מקור כתובות נ״א
1 סוֹף סוֹף, כׇּל הָעוֹמֵד לִגְזוֹז כְּגָזוּז דָּמֵי! דִּצְרִיכָא לְדִיקְלָא קָאָמֵינָא.
2 הָהוּא יָתוֹם וִיתוֹמָה דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ רָבָא: הַעֲלוּ לַיָּתוֹם בִּשְׁבִיל יְתוֹמָה. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר מִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמִּטַּלְטְלִי, בֵּין לִמְזוֹנֵי בֵּין לִכְתוּבָּה וּבֵין לְפַרְנָסָה!
3 אֲמַר לְהוּ: אִילּוּ רָצָה שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ, מִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ? כׇּל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי.
4 תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, וְאֶחָד נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת — מוֹצִיאִין לִמְזוֹן אִשָּׁה וּלְבָנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת — מוֹצִיאִין לַבָּנוֹת מִן הַבָּנִים, וְלַבָּנוֹת מִן הַבָּנוֹת, וְלַבָּנִים מִן הַבָּנִים.
5 וְלַבָּנִים מִן הַבָּנוֹת בִּנְכָסִים מְרוּבִּין, אֲבָל לֹא לַבָּנִים מִן הַבָּנוֹת בִּנְכָסִים מוּעָטִין.
6 נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת מוֹצִיאִין לַבָּנִים מִן הַבָּנִים, וְלַבָּנוֹת מִן הַבָּנוֹת, וְלַבָּנִים מִן הַבָּנוֹת. אֲבָל לֹא לַבָּנוֹת מִן הַבָּנִים.
7 אַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ, הָכָא הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: מִמְּקַרְקְעֵי וְלָא מִמְּטַלְטְלִי, בֵּין לִכְתוּבָּה, בֵּין לִמְזוֹנֵי, בֵּין לְפַרְנָסָה.
8 מַתְנִי׳ לֹא כָּתַב לָהּ כְּתוּבָּה — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָּתַב לָהּ ״כֹּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחְרָאִין לִכְתוּבְּתִיךְ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.
9 לֹא כָּתַב לָהּ: ״אִם תִּשְׁתְּבַאי, אֶפְרְקִינִּךְ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִינְתּוּ״, וּבְכֹהֶנֶת: ״אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.
10 נִשְׁבֵּית — חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר: הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ — אֵינוֹ רַשַּׁאי. לָקְתָה — חַיָּיב לְרַפְּאוֹתָהּ. אָמַר: ״הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ״ — רַשַּׁאי.
11 גְּמָ׳ מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: כׇּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה — הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת.
12 דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: רָצָה, כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כּוֹתֶבֶת ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה״. וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת: ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז״.
13 אֵימָא סֵיפָא: כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָּתַב לָהּ ״כֹּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחְרָאִין לִכְתוּבְּתִיךְ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. אֲתָאן לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא.
14 דְּאִי רַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: אַחְרָיוּת — לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא. דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב — אִם
15 יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים — לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן.
16 אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים — יַחֲזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן.
17 רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יְהוּדָה! וְכִי תֵּימָא כּוּלַּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְשָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין כְּתוּבָּה לִשְׁטָרֵי. וּמִי שָׁאנֵי לֵיהּ?
18 וְהָתַנְיָא: חֲמִשָּׁה גּוֹבִין מִן הַמְחוֹרָרִין, וְאֵלּוּ הֵן: פֵּירוֹת, וּשְׁבַח פֵּירוֹת, וְהַמְקַבֵּל עָלָיו לָזוּן אֶת בֶּן אִשְׁתּוֹ וּבַת אִשְׁתּוֹ, וְגֵט חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה שֶׁאֵין בָּהּ אַחְרָיוּת.
19 מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אַחְרָיוּת לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא — רַבִּי מֵאִיר, וְקָתָנֵי כְּתוּבַּת אִשָּׁה.
20 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר, וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה. אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה: הָתָם כָּתְבָה לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״, הָכָא לָא כָּתְבָה לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״.
21 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר: מַאי ״חַיָּיב״ דְּקָתָנֵי — מִן הַמְחוֹרָרִין.
22 לֹא כָּתַב לָהּ וְכוּ׳. אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה — אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן.
23 אֵיתִיבֵיהּ רַב לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״אִם תִּשְׁתְּבַאי, אֶפְרְקִינִּךְ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִינְתּוּ״! אִישְׁתִּיק.
24 קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם״. מַאי אִית לֵיהּ לְמֵימַר? בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ.
25 וְלַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, אוֹנֶס דְּשַׁרְיַהּ רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דְּקָאָמְרִי עֵדִים בְּצוֹוַחַת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
26 וּפְלִיגָא דְּרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹף בְּרָצוֹן, אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִזְקַק לָהּ הִיא שׂוֹכַרְתּוֹ, מוּתֶּרֶת. מַאי טַעְמָא — יֵצֶר אַלְבְּשַׁהּ.
27 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״, אֲסוּרָה. הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת, וְאֵיזוֹ — זוֹ כֹּל שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן.
28 תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה, הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּשָׂה — אֲסוּרָה, וְאֵיזוֹ — זוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן.
29 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה, הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לָהּ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה, מוּתֶּרֶת. וְאֵיזוֹ — זוֹ שֶׁקִּידּוּשֶׁיהָ קִדּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב עַל כְּתֵיפָהּ — מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.
30 אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי נְשֵׁי דִּגְנַבוּ גַּנָּבֵי — שַׁרְיָין לְגוּבְרַיְיהוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה: וְהָא קָא מַמְטְיָאן לְהוּ נַהֲמָא! מֵחֲמַת יִרְאָה. וְהָא קָא מְשַׁלְּחָן לְהוּ גִּירֵי! מֵחֲמַת יִרְאָה. וַדַּאי, שַׁבְקִינְהוּ וְאָזְלָן מִנַּפְשַׁיְיהוּ — אֲסִירָן.
31 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁבוּיֵי מַלְכוּת — הֲרֵי הֵן כִּשְׁבוּיִין. גְּנוּבֵי לִיסְטוּת — אֵינָן כִּשְׁבוּיִין. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא!
32 מַלְכוּת אַמַּלְכוּת לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הָא בְּמַלְכוּת בֶּן נֶצַּר.
33 לִיסְטוּת אַלִּיסְטוּת לָא קַשְׁיָא: הָא בְּבֶן נֶצַּר, הָא בְּלִיסְטִים דְּעָלְמָא. וּבֶן נֶצַּר, הָתָם קָרֵי לֵיהּ מֶלֶךְ, וְהָכָא קָרֵי לֵיהּ לִסְטִים! אִין, גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — לִסְטִים הוּא, גַּבֵּי לִסְטִים דְּעָלְמָא — מֶלֶךְ הוּא.
34 וּבְכֹהֶנֶת אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל — חַיָּיב לִפְדוֹתָהּ, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״וּבְכֹהֶנֶת אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ״,
פירוש חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״א
1 תד"ה ממקרקעי כו'. ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי וכו'. אף דנקטו כל הפוסקים זה לפשיטות עפר אני תחת כפות רגליהם ואני בעניי יש לדון בי' טובא, דמסתפקנא לדינא באם שיעבד במפורש למזונות בנות ולגביית בנין דכרין מן המטלטלין אם מהני, דהרי בסוגיא דב"ב דף קלא ע"א פרכי' על בנין נוקבין ובנין דכרין הא אינו יכול לשעבד לדבר שלא בא לעולם, ומשנינן דתנאי ב"ד שאני, וא"כ כיון דתנאי ב"ד היה רק על מקרקעי אלא מדעתא דנפשיה שיעבד המטלטלין לגבות מהן י"ל דמה שהוא מוסיף ולא היה מדין תנאי ב"ד הדרא לכללא דא"י לשעבד לדשלב"ל דאף דמשעבד המטלטלין להחוב שנתחייב לדשלב"ל מ"מ מאן יימר דזה מהני דדלמא גם כה"ג א"י לשעבד המטלטלין לדבר שלב"ל, ואם נידון כן י"ל דתקנת הגאונים לא היתה רק שיהיה כאלו שיעבדו בפירוש המטלטלין אבל לא היכא דשיעבד בפירוש לא מהני וצלע"ג:
2 גמרא אימא סיפא כו' ול"כ כל נכסים דא"ל אחראין לכתובתך כו' אתאן לר"י דאמר אחריות טעות סופר. תמוה לי מאי שייטיה דט"ס כאן למ"ש רש"י דבס"ד מיירי שמחלה והא מחילה בפירוש בודאי מהני דאף דהוי תנאי ב"ד מ"מ מהני לענין אחריות מחילה כדקתני כתובת אשה שאין בה אחריות ממילא נשמע דבפירוש שלא באחריות דמהני גם לר"י דלא תטרוף ממשעבדי ופשטא דמתני' דקתני שהוא תנאי ב"ד ניחא דבאמת קאי על מנה השניי' ועל טריפת הלקוחות הטעם דט"ס הוא, אבל ההיא דלעיל קשה:
3 תד"ה מני ר"מ דאמר כל הפוחתת וכו' וקשה לר"י בפ' החובל וכו'. ויש לע' מה שהקשו לריב"ן הא בב"ק לא מוכח רק בל"ל כלל. ומטעם שלא תהיה קלה כו' אבל באית לה מחצה משמע התם דבאמת לא הוי בעילת זנות. וע' בתוס' בב"ק שם שהקשו באמת מדברי ר"מ דכל הפוחת וכו', וא"כ י"ל דריב"ן בא לתרץ קושיתו בב"ק. ומש"ה ס"ל באם באמת ל"ל מה שפחת ליכא בעילת זנות כיון דעכ"פ אית לה מחצה. רק היכא דיש לה הכל והיא לא סמכה דעתה בזה בעילת זנות מטעם אחר וע'. וגם יש לע' בשיטת ריב"ן מהא דאמרי' לקמן דף נו ע"ב אחתי' דרמב"ח הוה נסיבא ר"א ארכס כתובתה וכו' אבל חכמים אומרים משהה וכו'. ולדברי ריב"ן די"ל אף אם הדין דל"ל. לא הוי בעילת זנות. מ"מ באית לה ולא ידעי' דאית לה גרע טפי. א"כ היכי מוכח מדברי חכמים דפליגי על ר"מ דבכה"ג דארכס דמשהו ב' וג' שנים. אימא דמודו ג"כ לר"מ היכא דאית לה ולא ידעה הוי בעילת זנות. רק דר"י ור"י דפליגי דס"ל דתנאי מהני ולית לה באמת ממילא לא הוי ב"ז ולענין סברת ב"ז לא מצינו דפליגי. רק אם אית לה או לית לה בזה וממילא תליא אם הוי ב"ז או לא. ובאמת גם לשיטת תוס' קשה היכי אמר אבל חכמים אומרים אימא אף דס"ל היכא דל"ל. וכן באית לה ולא ידעה דלא הוי ב"ז. היינו באית לה ולא ידעה והיא סברה דמחלה כתובתה וחושבת לחלוטין דלית לה, בזה שפיר הסברא מה יגרע ומה יוסיף אם באמת אית לה כיון דמרוצת בפחות ומכש"כ ביותר. אבל בארכסה דהיא אינה מרוצה בפחות וסברה ג"כ דאית לה מטעם דנאבד דלא סמכה דעתה והיא כמסופקת. בזה גרע ודומה למקדש בשט"ח קידושין דף מח וצ"ל דאבל חכ"א היינו חכמים אחרים דסברי כן להדיא. ודוחק: תו יש לע' במה דאמרי' אימא סיפא וכו' מני ר"י דאמר אחריות ט"ס וכו'. ונתקשיתי הלא זה לא כתב לה רק מנה. רק דאנן מגבי' לה בתנאי ב"ד. ואעפ"כ גובה לר' ממשועבדים. ועל המנה הוי כמקום אין כותבין כתובה גובה ממשעבדי מתנאי ב"ד. וא"כ זהו לר"מ ג"כ גובה ממשעבדי כמו מקום שאין כותבין דבודאי לר"מ גובה ממשעבדי. ושאני שטר כתובתה שאין בו אחריות. שלא נכתב אחריות גרע טפי. אבל היכא שלא כתב המנה השני כלל הוי כמו מקום שאין כותבין. וגם אין לומר דקושית הש"ס דלר"מ לא תגבה כלל אותה שדה שכתב לה ממשעבדי. ז"א דאותו שכתב הוא אפותיקי מפורש דגובה בו. וע':
4 גמרא ת"כ דרבא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת. ק"ל דמנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בריש סוטה דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק ע"א אסורה דע"י רגלים לדבר דקינוי וסתירה ע"א נאמן וא"כ דלמא בהא אמר והיא לא נתפשה היינו דהעד אומר דלא נתפשה דהיה במזיד נאמן דהוי רגלים לדבר מכח הקינוי וסתירה אבל אמר דנתפשה לא מהימן דלענין אונס אין לו שייכות לקינוי וסתירה דהקו"ס רגלים שעצת זימה ביניהן וזה שייך על זנות רצון אבל לא על אונס, אבל מ"מ אם יש ב' עדים דנאנסה אסורה וי"ל מדדרשינן ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה וכו' והיינו מלישנא דוהיא דממעט לאחרת דאפילו לא נתפשה מותרת א"כ מוכח דלא נתפשה לענין גוף הדין הוא דאונס שריא. ומ"מ קשה לאבוה דשמואל דלא ס"ל לדרשא זו דהא באמת אוסר בתחלתו באונס וסופו ברצון א"כ יקשה לדידיה מנ"ל גוף הדין דאונס שריא לבעלה דלמא אתי רק דאין העד נאמן על זה, וי"ל אלו היתה נאסרת בנתפשה היה גם ע"א נאמן במגו דאמר דלא נתפשה והיינו דלא כשיטת הריטב"א דלא שייך להאמין לעד אחד משום מגו אלא כשיטת תוס' לעיל דף כב ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי וכן דעת הר"ן שם דע"א נאמן במגו. ומ"מ יש לפקפק דלא הוי מגו למ"ד כתובה דאורייתא לא רצה להעיד להפסידה כתובתה, גם לא לפסלה לעדות שהאשה נאמן לה כגון לעדות סוטה ועגלה ערופה, וי"ל דאבוה דשמואל ס"ל כאידך ברייתא דוהיא היינו לאחרת דאשת כהן אסורה בנתפשה ומוכח דוהיא לא נתפשה היינו על גוף הדין דבנתפשה אינה אסורה כלל:
5 גמרא אונס דשרייא רחמנא ה"מ לה. יש לע' הא מאותו קרא דנפקא ליה דאונס שריא. נפקא מקרא ועד אין בה והיא לא נתפסה. משמע דבנתפסה מותרת וקשה מנ"ל נתפס מותרת דלמא אלו יודעין שהאמת כן הוא אסורה וקרא קאמר ועד אין בה היינו אף שאין כאן שנים נאמן לאסור. כדברי רש"י בסוטה והיינו דקינוי וסתירה רגלים לדבריהם מש"ה ע"א נאמן כמבואר בסוטה. א"כ י"ל דה"ק קרא דאם העד אומר שהיא ברצון נאמן. אבל אם אומר נתפסה לא מאמינין ליה. דקינוי וסתירה ליכא ראיה לאונס. והוי כע"א דעלמא דא"נ. ודומה לזה כ' מ"ל בהלכות סוטה דאם היה קינוי וסתירה בראובן וע"א אומר שזינתה עם לוי דלזה א"נ. דלזה אין קינוי וסתירה רגלים לדבר. ע"ש. א"כ ה"נ באונס כן. אבל לעולם אם היינו יודעים דהיא נתפסה י"ל דאסורה וצ"ל דהי' להאמינו לאונס במגו דברצון והוי ע"א במגו דנאמן כשנים:
6 גמרא אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו' ע' ברש"י דתנאי כתובה ההוא למשקל ולמיפק. וקשה לי לפ"ז למאי צריך לומר אח"כ ממזרת ונתינה לישראל א"ח לפדותה דלא קרינן בי' ואותבינך לאנתו ומה צריך לזה דא"י לקיים לשון התנאי והלא אף אם לא כתב כלל רק ואפרקינך ג"כ היה הדין דלישראל א"ח קרא לפדותה כיון דממזרת ונתינה אין להם תנאי כתובה רק למשקל ולמיפק והיינו עיקר כתובה דזה גובה בזמן שיצאה ממנו. וכך כשנשאת לכהן דגם כהן הוי תנאי ואפרקינך למיפק מיניה כיון דאסור בבשוי'. אבל כשנשאת לישראל לא הוה לגביה תנאי ואפרקינך למיפק מיניה דלא גרעה מהשתא ולא נזכר בתנאי דהוא למיפק. וממילא הדין דל"ל תנאי כתובה דפורקנה. דאף אם לא דייקא בלישנא דאותבינך לאינתו והיה הדין במדיר את אשתו דחייב לפדותה. מ"מ הכא בממזרת ונתינה א"ח לפדותה כיון דבתנאי של פורקנה לגבי ישראל לא מוכרח דלמיפק קאי: