מקור בבא מציעא ט״ז ב:ט״ו-י״ט
15 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.
16 לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה. אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ? דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.
17 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר! אֲמַר לֵיהּ יִרְמְיָה בְּרִי: לֹא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן.
18 אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא.
19 וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״,
פירוש חידושי הרי"מ על בבא מציעא ט״ז ב:ט״ו-י״ט
15 שם אפשיטי דספרי זייר ליה. תמוה לי כיון דעכ"פ ודאי ממלוה נפל כיון שמודה לסברא דא"א דפרע ולקח השטר קרע ליה. ורק דזייר ליה וא"כ יחזיר למלוה. כמ"ש הרא"ש סוף פ' במצא בחפיסה כיון שמתברר דממלוה נפל לא איתרע. וא"ל דסימן עדיף. דידוע לכל מ"מ הא גם במביא עדים שממנו נפל פ' הפ' דיחזירו למלוה אף דהיה לו ליזהר. וכ"ש כאן דיודע שאין לתלות רק דממנו נפל כיון שהוא שטר הקנאה או מקוים. וכשהוא ביד לוה הוי קרע לי':
16 ונראה לע"ד דהא הלשון דאמר שמואל יחזירנו לבעלים תמוה כמ"ש הפ"י הא ע"ז דנין בעליו מי הוא וגם סברת שמואל קשה דהך א"א דפרע אינו חזקה אלימתא כ"כ כמ"ש לעיל וי"ל דעיקר הטעם כמ"ש תוס' גבי פלניא דהאי סומנא כו' אף שלא היה מועיל להוציא ממון מ"מ בשטר שדנין רק על חזרת גוף השטר מהני הסימן שלא מיקרי להוציא וממילא גבי ע"ש חולין פ' ג"ה. והנה בד' העשוין להשאילן או גודרת כל שאין הוכחה ממה שבידו מוקמינן אחזקת מ"ק אף להוציא וכ"ש באינו מוחזק כהאי. וא"כ כיון דקי"ל דס' מקנה בעינן ואף דלוה נותן שכר סופר מ"מ מקנה הנייר למלוה והוא שלו לגמרי רק כשפורע חוזר ומקנה לו ע"ש לרוב הפוסקים. וא"כ י"ל בספק כדהכא שמצא השט"ח והוא ש' הקנאה או מקוים שהיה של המלוה בודאי ומסופקים אי פרע וחזר והקנהו ללוה א"כ כיון שדנין על חזרת השטר שפיר מהני החזקת מ"ק שלא יצא מרשותו והוא שלו וכמו בסימן כנ"ל. ובכל מקום בשטר שהיה נאמן פרעתי א"ל חזקה דשטרך בימ"ב ולא מוקמינן אחזקת מ"ק הוא דשם דנין להוציא הממון משא"כ כאן שדנין על השטר מהני החזקת מ"ק ואח"כ ממילא גבי. אמנם כיון דכל שטר עומד לפירעון לא שייך חזקת מ"ק כדבר העשוי להשאיל להיפך וכהאי דעשוי למכור כליו ע"ש דעומד לצאת מחזקתו להמכר ללוה כנ"ל:
17 וא"כ מיושב דאמר שמואל רק א"א דפרע הוי קרע לי' וא"כ אין גוף השטר עומד כלל להקנותו ללוה דכשפורע הדרך שקורעו ואינו ש"פ א"כ השטר שלם כמו שהוא אינו עומד כלל לצאת מחזקת המלוה ושוב מוקמינן בחזקת מרא קמא וממילא גבי אח"כ כנ"ל:
18 ומיושב היטב לישנא דשמואל יחזירנו לבעליו. דזה עיקר הטעם כיון שהמלוה הי' בעליו בודאי שוב מוקמינן בחזקת מרא קמא דאינו עומד משום א"א דפרע כו' כנ"ל:
19 וא"כ מיושב הנ"ל דאמר כיון דלפעמים משתמיט כשפורע או זייר לי' אפשיטי כו' ואז הנייר דלוה כיון שפרע החוב כמ"ש הפ' בלי הקנאה ורק בתורת משכון שוב עומד לצאת מחזקתו להיות דלוה כשהוא שלם בלתי קרוע כיון שעומד לפרוע כנ"ל ושוב ליכא חזקת מרא קמא ואמרינן דפרע ולקח השטר דמשום א"א דפרע מצד עצמו לא מהני להחזיר למלוה כנ"ל: