חידושי רמב"ן על ברכות נ׳ א

1 ‎שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין לחלק. פרש"י ז"ל משלשה חבורות של ג' ג' בני כדמפרש רב חסדא ואע"פ שלא אכלו אלו ג' הבאים זה עם זה מצטרפין ומברכין ברכת הזימון ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו קודם שנפרד כל אחד ואחד מן החבורה שלו אבל אם כשרצה לצאת זימנו עליו או לאחר שיצא קרו ליה וזימנו עליו ברכת הזימון ולא ברך ברכת המזון ובאו עכשיו לחזור ולברך אין מברכין אלא ברכת המזון דפרח זימון מינייהו ותו לא הדר עלייהו. זהו תורף פירוש הרב ז"ל. ואני תמה וכי מה בא רבא ללמדנו דמי שזימן עם חביריו יצא ידי חובת זימון ואינו מזמן וחוזר ומזמן ועוד מאי פרח זימון מינייהו אין כאן זימון פורח אלא שזימן אותו כהוגן ועוד שאין לזה ענין במשנה דמטה שנגנבה כו'.‎ והראב"ד ז"ל מפרש לה בשלשה שבאו משלש חבורות של חיוב ואכלו שלשתן כאחת אלא שלא הסיבו ולא קבעו להם מקום בכאן ואעפ"כ כיון שבאו ממקום חיוב אינן רשאין לחלק אבל אם לא אכלו כאחת אין עליהם חיוב זימון כלל. והוא ז"ל סומך בזה על הירושלמי שאמור בו על דעתיה דר' זעירא וחברתיה והן שאכלו שלשתן כאחת. ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו כלומר כשיצא כל אחד מחבורה שלו עדיין היו חביריו רוצים לאכול ולא זימנו כלל אבל אם כשבא לצאת כבר גמרו חביריו סעודתם וזימנו עליו קודם שיצא אע"פ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה דעתו לחזור ולגמור סעודתו פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו אמאי פרח זימון מיניה ומייתי ליה ממטה שחלקוה אחים או שנגנבה חציה דכיון שאין בידו להחזירה לא מקבלה טומאת איברים ולא מקבלה טומאה ולא הדרא לטומאתה כשהחזירוה אלמא מכיון דפלגא פרחה לה טומאתה לגמרי הכא נמי דיחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאיפלג מחבריה ואזמין עליה ולא אפשר ליה למהדרינהו בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמין עליה בדוכתיה ודאי דמי למטה שנפסקה וכולה ברשותו דכיון דיכול לחברה הדרא לטומאתה והאי נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו ואע"פ שנפרד מהם ואכל עם השנים הללו שנפרד וזהו פירוש שמועה זו על ברור ולא שמעתי מי שקדמני בפירוש כל אלו דברי הרב ז"ל.‎ והנה דבריו כדברי רש"י ז"ל בדרך הסוגיא ולא הוסיף בהם אלא השבח הזה שהוא משבחן ועדיין נשאל על שניהם ז"ל אם הוצרכנו למשנה ולברייתא נמי שזימן עם חביריו ויצאו הוא והם ידי זימון שאינו חוזר ומזמן פעם אחרת. ואם יאמר הרב ז"ל שהם זימנו עליו שלא מדעתו שהוא לא היה רוצה להפסיק סעודתו מ"מ כבר זימן עמהם וכבר אמרו אחד מפסיק לשנים ומזמן עמהם וחוזר לסעודתו ומברך ברכת המזון בלא זימון.‎ ולענין מה שחידש הרב ז"ל והוא שאכלו שלשה הבאין כאחת אני תמה אם הועילה להם חבורה ראשונה וחיוב שהיה עליהן מתחלה אע"פ שלא אכלו בכאן יזמנו ואם לא הועיל להם חיובן הראשון אע"פ שאכלו כל זמן שלא הסיבו ולא הוקבע עליהן חיוב הזימון בחבורה זו רשאין הם לחלוק ואינן מזמנין ועוד פירשנו למעלה שאין צריך לשלשה שאכלו כאחת להסיבה ולא לקביעות מקום אלא כל שאכלו כאחת מזמנין.

2 אבל פירוש השמועה על הנכון שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם שהוא מקום חיוב ונזדמנו שלשתן למקום אחד לישב ולברך אינן רשאין לחלק אלא מזמנין זה עם זה אע"פ שלא אכלו בכאן יחד דהא אכל חד וחד רמי חיוב זימון ואמר רבא לא אמרן אלא דאכתי לא אזמין עלייהו דהני בדוכתייהו אבל אם זימנו בני חבורתן לעצמן משפירש זה מהן כשהוא יחיד פרח זימון מינייהו דכל חד מהם דהא נשאר יחיד מחבורה שלו ואין תורת זימון על היחיד הלכך אע"פ שנתערב אחר כך עם שנים כיוצא בו אין זימון חוזר וניעור עליהם והא דקאמר עלייהו בדוכתייהו לאו עלייהו דכולהו אלא עלייהו דכל חד מהני קאמר כלומר שזימנו באחת מן החבורות או בשלשה יחד והאי דקאמר עלייהו לאו למימר דהוי בהדייהו אלא כיון דמזימון דידהו פרח זימון מהאי עלייהו הוי וזהו שהביאו מן המשנה מכאן ולהבא אין למפרע לא משום דכיון דפרח מיניה שעה אחת דין מיטה שלימה שוב אינו חוזר עליה טומאה שהיה בה מתחלה הכא נמי כיון שנשאר בלא חבורה שלימה שעה אחת אין זימון חוזר עליו ושמע מינה שאם נתערבו שלשה הבאין ואחר כך ברכו הראשונים בעלי החבורות הללו מזמנין לעצמן דהא לא פרח זימון מינייהו אפילו שעה אחת. זה נ"ל בפירוש השמועה והוא נכון וברור ועונה כהוגן. וגם אני לא ראיתי מי שקדמני בזה אלא שאי אפשר שלא הקדימו בפי' הצרפתים הבקיאים בחדרי הלכה.

3 והירושלמי שכתב הרב ז"ל הריני חוזר כאן לכתוב סוגיא שלו מתחלתה ר' בא בשם ר' הונא ר' זעירא בשם בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה ושנים רשות ואמרה ר' זעירא קומי ר' יסא אמר ליה אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן רבנן דבכא בדעתון דרבנן ורבנן דתמן בדעתון כו' ר' הונא אמר שלשה שאכלו זה בפני עצמו כו' ונתערבו מזמנין א"ר חסדא והן שבאו משלש חבורות על דעתיה דר' זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשתן כאחת ר' יונא על הדא דר' הונא הטביל שלשה אזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהם אמר רב חסדא והן שבאו משלש חבילות על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והוא שהטביל שלשתן כאחת ואין תימר אין למדין אזוב מברכה ואנן חזינן רבנן עצמן קיימין בסוכה וילפינן לה מטיט הנרוק כו'.‎ הנה סוגיא זו מפורשת שלא כדעת הרב ז"ל שהשלשה שאכלו כל אחד בפני עצמו ונתערבו במקום אחד ולא אכלו כאחת כלום ונעשו חבורה ומזמנין וכן שלשה קלחין של אזוב ונעשו אגודה בשעת טבילה ומזין בהם וכל זה לדעת ר' הונא אבל לדברי ר' זעירא וחבורתיה והוא ר' יוסא שאמר אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכל דלא הוי הכי אפילו בתורת רשות אין מזמנין הכא נמי כיון דלאו שלשה שאכלו כאחת היא אין מזמנין לא חובה ולא רשות וכן באזוב אין מזין אלא א"כ הוטבלו שלשה גבעולין כאחת והיינו דאמרי התם ואין תימר אין למדין אזוב מברכה אלא אע"פ שבברכה לדעת ר' זעירא וחבורתיה בעי' חבורה בשעת אכילה מדוקיא דמתני' באזוב לא בעינן אגודה בשעת טבילה הא חזינן דגמרי רבנן סוכה מטי הנרוק ענין משאינו ענין אף כאן נלמד אזוב מברכה. זהו פירוש סוגית ירושלמי זו ואינה כדברי הרב ז"ל.