אלא משום פן ירבה גו' ונילף גזירה שניה מהבה נתחכמה לו גו' כמ"ש לעיל ואין להקשות דא"כ גם אחר שנתבטלה גזירה שלישית כשראו שמושיען נלקה במים למה נתבטלה גזירה שניה שהיה משום פן ירבה גו' כדאמר הכא זה נופל ואין אחר נופל די"ל כיון דראו דנלקה מושיען לא חשו עוד לפן ירבה ונלחם בנו כיון דלא יהיה להם מושיע ודו"ק:

36 ר"ח בר פפא אמר אותו יום כ"א בניסן היה כו' רבי אחא ב"ח אמר אותו יום ו' בסיון כו'. נראה דמייתי להו בלשון פלוגתא אדלעיל ונראה לפרש דאמה שאמר לעיל דאינם יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה כו' וקאמרי אינהו דודאי היו יודעין ועיקר שראו בו לקיית המים הוא השלכתו ליאור אלא שניצל מגזירה זו ע"י המלאכים שבקשו בשבילו אי ביום כ"א ניסן למר אי ביום ו' לסיון דבזה הזכות שזכרו המלאכים נתבטלה הגזירה מעליו וכדאמרי' סוף מסכת שבת דאין מזל לישראל משום דע"י זכות גדול יתבטל גזירת המזל ודו"ק:

37 ומ"ש מן העבריות מלמד שהחזירוהו כו'. מפורש בש"ר למה אמרה מן העבריות וכי אסור כו' לא כן תנינן כו' אבל נכרית מניקה של ישראל כו' לפי שהחזירוהו כו' ולמה פסלן אמר הקב"ה פה שעתיד כו' ע"כ ואע"ג דהיתה שם מניקת ישראלית היה מותר במניקה עובדת כוכבים וכ"כ התוס' פרק אין מעמידין ע"ש אבל הנ"י פ' חרש בשם ר"ח כתב דהיכא דאיכא מניקה ישראלית דאסור בעובדת כוכבים ע"ש בארוכה ויש ליישב דה"נ הכא מפני הסכנה שלא ירגישו שהוא מן העברים לא היתה אומרת מרים וקראתי לך מן העבריות כמ"ש שהעלימה דבריה אי לאו אחר שפסל המצריות ובזה יתיישב הכא היאך שכרה לו להניק מהמצריות דהא ברשות המצריות היא נתנה להניק ואנן תנן עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראלית היינו דוקא ברשות ישראלים ולא ברשות מצרים מפני ש"ד די"ל לקרוא עבריות היה יותר סכנה שלא ירגישו בדבר מיהו בזה איכא למימר כיון דבת פרעה נתנה להניקה לא שייך ש"ד מאימת המלכה עליהם:

38 והיינו דכתיב את מי יורה גו'. ויהיה פירוש הפסוק לפי הדרש בלשונות הכפולים שבו לפי מה שזכר לעיל מיניה כי כהן ונביא שגו בשכר והלכו אחר מותר התאוה המונע מיראת ה' מלהבין בה אבל אמר במשה נביאו נאמן ביתו את מי יורה גו' כי הוא הגון וראוי להורות דעת ה' שהיא תורה שבכתב ואת מי יבין שמועה שהם שמועות והלכות למשה מסיני לפי שאף בקטנותו גמל והפריש עצמו מחלב טמא של עובדת כוכבים כפירש"י קידש עצמו במותר לו ועוד אמר ועתיקי משדים שהעתיק עצמו בלאו איסורא דחלב טמא אלא מפני חשש ש"ד כדאמר פרק אין מעמידין משום דשמא שייפא ליה סם לדד מאבראי ואף שאין הלכה כר"א /כר"מ/ דאמר הכי קידש משה עצמו במותר לו:

39 ותלך העלמה כו' שהלכה בזריזות כו'. לפי שכבר בענין זה קראה הכתוב אחותו וכאן גבי הליכה אחר אמה קראה עלמה מלמד כו' ושאמר שהעלימה את דבריה כפירש"י שלא ידעו שהיא אחותו ושמביאה את אמו ומשום שלא יתוודע נביאותה בבית פרעה שזה הוא בן המושיע ולכן העלימה כאילו אינה אחותו ואין זה אמו וק"ל:

40 מתנבא ואינה יודעת כו'. ענין זה שמתנבאה שלא מדעת וכונה וכמ"ש הכותב פ"ק דברכות גבי ראובן שאמרה לאה ראו מה בין בני כו' דהיינו הקב"ה שם בפיה קריאת שם זה כו' ע"ש. ודרשו היליכי הא שליכי עיין ברא"ם שכתב ואף שדרך הלשון להיות כן כמו הא לכם זרע מ"מ היכא כו' עכ"ל ע"ש ול"נ דלפי פשוטו שהוא מלשון הליכה הו"ל למכתב הוליכי בוי"ו וע"כ דרשוהו בשני תיבות הי לכי ר"ל הרי שלך וק"ל:

41 ותקח מרים הנביאה אחות אהרן כו' שהיתה מתנבאה כו'. נרמז זה במקום השירה שהזכיר בה תשועת ישראל ע"י משה כמ"ש ויושע ה' וגו' ויאמינו בה' ובמשה ומשה התחיל בשירה עם האנשים כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל גו' אמר הכתוב שגם מרים התחילה בשירה עם הנשים לפי שכבר נתנבאה על תשועה זו קודם לידת משה כשהיתה אחות אהרן שתלד אמי בן המושיע כו':

« חידושי אגדות על סוטה י״א ע״ב חידושי אגדות על סוטה י״ג ע״א »