מקור בבא מציעא צ״ו
1 רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יוֹנָתָן, דְּתַנְיָא: ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״. מַשְׁמַע דְּאִיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, וּמַשְׁמַע נָמֵי דְּכִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – פָּטוּר.
2 וּכְתִיב: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״ – מַשְׁמַע דְּלֵיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, מַשְׁמַע נָמֵי דְּכִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – חַיָּיב.
3 לוֹמַר לָךְ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה – אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה.
4 אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא שְׁאֵלָה עֲדִיפָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לַהּ לִרְשׁוּתֵיהּ.
5 אַדְּרַבָּה, שְׁבוּרָה וּמֵתָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן חַיָּיב בָּאוֹנָסִין!
6 אִי לָא שְׁאֵלָה, שְׁבוּרָה וּמֵתָה מַאי עָבֵיד? וְאִי לָאו שְׁבוּרָה וּמֵתָה, שְׁאֵלָה מַאי עָבֵיד? אֲפִילּוּ הָכִי שְׁאֵלָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ.
7 רַב אָשֵׁי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ״, וְלֹא רֵעֵהוּ עִמּוֹ – ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״, הָא רֵעֵהוּ עִמּוֹ – פָּטוּר.
8 אִי הָכִי: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ״, וְ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״ לְמָה לִי? אִי לָאו הָנָךְ, הֲוָה אָמֵינָא: הַאי אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא.
9 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא שְׁאָלָהּ לְרִבְעָהּ, מַהוּ? כִּדְשָׁיְילִי אִינָשֵׁי בָּעֵינַן וּלְהָכִי לָא שָׁיְילִי אִינָשֵׁי, אוֹ דִלְמָא טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם הֲנָאָה, וְהַאי נָמֵי הָא אִית לֵיהּ הֲנָאָה.
10 שְׁאָלָהּ לֵירָאוֹת בָּהּ, מַהוּ? מָמוֹנָא בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא מָמוֹנָא דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא?
11 שְׁאָלָהּ לַעֲשׂוֹת בָּהּ פָּחוֹת מִפְּרוּטָה, מַהוּ? מָמוֹנָא בָּעֵינַן וְאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא כׇּל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה – לֹא כְּלוּם הִיא.
12 שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פְּרוּטָה, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: זִיל בָּתַר שׁוֹאֵל וּמַשְׁאִיל, וְאִיכָּא? אוֹ דִּלְמָא: זִיל בָּתַר פָּרוֹת וְכֹל חֲדָא וַחֲדָא לֵיכָּא מָמוֹנָא?
13 שָׁאַל מִשּׁוּתָּפִין וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כּוּלּוֹ בְּעָלָיו בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא, אוֹ דִלְמָא מֵהָהוּא פַּלְגָא דִּידֵיהּ מִיהָא מִיפְּטַר?
14 שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כּוּלּוֹ שׁוֹאֵל בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? אוֹ דִלְמָא בְּהָהִיא פַּלְגָא דְּשַׁיְילֵיהּ מִיהַת מִיפְּטַר?
15 שָׁאַל מֵהָאִשָּׁה וְנִשְׁאַל בַּעְלָהּ, אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְנִשְׁאַל לַבַּעַל, מַהוּ? קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן גּוּף דָּמֵי, אוֹ לָא?
16 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל לִי עִם פָּרָתִי, מַהוּ? ״בְּעָלָיו״ מַמָּשׁ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא, אוֹ דִלְמָא שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, וְאִיכָּא?
17 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: בַּעַל – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, שָׁלִיחַ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה.
18 בַּעַל – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַחֲבֵירוֹ לְפֵירוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא,
19 רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מֵבִיא וְקוֹרֵא: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.
20 שָׁלִיחַ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס: כׇּל נְדָרִים שֶׁתְּהֵא אִשְׁתִּי נוֹדֶרֶת מִכָּאן עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי – הָפֵר לָהּ, וְהֵפֵיר לָהּ, יָכוֹל יְהוּ מוּפָרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.
21 אֲמַר לֵיהּ רַב עִילִישׁ לְרָבָא: הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ כְּמוֹתוֹ.
22 תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ – דְּבַר מִצְוָה הוּא. אֲבָל עֶבֶד, דְּלָאו בַּר מִצְוָה – לָא. אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ. אֲבָל עֶבֶד, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא.
23 אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא.
24 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ
25 שׁוֹאֵל הָוֵי, אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי?
26 אָמַר רָבָא, לְפוּם חוּרְפָּא שַׁבֶּשְׁתָּא – מָה נַפְשָׁךְ, אִי שׁוֹאֵל הָוֵי – שְׁאָלָהּ בִּבְעָלִים הִיא, אִי שׂוֹכֵר הָוֵי – שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים הִיא.
27 אֶלָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָמִי בַּר חָמָא: דַּאֲגַר מִינַּהּ פָּרָה וַהֲדַר נַסְבַהּ, שׁוֹאֵל הָוֵי אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי?
28 שׁוֹאֵל הָוֵי וְאָתְיָא שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים מַפְקְעָא שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, אוֹ דִלְמָא שׂוֹכֵר הָוֵי וּשְׂכִירוּת כִּדְקָיְימָא קָיְימָא?
29 וּמַאי שְׁנָא: דְּאִי שׁוֹאֵל הָוֵי, דְּאָתֵי שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים מַפְקְעָא שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים. אִי שׂוֹכֵר נָמֵי הָוֵי, תֵּיתֵי שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים תַּיפֵּוק תַּפְקַע שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים!
30 אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לְרָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן דַּאֲגַרָא אִיהִי פָּרָה מֵעָלְמָא, וַהֲדַר נַסְבַהּ,
31 וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ – דְּוַדַּאי שְׁאֵילָה בִּבְעָלִים הִיא.
32 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: תַּחְזוֹר פָּרָה לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַאי – שׁוֹאֵל הָוֵי, אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי?
33 אָמַר רָבָא: בַּעַל לָא שׁוֹאֵל הָוֵי וְלָא שׂוֹכֵר הָוֵי, אֶלָּא לוֹקֵחַ הָוֵי – מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וָמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.
34 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, מִי מָעַל?
35 אָמַר רָבָא: מַאן לִימְעוֹל? לִימְעוֹל בַּעַל, דְּהֶיתֵּרָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי, אִיסּוּרָא לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי.
36 תִּימְעוֹל אִיהִי, דְּהֶיתֵּרָא נָמֵי לָא נִיחָא לַהּ דְּלִיקְנֵי.
37 נִימְעֲלוּ בֵּית דִּין, כִּי עֲבַדוּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא וַאֲמַרוּ: בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי – לְהֶיתֵּרָא, לְאִיסּוּרָא לָא עֲבֻיד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.
38 אֶלָּא אָמַר רָבָא: בַּעַל מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ לְחוּלִּין.
39 אִיבַּעְיָא לְהוּ: כָּחַשׁ בָּשָׂר מֵחֲמַת מְלָאכָה, מַאי?
40 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב חִלְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא שְׁמֵיהּ: מִכְּלָל דְּכִי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה מְחַיֵּיב? נֵימָא: לָאו לְאוֹקֹמַהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתַהּ!
41 אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא מִיבַּעְיָא כָּחַשׁ בָּשָׂר מֵחֲמַת מְלָאכָה דְּפָטוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה נָמֵי פָּטוּר. דַּאֲמַר לֵיהּ: לָאו לְאוֹקֹמַהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתַהּ.
42 הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ, אִיתְּבַר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָאו שַׁנֵּית בֵּיהּ, וְאִיפְּטַר.
43 וְאִי לֵיכָּא סָהֲדִי מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ וְאִיתְּבַר, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא.
44 אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב:
פירוש חידושי רמב"ן על בבא מציעא צ״ו
1 הא דאיפליגו תנאי בשליח לשאלה בבעלים ולהפרה. י"מ מפני ששנה בהם הכתוב לעכב אישה ואישה בעליו אין עמו בעליו עמו ומ"ד שלוחו כמותו לא מצי א למעוטי ביה שליח ומייתא לי'. א"נ דרש ליה במכילת' אחריתי וי"מ דלשון בעל ואיש משמע ליה דוקא למי ששמו עליו:
2 אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי וכו' אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא. פרש"י משום דשליחות נפקא לן מאתם גם אתם וקשיא לי וכי עבד לאו בר שליחות הוא הואיל ושייך במצות והא אמרי' בהדי' בגיטין פ' המבי' תניין אמרי דבי ר' ינאי מה אתם בני ברית אף שלותכם בני ברית ולרבות את העבד שהוא בן ברית ולא אמרי' מה אתם יש' אף שלוחכם ישראל להוציא את העבד והיכי קמיבעי' לן למ"ד שלוחו של אדם כמותו ועוד דפשיט ליה יד עבד כיד רבו דמי ומינה שאם השאיל עבדו לחבירו ואמר לו השואל צא והשאל עם פרתי שאינו נעשה שליח והתם אמרי' א"ר חייא בר אבא נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חברו אלמא אפי' לאחרים נעשה שליח וטעמ' כדאמרי' דבי ר' ינאי. ומשמע לי דרב אשי הכי פשט ליה עבדו ודאי הוי שאלה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי אבל לאחר לא ולא פשיט ליה כלום בטעמ' אי משום דבעי' בר מצות או משום שאין שלוחו של אדם בכאן כמותו ואנן כיון דקי"ל עבד ישנו בתורת שליחות בכל התורה כלה ע"כ מאי דפשט ליה דלא הוי שליח אלא משום דכיד רבו דמי ולרבו דוקא משום דסבר כמ"ד שאין שלוחו של אדם בכאן כמותו. ואע"ג דבעיא דרב עיליש אכתי קשי' איכ' למימר דאיהו קס"ד כר' אלעזר דאקשי נמי התם לימא מה התם יש' אף שלוחכם ישר' ולהוציא את העבד. ומיהו מאי דפשט ליה רבא אית לן לאוקומה אליב' דההיא סוגיא דגיטין דאסיקנ' לדברי הכל עבד נעשה שליח הילכך אי איתה להך סבר' משמע דהילכת' כר' יאשיה דאמר לא אמרי' בכי הא שלוחו של אדם כמותו. ואפשר דהיינו דכתב רבינו הגדול בהלכות מדחזינן לרב עיליש דבעא מיניה דרבא וכו' וא"נ יד עבד כיד רבו דמי מכלל דאיניש אחרינ' לא הוי' שאלה בבעלי' והך מילת' לכאור' לא מחוור' דאיהו בעא מיני' אפי' למ"ד לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו ופשט ליה לפום בעי' וכך השיב הראב"ד ומיהו לפום פירוש' דפרשי' לעיל להך סבר' בלחוד פשט לי' ומאי דבע' מיניה. ולמ"ד אמרי' שלוחו של אדם כמותו דאפי' לאחר הוי שליח אכתי לא איפשיטא ליה מפשטיה דרבא. ומ"ה סמך ליה רבי' אדרבא ואינו מחוור אבל הדברים מראים שגרסתו מוחלפת כאן וצ"ע. ור"ח נמי פסק כר' יאשיה משו' דקראי דייקי כוותיה ואי משום הא לא תיפשוט. ויש לפרש הא דאמרי' אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא דדוק' בהאי דוכתא מיבעי' ליה מי אמרי' אפי' למ"ד דוקיא דבעליו לא מפיק שליח עבד מהו מי אמרי' דומיא דבעליו מיהת בעי' דבר כלהו מצוות הוא או דילמא בעליו לאו דוקא אלא אדרבה אפי' למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו גבי עבדו מהני ומשום דעבדו מבעי' ליה לתרויהו נקט ליה ואלו עבד דאחר לא מיבעי' ליה אלא למ"ד שלוחו של אדם כמותו ומאי דבעא מיניה פשט ליה:
3 הא דמסקינן דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי. נקט ליה לוקח ראשון משום דר' יוסי בר חנינא. א"נ משום שיטפ' דשאר דוכתי דהכ' בלוקח סתם סגי לן ופי' הענין לומר שהוא אינו שומר כלל אלא האשה ששכר' חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים והרי זו כאותה שאמרו בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה בל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אב אני יורש שמירתו אין אני שומר דלא שעבד נכסים בשמירה אלא שישמו' הוא עצמו הילכך פטורים אפי' פשעו. ובתוספות משתבשים בה לומר מתה אין חייבין באונסיה אבל חייבין בגנב' ואבידה ביורשי' וכאן בבעל שהוא לוקח פוטרין אפי' מגנבה ואבידה וליתא כלל ועוד שבשו בכאן ואמרו דבעל נמי אע"ג דלוקח הוי חייב בפשיעה למה זה דומה ללוקח פרה לשלשים יום ופשע בה ומתה דחייב. וגם זה אינו דהכא זכותה של אשה לקח ממנה והיא חייבת בשמירה ואם נגנבה או שאבדה היא משלמת לאחר זמן וכן כ' הרמב"ם ובלוקח ל' יום דפרה מסתברא ש"ש הוי כדין השוכר:
4 לאו לאוקומה בכילת' שאילתה. קשי' לי, וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אע"ג דמלאך המות הוא ומ"ל הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם לה היכי מפטר בשלמ' למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילת' שאילתה טענה מעליית' היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכול' לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה, וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכ' וטעות הוא:
5 זיל שלים נגרא מעליא וכו'. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי. פי' דהא תנן ב"ק י' ע"ב תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואוקימינן בגמ' התם לא נצרכה אלא לפחת נבלה הכי נמי מהדר ליה תברי ושמין אותה כמה היו שוין בשעת שבירה ומקבל אותן משאיל בכך ואע"פ שנפחתו לאחר מכאן והיינו דאמרי' בפ' ארבעה אבות אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל, ואסיקנא אף לשואל שמין בניזקין מדרב כהנא ורב אסי אלמא פחת שברים שמין לו ורב נמי דאמר שלים נגרא מעליא לא שיהא צריך לשלם מעות ממש דהשתא אי אית ליה שברים לדידיה מקבל ליה דאמר מר אפי' סובין דידיה מיבעי אלא לומר לך דפחת שנפחתו שברים משעת שבירה עד שעת העמדה בדין דשואל הוי, ורב כהנא ורב אסי סברי דמשאיל הוי וטעמא דמילתא מפני שאין שנוי קונה לשואל דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה ה"מ לענין אונסין אבל לענין מיקנא לא וכיון שלא קנה אם הוזל של משאיל הוזל ונפחת, וכן ההוא דאמרי' התם שמין לגנב ולגזלן הכי נמי קאמר ששמין לו פחת נבלה משום דסבר שגוי אינו קונה וכדמקשי' מינה בריש פרק הגוזל קמא, וכך פירשה הר' שמואל ז"ל. ואי קשי' דהא דר' אלעזר הוא דאמר התם שמין אלמא שגוי אינו קונה והא ר' אלעזר הוא דאמר בפ' מרובה מה טביחה דאהנו מעשיו אלמא שגוי קונה איכא למימר מאי אהנו מעשיו שעשה מעשה ניכר וידוע שאי אפשר להחזירו לברייתו ולאו משום שקונה לו, וי"א דבכלל שמין נמי לומר שכשהוא בא לגבות אומרים לו קח שברים ושלם המותר, ולמ"ד אין שמין ב"ד אומרים לו שלם הכל ואי אמר הוא יקח שברים בשומא שומעין לו דקי"ל בנזקין ישיב לרבות שוה כסף ושואל נמי מיניה גמר כדאמרי' כולן כאבות הן לשלם ממיטב וכו' ועוד נפקא מינה דאי שמין לשואל שברים דידיה הוו ואי א"ל לאחר ימי שאלה טול את שלך ונאנסו פטור ואי אין שמין חייב עד שישלימם לו בב"ד בשומן וכל זה בכלל פחת נבלה ואע"פ שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא ארורה לב"ד אפ"ה אינו חייב באחריותן אלא כמו שחייב בשאלה דמעיקרא והיינו דבעי התם אילימא דבדברא שויא זוזא ובמתא ארבעה כי טרח בדידיה טרח ודחינן לה כגון כשורא דבמתא זוזא ובדברא זוזא ולא מתרצינן דנפקיה מיניה דבאחריות מזיק הוא עד שיחזירנה לרשותו אלמא אחריות נבלה בכלל פחת נבלה ועל הניזק הוא וכן בשומרים לפי דינן: