מקור בבא מציעא פ״ח
1 עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.
2 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.
3 וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָא כְּתִיב ״מִן הַבַּיִת״! אָמַר לָךְ: חָצֵר – דֻּמְיָא דְּבַיִת: מָה בַּיִת הַמִּשְׁתַּמֵּר – אַף חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת.
4 וְרַבִּי יַנַּאי נָמֵי, הָכְתִיב ״בִּשְׁעָרֶיךָ״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ דִּמְעַיֵּיל לֵיהּ דֶּרֶךְ שַׁעַר, לְאַפּוֹקֵי דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת דְּלָא.
5 מֵתִיב רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה: ״כְּנַפְשְׁךָ״ – כָּךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל, מָה נַפְשְׁךָ אוֹכֵל וּפָטוּר, אַף נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל אוֹכֵל וּפָטוּר.
6 הָא לוֹקֵחַ חַיָּיב, מַאי לָאו בַּשָּׂדֶה?
7 אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בִּתְאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בְּגִינָּה וְנוֹפָהּ נוֹטֶה לְחָצֵר עָסְקִינַן, וּלְמַאן דְּאָמַר לְבַיִת – לְבַיִת.
8 אִי הָכִי בַּעַל הַבַּיִת נָמֵי נִיחַיַּיב! בַּעַל הַבַּיִת עֵינָיו בִּתְאֵנָתוֹ, וְלוֹקֵחַ עֵינָיו בְּמִקָּחוֹ.
9 וְלוֹקֵחַ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִי מִחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה חָרְבוּ חֲנוּיוֹת שֶׁל בֵּית הִינוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים קוֹדֶם יְרוּשָׁלַיִם – מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין:
10 ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹכֵר. ״תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ – וְלֹא לוֹקֵחַ. אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
11 אֶלָּא ״כְּנַפְשְׁךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״כְּנַפְשְׁךָ״, מָה נַפְשְׁךָ אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר.
12 מֵתִיב מָר זוּטְרָא: אֵיזֶהוּ גּוֹרְנָן לְמַעַשְׂרוֹת? בַּקִּישּׁוּאִים וּבַדִּלּוּעִים מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ. וְאָמַר רַבִּי אַסִּי: מִשֶּׁיִּנָּטֵל פֵּיקֶס שֶׁלָּהֶן. מַאי לָאו מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ – אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!
13 לֹא מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ בַּבַּיִת. אִי הָכִי, ״מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ״ ״עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
14 אִי תְּנָא עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּגָמַר לְפִיקּוּסַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן: מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ, מִכִּי אַתְחוֹלֵי מַתְחֵיל פִּיקּוּסַיְיהוּ.
15 מֵתִיב מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: גּוֹרְנוֹ לְמַעֲשֵׂר לְחַיֵּיב עָלָיו מִשּׁוּם טֶבֶל מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וְאֵיזֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן – מְלֶאכֶת הַכְנָסָתָן. מַאי לָאו הַכְנָסָתָן אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!
16 לָא, הַכְנָסָתָן לַבַּיִת – זֶה הוּא גְּמַר מְלַאכְתָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, דְּלָאו בְּנֵי גוֹרֶן נִינְהוּ. אֲבָל חִטִּין וּשְׂעוֹרִין – ״גּוֹרֶן״ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ.
17 אַשְׁכְּחַן אָדָם בִּמְחוּבָּר וְשׁוֹר בְּתָלוּשׁ. אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן?
18 קַל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ, אָדָם שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ? מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ, תֹּאמַר בְּאָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ!
19 וִיהֵא אָדָם מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ. אָדָם שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ?!
20 אָמַר קְרָא ״כְּנַפְשְׁךָ״, כְּנַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל: מָה נַפְשׁוֹ אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר – אַף פּוֹעֵל אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר.
21 וְאֶלָּא, אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא ״קָמָה״ ״קָמָה״ – שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאָדָם בְּתָלוּשׁ.
22 רַבִּי אַמֵּי אָמַר: אָדָם בְּתָלוּשׁ לָא צְרִיךְ קְרָא. כְּתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – מִי לָא עָסְקִינַן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְכַתֵּף, וְאָמַר רַחֲמָנָא לֵיכוֹל.
23 שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? קַל וָחֹמֶר מֵאָדָם: וּמָה אָדָם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר, שׁוֹר שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר? מָה לְאָדָם – שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, תֹּאמַר בְּשׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ!
24 וִיהֵא שׁוֹר מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, שׁוֹר שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ?!
25 אָמַר קְרָא: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, אָחִיךָ וְלֹא שׁוֹר. וְאֶלָּא, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״רֵעֶךָ״ ״רֵעֶךָ״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹר בִּמְחוּבָּר.
26 רָבִינָא אָמַר: לָא אָדָם בְּתָלוּשׁ וְלֹא שׁוֹר בִּמְחוּבָּר צְרִיכִי קְרָאֵי, דִּכְתִיב: ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״.
פירוש חידושי רמב"ן על בבא מציעא פ״ח
1 הא דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת. קשיא לן עלה דתנן איזוהי חצר שחייבת במעשר כל שהכלים נשמרים בתוכה ואייתינן לה בגמ' במסכת נדה פ' יוצא דופן וקשיא לר' ינאי דאמר חצר אינה קובעת והכי נמי אמרי' במסכת ביצה דחצר קובעת, ואיכא למימר הכא מדאוריתא התם מדרבנן דגזרו בה משום שהיא משתמרת בבית אתיא לאיחלופי בבית וכן נראה בירושלמי שאמרו במסכת מעשרות על אותה משנה ר' שמואל בשם ר' יוחנן כולהון מן הבית למדו, ועוד אמרו בשם ר' יוחנן אמר מקח וחצר ושבת אינן תורה וזהו כמו שפרשתי אלא שהירושלמי מחליף השיטה של ר' ינאי לר' יוחנן:
2 הא לוקח חייב. משום דקס"ד מדאיצטריך רחמנא נמיפטר פועל מכלל דמקח קובע דבר תורה והיכי משכחת לה לר' ינאי ומפרקי' לה כדאיתא והדר מקשי' עלה ולוקח כה"ג מדאוריתא מי מחייב כלל ואפי' לבתר קביעות והתניא דפטור וכ"ש ודאי שאין המקח עצמו קובע מן התורה אלא אסמכתא:
3 ונופה נוטה לחצר דמכי אתלישו אחייבו במעשר, אי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והאי לאו דרך שער הוא, איכא למימר ה"מ פירות שדה שאין גמר מלאכתן אלא בבית ודרך גנות לאו הכנסה הוא אבל הגדל בבית אין לו ראיית פני הבית גדול מזה ואיכא למידק כיון דקס"ד דמדאורייתא קאמרי' היכי אוקימ' בתאנה, והא לאו דאוריתא הוא דדגן תירוש ויצהר כתיב ושארא דרבנן נינהו, וכן נמי הא דאמרי' לקמן כי קאמר ר' ינאי בתאנים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטים ושעורים לא והכי אשכחן ומשמע מיהא דתאנה מדאוריתא היא חייבת במעשר ואשכחנא בפירושי הראב"ד ז"ל שכתב ונ"ל דכל שבעת המינין שהן חייבין בבכורים חייבין בתרומה ובמעשרות דגמר ראשית ראשית ובתר הכי כתב הרב ז"ל ואמר ולא הוא דתאנים מדרבנן ואיידי דנקט ענבים נקט תאנים אלו דברי הרב ז"ל, ובודאי דתאנים לאו דאוריתא נינהו כדאמרי' במס' ביצה בליטרא קציעות שדרסה על פני עגול וכו' ותו רגרסינן נמי בנדרים הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וחכמים אומרים אין אסור אלא בחמשת המינין בלבד ואקשי' בגמ' למימרא דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרץ הדבר הרגו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה לרוב ואי אמרת כל דמדגן משמע מאי וכפרץ הדבר פי' מדאוריתא הוא ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק דלאו דאוריתא נינהו. מכאן תשובה לדברי האומרים שכל שהוא אכל ונשמר וגדולו מן הארץ דתנן בריש מעשרות שחייב במעשר דכולהו מדאוריתא נינהו ומייתו לה מדתניא בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך תתן לו מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו'. ומפקי ירק משום דכתיב תבואה והכי נמי איתא בירושלמי אבל לגמ' דילן ה"מ אסמכתא נינהו וכל פירות האילן וירק מדרבנן ושאר מינין כל דמדגן חייב לר' מאיר ולרבנן דגן לא משמע אלא חמשת המינין בלבד ובמס' בכורות בפרק מעשר בהמה נמי אמרינן אשכחן תירוש ויצהר דגן ויצהר שאין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן ודגן ודגן מנין ומייתי לה בק"ו ופריך ושני מינין בעלמא מנא לן הני דרבנן נינהו וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון מה דאוריתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה אף דרבנן שני מינין אין מתעשרין מזה על ואנן לא גרסי' לקמן תאנים וענבים אלא זתים וענבים גרסי', וכן גרש"י ז"ל וגם ר"ח ז"ל. ודקא קשיא לך הא דרב פפא, איכא מאן דפריק דרב פפא אמסקנ' סמיך דאסיקנ' דמדרבנן קאמ' ומיהו הוה קשיא ליה לוקח אמאי חייב הואיל והוא בשדה ולא ראה פני הבית דהא כל היכא דלא ראה פני הבית כשם שהוא פטור מן התורה כך הוא פטור מדבריהם דלא תיקון ביה רבנן מידי דכל דתקון כעין דאוריתא הוא ופריק רב פפא בתאנה העומד' בגנה ונופה נוטה לחצר עסקי' וכו' אבל בשד' פטו' לגמרי אף מדבריה' כל זמן שלא ראה פני הבית ולא פני חצר תדע דאקשי' מהנך מתנייאתא בסמוך ולא מפרקינן בחדא מיניהו דמדרבנן קאמר וקישואין ודלועין דרבנן הוא ואפ"ה אינו חייב עד שיראה פני הבית וכי אקשי' ולוק' מדאורית' מי מחייב לאו אדרב פפא אלא אעיקר ברית' דס"ד מדאוריתא קאמ' ומתוקמ' לר' ינאי בענבים כגון דלית העומ' בגנה ונופה נוטה לחצר וכיוצא בה ודומי' דרב פפא אבל עיקר תירוציה אמסקנא סמיך. ואין זה נכון דבמס' מעשרות בפ"ב משמ' שהמקח קוב' ואע"פ שלא ראה פני הבי' ולא פני חצר וכן בדין שהרי קודם שגמר מלאכתן וקביעותן של מעשרו' אסורין הן באכיל' קבע מדבריהן ובמק' מתור' קבע גזרו עליו אבל נחלקו שם במסכ' מעשרו' אם מקח קוב' קוד' גמר מלאכת' או אינו קוב' אלא לאחר גמר מלאכתן וקוד' שהוקבעו למעשרו' אבל עיקר הטעם בשאלה זו דרב פפא השתא לא איכפת ליה בתאנה אם מעשר שלה הוא מדאוריתא אי לא דאיהו לתרצוי לבריתא נתכוון ולא ללמד על החייבין במעשרות בא כאן ואי דייקת בה כולי האי ואמרת והא תאנה לאו דאוריתא לוקמה בגפן ואיהו לאו דוקא תאנה נקיט אלא נלמוד ממנה לכיו' בה לדבר שחייב במעשר מן התורה תדע דהא אמ' ולמ"ד לבית לבית ואי מדרבנן לכ"ע לחצר כדכתיבנא וכיוצא בזה יש בתלמוד הרבה שלא שנתן לעצמו אלא ללמוד בהן בהן בכיוצא בזה:
4 ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא תבואת זרעך ולא לוקח. פר"ת ז"ל בשלקח טבלים ממורחין שנתמרחו ברשות מוכר אבל לקח טבלים שאינן ממורחין ומרחן לוקה חייב במעשר והיינו דדרשינן בפ"ק דבכורות מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו' אלמא מדאוריתא לוקח חייב והיינו בשמרחן ישראל הלוקח כי ההיא דאתמר נמי לוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו ומוקים לה בדמרחינהו ישראל מרשות הגוי ומעשרן מישום דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר פי' לוקח טבלים מגוי שזרען בשדה שלו וגדלו ברשותו ומרחן ישראל זה אחר שבאו לרשותו והן עכשיו ממורחין קאמר ותדע דאמרי' בפ' השולח למ"ד אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר דלקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשר ומ"ש מלוקח אלא ש"מ ליקח טבלים שאינן ממומחים ומרחן חייב שהרי משהגיע לעונת מעשרות כלומר שנתמרח לא יצא מרשות לרשות, ודאמרי' בפר' בכל מערבין גבי הלוקח יין מבין הכותים כי לית ליה ברירה בדאוריתא פירושו דבר שעיקרו מן התורה כלומר דגן תירוש ויצהר אבל הן עצמן פטורין מן התורה כך פר"ת ז"ל. ואינו מחוור לי, שא"כ למה גזרו על הלוקח מעם הארץ הא מדאוריתא פטור ואי מדרבנן כיון דרוב עמי הארץ מעשרין הן לא הוה להו למיחש ואפשר שלא פטרו מוכר אלא בשגמר מלאכתן על דעת למכור ומכר אבל דעתו לאכול נתחייבו במעשרות בגמר מלאכתן ואחד מוכר ואחד לוקח חייבין לעשר וכך כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ועוד דכיון דאיכא דאכיל בלא מקח ואיכא נמי לוקח דגן שאינו ממורח ועם הארץ אומר מתוקן הוא ואין להאמינו גזרו על הכל, וק"ל א"כ לוקח דומיא דפועל שלקח פירות מחוברין ותלש ליחייב מדאוריתא והיכי אקשי' מדאוריתא מי מחייב הא לקח תאנים בתאנה חיובי מחייב מדאוריתא, וי"ל פועל שאינו אוכל אלא בזכות תורה אינו זוכה עד שיאכל ומכיון שליקט תאנה בבית נגמרה מלאכתה נמצא בלוקח נאחר גמר מלאכה ובעל הבית ע"מ שיאכל הפועל ממה שירצה שכרו הרי שפירות הללו נגמרה מלאכתן למכור ואח"כ מכר ומן הדין פטורין:
5 ה"ג וכן כתוב בכולהי נוסחי עתיקי: כי קאמר ר' ינאי בזתים וענבים. ופרש"י ז"ל כי קאמר ר' ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכיון דלאו בני גורן נניהו כניסתן לבית קובעתן שאין להם קביעות גורן אבל חטים ושעורים וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי הכי משום דקשי' ליה אי בזתים וענבים העומדים לתירוש ויצהר אף הם ביקב תלנהו רחמנא ואנן קשיא לן הך סברא כדכתי' לעיל דלא מיקרי דגן אלא חמשת המינין ופירות האילן מדרבנן הם חייבים במעשר והתם במס' נדרים נמי תניא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד ואקשי רב יוסף והכתיב וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה כלומר ואי בחמשת המינין בלחוד דאוריתא הוא ומפרקי' תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד דתבואה סתם חמשת המינין לחוד במשמע והוא הוא מעשר דאורייתא. וי"ל זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאוריתא ואינם חייבי' אלא בראית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואע"ג דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבים במעשר אלא א"כ עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנ' ואין גרן אלא בשדו' ולא בבית הילכך אין תלויים בבית כלל דהא כתי' מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה, ואינו נכון. ואפש' דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואע"פ שחשב עליהם לאכילה לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומה משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליה' ביין ושמן כדאית' פ' העור והרוטב וליכ' לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומ' הוא דתירוש ויצהר כתי' אלא כשהפרי' ענבי' ועשה מהן יין והכי פרישנא לה בדוכתה וש"מ דתרומת ענבים דאוריתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקי' עליה' וליכא למימ' נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדי' תרומתם בענבים כדרך שמקדימין תרומ' דגן בשבולי' דההי' נמי עיקר תרומ' לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן. ועוד כתב רש"י ודאמרי' בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירו' מעיקר' אימור דלא טבול כר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא אלא אפי' בחטים ושעורים נמי אמרה ר' ינאי. ותמיהא לי א"ה היכי אמרי' בפ' אין עומדין דהא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלקת והאי לישנא דוקא הוא ומסקנא כותיה ולא ס"ל דרבי אושעיא וליכא למימר דר' אושעיא בשלא מרחן דא"כ מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבוא' משימרח ואם אינו ממרח משיעמוד ערמה ואיתמ' בירושל' גבי צמוקין תני משיעמי' ערמה בראש גגו והוינן בה ר' יונה בעי בשדה לא בתמיהא א"ר חנינא דרובה אתי לממר' לך אפי' משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעו' למעשרו' אלא כך י"ל דבגרן תלנהו רחמנ' אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפי' בירוש' ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעו' ואע"פ כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הלכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דר' אושעיא ואע"פ שהוציאן והכניסן אין מחייבין בראיה שניה וכן לדברי ר"ש ז"ל, ומיהו אם במוץ שלהן הוציאן ועשאן גורן חייבין אבל בראית הבית אין מתחייבין שכבר נפטרו כנ"ל וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתר' דחטין ושעורים בגרן תלנהו רחמנ'. וה"ר שמואל פי' שאפי' הוציאן במוץ שלהן ומרחן והכניסן פטורים שכבר נפטרו מראיית פני הבית שראו במוץ שלהם ולדבריו לא אתיא הא דר' אושעיא אליבא דהא לישנא אא"כ אתה אומר דבבית הם תלויים כל זמן שלא עשאן גרן אלא שהן תלויים אף בגרן בעשאן גורן אם לא מירחן קודם שיראו פני הבית כלל, ואין דבריו מחוורים: