חידושי הרי"מ על בבא מציעא ד׳ א:י״ח-כ״א

18 שם והילך כו' פירש"י לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהן. ותמוה למה לא פי' ככל הפ' שנותן לו עתה. ועוד הא קי"ל מלוה ברשות בעלים להוצאה ניתנה. ואי בפקדון אצ"ל לא הוצאתים. ונראה דלא רצה לפרש שנותן עתה והיינו תוך כ"ד להודאה. וודאי דאם היה נותנו קודם ההודאה גם לר"ח פטור שאין כאן הודאה כלל א"כ ע"כ טעם דר"ח דכבר נתחייב בהודאתו ואין הילך דאחר הודאתו פוטרתו משבועה שבשעה שיצאה הודאה מפיו נתחייב וכמו לענין פטור דהדין כן. וא"כ איך מדמי הש"ס למתני' הא במתני' ענין אחר דכבר הילך קודם טענותיהם מיד שבאו לב"ד א"כ או דגם לר"ח פטור או דגם לר"ש חייב דטעמא דר"ש דתוך כ"ד להודאה כדבור דמי וכפרעו קודם ההודאה ואינו ענין למתני'. ולכך פי' דהילך באופן הנ"ל דמודה שכבר בחזקתו והיינו או במפקיד מעות מותרין דישתמש וכשהוציא קנאן ואי לא הוציא הוי פקדון וכמבואר פ' המפקיד. וממילא כשאומר לא הוצאתים ברשות מפקיד קאי. או בעיסקא דפירש"י קדושין פ"ב כיון דלא יהיב למשתי שכרא ע"ש. וכיון דקי"ל דמקבל העיסקא יכול לחזור בו כדין פועל ע"ש בח"מ וא"כ גם על חלק מלוה כשאומר לא הוצאתים בעיסקא וחוזר בו מלעסוק ברשות הנותן קאי והוי הילך. או די"ל דרש"י ז"ל ס"ל דגם במלוה דקי"ל להוצאה ניתנה היינו רק שאין המלוה יכול לחזור בו דהא נתן שיהי' הרשות ביד לוה להוציאן. אבל הלוה יכול לחזור בו קודם שהוציאם כיון דאפילו משלו פירעון בע"כ שמי' פירעון כיון שהי' לטובתו כן לענין כשלא הוציאו דהא זבין ולא איצטרכי ליה זוזי הדר זביני דאומדנא כו' כן מעות שלוה כשלא הוצרך לו אדעתא דהכי לא קנאן הגם דלענין אחריות אונסין לא מיפטר ע"י החזרה ה"ט משום דלא גרע משואל כדאמר בש"ס למ"ד מלוה בר"ב לחזרה ע"ש אבל עכ"פ מהני החזרה דלוה שנעשה פקדון וא"צ מלוה לקנין אחר במעות וכשאמר למלוה שאינו רוצה להוציאן וחוזר בו קן דמלוה בכ"מ שהן וא"י אח"כ הלוה לחזור בו ולהוציא שלא מדעת מלוה. ואפשר דכשקידש מלוה אח"כ בהמעות מקודשת. א"כ שפיר פירש"י כאן דכה"ג הילך הוא ודמי שפיר למתני' דע"י ההודאה הוי הילך מכבר ומ"מ פליגי ר"ח ור"ש. ורש"י ז"ל דייק מלישנא דאמר לר"ש כמאן דנקיט ליה מלוה בידו ואי באמת נותנו תוך כ"ד הול"ל משום דפרעון בע"כ שמיה פרעון ותוך כ"ד כדבור. ולכך משמע דבאמת אינו נקיט בידים גם אחר ההודאה רק שנעשה ברשותו ככל פקדון והוי כנקיט בידים כנ"ל. והא דלא פי' בפקדון ממש. משום דלטעמא דבפקדון גם כ"ה חייב דלא עשה לו טובה ומעיז. וכבר כתבתי לעיל בעזה"י דלא קשה תמיהת תוס' עליו ובהילך שפיר חייב פקדון אף דחשיב כ"ה. לכך ע"כ בא' מאופנים הנ"ל דשפיר עשה לו טובה גם במעות מותרין כיון דנתן לו רשות להוציאן ומ"מ הוי הילך כשלא הוציאן כנ"ל. אבל לדינא י"ל דרש"י מודה לכל הפ' בנותן תוך כ"ד דחשיב הילך כיון דבע"כ שמיה פרעון כנ"ל. ואפשר דגם לר"ח פטור כאלו פרע קודם. אך גם בדין הנ"ל הגם דאפשר כשאין מכירין שהוא אותו המעות אינו נאמן שלא הוציא מ"מ אין הודאתו מחייבו שבועה כיון דלפי הודאתו הוי הילך כנ"ל:

19 תוס' דייקי דהלכה כר"ש מדאמר סתמא דש"ס לקמן ועוד הילך הוא בעבד גדול וקטן ובס' חפץ פ' דהלכה כר"ח ע"ש. וקשה ק' תוס' הנ"ל. ונראה לע"ד לישב דאין ראיה. דלכאורה קשה למה שכ' תוס' והוכיחו דגם לר"ג דט"ח והל"ב חייב רק שבועה הוא דחייב אבל משעורין פטור ע"ש ב"ק. וא"כ שם דפריך על עבד גדול כו' מה שטענו לא הודה ועוד הילך הוא א"כ משמע דהקושיא ועוד גם אי נימא דט"ח והל"ב חייב כר"ג מ"מ קשה דהילך הוא. והא אי כר"ג חייב שבועה ופטור מליתן העבד קטן אין חשיב הילך הא לא יתן לו כלל א"כ גם ק' שניה לא קשה אי כר"ג. אך י"ל הא לר"ג למה יתחייב שבועה איך חשיב הודאה כיון שפטור וע"כ הטעם דזה הפטור הוא מצד טענת התובע אבל מצד הנתבע הוי הודאה חשיב הודאה לחייב שבועה על החטין וא"כ פריך שפיר דמצד הודאתו לחוד הוי שוב הילך ופטור דהודאתו שכבר ברשותו ואם לא הי' התובע פוטרו או הודה הוי הילך ורק ע"י התובע לא שוב אין כאן הודאה ופריך שפיר כנ"ל:

20 והנה י"ל טעם ר"ח ור"ש דהא פרעון בע"כ במקצת כ' הפ' דלא שמי' פרעון וא"י לכופו לקבל רק כל החוב. וא"כ לפי טענת תובע אינו הילך כלל דפורע רק מקצת. אך א"כ כופר זה עצמו דלפי הודאתו אינו מ"מ כלל שכשאינו חייב רק מה שמודה פורע כל החוב ופטור. ונ"מ למ"ד טענה ב' כסף וכה"ג וגם לפי הודאתו חסר פרוטה שוב לא הוי הילך ומצטרף הכל להודאה דחשיב ב"כ אף שלא כפר אלא פרוטה חייב כנ"ל:

21 וא"כ י"ל דר"ח סבר כיון דבשעת הודאה נתחייב שבועה וכ"ז שאינו נשבע חייב הכל שוב חשיב פירעון במקצת מה שאומר הילך אח"כ ואינו פוטרו מהחיוב שבועה כיון דכמו שהוא החיוב שבועה כל שלא נשבע א"י לפורעו ע"כ המקצת כנ"ל. ור"ש סבר דאינו מתחיל חיוב שבועה כלל כיון דאומר הילך תוך כ"ד. ולר"ח חשיב כבר מחויב קודם שאמר הילך ועדיין כמו שאומר התובע והחיוב שבועה לא מהני הפירעון כנ"ל. וא"כ מיושב שם דאמר ועוד הילך הוא כיון דהוי טחוהל"ב רק לר"ג דמחייב והטעם כמ"ש דלר"ג דנין מצד הודאת הנתבע כמו שהי' בלי טענת התובע ומה"ט הוא דחייב ושוב הילך הוא. וא"כ לר"ג לכ"ע הילך פטור דהא לפי דברי הנתבע מצד עצמו בלא התובע הוי העבד קטן כל המגיע והוי הילך כנ"ל וגם לר"ח פטור אליבא דר"ג כיון שמצד טענת התובע פטור לגמרי ואינו הודאה רק מצד ההודאה לחוד ושוב הילך פטור גם לר"ח. משא"כ לדידן דלא כר"ג י"ל כר"ח דהילך חייב כנ"ל. ומדמי שפיר ג"כ למשנה דב' אוחזין דג"כ לדברי כל א' אינו רוצה שיחלקו ויקח חצי אף דחזי לקטנים א"כ אינו הילך רק לפי האנן סהדי: