מקור בבא מציעא ס״ב
1 ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״. אַהְדַּר לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּנֵיחֵי.
2 וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ.
3 מֵיתִיבִי: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית – אֵינָן חַיָּיבִין לְהַחְזִירָן. הָא אֲבִיהֶן חַיָּיב לְהַחְזִיר!
4 בְּדִין הוּא דַּאֲבוּהוֹן נָמֵי לָא מִיחַיַּיב לְהַחְזִיר, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶם פָּרָה וְטַלִּית וְכׇל דָּבָר הַמְסוּיָּם חַיָּיבִין לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם, תָּנֵי נָמֵי רֵישָׁא בְּדִידְהוּ.
5 וְהָנֵי, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם מִי מִיחַיְּיבִי? קְרִי כָּאן: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ.
6 כִּדְאָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, הָכָא נָמֵי בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אִי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַאי בָּעֵי גַּבֵּיהּ? שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת.
7 מֵיתִיבִי: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין. גַּזְלָנִים מַאי ״אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ״ אִיכָּא? אִי גְּזוּל – גְּזוּל, אִי לָא גְּזוּל – גַּזְלָנִין קָרֵית לְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: גַּזְלָנִין, מַאי נִיהוּ? מַלְוֵי רִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין.
8 תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב פּוֹטְרִין אֶת הַמַּלְוֶה וְאֶת הֶעָרֵב, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קוּם עֲשֵׂה. מַאי קוּם עֲשֵׂה? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן לְהוּ קוּמוּ אַהֲדוּרוּ?
9 מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָאו בְּנֵי אַהְדּוֹרֵי נִינְהוּ! לָא, מַאי ״קוּם עֲשֵׂה״ – לִקְרוֹעַ שְׁטָרָא.
10 מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא עֲבַדוּ אִיסּוּרַיְיהוּ. וְאִי לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, הָא לָא עֲבוּד וְלֹא כְּלוּם!
11 לְעוֹלָם קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא.
12 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: וְאֵלּוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלּוֹוֶה, הֶעָרֵב וְהָעֵדִים. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ עֲבוּד מַעֲשֶׂה, אֶלָּא עֵדִים מַאי עֲבוּד? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ.
13 אָמַר רַב סָפְרָא: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם מוֹצִיאִים מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה.
14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי סְאָה בִּסְאָה – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה! אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אֲתָא לִידֵיהּ.
15 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וַהֲרֵי מַשְׁכַּנְתָּא בְּלָא נַכְיְיתָא – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה
16 וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ, בְּתוֹרַת זְבִינֵי אֲתָא לִידַיְיהוּ.
17 אֶלָּא כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן, דְּקָאָמַר רַב סָפְרָא: מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן! הָכִי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה, וּמַאי נִיהוּ – בְּרִבִּית קְצוּצָה, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר.
18 כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין – רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, רִבִּית מְאוּחֶרֶת.
19 כֵּיצַד: לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר וְכוּ׳. וְכִי אֵין לוֹ יַיִן, מַאי הָוֵי?
20 וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה, יֵשׁ לָזֶה!
21 אָמַר רַבָּה: מַתְנִיתִין בְּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן.
22 וְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ, וְאוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶם חִטִּים. אָמַר לוֹ: חִטִּים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשֵׂה עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר, דְּלָאו כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ דָּמֵי.
23 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ, מַאי אִירְיָא ״אֵין לוֹ״? אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין, כִּדְתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא.
24 דְּתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.
25 הָכָא נָמֵי. כְּגוֹן דְּאָמַר: הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזַר וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לְלֹוֶה, דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מִחֲזֵי כְּרִבִּית.
26 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״תֵּן לִי חִיטַּי״, דְּמֵי חִיטַּי מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי ״דְּמֵי חִיטַּי״. ״שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן״, ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״. ״הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין״, מֵעִיקָּרָא נָמֵי הָכִי אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּדְמֵי חִטֶּיךָ שֶׁעָשִׂיתָ עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר.
27 ״הֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן וְיַיִן אֵין לוֹ״, וְהָא ״בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר וְכֵן הַשַּׁעַר״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי שָׁכֵיבְנָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא נְפַק לְווֹתִי,
פירוש חידושי רמב"ן על בבא מציעא ס״ב
1 מיתיבי הא אביהן חייב להחזיר. נראה שמי שאומר אינה יוצאה בדיינין אף אם בא לצאת ידי שמים בדרך תשובה אינו חייב להחזיר דאלת"ה מאי קשיא לימא מאי חייב להחזיר דקתני בבלי"ש, ובפרק הגוזל נמי משמע דבבלי"ש דוקא קתני לפי מה שפירשו שם מקצת המפרשים, ות"ק דר' נחמיה נמי אמאי מחייב הא יש בהן קום עשה דבני אהדורי נינהו שיוצא י"ש אלא ש"מ כשם שאינה יוצאה בדיינין כך אינה יוצאה בדרך תשובה, והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון וגרסי' נמי מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוי רביות והא דאקשינן אי עשה תשובה מאי בעו גביה בדבר המסוים דוקא דלא לימרו מיכסי וקאי ברביתא והכי אקשינן מאי בעו גביה להדרינהו משום לזות שפתים ואי איהו לא חייש לכבודו בניה היכי חיישי. ומיהו בתוספתא ספ"ה תנייא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וכו' ולא מקשי' מינה לר' יוחנן אלמא בדרך תשובה לכ"ע חייב להחזיר ואימא לא תניא בי ר' חייא ויש לפרש לעולם צריך להחזיר בבא לצאת י"ש וזהו שאמרו למורא ניתן כלומר שתחזיר מיראת שמים ולא להשבון בב"ד קס"ד דמאי מחזירין בב"ד שאלו בבא לצאת י"ש אמאי אין מקבלין מהם שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו בדרך תשובה מקבלין מהם, וסוגיית פרק הגוזל בהפך מזה והא דאמר ת"ק שאינן בקום עשה מאחר שב"ד כופין אותו להחזיר ולא מחייבין כלל אין זה לאו שניתק לעשה:
2 מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פרש"י ז"ל לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה וכו' לא מחוור לי דמקשה הוא דדחי לה לתנאי דר' יוחנן ואמר דר' יוחנן דלא כחד ועוד דא"ה ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמייה וי"ל דהכי פרושה לעולם אם גבו בני אהדורי נינהו ותקנו לאו דלא תקח ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, ולא תקן לאו דלא תשימון עליו נשך דהא לא אפשר והכא בלאו דלא תשימון עליו נשך קא מיפלגי דר' נחמיה ור' אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פטורין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששומא זו לא באה לידי גבוי פטור טליה בקריעה דדי שלא תבא לידי גבוי והאי דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון שאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן, ות"ק סבר כבר עבד שומא ואיתעבידא איסורא וא"א להחזירה. וי"ל דה"פ דמעיקרא קס"ד דאי בני אהדורי נינהו פטורין דתקנו לאו שעברו עליו הילכך מדחייב ת"ק ש"מ דקסבר לאו בני אהדורי נינהו והשתא אמרינן דכ"ע בני אהדורי נינהו ואעפ"כ לא תקנו לאו שעברו עליו משום דהאי לאו לא ניתק לעשה הוא שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אע"פ שהחזיר ומלוה חייב כמו שחייב לוה דלאו משום ממון דמחייביה רחמנא אלא מפני שזה מעשה איסור בין החזיר בין לא החזיר, ומה שהזקיקתו תורה להחזיר מצוה באפי נפשה היא ולא לתקוני לאויה והכא בשלא גבו ובקרועי שטרא פליגי, וזהו פי' לפי' רש"י ז"ל ונכון הוא:
3 הא דאקשי' וכי אין לו אמאי הוי וכו'. משום דקס"ד דמתניתין ודאי בשיצא השער ליין עסקינן דאי לא יצא השער אפי' רישא נמי משכחת לה דאסור, ועוד דהא קתני לה לקמן ואלומי אלים לקושיה:
4 אמר רבא מתני' בבא לחוב בדמיהן עסקינן. פרש"י ז"ל שלא נתן זה המוכר לזה הלוקח דמי החטין ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין וסוגייתו פשוטה ולא גריס לקמן מאי לקח לקח בהלואתו אבל קשה לנו מפני שמצינו מאי לקח בהלואתו בכל הנוסחאות ובפי' ר"ח ובהלכות רבינו ז"ל. ויש שפי' כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטי' בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אע"פ שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אע"פ שאין לו שהוא כמעמיד חטיו על יינו של חברו שזה דרך מו"מ הוא ולא גזור רבנן ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי אירי' אין לו' אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקס"ד מעיקרא ובשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמ' מלוה ע"ג פירו' שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו לידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אע"פ שאין לו. ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור אלא י"ל דה"ק מתני' בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן ע"ג פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקומה בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקמיה סיפא במלוה ורישא במעות ממש ומיהו הכל מודים מפירות לפירות מותר בשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפי' השמועה כפי זו הסברא. אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשיו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה וא"ל תן לי מעותי שאני לוקח בהם חטים וא"ל חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכ"ש במתני' שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו מדקתני לקח ש"מ הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אע"פ שיש לו ואלו לר' אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמ"ל רישא דמעמידין מלוה ע"ג פירות שיש לו וסיפא קמ"ל שאע"פ שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאע"פ שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם על פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים ל"ש באיסרו בא לידו ול"ש קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספ' המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע. ומשמע לי שמעמידין מלוה על גב פירות והוא דיש לו ואע"פ שלא יצא השער והא דקתני ר' אושעיא כשער של עכשיו לומר שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור ואין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש שכיון שיצא השער מותר דאע"פ שאין לזה יש לזה והינו דאמרינן וש"מ והוא דיש לו, ונראה מדברי הרב ר' משה ז"ל שהוא סובר והוא דיש לו כדי שיפסק שלו ולא אמרינן בהא יש לו טיפה פוסק עליה כמה טיפין:
5 יש דברים שמותרין ואסור לעשותן מפני הערמת רבית. יש מפרשים דלאו אבק רבית הוא אלא הערמה בעלמא לכתחלה וב"ד גובין אותו אם עבר ועשה כן, ולא משמע לי מדאוקימנא למתני' בכה"ג וקרי ליה תרבית כלומר רבית דדבריהם אלמא אבק רבית הוא וכדפרש"י בגמרא מתניתין לעיל:
6 כנון דקאמר ליה הלויני ל' דינרין וכו'. הכי מפרש לה למתני' לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שעמדו עליו בל' דינר כלומר שקבלם ממנו בהלואה בל' דינר אמר לו המלוה תן לי חטי כלומר דמי חטי ואמר לו דמי חטין שעשית' עלי בל' דינר אתן לך בהם יין ויין אין לו ואלו היה לו יין מותר דכיון דפיר' יהיב בשויו ופירא שקיל מיניה לא מחזי כרבית וקל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאין זה רבית אלא מפני הערמה. ודחינן בגמרא האי פירוקא דאביי משוס דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב היאך העמידם עליו מתחל' בל' דינר הרי הוא רבית ואסור ואפילו לא חזר ולקתם ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחם ממנו בל' ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן שום הערמה ואיסור. וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאע"ג דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתני' לא מתוקמא בהכי אבל מ"מ כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בל' דינר וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירות בל' דינר על שער שבשוק פירא יהב ופירא שקיל ושרי. ומסתברא כותיהו משום דלאו רבית אלא משוס הערמה אסור ולקולא ואע"פ שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור בה רבנן ואנן לא פלגינן עליה באביי בלא ראיי, שכל המחמיר בזה עליו הראיה הילכך מעמידין אותם ל' דינר על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה ודוקא שלא התנו מתחילה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמו רבית גמורה: